אריה קובובי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אריה ליאון קובובי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריה קובובי
אריה קובובי.
אריה קובובי.
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ד"ר אריה ליאון קוּבּוֹבִי (קוּבּוֹביצקי) (ביידיש: אריה לעאן קובאָווי (קובאָוויצקי); בכתב לטיני: Arieh Leon Kubovy (Kubowitzki)‎;‏ 2 בנובמבר 1896 – 16 במאי 1966) היה עורך דין ופעיל ציוני, ממייסדי הקונגרס היהודי העולמי (1936) ומזכירו הכללי (1945–1948). לאחר קום מדינת ישראל היה דיפלומט, שכיהן כציר בצ'כוסלובקיה ופולין (1951–1952), היה שגריר בארגנטינה וציר למדינות דרום אמריקה (1953–1958), ויו"ר הנהלת יד ושם (1959–1966).

קורות חיים

קובובי (קובוביצקי) נולד ב-1896 בעיירה קורשאן שבליטא, השישי מאחד-עשר ילדיהם של לאה זלטה לבית אורינובסקי ואברהם צבי קובוביצקי, חזן ושוחט. בשנת 1900 עברו לעיירה ניישטט-שירווינט, שם למד ב"חדרים מתוקנים". בשנת 1906 היגרה משפחתו לבלגיה, ושם רכש את שארית חינוכו.[1]

הוא למד באוניברסיטת בריסל ובאוניברסיטת לייז' ומהם קיבל תואר דוקטור בפילולוגיה קלאסית (על יסוד דיסרטציה על המילים היווניות והלטיניות בלשון חז"ל) ובמשפטים. ב-1926 התאזרח בבלגיה ועסק משנה זו ועד 1940 בעריכת דין, תחילה באנטוורפן ולאחר מכן בבריסל.[2] היה עורך דין ופעיל ציוני בולט.

בשנת 1916 ייסד את תנועת "צעירי ציון" בבלגיה, ובשנת 1920 היה לעורכו של דו-שבועון ציוני בשפה הצרפתית בשם "התקווה" שיצא לאור בבלגיה. באותה שנה השתתף בוועידת לונדון כנציג הבלגי. ב-1922 השתתף בוועידה העולמית של ההתאחדות בברלין, והמשיך את פעולתו בציונות הסוציאליסטית – היה חבר המוסדות המרכזיים של ה"התאחדות" (ומ-1932 של ה"איחוד"), נבחר כחבר הוועד הפועל הציוני והשתתף בכמה קונגרסים ציוניים. הוציא דו-שבועון ציוני-סוציאליסטי ביידיש בשם "פאָלק און ארבעט" ('עם ועבודה'). באותן שנים היה במקביל גם חבר פעיל בתנועה הסוציאליסטית הבלגית, היה מקורב לקאמיל הויסמנס,[3] ובשנת 1929 נבחר מטעמה לחבר מועצת העיר אנטוורפן.

ב-1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היה קובובי מיוזמי החרם הכלכלי עליה (אנ'). הוא עסק בהגנה על זכויות יהודים ויזם הקמת מועצות יהודיות לתיאום הפעולות למען היהודים. בשנת 1936 היה מעורב בהקמת הקונגרס היהודי העולמי ונבחר להנהלתו.[2]

כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט מבלגיה והגיע לארצות הברית, שם נתמנה לראש מחלקת ההצלה בקונגרס היהודי העולמי. מסוף שנת 1944 ועד סוף 1948 נסע ברחבי התפוצות היהודיות להצלת שארית הפליטה ופעל להחזרת שוויון זכויותיהם ורכושם הנגזל של היהודים ולשיקום הקהילות היהודיות החרבות.

בחודש יולי 1945 התמנה למזכירו הכללי של הקונגרס העולמי. בתוקף תפקידו נפגש עם ראשי מדינות; בספטמבר 1945 התקבל לריאיון עם האפיפיור פיוס ה-12 וביקשו שהכנסייה תחבר גילוי דעת רשמי לגבי עמדתה בנוגע ליהודים.[4]

בשנת 1946 עלה לארץ ישראל.[5] ב-1949 נשלח לעדן שבתימן להכנת מבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן.[6] בשנת 1950 התמנה ליועץ המשפטי של חברת העובדים, ונבחר כחבר מועצת מפא"י.

באוגוסט 1951 מונה לציר הישראלי בצ'כוסלובקיה ובפולין. בדצמבר 1952 דרשה צ'כוסלובקיה מישראל להחזיר את קובובי, שהואשם על ידה בהתערבות בענייניה הפנימיים, וכן בכך שפעל למען עליית יהודים לישראל וכי קיים קשרים עם רודולף סלנסקי, מנאשמי משפטי פראג, שהורשע בבגידה. בדצמבר 1952 הוא הוכרז פרסונה נון גרטה בצ'כוסלובקיה[7] ובעקבות זאת גם בפולין,[8] ועזב את מזרח אירופה.

