יד ושם
 | |
 | |
| יד ושם | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון להיסטוריה ואתר הנצחה |
| כתובת | רח' הזיכרון (הר הזיכרון), הר הרצל, ירושלים |
| מיקום |
ירושלים, ישראל  |
| בעלים | מדינת ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1953 |
| http://www.yadvashem.org/he.html | |
יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי סטטוטורי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת השנייה - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953". בחוק זה נקבע כי יד ושם כפוף ל"חבר הממשלה שיוסמך על ידיה לבצע חוק זה (להלן – השר)", בלא לקבוע איזה משרד ממשלתי ממונה על יד ושם[1] אך על תקנון יד ושם, התשכ"ט 1968, חתום שר החינוך זלמן ארן.[2]
יד ושם מופקד על תיעוד ההיסטוריה של עם ישראל לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים, והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.
כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא-יהודים שפעלו להצלת יהודים במהלך השואה מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:
וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.
המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
הרכב המוסד
"יד ושם" מורכב ממספר מוסדות נפרדים, שביחד מקיפים את כל נושא השואה. המוסד עוסק הן בהנצחת השואה והן במחקר אודותיה.
ארכיון וספרייה
ארכיון יד ושם החל לפעול כבר ב-1946. מנהלתו הראשונה הייתה שרה פרידלנדר. הארכיון מכיל את האוסף הגדול בעולם של מסמכים על השואה, כ-180 מיליון מסמכים. פעילותו כוללת איסוף ותיעוד של תצלומים, סרטי מקור, מסמכים, יומנים, זיכרונות ועדויות, הקשורים לשואה. הארכיון מאגד בתוכו עשרות אלפי עדויות של ניצולי השואה, כ-62 מיליון דפי תיעוד בארבעים שפות, הכוללים ניירות עבודה ומכתבים של פקידים נאצים ופקידים אחרים מכל מדינות אירופה, אוספי תעודות של ארגונים יהודיים, מסמכים אישיים של יהודים כגון דרכונים, מכתבים יומנים וזיכרונות. רשימות מסוגים שונים כגון רשימות החרמת רכוש, רשימות גירוש, רשימות נספים וניצולים ותיעוד משפטי מבתי משפט שדנו בענייניהם של פושעי מלחמה. כמו כן נאספו במקום יותר מ-268,000 תצלומים ועשרות סרטים. החומר מקיף היבטים השונים של סיפור השואה. החומר נוגע בתקופה רחבה: עיקרו בשנות הרדיפה והמלחמה מתחילת שנות השלושים ועד 1945, אך הוא כולל חומר רב גם על חיי היהודים בשנים שלפני המלחמה וכן על גורלם של הניצולים לאחר המלחמה ועל השלכותיה של השואה עד היום.
בספריית יד ושם ישנם למעלה מ-167,000 ספרים ותדפיסי מאמרים ב-64 שפות, וכן למעלה מ-4000 עיתונים וכתבי עת הממוינים על-פי כותר בכל השפות, והיא הספרייה בעלת האוסף הגדול מסוגו בעולם. הספרייה משמשת מאגר לכל החומר שראה אור בנושא השואה ובנושאים נלווים.
בינואר 1980 רכש המוזיאון תמורת 2500 מארקים 389 תצלומים ממחנה ההשמדה אושוויץ. בתמונות רואים את יחידת ה-ס.ס. שעסקה בבנייה במחנה. לדברי אריך קולקה האלבום נחשב למסמך החשוב ביותר על מחנה ההשמדה אושוויץ.[3]
האוספים מאוחסנים בבניין הארכיון שנחנך בשנת 2000. "יד ושם" ממשיך בגביית עדויות ובאיסוף תרומות חומר ארכיוני, שאת חלקן ניתן לראות באתר האינטרנט של המוסד.
ב-26 בינואר 2011 – יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קרבנות השואה, נחנך ארכיון הנגיש באינטרנט, פרי שיתוף פעולה בין יד ושם וגוגל. המסמכים שברשות "יד ושם" נסרקו ועברו זיהוי טקסט באמצעות תוכנת OCR.[4]
בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה
בית הספר להוראת השואה של "יד ושם" הוא מרכז לימודי הכולל 17 כיתות לימוד, אודיטוריום, אגף מולטימדיה, מחלקת הכשרת מורים, מרכזייה פדגוגית וסגל הוראה המונה למעלה מ-100 איש, אשר מפעיל קורסים והשתלמויות מקוונות בנושא השואה לקהל רב, בעיקר למורים, מפקחים, מדריכי פולין, נוער, סטודנטים, וקבוצות של צה"ל וכוחות הביטחון. בפעילותיו השונות של בית-הספר משתתפים מדי שנה למעלה מ-350,000 סטודנטים, בני נוער, חיילים ואלפי מחנכים מישראל ומרחבי העולם. הקורסים מועברים הן בבית הספר המרכזי והן בתוכניות מיוחדות במוסדות חינוך בישראל ומחוצה לה. בבית הספר אף יושבת יחידה צבאית האמונה על ימי העיון הצבאיים במקום. בנוסף, הוקמה ביד ושם רשת חברתית ללימוד השואה והוראתה בשם בין העתים. ל"יד ושם" אתרים בשפות שונות, בהן גרמנית, רוסית, פרסית וערבית. ב-2013 השיק הארגון קמפיין פרסומי מקוון בשפה הערבית, במטרה לקדם את תוכני "יד ושם". לקמפיין נחשפו 2.4 מיליון דוברי ערבית מרחבי העולם, והתעבורה לאתר "יד ושם" בערבית גדלה פי שלושה.[5] בית הספר מעניק מדי שנה פרסים למפעלים חינוכיים בתחומים: תוכנית חינוכית, מפעל חיים חינוכי, עבודת גמר, וספר לילדים ולנוער. הפרסים ניתנים במטרה לעודד לומדים ומלמדים לעסוק בחקר השואה והוראתה.[6]
לבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה שלוחה בבית ווהלין בגבעתיים, שהוקמה ב-1975. מדי שנה משתתפים כ-40,000 איש בפעילויות חינוכיות בשלוחה.[7]
המכון הבינלאומי לחקר השואה
מכון המחקר הבינלאומי הוקם ב-1993, ומטרתו היא מחקר היסטורי של השואה. המכון עוסק בתכנון וביצוע פרויקטים מחקריים ומחקרי תשתית, בארגון ימי עיון וכינוסים בינלאומיים, בייזום פרויקטים משותפים עם מכוני מחקר בעולם ומפרסם מחקרים, דברי כינוסים, תעודות ומונוגרפיות בנושא השואה, ואת כתב העת יד ושם קובץ מחקרים. משימה חשובה נוספת של המכון היא מתן תמיכה אקדמית וכספית לחוקרים ולסטודנטים העוסקים בנושא השואה.
