איסר הראל

איסר הראל

איסר הראל בשנות ה-50
לידה	30 בנובמבר 1911 ויטבסק, האימפריה הרוסית
פטירה	ט"ז באדר א' ה'תשס"ג (בגיל 91)
שם לידה	ישראל נתנוביץ הלפרין
מדינה
תאריך עלייה	1930
ראש השב"כ ה־1 1948–1952 (כ־4 שנים) תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון איזי דורות ←
ראש המוסד ה־2 22 בספטמבר 1952 – מרץ 1963 (כ־10 שנים) תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ומשה שרת → ראובן שילוח מאיר עמית ←
שירות בקהילת המודיעין כינוי "איסר הקטן" השתייכות ההגנה צבא הגנה לישראל שירות הביטחון הכללי המוסד תקופת הפעילות 1942–1948 (ההגנה) 1948–1950 (צה"ל) 1950–1952 (שב"כ) 1952 – 1963 (המוסד) דרגה סגן-אלוף תפקידים בשירות מזכיר "המחלקה היהודית" בש"י מפקד מחוז תל אביב בש"י הממונה על שירותי הביטחון
חבר הכנסת 17 בנובמבר 1969 – 21 בינואר 1974 (4 שנים ו־9 שבועות) כנסות 7

איסר הראל (הלפרין) (30 בנובמבר 1911 ט' בכסלו ה'תרע"ב– 18 בפברואר 2003, ט"ז באדר א' ה'תשס"ג) היה איש מודיעין ישראלי, מאבות קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, ראש המוסד השני וחבר הכנסת.

ילדות ונעורים

נולד כישראל נתנוביץ הלפרין, בשנת 1911 בעיר ויטבסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (בלארוס של ימינו), הילד הרביעי למשפחה יהודית אמידה. אביו, הרב נתן - נטע הלפרין היה בוגר ישיבת וולוז'ין ואמו, יוכבד (לבית לוין) הייתה עקרת בית, בתו של תעשיין יהודי עשיר בן המקום. תאריך לידתו המדויק אינו ידוע. התאריך נרשם בספר הגמרא של אביו, אך זה אבד עקב טלטלות המהפכה הרוסית ומלחמת העולם הראשונה. למשפחת הלפרין הצעירה היה בית חרושת לחומץ בוויטבסק, מתנת הסב, אבי האם, שהיה בעל זיכיון לייצר חומץ בחלקים גדולים של רוסיה הצארית.

כשהיה איסר הלפרין בן חמש פרצה מלחמת האזרחים ברוסיה, ועירו ויטבסק עברה פעמים אחדות מיד ליד, מן הלבנים לאדומים. פעם אף נכח בנאום של לאון טרוצקי בעירו. המשטר הסובייטי החרים את רכושה של המשפחה, והילד ומשפחתו סבלו מרעב.

בשנת 1922 עזבה המשפחה את ברית המועצות ועקרה לעיר דאוגבפילס שבלטביה העצמאית. בדרך שדדו חיילים סובייטים את מזוודותיהם ובהן יתרת רכוש המשפחה. בדאוגבפילס למד הראל לימודים מסודרים, סיים את בית הספר היסודי והחל בלימודים בבית הספר התיכון. הוא מתאר בספרו "ביטחון ודמוקרטיה" מאורע שהסעיר את כל העיר וקשור לרב מאיר שמחה הכהן שכיהן אז כרבה של העיר: הוא כותב כי בחורף אחד גשום מאוד עלה הנהר המקומי על גדותיו והייתה סכנה גדולה שהמים יפרצו את הסכר ויציפו את העיר. הרב מאיר שמחה, התפלל לאלוקים וביקש רחמים על תושבי העיר. כעבור זמן קצר החלו המים לשקוע, והעיר ניצלה.