בראשית שנת 1953 נסע למסע הרצאות בארצות הברית.[9]

באוגוסט 1953 מונה לציר ישראל בארגנטינה[10] (מאפריל 1955: שגריר[11]) וציר לא-תושב לצ'ילה,[12] אורוגוואי (1954[13]–1955[6]) ופרגוואי (מ-1954[14]).[15]

בדצמבר 1958 שב מארגנטינה ופרש משירותו במשרד החוץ.[16] במרץ 1959 מונה ליו"ר הנהלת יד ושם במקום בן-ציון דינור, שהתפטר מתפקידו.[17] קובובי כיהן בתפקיד זה עד מותו.

קובובי נפטר ב-16 במאי 1966 לאחר מחלה קשה, בגיל 69. נקבר בבית הקברות סנהדריה בהלוויה רבת-משתתפים. הותיר אישה ובן.

בשנת 1967, כשנה לאחר מותו, הופיע בהוצאת יד ושם הספר "אם אשכחך השואה", ובו מבחר מנאומיו והרצאותיו.

הרחוב הראשי בשכונת רמת דניה בירושלים קרוי על שמו.

משפחתו

אשתו מרים קובובי לבית גולדשטיין (1898–1990) הייתה משוררת, סופרת, עיתונאית ועסקנית ציבור. ילידת אנטוורפן, בוגרת גימנסיה, הייתה ממנהיגות תנועת הציונות העובדת בבלגיה ו"פיוניר וימן " בארצות הברית.[18]

בנו,[19] מיכאל (מייקל) קובובי (Michael Kubovy; נולד ב-1940), הוא פרופסור מן המניין לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת וירג'יניה, המתמחה בחקר תפיסה, פסיכולוגיה של האמנות ופילוסופיה של הנפש.[20]

גרושתו של מיכאל, מירי קובובי (Miri Kubovy), הייתה מנהלת לימודי העברית המודרנית באוניברסיטת ייל במשך עשרים שנה ולאחר מכן כיהנה כפרופסור לתרבויות המזרח הקרוב באוניברסיטת הרווארד במשך עשרים שנה נוספות. כיום מלמדת באוניברסיטת העיר ניו יורק. היא בת-זוגו של פרופ' יוסף דן.[21]

בנם המשותף (נכדו של אריה קובובי), איתמר קובובי (Itamar Kubovy),[22] הוא במאי ומנכ"ל להקת המחול המודרני האמריקאית "פילובולוס" (Pilobolus).

אמו של קובובי, לאה (נפטרה ב-1960), ושלושה מאחיו עלו גם הם לישראל. אחיו הבכור, יצחק קובוביצקי (1889–1973[23]), היה ממנהיגי הציונים הכלליים בבלגיה, יו"ר ההסתדרות הציונית בבלגיה, ובארץ היה ממייסדי מפעל הלבנים "סיליקט" ובהמשך מנהל הקרן למפעלים קונסטרוקטיביים של הציונות הכללית, וכמו כן כיהן כנשיא התאחדות עולי בלגיה וכנשיא לשכת המסחר ישראל–בלגיה.[24] בנו שלו הוא השופט בדימוס ד"ר שאול קובובי (2019-1920), ממייסדי מערכת בתי הדין לעבודה בישראל, שופט בית הדין הארצי לעבודה (1972–1990) וסגן נשיאו (1990-1986).[25]

אחיו הצעיר אליהו (שכתב ביידיש ובצרפתית תחת השם "אלי קובו"[2]) נספה בשואה.[26]

כתביו

  • וואָרצלען און פליגלען: רעדעס און רעפעראטן, בואנוס איירס: קיום, 1953–1958. (חתום: "פון א ישראל-אמבאסאדאר" ('מאת שגריר של ישראל')) (נאומים והרצאות) (ביידיש)

Serás siempre David: discursos y conferencias de un embajador de Israel 1953-1958, Buenos Aires: Editorial Losada, 1958. (ספרדית: תהיה תמיד דויד: נאומים והרצאות מאת שגריר של ישראל 1953–1958)

לאחר מותו:

  • אם אשכחך השואה: נאומים והרצאות, ירושלים: יד ושם, תשכ"ז.

בעריכתו

  • Yad vashem Studies on the European Jewish Catastrophe and Resistance 6 (1967).