המוזיאונים לתולדות השואה
המוזיאון לתולדות השואה - מיום הקמתו פעל ב"יד ושם" מוזיאון לתולדות השואה, אשר התבסס על תמונות ומיצגים שונים שהמחישו את ההיסטוריה של השואה מעליית הנאצים לשלטון, הגטאות, מחנות הריכוז, המרידות ועד לשחרור הניצולים האחרונים.
במרץ 2005, לאחר תהליך בנייה שנמשך כ-10 שנים, נפתח המוזיאון החדש, בתכנונו של האדריכל משה ספדיה, אשר החליף למעשה את המוזיאון הישן. הוא בעל מבנה דמוי חץ באורך 180 מטר החודר להר מצדו האחד ויוצא מצדו האחר. אור היום נכנס מן הקודקוד העליון של המנסרה, דרך פס זכוכית באורך 200 מטרים החותך את רכס ההר. שטחו של המוזיאון החדש הוא כ-4,200 מטר מרובע, ורובו בנוי מתחת לפני הקרקע. המוזיאון מציג את סיפור השואה באופנים שונים בעזרת חפצים מקוריים, מסמכים, עדויות, סרטים, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד.
במוזיאון עשרה אולמות תצוגה, שבכל אחד מוצג פרק בתקופת השואה. בשונה מהמוזיאון הישן, המתבסס ברובו על תמונות כדי לנסות ולהמחיש את הזוועה, במוזיאון החדש ישנה תצוגת מולטימדיה, הכוללת עדויות של ניצולי השואה, כמו גם חפצים אישיים שנתרמו על ידי הניצולים, משפחותיהם, מוזאונים ואתרי הנצחה ברחבי העולם, אשר נותנים ממד אנושי-אישי של קורבנות השואה.
המוזיאון בנוי בצורת משולש שמדמה את הקירות ההולכים ונסגרים על היהודים באירופה. בין כל כניסה לאולמות התצוגה מפרידים מיצגים המונעים מעבר חופשי ומחייבים את המבקרים לבקר בכל אולמות התצוגה.
מוזיאון לאמנות השואה - אוסף האמנות של יד ושם הוא האוסף הגדול והמקיף ביותר בעולם בנושא השואה. יש בו כ-10,000 יצירות אמנות, רובן מתקופת השואה. את פני המבקר במוזיאון לאמנות השואה מקבל קיר אלכסוני, ועליו מבחר יצירות מהאוסף שיצרו אמנים שונים. בחללים האחרים ערוכה התצוגה על פי נושאים ומתמקדת בדמות האדם ובנופים - נופי הגטו והמחנה, פנים וחוץ. לשני אמנים מוקדש במוזיאון מקום אישי: שרלוטה סלומון וקרל דויטש. רוב העבודות נוצרו על פיסות נייר דקות ומתפוררות, ויש לטפל בהן. לפיכך התצוגה במוזיאון אינה תצוגה קבועה אלא מתחלפת, כדי שהחומרים שהוצגו תחילה באור יישמרו בחשכה.
מרכז הצפייה - מרכז ידע עולמי יחיד מסוגו אודות היצירה הקולנועית העוסקת בשואה. בזכות האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים של יד ושם המרכז אוסף, משמר ומקטלג יצירות קולנועיות על כל סוגיהן בנושא השואה. בקטלוג הסרטים של מרכז הצפייה ביד ושם קיימים 6,682 כותרים. המידע על כל אלה נגיש בקטלוג הסרטים המקוון באתר האינטרנט של יד ושם. על כל סרט ניתן למצוא מידע בעברית ובאנגלית במגוון תחומים: אמנותי, מסחרי, היסטורי וגאוגרפי. במרכז ניתן גם לצפות בעשרות אלפי עדויות מצולמות של ניצולים. העדויות מאורגנות בשני אוספים: אוסף עדויות יד ושם ואוסף הקרן להיסטוריה חזותית. אוסף עדויות יד ושם כולל כ-35,000 עדויות שנאספו החל משנת 1945. כ-12,000 מן העדויות האלו הן עדויות וידאו והן נגישות לצפייה במרכז הצפייה. כל האחרות נגישות לצפייה באולם הקריאה אשר בבניין הארכיון ביד ושם. אוסף הקרן להיסטוריה חזותית, מיסודו של סטיבן שפילברג באוניברסיטת דרום קליפורניה, כולל כ־52,000 עדויות וידאו של ניצולי השואה, יהודים, צוענים, עדי יהווה ואחרים, עדויות של משחררי המחנות ועדים לשחרור, אנשים שהשתתפו במשפטים נגד פושעי מלחמה, או מצילים ומי שהושיטו עזרה.[8][9]
איסוף שמות קורבנות השואה
ערך מורחב – לכל איש יש שם (מפעל הנצחה)