ככל שהתבגר התעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית והוא הצטרף לתנועת נוער ציונית. בגיל 16 יצא הראל להכשרה לקראת עלייתו לארץ. במשך שנת ההכשרה עבד בחקלאות ושאיפתו הייתה להצטרף לקיבוץ. בשנת 1929, בפרוץ מאורעות תרפ"ט, החליטו חבריו להכשרה להקדים את עלייתם ארצה כתגבורת ליישוב. להראל שהיה בן 17 הוכנו מסמכים מזויפים שהעידו עליו כבן 18 ובגינם ניתן לו "סרטיפיקט" (אישור כניסה לארץ ישראל) על ידי הבריטים. בראשית שנת 1930 עלה ארצה, לאחר שחצה את אירופה מצפון לדרום ובג'נובה עלה על ספינה שהפליגה לארץ ישראל כשברשותו אקדח אותו הטמין בתוך כיכר לחם.

בארץ ישראל

בארץ הצטרף הראל לפלוגת הקיבוץ המאוחד שהקימה את קיבוץ שפיים. בתחילה עבד כחלוץ בפרדסי השרון ובבית אריזה, ובתקופה זו נשא לאישה את רבקה חברתו לקיבוץ. בשנת 1935 החליטו הראל ואשתו להעלות את משפחותיהם לארץ. הראל נטל הלוואות ומימן את עליית שתי המשפחות, שבאו להתגורר עמם בקיבוץ. הראל ביקש מהקיבוץ שיעזור לו בפירעון ההלוואות ובקשתו נדחתה. על רקע זה עזבו שלוש המשפחות את הקיבוץ ועקרו להרצליה. הם חיו חיי שיתוף בצריף רעוע והתפרנסו מעבודה כפועלי אריזה. במרוצת הזמן החל הראל לעבוד כקבלן להתקנת צינורות השקיה בפרדסים והמשפחה נחלצה מן המצוקה. מנישואיהם של איסר ורבקה נולדה בת. על אף תפקידיו הציבוריים ועיסוקיו החשאיים, היה הראל איש משפחה מסור.

במודיעין של המדינה שבדרך

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חש הראל כי אינו יכול להמשיך בעבודתו הרווחית בעוד חבריו מגויסים לצבא הבריטי או לפלמ"ח. בשנת 1942 פנה הראל לארגון "ההגנה" בהרצליה וביקש להתנדב. הדבר היה בתקופת התקרבות גייסות הגנרל הגרמני ארווין רומל לארץ ישראל (תקופה שכונתה בשם מאתיים ימי חרדה). אנשי "ההגנה" סברו כי בעת הזו יש לתת עדיפות להגנת הארץ ושלחו את הראל לקורס מ"כים של "ההגנה". כשחזר מהקורס הוצב למשמר החופים במדים בריטיים, אך עיקר עיסוקו היה במסגרת הש"י - "שירות הידיעות", שירות המודיעין של ההגנה. הראל הועבר מתפקידו במשמר החופים לאחר שהכה קצין בריטי מושחת שהתבטא בביטויים אנטישמיים והוצב למשטרת היישובים העבריים (הנוטרים) ובמקביל המשיך בתפקידו בש"י.

בשנת 1944 הוזמן הראל אל ישראל עמיר (זבלודובסקי) מפקד הש"י, אשר הודיע להראל כי הוא מוצב לשרת במטה הש"י בתל אביב. בזאת החלה דרכו רבת השנים של הראל בתפקידי פיקוד במודיעין של המדינה שבדרך ובהמשך בקהיליית המודיעין של מדינת ישראל.

הראל החל לעבוד במטה הש"י בתל אביב בסוף שנת 1944, כמזכיר "המחלקה היהודית". בראש המחלקה עמד יוסף קריב והראל היה עוזרו. תפקיד המחלקה היה ביטחון פנים והיא עסקה, בין היתר, באיסוף מידע על ארגוני מחתרת אחרים, שלא קיבלו את מרות המוסדות הלאומיים, כגון האצ"ל והלח"י וכן על פעילותם של קומוניסטים יהודים. חודשים אחדים לאחר תחילת עבודתו כמזכיר המחלקה מונה הראל לעמוד בראשה.

ב-1947 הגיע שמו של הראל לדוד בן-גוריון. הוא הוצג בפניו ודיווח לו על פעולות מחלקתו. באותה שיחה החליט בן-גוריון לשנות את שם המחלקה מ"המחלקה היהודית" ל"המחלקה הפנימית". הראל הצליח בתפקידו והפך לדובר לא רשמי של הש"י. הוא שמר על קיום יחסים הוגנים עם אנשי ארגוני המחתרת האחרים שהיו נתונים למעקב מחלקתו.

במטה הש"י זכה הראל לכינוי "איסר הקטן", הן מפאת היותו נמוך קומה והן כדי להבדיל בינו לבין "איסר הגדול" - איסר בארי (בירנצוויג), שצורף למטה הש"י ב-1947, אשר בניגוד להראל, היה גבה קומה. לימים הפך איסר בארי לראש המודיעין הצבאי, והודח עקב פרשת עלי קאסם.

בשנת 1947 מונה הראל כמפקד מחוז תל אביב של הש"י, שהיה אחראי על איסוף מודיעין מיפו הערבית. הייתה זו תקופה קשה לש"י, לאחר השבת השחורה ועקב ירידת מספר המודיעים הערביים, שנבע מההתעוררות הלאומית של ערביי יפו לקראת מלחמת העצמאות. הראל נקט צעדים לגיוס מקורות חדשים והצליח בכך. לקראת הכרזת המדינה הפעיל הראל סוכן ערבי שיצא בשליחותו לעמאן כדי לעמוד על כוונות הירדנים ולבדוק האם בכוונתם לצאת למלחמה. הסוכן מסר ידיעה שבכוונת הירדנים להצטרף למלחמה והראל נחפז להודיע על כך לבן-גוריון.

במודיעין של מדינת ישראל

עם הכרזת המדינה הוענקה להראל דרגת סגן-אלוף, שהייתה אז דרגה בכירה ביותר, דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגת אלוף-משנה נוספה רק בשנת 1950 ודרגת תת-אלוף נוספה רק לאחר מלחמת ששת הימים), והוא הועמד בראש שירות הביטחון, ה"שין בית", שהיה זרוע של צה"ל (לימים הפך השירות לארגון עצמאי שלא במסגרת צה"ל, ושמו "שירות הביטחון הכללי", השב"כ).

הראל היה צריך לבנות את השירות מן היסוד ולקבוע את עקרונותיו, ארגונו ודרכי פעולתו. לדבריו, הכלל הבסיסי שקבע היה כי עובדי הארגון חייבים להיות עובדי מדינה לכל דבר, בדירוג, במשכורת ובתנאים הסוציאליים, ללא הטבות מיוחדות וזכויות יתר, הנהוגות לגבי אנשי השירותים החשאיים במדינות בלתי דמוקרטיות. עיקרון אחר שנקבע על ידי הראל היה כי עובדי הארגון חייבים להיות בעלי רמה מוסרית גבוהה ללא עבר פלילי וללא נטיות הרפתקניות (כלל שלא ננקט באותה עת במודיעין הצבאי, ובגין כך נגרמו פרשות אברי אלעד ומרדכי קידר).

כן החליט הראל להפיל את כל המחיצות המפלגתיות והפוליטיות שמלפני קום המדינה ולהעסיק בשירות, ללא הבחנה, אנשי הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י לשעבר. כך הועסקו במסגרת השב"כ ולאחר מכן במסגרת "המוסד" אנשים כיצחק שמיר, בעברו מפקד הלח"י ולימים ראש ממשלת ישראל. ראייה רחבה זו של המערכת הפוליטית, ומתן לגיטימציה לאנשי הימין, הייתה בתקופה שבה שררה מדיניות, כפי שביטא אותה בן-גוריון, "בלי חרות ומק"י" ובה ראו רבים את אנשי הימין הפוליטי כמוקצים, והעסקתם במוסדות הממשלתיים לא הייתה מקובלת.