ההיכל האחרון במוזיאון החדש הוא היכל השמות, בו מרוכזים שמותיהם של כל קורבנות השואה שהגיעו לידי המוזיאון, בדרך כלל בעקבות גביית עדות מניצולים. לפרויקט המיוחד של איסוף השמות קוראים "לכל איש יש שם". מאגר השמות זמין במקום וגם באינטרנט.[10] לפרויקט ערך מוסף ככלי עזר לחקר הגנאלוגיה של משפחות הקורבנות. מרכז המבנה הוא אתר זיכרון המורכב מקונוס גדול, עליו פזורים מאות תצלומי פנים של קורבנות השואה הנראים לצופה מלמעלה, כשמלמטה נראה בור מים גדול, המשקף את הנמצא מעליו. בהיכל השמות שמורים כיום כ-2.7 מיליון דפי עד מקוריים בסביבה מוגנת של לחות וטמפרטורה מבוקרת. איסוף דפי העד החל באמצע שנת 1955. בתחילה הוא נתקל בקשיים אולם בהמשך שונו הטפסים ועד סוף 1956 נאספו 500,000 דפי עד שהכילו שמות של כ-750,000 נרצחים.[11] מאגר השמות עלה לאינטרנט בשנת 2004 וכלל תיעוד על שלושה מיליון שמות של קרבנות. ב-2010 הודיע אבנר שלו יושב ראש "יד ושם" כי עד כה תועדו 4 מיליון שמות המהווים כשני שלישים מהנספים בשואה, כאשר כ-55% מהשמות מקורם בדפי עד והיתר מקורם במסמכים ארכיוניים ובמיזמי הנצחה שונים.[12] ב-2014 הורחב מאגר השמות כדי להגדיל את הנגישות למידע רב השמור ביד ושם בנוגע ליהודים שנרדפו בתקופת השואה. נוספו פרטים אודות קורבנות שלא תועדו בעבר, ובכללם פרטים לגבי קורבנות שלא ניתן לקבוע בוודאות מה עלה בגורלם. נכון לינואר 2019, במאגר מוזכרים 4.8 מיליון יחידים שנרצחו בשואה.[13]
אתרי זיכרון והנצחה
- אוהל יזכור - מבנה זיכרון לששת המיליונים שנספו בשואה. מדובר במבנה מבטון הבנוי בצורה מופשטת, במרכזו דולקת תדיר אש זיכרון ועל קרקעיתו מוטבעים שמותיהם של 22 מחנות ההשמדה, גאיות הריגה ומחנות מעבר. ב-11 בינואר 1968 נקבר באהל אפרם של יהודים שנשרפו בטרבלינקה.[14] מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתקיים במקום טקס לכל איש יש שם, במסגרתו מוקראים שמות קורבנות השואה. באתר זה נוהגים לבקר אורחים רשמיים של מדינת ישראל ולהניח זרי פרחים לזכר הקורבנות.
- יד לילד - אתר הנצחה וזיכרון לילדים שנספו בשואה. פנים המבנה הוא חלל חשוך שההולך בתוכו רואה חמישה נרות שמשתקפים במאות מראות שבורות שעל הקירות לזכרם של הילדים שנרצחו. שמות הילדים, גילם וארצות מולדתם מוקראים ברקע מפי קריינים.
- בקעת הקהילות - אתר זיכרון לקהילות היהודיות באירופה שחרבו לאחר השואה. המדובר בקומפלקס שבנוי כמבוך מאבן ירושלמית בצורת מפת אירופה ומעליו נטועים ברושים. על האבן חרוטים שמותיהן של אלפי קהילות, קטנות כגדולות, מכל רחבי אירופה.
- שדרת חסידי אומות העולם - שדרת עצים שניטעה לכבודם של חסידי אומות העולם אשר הוכרו על ידי ועדה ציבורית מיוחדת. תחת כל עץ ישנה לוחית המציינת את שם האישיות לכבודה הוא ניטע.[15] השדרה נחנכה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1962, ועד לשנת 1989 ניטעו בה קרוב ל-2,000 עצים, אחרים קיבלו את אות הכבוד בארצות מגוריהם. משלא היה עוד מקום לעצים, הוחלט להקים את גן חסידי אומות העולם, אתר הנצחה על הר הזיכרון בו יונצחו שמותיהם של חסידי אומות העולם.[16] מתוך ידיעה שהיו מקרי הצלת היהודים שלעולם לא ייוודעו ויתועדו, הוקמה בשדרה בשנת 1987[17] אנדרטה לכבודו של חסיד אומות העולם האלמוני אותה פיסל שלמה זלינגר.
- גן חסידי אומות העולם - ממוקם ליד בקעת הקהילות. על קירות הכבוד בגן חקוקים שמותיהם של חסידי אומות העולם, על פי מדינות, שהוכרו לאחר שלא נותר עוד מקום לעצים בשדרת חסידי אומות העולם. הגן נחנך ב-7 באוגוסט 1996.[18]
- אנדרטת גטו ורשה אנדרטת מרד גטו ורשה ברחבת הטקסים המרכזית.
- יד ללוחמים היהודים ולפרטיזנים כמיליון וחצי יהודים לחמו במלחמת העולם השנייה במסגרת צבאות בעלות-הברית, בתור פרטיזנים, במחתרות ובגטאות. מאות אלפים מהם נפלו בקרב. ללוחמים אלה ולגבורתם מוקדשת אנדרטה זו, אותה יצר ברני פינק.
- אנדרטת הקרון קרון רכבת גרמני ששימש להובלת יהודים למחנות ההשמדה וניתן ליד ושם על ידי ממשלת פולין. האנדרטה נבנתה כזיכרון לשילוחים אל מחנות ההשמדה. על הקיר הסמוך לאנדרטה, חרוטה עדותו של אברהם קשפיצקי, שנמלט מטרבלינקה ונספה במרד גטו ורשה.[19]
- רחבת הטקסים (רחבת גטו ורשה) - הרחבה בה מתקיימים מדי שנה הטקסים ביום הזיכרון לשואה. המדובר ברחבה גדולה הנחתמת בקיר אבן אדום, כשבמרכזו אנדרטה לזכר הנספים בשואה (שהיא העתק של האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה הנמצאת בוורשה, מעשה ידי הפסל נתן רפפורט).