במהלך מלחמת העצמאות עסק השירות רק בביטחון פנים. לאחר המלחמה הוקמה בו גם מחלקה לריגול נגדי ונמסר לו גם הטיפול בנושאים מודיעיניים הקשורים בערביי ישראל.

בתקופה זו חלה התקרבות בינו לבין ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. חלק גדול מהמידע שמסר לו הראל סביב שנת 1951, עסק בנושא חתרנות נגד המדינה, אולם לצד הדיווחים בעלי האופי הממלכתי, סיפק גם מידע בעל אופי מפלגתי, שכלל המלצות למהלכים מצד מפא"י ומצד בן-גוריון עצמו כלפי מפלגתו, ודיווחים על המתרחש בתוך מפלגות האופוזיציה.

בשנת 1951 הוקם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (הידוע בכינוי "המוסד") ובראשו עמד ראובן שילוח. בספטמבר 1952 התפטר שילוח מתפקידו והציע לדוד בן-גוריון למנות את איסר הראל במקומו.

הממונה על שירותי הביטחון

ב-22 בספטמבר 1952 נכנס הראל לתפקידו כראש המוסד. מאז מינויו כראש המוסד ועד התפטרותו בשנת 1963 היה הראל, בנוסף לתפקידו כראש המוסד, גם האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ, כאשר ראש השב"כ כפוף להנחיותיו. בכפל תפקידים זה זכה הראל לתואר "הממונה על שירותי הביטחון", וכדי להדגיש היררכיה זו נקרא אז המוסד בשם "המוסד המרכזי למודיעין וביטחון" (לימים הוחלף שמו ל"מוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים"). עם התפטרותו של הראל ב-1963 בוטל תפקיד "הממונה" ולא חודש מאז. איסר הראל היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל אשר החזיק בתפקיד המרכז את מודיעין הפנים ומודיעין החוץ של המדינה, תפקיד שהעניק לו עוצמה חסרת תקדים. הראל השתתף בישיבות של הנהגת מפלגת השלטון מפא"י ובין היתר סיפק בהן מידע על הנעשה במפלגות האופוזיציה.

אחת-עשרה שנים מילא הראל את תפקיד הממונה על שירותי הביטחון. בשנים אלה התגבשו ועוצבו המבנה ושיטות הפעולה של הארגונים. שנים אלה היו גם שנים של הישגים בתחום המודיעין והביטחון. שירות הביטחון הצליח לחשוף בשנת 1953 מחתרת של הימין הקיצוני שכונתה בשם מחתרת צריפין ולגרום להעמדת חבריה לדין. עם זאת היו שטענו כי התנהגותו של איסר כוחנית והוא נוטה להתעלם מהחוק במידת הצורך, כך למשל כאשר החליט להעלים את גופתו של קצין ישראלי שנחשד במכירת סודות צבאיים למצרים ונהרג בטעות בזמן הניסיון להביאו לדין במבצע ברן.

בשנות ה-50, בעיצומה של המלחמה הקרה, הכריע בן-גוריון כי האוריינטציה של ישראל תהיה פרו-מערבית. בתוך זמן קצר הפכה ברית המועצות מידידתה של ישראל, ליריבתה הגדולה. היו אלו ימיו האחרונים של הרודן סטלין, אשר באחרית ימיו הפנה את הפרנויה שממנה סבל אל היהודים, והחל במהלך אנטישמי במסגרתו הואשמו רופאים יהודים כי קשרו קשר לרציחתו. "משפט הרופאים", אשר הידיעות אודותיו החלו להתפרסם בינואר 1953, הביא עד מהרה להידרדרות היחסים בין ברית המועצות לבין ישראל, ולאחר שפצצה הושלכה לחצר שגרירות ברית המועצות בתל אביב, אף נותקו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.

בלב הראל התעורר חשש כי מפלגות פרו-סובייטיות בישראל יפעלו נגד האינטרסים של מדינת ישראל ויעמדו לצד ברית המועצות אם תתלקח מלחמה בין-גושית. על המפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י (בגלגולה הקודם כפ.ק.פ) הוטל מעקב על ידי הש"י עוד בתקופת המנדט, ומעקב זה נמשך על ידי שירות הביטחון בתקופת המדינה. בדינמיקה זו נסחף איסר וביצע פעולה שזכתה לגינוי בזמנה ונחשבת גם בימינו ככתם על יוקרתו, והיא הטלת מעקב על מפלגה ציונית ממסדית, מפ"ם, מפלגתם של אנשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי. הראל, שחשש מפעולתם של משה סנה וקבוצתו במפ"ם, שדגלו במדיניות פרו-סובייטית קיצונית, הורה להטמין מתקן האזנה במשרדו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי. ב-28 בינואר 1953 לכדו אנשי מפ"ם שניים מאנשי שירות הביטחון, בעת שהללו התקינו את המתקן בחדרו של מאיר יערי. הדבר עורר סערה בארץ. אנשי סנה פרשו ממפ"ם כעבור זמן לא רב, לאחר שהצהירו על אמונתם באשמתם של נאשמי משפטי פראג ומשפט הרופאים, והקימו את "סיעת שמאל".

להראל הייתה יד במעצרו של אהרן כהן, ממנהיגי מפ"ם ומראשי הקיבוץ הארצי, שהורשע באשמת מסירת מידע לסוכן זר ונידון לארבע שנות מאסר, לאחר שנפגש עם דיפלומט סובייטי בשנת 1958. מאסרו של כהן, שכונה "אהרונצ'יק", הכה בתדהמה את אנשי מפ"ם, מכיוון שהיה מדובר במנהיג פוליטי מן הזרם המרכזי במפלגה שייצגה אז זרם מרכזי בציבוריות הישראלית. הראל טען, בתקופה שבה נערך משפטו ובשנים שלאחריו, כי פעילותו של כהן עברה את גבול המפגש הלגיטימי וחרגה אל התחום הפלילי.

פעולה שזכתה בזמנה לגינוי נגעה לשבועונו של אורי אבנרי, "העולם הזה". השבועון היה כלי ביטוי אנטי-ממסדי קיצוני וביקר בחריפות את שלטונו של דוד בן-גוריון ושל מפלגתו מפא"י. בה בעת היה אבנרי בשבועונו מבין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני. השבועון צבר פופולריות רבה בארץ וזכה לתפוצה גבוהה. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה "השבועון המסוים". הראל, אשר מחמת עודף חשש של איש ביטחון סבר כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, מימן בשנת 1956 מתקציב השירותים, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", בעל נימה סנסציונית, המודפס בצבע (דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה), במטרה ששבועון זה יגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". הדבר לא צלח והשבועון נסגר תוך זמן קצר. הדבר היה נקודת שפל בקריירה של הראל.

השירותים זכו בתקופת הראל להישגים גדולים ותדמיתם בציבור הישראלי הייתה בשיאה. גם בעולם הכירו בערכו של "המוסד" כאשר הצליח להבריח למערב את נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב, שנישא ב-24 בפברואר 1956 בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובו הוקיע את פשעי סטלין. הייתה זו תפנית חדה במדיניותה של ברית המועצות, כאשר מנהיג המדינה הודה בפשעיו של סטלין ולאחר עשרות שנות תעמולה התנער מן הסטליניזם. על אף שתוכן הנאום היה ידוע בצורה כללית, ראו גורמים במערב חשיבות עליונה בהשגת נוסחו המדויק. מאמצי ארגוני מודיעין בעולם להשיג את הנאום נכשלו, אולם עיתונאי יהודי פולני בשם ויקטור גרייבסקי השיג עותק של הנאום והעביר אותו לשגרירות ישראל בוורשה, וזו העבירה אותו למטה השב"כ בארץ, ולאחר בדיקת תוכנו, הועבר הנאום על ידי נציגי המוסד לידי ה-CIA. העברת הנאום העלתה את קרנו של המוסד בעיני השירותים החשאיים האחרים, והביאה להכרה העולמית כי המדובר בארגון חשאי המשתווה ואף עולה ביכולותיו על ארגונים ותיקים ומנוסים ממנו.