- קמפוס מורשת משכן אוספים לחפצי הניצולים שיונצחו במתחם שייבנה מול אוהל יזכור מתחת לקרקע ויאפשר להציגם לציבור. המשכן יכלול גלריה להצגת פריטים, חללי אחסון לאוסף הפריטים ומעבדות שימור לפריטים שלא שרדו באופן מיטבי את המלחמה אך אפשר להצילם על ידי טיפול מתאים. טקס הנחת "אבן הפינה" לפרויקט, נערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2019.[20]
ביד ושם עוד מספר אנדרטאות וכיכרות להנצחת אירועים ואישים שונים בשואה ביניהם כיכר גטו ורשה, כיכר יאנוש קורצ'אק ובה אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו, גן חסידי אומות העולם, האנדרטה לזכר הנספים במחנות, מצפור הפרטיזנים, אנדרטת לה שמבון, תבליט השואה והגבורה, האמבולנס השוודי[21] ועוד.
גלריה
-
כיכר יד ושם בצומת שבין האתר לשכונת עין כרם -
פסל "זעקה אילמת" של לאה מיכלסון
-
הכניסה הראשית אל "יד ושם" בחלקו המערבי של הר הרצל -
לוח בכניסה לשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם -
פסלה של אלזה פולק, אושוויץ, ביד ושם -
האמבולנס השוודי ביד ושם -
פסל חסיד אומות העולם האלמוני ביד ושם -
מצפור הפרטיזנים ביד ושם
היסטוריה
באוגוסט 1942 התקיימו דיונים במוסדות היישוב ובקונגרס היהודי העולמי בשאלת הקמתו של מוסד זיכרון לאומי לשואה. מרדכי שנהבי, חבר קיבוץ משמר העמק, הציע את השם "יד ושם", לפי הפסוק "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נ"ו, ה'). הצעות שונות דנו בהקמת המוסד בעמק יזרעאל או בחיפה, ובו היכל זיכרון שבו ירוכזו שמות הנספים, ארכיון, מרכז כנסים ועוד.[22]
בישיבת הוועד הפועל הציוני באוגוסט 1945 בלונדון, הוטל על הוועד הלאומי לדאוג להנצחת קורבנות השואה בארץ ישראל. הוקם ועד שכלל את ברוך צוקרמן, מרדכי שנהבי ושלמה זלמן שרגאי, שהחליט לקרוא למפעל ההנצחה "יד ושם". במאי 1946 הוגשה הצעה מפורטת על מפעל הזיכרון להנהלת הוועד הלאומי.
ביוני 1946 תכנן שנהבי אולם מרכזי וסביבו אולמות משנה. באולם המרכזי יועדו להופיע שמות שישה מיליון החללים ותיאור האמצעים ששימשו להשמדתם. מדבריו:
גבורת העם בישראל, כוח עמידתם של לוחמי הגטאות, השתתפות אנשינו בצבאות המחתרת שבכל ארצות הכיבוש – היישארו הללו רק אגדה שבעל פה, או מצבה נקים לגבורת ישראל, זו שתסמל את רצון העם לחיות ולהילחם ותבליט את כוחו לעמוד במבחנים קשים ומרים ביותר שההיסטוריה האנושית גזרה על עם?[23]
ביוני 1947 נערך סיור עיתונאים בהר בין נווה אילן ומעלה החמישה שנרכש על ידי הקרן הקיימת לצורך מפעל יד ושם.[24]
בעצם ימי מלחמת העצמאות, באפריל 1948, קיימה הנהלת יד ושם עצרות לציון חמש שנים למרד גטו ורשה, ובעיתונות פורסם ש"הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה".[25]
בשנת 1952 מונה בן-ציון דינור, חוקר תולדות עם ישראל, כשר החינוך, והחל לקדם את הצעת החוק להקמת רשות זיכרון ממלכתית לשואה. הוא ושנהבי ביקשו להקדים את מוסד ההנצחה לשואה שעמד לקום בפריז באותם ימים. כמו כן היה על דינור לשכנע את בן-גוריון וראשי הקק"ל שלשם הנצחת השואה, לא די בנטיעת יער לזכר הנספים ויער לזכר הלוחמים.
בשנת 1952 הציג דינור בכנסת את הצעת החוק להקמת רשות הזיכרון. הדיון על חוק יד ושם הצליח "לגול מעל לבו של הבית הזה [הכנסת] את האבן הכבדה שהעיקה עליו זה זמן רב, את ההרגשה המרה, שכאן, במרכז העצבים של האומה המתנערת לחיים חדשים, לא הוקדשה עד כה אפילו ישיבה אחת להתייחדות לשמה – ולא אגב דיון בנושא אחר - עם הזוועה הגדולה שפקדה את דורנו. למה נכחד? לעיתים כרסמה בנו שאלה מרה: יוצאי כל עיר ועיירה מוצאים להם ערב להתייחדות זאת אחת לשנה עם בני עירם שהוכרתו – וכאן, הכנסת, המוסד העליון של העם היהודי המאורגן, במקובץ, עוד לא מצאה ב-5 שנים אלו אפילו שעה פנויה אחת לאזכרת האסון לשמו", קונן בנימין מינץ (פאג"י). הוא הביע חשש "שמא הקדמנו כאן לשכוח."[26]
באוגוסט 1953 קיבלה הכנסת את חוק יד ושם, שהונח על שולחנה במרץ 1953, והפך את מפעל יד ושם לרשות רשמית של מדינת ישראל.[27] אחד מהוגי הרעיון "יד ושם", מרדכי שנהבי, היה גם מנהלו הראשון של המוסד.
יושבי-ראש יד ושם
בן-ציון דינור, שר החינוך, היה היושב הראש הראשון של יד ושם. בשנת 1959 נכנס לתפקידו ד"ר אריה ליאון קובובי.
לאחר מותו של קובובי, בשנת 1966, הופרד תפקיד יושב ראש המועצה מתפקיד יושב ראש ההנהלה.