הישג שהיה בעל ממדים היסטוריים וייזכר לדורות הוא גילוי מקום הימצאו של אדולף אייכמן, ראש המדור היהודי באס אס, איש הביצוע בארגון השמדת יהודי אירופה שהצליח להימלט ולהיעלם בתום מלחמת העולם השנייה למשך חמש עשרה שנה. אייכמן נתגלה על ידי המוסד בארגנטינה, נלכד בפעולה נועזת של המוסד בפיקודו האישי של הראל בשטח ב-11 במאי 1960. והובא לארץ ב-21 במאי 1960 כדי לעמוד לדין במשפט אייכמן ההיסטורי, שבו נדון למוות, והוצא להורג בתלייה ב-31 במאי 1962. מאמצים דומים שהשקיע המוסד באיתורו של יוזף מנגלה, "רופא המוות" ממחנה אושוויץ, עלו בתוהו, ומקום הימצאו בברזיל התפרסם רק לאחר מותו.

תפיסת אייכמן הייתה שיא הקריירה של הראל. לימים יכתוב הראל על מבצע זה את ספרו רב המכר "הבית ברחוב גריבלדי", אשר תורגם לשפות רבות ואף היה לסרט בכיכובו של חיים טופול (בסרט שיחק השחקן היהודי מרטין בלסם את תפקידו של הראל). סרט נוסף על לכידת אייכמן יצא בשנת 2018 בנטפליקס בשם מבצע פינאלה, את הראל בסרט מגלם השחקן ליאור רז. על אף ששמו ותפקידו נותרו חסויים מעיני הציבור, העניקה תפיסתו של אייכמן לשירותים בראשם עמד הראל מעמד ציבורי, מוניטין ויוקרה.

הישג נוסף של שירות הביטחון היה חשיפתו ב-1961 של ד"ר ישראל בר, סגן-אלוף (במילואים) ופרשן צבאי נודע המקורב לצמרת הביטחונית, כמרגל סובייטי. כן נחשף בשנה זו קורט סיטה, אשר שימש כפרופסור לפיזיקה בטכניון, כמרגל של המודיעין הצ'כי. לא היה מדובר בפרשה בסדר גודל של עניינו של בר, אשר היה בשר מבשרו של הממסד הביטחוני של אותם הימים.

למוסד היה הישג בפרשה שהסעירה את הארץ בראשית שנות ה-60, הפרשה של יוסל'ה שוחמכר, ילד שנחטף בינואר 1960 על ידי סבו החרדי, נחמן שטרקס, מידי הוריו החילוניים, הוברח לארצות הברית כדי לגדלו כחרדי וכל החיפושים אחריו עלו בתוהו. הפרשה הביאה לקיטוב ולאיבה רבה בין דתיים וחילוניים (וזכורה "קריאת הקרב" שנקראה אחר חרדים בעוברם ברחוב - "איפה יוסל'ה"). הפרשייה צברה תאוצה עד כדי כך שראש הממשלה הטיל על המוסד לאתר את יוסל'ה. המוסד הצליח במשימה, וביולי 1962 גילה את הילד בשכונה חרדית בניו יורק. הילד שב לחיק הוריו, דבר שזכה לתגובה נלהבת של דעת הקהל.