בשנת 1969 נתמנה גדעון האוזנר ליושב ראש המועצה. משנת 1988 כיהן בתפקיד ד"ר יוסף בורג ומעת פטירתו של בורג, בשנת 1999, כיהן בתפקיד פרופ' שבח וייס. בין השנים 2006–2008 כיהן בתפקיד השר לשעבר, יוסף לפיד, ומשנת 2008 מכהן בתפקיד מי שהיה הרב הראשי של תל אביב-יפו והרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו.
יושב ראש ההנהלה היה כתריאל כץ, אחריו ד"ר יצחק ארד, ומשנת 2010 עד 2020 כיהן בתפקיד אבנר שלו. שלו פרש מתפקידו בסוף שנת 2020, ומינואר 2021 משמש רונן פלוט כיושב ראש זמני.[28]
תאריכים בתולדות יד ושם
- אוגוסט 1942: מרדכי שנהבי מהשומר הצעיר הוגה את רעיון אתר הזיכרון.
- אוגוסט 1945: הקמת המנהלה בלונדון, כאגף בסוכנות היהודית
- בחודש מאי 1946 החל לפעול "מפעל יד ושם" בדירת שני חדרים ברחוב המלך ג'ורג' 27 בירושלים.
- יוני 1947: דיון בקונגרס העולמי למדעי היהדות באופני ההנצחה והתיעוד ביד ושם.
- יולי 1948: כיבוש האזור עליו יוקם לימים יד ושם, בקרבות עשרת הימים על ידי פלוגת יהונתן.
- 1951: החלטת הכנסת על יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות.
- 1953: הכנסת אישרה את חוק יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. שר החינוך פרופ' בן-ציון דינור התמנה ליושב הראש הראשון של המוסד.
- 1954: החל איסוף שמות הנספים בדפי עד.
- 1957: הקמת הבניין הראשון ביד ושם: בניין המנהלה, הארכיון, הספרייה והמחקר, תוכנן על ידי האדריכל אל מנספלד.
- 1957: תחילת פרסומו של "שנתון יד ושם: קובץ מחקרים"
- 1958: תערוכת הקבע הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם. בתערוכה היו 163 פריטים, בעיקר מסמכים.[29]
- 1959: חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
- 1959: תערוכת האמנות הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם, ובה שבעים ציורים.
- 1960: זהרה שץ עיצבה את מנורת יד ושם. הפסל זכה בפרס השני בתחרות לעיצוב סמל יד ושם[30] וב-1985 הוכר כסמל יד ושם.
- 1961: חנוכת אוהל יזכור, אתר ההנצחה הראשון במתחם יד ושם. מעצב – אריה אלחנני. השערים – דוד פלומבו ובצלאל שץ. בשנת 1958 נקבע כי "במורד ההר ייבנה בית כנסת לזכר בתי הכנסיות שנחרבו בימי השואה", ועל ידו יוקם אוהל יזכור. "בקצה המשטח יעמוד מגדל, שלושים מטרים גובהו, שייראה מרחוק בירושלים ובסביבותיה." לבסוף הוקם רק אוהל יזכור.
- 1962: בעקבות משפט אייכמן נפתחה בבניין המינהלה של יד ושם תערוכה חדשה - "לאות ולעד: חורבן יהדות אירופה". המסמכים והתמונות שהוצגו בתערוכה סיפרו את סיפורו של העולם שנחרב בשואה ואת הדרך שבה נחרב.
- 1962: חנוכת שדרת חסידי אומות העולם, ותחילת פעולתה של הוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם.
- 1962: הקמת מדור המוזיאון ביד ושם. בראשיתו כלל המוזיאון תצלומים וסרטים, יצירות אמנות וחפצים.
- 1964: הצבת "אוד מוצל" – הפסל בצורת עמוד עץ באודיטוריום. הפסל: משה הופמן, ניצול שואה.
- 1965: בניין המוזאון נפתח – בקומה הראשונה - אולם תצוגות עם תערוכה היסטורית ותערוכת אמנות. בקומה השנייה - היכל השמות.
- 1965: הוקמה מעבדה לשימור ולשיקום.
- 1967: הצבת הפסל "איוב" של נתן רפפורט.
- 1968: חנוכת היכל השמות.
- 1968: החלו כינוסי החוקרים הבינלאומיים ביד ושם.
- 1970: חנוכת "עמוד הגבורה". הפסל – בוקי שוורץ.[31][32]
- 1970: הצבת "הזעקה האילמת" (תפילין במקום ראש). הפסלת – לאה מיכלסון.
- 1972: הוקמה מחלקת ההדרכה של יד ושם.
- 1972 או 1973: בבניין המוזאון הוקמה תערוכת קבע חדשה וגדולה יותר. התערוכה סיפרה את סיפור השואה בסדר כרונולוגי באמצעות תצלומים מוגדלים והסברים שהוצבו על גבי קירות שחורים.
- 1973: הקמת בית הספר להוראת השואה.
- 1973: מפעל פנקסי הקהילות זכה בפרס ישראל.
- 1976: הצבת העתק של אנדרטת רפפורט ("בדמיך חיי": "מורדי גטו ורשה", "דרכם האחרונה") בכיכר הטקסים. המקור הוצב בוורשה באפריל 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה.
- 1977: חנוכת האולם החדש של היכל השמות, בבניין המוזיאון ההיסטורי.
- 1977: "שאת ושבר", של הפסל ננדור גליד.
- 1978: חנוכת אנדרטת קורצ'ק.
- 1979: סמינר קיץ ראשון למורים ולמרצים מחו"ל כדי להכשירם ללמד את נושא השואה. היזמות הראשונות התרחבו למחלקה, ולימים - בית הספר המרכזי להוראת השואה.
- 1979: הצבת הפסל "אושוויץ" מאת הפסלת אלזה פולק ברחבת האודיטוריום.
- 1982: מוזאון האמנות, האודיטוריום וגן הפסלים נחנכו במעמד נשיא צרפת פרנסואה מיטרן. עד 1995 הוצגו במוזיאון 44 תערוכות אמנות.
- 1983: קבלת הסירה הדנית, והצגתה במתחם יד ושם.
- 1985: חנוכת "אנדרטת הגבורה" לכבוד החיילים, הפרטיזנים ולוחמי המחנות. פסל – ברני פינק (דרום אפריקה וקיבוץ יזרעאל).
- 1985: מנורת הזיכרון. פסלת – זהרה שץ.
- 1985-1986: "דיוקן יהודי". פסלת – רעיה רדליך.
- 1986: הוצאה לאור של קטלוג של יצירות נבחרות מאוסף האמנות של יד ושם.
- 1985-1989: "זה מה שנותר", פסל הנעליים העומד באודיטוריום. פסלת - אלזה פולק.
- 1987: חנוכת יד לילד, אתר ההנצחה למיליון וחצי הילדים שנספו בשואה.
- 1990: "מסע המוות מדכאו". פסל – הוברטוס פון פילגרים.
- 1990: המנורה הבוערת באודיטוריום. פסל – ננדור גליד.
- 1991: לזכר גטו לבוב (בגן הפסלים. רב פורש ידיו במדרון). פסלת – לואיזה שטרנשיין.
- 1992: נחנכה בקעת הקהילות – אתר ההנצחה לכחמשת אלפים קהילות ישראל שחרבו או נפגעו בשואה.
- 1993: החלה תוכנית הפיתוח "יד ושם 2001", ובה שישה מרכיבים, לרבות הקמת המכלול המוזאוני החדש.
- 1993: הוקם המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
- 1994: חנוכת אנדרטת הקרון. הקרון עצמו הגיע מפולין בשנת 1990, בעת מלחמת המפרץ.
- 1995: הוקם בית הספר המרכזי להוראת השואה.
- 1996: נחנך גן חסידי אומות העולם, ובו חרותים בלוחות שמות המצילים לפי מדינות.
- 1996: נערך הכינוס הבינלאומי הראשון להוראת השואה, בבית הספר המרכזי להוראת השואה.
- 1999: המאגר של שמות הנספים מוחשב.
- 1999: נחנך הבניין של בית הספר המרכזי להוראת השואה.
- 2000: נחנך בניין הארכיון והספרייה החדש, ובו מסדי מידע ממוחשבים.
- 2001: ראתה אור "האנציקלופדיה של הקהילות" (באנגלית).
- 2003: פורסם הכרך הראשון של לקסיקון חסידי אומות העולם.
- 2003: יד ושם זכה בפרס ישראל על מפעל חיים.
- 2005: חנוכת המוזיאון ההיסטורי החדש. האדריכל, משה ספדיה, הוא גם מעצב יד לילד, שנחנך בשנת 1987, ואנדרטת הקרון, שנחנכה בשנת 1994. המעצבת היא דורית הראל.
- 2007: יד ושם מקבל את פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית.[33]
- 2007: יו"ר יד ושם אבנר שלו מקבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי מנשיא צרפת ניקולא סרקוזי, על תרומה לזיכרון השואה בעולם.
- 2010: נפתחת תחרות "מעצבים זיכרון", תחרות עיצוב כרזת הנצחה ממלכתית שנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מטעם יד ושם.[34]
- 2011: אבנר שלו קיבל את אות יקיר ירושלים. שלוש שנים אחר כך קיבל את עיטור הנשיא.
- 2012: נחנך האגף לסמינרים בין-לאומיים בבית הספר להוראת השואה.
- 2016: נחנך המרכז לחקר השואה בברית המועצות במכון הבין-לאומי לחקר השואה.
- 2023: נחנך ספר השמות ביד ושם.[35]
ביקורים ממלכתיים ביד ושם
על פי החלטת ועדת שרים לענייני סמלים וטקסים,[36] אשר קיבלה תוקף של החלטת ממשלה, בביקורו של ראש מדינה, ראש ממשלה או שר חוץ של מדינה זרה, יבקר האורח ביד ושם ויניח בו זר זיכרון. לגבי ראשי מדינה וראשי ממשלה נקבע שהביקור יתבצע ביום הראשון לביקורם.[37] בהתאם, לאורך השנים ביקרו ביד ושם, כחלק מתוכנית ביקורים בישראל, נשיאים וראשי ממשלות שונים. ביקור ממלכתי בישראל כולל ברוב המקרים סיור במוזיאון יד ושם לתולדות השואה, ביקור בהיכל השמות והנחת זר באוהל יזכור.
בינואר 2020 יד ושם אירחו את הכנס המרכזי של פורום השואה העולמי החמישי, אליו הגיעו עשרות מנהיגים מרחבי העולם.