פרישה

בפרשת המדענים הגרמנים במצרים, גרס הראל שהסכנה מוחשית והפעיל את המוסד באירופה לפגיעה במדענים והרתעתם מעבודה במצרים. לאחר ששני סוכני מוסד נעצרו בשווייץ על איומים כלפי בתו של אחד המדענים, הורה ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, על הפסקת פעילות המוסד נגד המדענים. במקום זאת פתח הראל במסע תעמולה נגד גרמניה המערבית, במטרה ללחוץ עליה להביא את המדענים לשוב לגרמניה. בן-גוריון, לעומת זאת, על סמך הערכת אמ"ן סבר שהסכנה אינה כה גדולה ולא כדאי בגללה לפגוע ביחסים עם גרמניה שסיפקה לישראל סיוע בהלוואות ובנשק. בפגישה ביניהם לקראת סוף מרץ 1963 דחה בן-גוריון את הערכתו של הראל וזה הודיע על התפטרותו. בעיתונות נטען שהראל חשש שבן-גוריון ינטרל את החלטת הכנסת והצהרת גולדה מאיר נגד הגרמנים. על פי אחד מהתיאורים, הראל התפטר לאחר שבן-גוריון הוכיח אותו על שטען שממשלת גרמניה המערבית רצתה בפעילות המדענים הגרמנים במצרים, כי היא עצמה לא יכלה לפתח נשק להשמדה המונית בגרמניה. על פי טענות אחדות, נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. יש אומרים כי הסכסוך האמיתי אשר הביא לשנים של יחסים עכורים ולהשמצות הדדיות היה עם ראש אמ"ן, האלוף מאיר עמית.

באיסר הראל תמכו אנשי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, אנשי מפ"ם וגם כמה מראשי מפא"י ובהם שרת החוץ גולדה מאיר. לעומת זאת, אנשי רפ"י תמכו בנחרצות בבן-גוריון.

גרסה אחרת מדברת על כך שפרס הגיע להסכם חשאי עם שטראוס, שר ההגנה הגרמני, שגרמניה תעביר לישראל את כל המידע על המדענים ולכן "המוסד" לא יצטרך לטפל בזה יותר. איסר הראל התנגד. הוא ראה במדענים הגרמנים את אחד האיומים הגדולים ביותר על מדינת ישראל, ובהסכם של פרס ראה ניסיון למדר אותו מפעילות בנושא. אחרי שההתנגדות שלו לא התקבלה התפטר הראל מראשות "המוסד".

בראייה היסטורית התברר כי עמדתו של דוד בן-גוריון, שהתבססה על דו"ח אמ"ן, הייתה הנכונה, ולא זו של הראל ו"המוסד": נשק השמדה המונית לא נמצא בידי המצרים בשתי המלחמות בינה לבין מדינת ישראל שהתחוללו לאחר מכן, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

פעילותו הציבורית

לאחר משבר המדענים, התפטר במפתיע בן-גוריון מראשות הממשלה, ב-16 ביוני 1963, ובמקומו התמנה לוי אשכול.

בחודש ספטמבר 1965, על רקע הפילוג במפא"י והקמת רפ"י, מפלגה המתחרה במפא"י ומונהגת על ידי בן-גוריון (ובהשתתפות אישים בעלי תדמית "ביטחונית", כשמעון פרס ומשה דיין) הזמין ראש הממשלה לוי אשכול את הראל להיות לו ליועץ לענייני מודיעין וביטחון. כוונת אשכול הייתה לגייס לצדו, במאבקו בדוד בן-גוריון, אדם רב מוניטין שהיה "בר פלוגתא" לדוד בן-גוריון. כשנתברר הדבר להראל הוא פרש מתפקיד זה ב-28 ביוני 1966 וטען שעשה זאת משום שלא ניתנו לו סמכויות של ממש.

בדצמבר 1966 יצא הראל בדרישה כי מזכירות מפא"י תדון במניעים שהביאו אותו להתפטר מתפקיד היועץ. דרישתו זו נדחתה ואז יצא בקריאה להעביר את ראש הממשלה אשכול ואת ראש המוסד עמית מתפקידיהם, בטענה כי היו מעורבים במעשים חמורים ואינם ראויים יותר למלא את תפקידיהם. בחודש אפריל 1967, במהלך משפט שנערך בצרפת בקשר לפרשת בן ברקה, בו הועמדו לדין אנשים מן העולם התחתון של צרפת באשמת חטיפתו ורציחתו של מהדי בן ברקה, מנהיג אופוזיציה מרוקני, הועלתה הטענה כי אנשי השירותים החשאיים של צרפת ביחד עם אנשי המוסד הם האחראים למעשה. נרמז בעיתונות על כך שדרישתו של הראל להדיח את אשכול נבעה מטענתו של הראל כי ראש המוסד מאיר עמית הטעה את אשכול והוציא ממנו במרמה אישור להשתתפות המוסד בחטיפת ורצח בן ברקה, ולדרישתו שנדחתה כי עמית יתפטר מתפקידו.

בשנת 1969 לאחר שרפ"י חברה בשנית למפא"י במסגרת המערך, נותר דוד בן-גוריון, שסירב להתפייס עם לוי אשכול, מחוץ למערך וחסידיו הקימו את הרשימה הממלכתית שהורכבה מאנשי רפ"י שלא הצטרפו למערך ומאישים אחרים. הראל התפייס עם דוד בן-גוריון, הצטרף לרשימה הממלכתית ונבחר מטעמה כחבר הכנסת בכנסת ה-7, שבה כיהן בשנים 1969–1974. בכנסת שימש הראל כחבר בוועדת הכנסת והיה פעיל בחוגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בין השנים 1971–1985 פרסם עשרה ספרים, מהם שני ספרים עלילתיים ושמונה ספרי זיכרונות על פעילותו רבת השנים והעלילה בשירותי המודיעין של מדינת ישראל.

איסר הראל נפטר ב-18 בפברואר 2003 (טז' באדר-א' ה'תשס"ג), בגיל 91.

מורשתו

הראל הוא אחד האחראים העיקריים לתדמיתם של שירותי הביטחון הישראלים בעולם כשירותים רבי עוצמה.

בספרו "הממונה" כותב מיכאל בר-זוהר: "פחות מחמש שנים מהיום בו נתוודע לדוד בן-גוריון, החזיק בידו עוצמה אדירה, שכמוה לא הוענקה לאיש לפניו וגם לא לאיש אחריו בתולדות מדינת ישראל".

רחובות שנקראו על שמו של הראל קיימים בערים פתח תקווה ונתניה ובהרצליה.

ספריו

• התרמית הגדולה, הוצאת שקמונה 1971.
• ג'יהאד, תל אביב: כראל, 1972.
• הבית ברחוב גריבלדי, ספריית מעריב 1975; מהדורה מעודכנת זמורה ביתן, תש"ן 1990.
• אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים; ירושלים: הוצאת עידנים 1980.
• משבר המדענים הגרמניים, "1962-1963", ספרית מעריב 1982.
• קם איש על אחיו: הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", ירושלים: הוצאת כתר 1982.
• מבצע יוסלה, הוצאת עידנים 1983.
• האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל, ירושלים: הוצאת עידנים תשמ"ו 1985.
• ריגול סובייטי: קומוניזם בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ז 1987.
• ביטחון ודמוקרטיה, תל אביב: הוצאת עידנים, תשמ"ט 1989.

לקריאה נוספת

• מיכאל בר-זוהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, 1980
• יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, תל אביב: ידיעות ספרים, 2012, מסת"ב 9789655454826
• יוסי מלמן ודן רביב, מרגלים לא מושלמים, תל אביב: מעריב, 1990

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איסר הראל בוויקישיתוף

• איסר הראל, באתר הכנסת
• איסר הראל, באתר כנסת פתוחה
• ביוגרפיה ותמונה, אתר "ספרטקוס"
• אמיר אורן, באיחור של 36 שנה - פורסמו פרטי המאבק המשפטי על הספר "הבית ברחוב גריבלדי", באתר הארץ, 28.2.2005
• אמיר אורן, על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית, מגזין ליברל, 07.07.2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34522510איסר הראל