כנגד ביקורם של מנהיגים ממדינות זרות, שנטען השתתפו בביצוע פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, עלו טענות שביקורים אלו מבישים ויש למנעם. מנגד, טען משרד החוץ שביקורים אלו ראויים ומהווים שותפות ישראלית במאבק נגד פשעים נגד האנושות. השופט יוסף אלרון ציין באותו עניין כי "הקמתו של מוסד יד ושם נועדה לא רק 'להניח מצבת-עד' לשואת העם היהודי, אלא ביקשה להעביר בנוסף לקח חינוכי 'למען העתיד'", בין היתר באמצעות תיעוד ויזואלי אשר "ממחיש למבקר את הממדים העצומים של החורבן וההרס שזרעה האידאולוגיה הנאצית, ואת הזוועות שביצעו ידי אדם תחת משטר גזעני ופשיסטי".[37]
ראשי מדינות וארגונים שביקרו ביד ושם
פרנסואה טומבלבאי (1965)
דאוודה ג'ווארה (1966)
וילי ברנדט (1973)
ריצ'רד ניקסון (1974)
לואיס אצ'ווריה אלברס (1975)
אנואר סאדאת (1977)- ג'ימי קרטר (1979)
פרנסואה מיטראן (1982)- ריכרד פון וייצזקר (1985)
מרגרט תאצ'ר (1986)
קונסטנדינוס מיצוטאקיס (1992)- ביל קלינטון (1994)
- טיבט טנזין גיאטסו (1994)
- ג'ון מייג'ור (1995)
- הלמוט קוהל (1995)
ביאטריקס, מלכת הולנד (1995)- טוני בלייר (1998)
אמיל קונסטנטינסקו (2000)- גרהרד שרדר (2000)
יוחנן פאולוס השני (2000)
ז'אן קרטיין (2000)
סטייפן מסיץ' (2001)- איבו סאנאדר (2005)
- הורסט קלר (2005)
קופי אנאן (2005)
רג'פ טאיפ ארדואן (2005)
ולדימיר פוטין (2005)
בוריס טאדיץ' (2005)
לך קצ'ינסקי (2006)- אהמט נג'דט סזר (2006)
ג'וניצ'ירו קואיזומי (2006)- אנגלה מרקל (2006)
- באן קי-מון (2007)
רומנו פרודי (2007)- דונלד טוסק (2008)
- ג'ורג' ווקר בוש (2008)
- ניקולא סרקוזי (2008)
- גורדון בראון (2008)
פול קגאמה (2008)
נמברין אנחבאיאר (2008)- בנדיקטוס השישה עשר (2009)
- כריסטיאן וולף (2010)
ורנר פיימן (2010)- סילביו ברלוסקוני (2010)
לואיז אינסיו דה סילבה (2010)
סבסטיאן פיניירה (2011)
סאלווה קיר מאיארדיט (2011)
ויקטור ינוקוביץ' (2011)- איוו יוסיפוביץ' (2012)
- מריו מונטי (2012)
- יואכים גאוק (2012)
ז'וזה מנואל ברוזו (2012)- ג'סטין ולבי (2013)
- ברק אובמה (2013)
טומיסלב ניקוליץ' (2013)
ניקוס אנסטסיאדיס (2013)
חואן מנואל סנטוס (2013)
מילוש זמאן (2013)
גודלאק ג'ונתן (2013)- ברוניסלב קומורובסקי (2013)
אוטו פרס מולינה (2013)
בידזינה איוואנישווילי (2013)- אנריקו לטה (2013)
- פרנסואה הולנד (2013)
- אנטוניס סמאראס (2013)
- מארק רוטה (2013)
- פרנציסקוס (2014)
מהינדה ראג'פקסה (2014)- טראיאן בססקו (2014)
- ויקטור פונטה (2014)
אויאנטה אומאלה (2014)- דייוויד קמרון (2014)
- סטיבן הרפר (2014)
- בוהוסלב סובוטקה (2014)
- אלכסנדר ווצ'יץ' (2014)
פרנב מוקהרג'י (2015)- קולינדה גרבר-קיטרוביץ' (2015)
- אלכסיס ציפראס (2015)
- מתאו רנצי (2015)
אדי רמה (2015)- שינזו אבה (2015)
- פרוקופיס פבלופולוס (2016)
- דמיטרי מדבדב (2016)
אלן ג'ונסון-סירליף (2016)- אנטוניו גוטרש (2017)
- פרנק-ואלטר שטיינמאייר (2017)
שארל מישל (2017)- סורין גרינדיאנו (2017)
- אנדז'יי דודה (2017)
- דונלד טראמפ (2017)
- אנדריי פלנקוביץ' (2017)
- נרנדרה מודי (2017)
מלקולם טרנבול (2017)
ויקטור אורבן (2018)
רומן ראדב (2018)- סבסטיאן קורץ (2018)
רודריגו דוטרטה (2018)- ויוריקה דנצ'ילה (2018)
איגור דודון (2018)- אידריס דבי (2018)
מארי לואיז קוליירו פרקה (2019)
אוליסש קורייה א סילבה (2019)
טוילאפה איונו סייללה מליאלגאוי (2019)- פטרו פורושנקו (2019)
- ז'איר בולסונארו (2019)
מילו ג'וקאנוביץ' (2019)- קולינדה גרבר-קיטרוביץ' (2019)
- אנדריי באביש (2019)
סאוליוס סקוורניאליס (2019)- ג'ורג' ואה (2019)
- אלכסנדר ואן דר בלן (2019)
אלברטו פרננדס (2020)
ארמן סרקיזיאן (2020)- קלאוס יוהאניס (2020)
סטפן לוון (2020)
זוזנה צ'פוטובה (2020)
אנרי, הדוכס הגדול של לוקסמבורג (2020)- איגור דודון (2020)
גודני יוהאנסון (2020)- איליר מטה (2020)
- פיליפ, מלך הבלגים (2020)
- וילם-אלכסנדר, מלך הולנד (2020)
פליפה השישי, מלך ספרד (2020)- סלומה זוראבישווילי (2020)
- סרג'ו מטרלה (2020)
- יאנוש אדר (2020)
מטה פרדריקסן (2020)- עמנואל מקרון (2020)
ז'לקו קומשיץ' (2020)- ולדימיר זלנסקי (2020)
בורוט פאחור (2020)
סרז' טל (2020)
סטבו פנדרובסקי (2020)
מרסלו רבלו דה סוזה (2020)
סאולי ניניסטה (2020)- אורסולה פון דר ליין (2020)
- ג'ו ביידן (2022)
- מריו דראגי (2022)
- אולף שולץ (2022)
גיירמו לאסו (2022)- איראקלי ר'אריבאשווילי (2022)
- קטלין נובאק (2022)
אגילס לויטס (2022)- ניקוס כריסטודולידיס (2023)
- קארל נהאמר (2023)
- אדוארד הגר (2023)
ראו גם
לקריאה נוספת
- בעז כהן, הדורות הבאים איככה ידעו: לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2010.(הספר בקטלוג ULI)
- בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך, ירושלים: יד ושם, 2013.[38]
- מולי ברוג, יד ושם - למי? - המאבק על דמותו של הר הזיכרון, סדרת "פרשנות ותרבות", הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר-אילן, 2019.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953 |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יד ושם |
אתר האינטרנט הרשמי של יד ושם
יד ושם, ברשת החברתית פייסבוק
יד ושם, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
יד ושם, ברשת החברתית אינסטגרם
יד ושם, סרטונים בערוץ היוטיוב
יד ושם, דף שער בספרייה הלאומית- סרטון ההסבר של מוזיאון יד ושם, וסרטוני עדות באתר YouTube
- מוזיאון יד ושם ב-ilMuseums.com
- סוזן אורבן, זיכרון השואה: משימותיו של מוזיאון "יד-ושם" במאה ה-21, נתיב 104, יוני 2005, עמ' 40-35
- מולי ברוג, יד לחיילים ושם לחללים: ניסיונות הוועד הלאומי להקים את "יד ושם"1949-1946, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 120-87
- ניר חסון, "הכי הפתיע אותי ששישה מיליון הושמדו בזמן כה קצר", באתר הארץ, 28 ביולי 2009
- בין שואה לתקומה, באתר האקדמיה ללשון העברית, 21 באפריל 2013
אסתר זנדברג, כבר ב-1942 החלו לתכנן את יד ושם, באתר הארץ, 29 בינואר 2014- נעה לנדאו, "יד ושם", ושנור: הכתובת כבר מזמן מרוחה על קיר ההנצחה, באתר הארץ, 01 במרץ 2022
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג - 1953
- ^ תקנון יד ושם באתר נבו
- ^ אינגה דויטשקרון, המסמך החשוב ביותר על מחנה ההשמדה, מעריב, 18 בינואר 1980
- ^ מקור: Google ויד ושם משיקים פלטפורמה חדשנית להנגשת אוספים ארכיוניים לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה (אתר "יד ושם")
דף החיפוש בארכיון המסמכים, באתר יד ושם - ^ עופר אדרת, איך משווק יד ושם את השואה בערבית, באתר הארץ, 11 בפברואר 2014
- ^ פרסי יד ושם למפעלים חינוכיים, באתר יד ושם
- ^ שלוחת ביה"ס הבין-לאומי להוראת השואה בגבעתיים | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ אוספי העדויות בווידאו של יד ושם ושל מכון הקרן להיסטוריה חזותית מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת דרום קליפורניה- USC | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ "Visual History Archive®". USC Shoah Foundation (באנגלית). נבדק ב-2018-05-19.
- ^ המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, באתר יד ושם.
- ^ 750 אלף שמות של קרבנות השואה נרשמו על ידי "יד ושם", דבר, 1 בינואר 1957
- ^ עוזי ברוך, ארבעה מיליון ניספים במאגר יד ושם, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2010
- ^ שאלות נפוצות | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ יובל לישראל מאת חיים יבין – בתאריך הנקוב
- ^ סיור וירטואלי לאורך שדרת חסידי אומות העולם
- ^ הנצחת חסידים בהר הזיכרון | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך (יד ושם, 2013), ע' 171
- ^ חנוכתו של גן חסידי אומות העולם | אבני דרך | מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, באתר www.yadvashem.org
- ^ להרחבה ראו לאה פרייס, "יהודים מן העולם הבא": עדויות ראשונות של הבורחים מחלמנו ומטרבלינקה, גטו ורשה, 1943-1942", בתוך יד ושם – קובץ מחקרים, מ"ב [1 (2014)
- ^ יורי ילון, היסטוריה ביד ושם: יוקם מתחם לחפצי הניצולים, באתר ישראל היום, 27 מרץ 2019
- ^ שימור דרך תחקיר: האמבולנס השוודי - כתבה מתוך מגזין יד ושם
- ^ מולי ברוג, זכר חלום לברכה, בתוך יד ושם: קובץ מחקרים ל' (תשס"ב) וראו גם יד ושם: נקודות ציון היסטוריות, באתר יד ושם
- ^ ספר היובל ליד ושם, 2003, ע' 19.
- ^ "יד ושם" - יד לגולה תשקיף על מרחבי הארץ, הבוקר, 11 ביוני 1947
- ^ הוחל במפעל יד ושם להנצחת הגולה, על המשמר, 20 באפריל 1948
- ^ ידיעות יד ושם 1 (30.4.54), ע' 4.
- ^ חוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם תשי"ג 1953, אתר הכנסת
- ^ רונן פלוט ישמש כממלא מקום זמני של יו"ר יד ושם, באתר יד ושם, 23 בדצמבר 2020.
- ^ בלה גוטרמן, ונתתי להם יד ושם: 60 שנות הנצחה, מחקר, תיעוד, מחקר וחינוך (יד ושם, 2013), ע' 93
- ^ כתב העת "ידיעות יד ושם", שבט תשכ"א, פברואר 1961
- ^ ג. מאיר: למדנו דבר אחד, עלינו לסמוך רק על עצמנו, מעריב, 9 במרץ 1970
- ^ עמוד הגבורה, דבר, 8 במרץ 1970
- ^ מרב יודילוביץ', עיטור נסיך אסטוריאס למוזיאון "יד ושם", באתר ynet, 16 בספטמבר 2007
- ^ "מעצבים זיכרון". תחרות עיצוב כרזה ממלכתית, באתר יד ושם
- ^ ספר השמות - מיצג חדש ביד ושם
- ^ סט/128
- ^ 37.0 37.1 בג"ץ 6120/19 כהן נ' יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ניתן ב־17 ביולי 2020
- ^ בני מר, 6 מיליון אזרחים || בין הים לירדן מתקיימת מדינת יד ושם, באתר הארץ, 10 בפברואר 2014
36623746יד ושם
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- יד ושם
- זיכרון השואה בישראל
- ישראל: מוסדות להוראת תולדות השואה
- הר הרצל
- ירושלים: מבנים
- ירושלים: מוזיאונים
- ישראל: אתרי הנצחה
- זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
- ישראל: מוזיאונים לאמנות
- ישראל: מוזיאונים להנצחת השואה
- חקר השואה
- חקר האנטישמיות
- מבנים ואתרים שתכנן משה ספדיה
- זוכי פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית
- השואה: ארכיונים
- משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה
- ישראל: תאגידים סטטוטוריים
- משרד החינוך