לקריאה נוספת

  • מרים קובובי, אשת ציר ישראל בפראג ובוארשה; מצרפתית: מירי ומיכאל קובובי, תל אביב: מסדה, 1964.[27]
  • 'אריה ליאון קובובי ז"ל', ידיעות יד ושם 37 (תשכ"ז), 3–14. (אסופת מאמרים מאת מחברים שונים על היבטים ותקופות שונים בחייו)
  • ברוך צוקערמאן, 'אריה לעאָן קובובי', בספרו: עסייען און פּראָפילן, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, תשכ"ח 1967, עמ' 427–431. (ביידיש) (התפרסם במקור ב"אידישער קעמפער")

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חלק מזיכרונותיה של אמו פורסמו באוקטובר 1950 בעיתון הניו יורקי "דער טאָג" (כך על-פי דוד תדהר (עורך), "אריה ליאון קובובי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2156). עוד על תולדות המשפחה ראו רשימתו הביוגרפית של בן-אחיו, שאול קובובי, פרקי חיים וכתובים, ניסן תשס"ז, אפריל 2007, באתר האגודה הישראלית למשפט העבודה ולביטחון סוציאלי.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 דוד תדהר (עורך), "אריה ליאון קובובי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2155.
  3. ^ מנחם גלרטר, ציוני לכל החיים: זכרונות ומעשים, ירושלים: ר' מס, תשמ"ג 1982, עמ' 436.
  4. ^ על פיוס ועל "המסמך היהודי" (שבסופו של דבר הוטמע ב"נוסטרה אטאטה") ראו עוד מאמרו של קובובי: 'בשולי שתיקתו של פיוס הי"ב וראשיתו של "המסמך היהודי"', יד ושם ו (תשכ"ז), 7–22.
  5. ^ מדברים עליהם השבוע: נימוסים דיפלומטיים, מעריב, 13 בפברואר 1959.
  6. ^ 6.0 6.1 ערך בתוך: אליהו כרמל (עורך), אישים בישראל, ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, תשכ"א 1960, עמ' 244.
  7. ^ צ'כוסלווקיה דרשה להחזיר מפראג את ציר ישראל ד"ר קובובי, דבר, 7 בדצמבר 1952; ממשלת צ'כוסלובקיה מבקשת להחזיר את קובובי מפראג, על המשמר, 7 בדצמבר 1952; הנוסח המלא של איגרת משרד-החוץ הצ'כי לצירות ישראל בפרג, על המשמר, 21 בדצמבר 1952; ממשלת ישראל דוחה במלוא תוקף את איגרת ממשלת צ'כוסלובקיה, חרות, 19 בדצמבר 1952, המשך. המבשלת הצ'כית בבית משפחת קובובי, שנחקרה על ידי המשטרה, התאבדה על רקע זה (התאבד מזכיר הקהילה בפראג; הנוצרייה הצ'כית התאבדה לפני חודש ימים, הצופה, 27 בנובמבר 1952) (מרים קובובי מספרת על כך בספרה "אשת ציר ישראל בפראג ובוארשה", מובא אצל: חיים שורר, פראג של הגולם, דבר, טור 2, 25 באוגוסט 1967.
  8. ^ קובובי "לא רצוי" גם בפולין..., חרות, 10 בדצמבר 1952; ממשלת פולין תובעת החזרת א. קובובי, על המשמר, 10 בדצמבר 1952; גם פולין דורשת החזרת קובובי, הצופה, 17 בדצמבר 1953; חליפת אגרות בין פולין לישראל בדבר הציר קובובי, הצופה, 22 בדצמבר 1952.
  9. ^ קובובי לארה"ב למסע הרצאות, הצופה, 21 בינואר 1953; יו. פ., קבלת פנים לקובובי בניו יורק, דבר, 28 בינואר 1953 (באנגלית: New York Mayor Welcomes Israel Diplomat at City Hall, JTA, January 28, 1953).
  10. ^ קובובי ציר בארגנטינה, דבר, 20 באוגוסט 1953; שגרירים לאמריקה הלטינית, דבר, 7 בדצמבר 1953.
  11. ^ נציגויות ישראל וארגנטינה – שגרירויות, על המשמר, 21 במרץ 1955; קובובי הגיש כתב-האמנתו כשגריר לנשיא ארגנטינה, על המשמר, 14 באפריל 1955.
  12. ^ ד"ר קובובי – לצ'ילי: יגיש כתב אמנתו לנשיא, חרות, 17 בדצמבר 1953.
  13. ^ קובובי יגיש כתב האמנתו לנשיא אורוגואי, דבר, 26 במרץ 1954.
  14. ^ קובובי הגיש כתב האמנתו בפרגווי, דבר, 16 ביולי 1954.
  15. ^ תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל ח (1953), 1049.
  16. ^ קובובי חזר עם סיום תפקידו, דבר, 25 בדצמבר 1958.
  17. ^ פרופ' דינור יתפטר מ"יד ושם"; הוצע לד"ר קובובי לבוא במקומו, דבר, 12 בינואר 1959. בשנה הראשונה לתפקידו מתח עליו מבקר המדינה ביקורת בעניין הסכום שהוקדש לרכישת דירת-שרד עבורו על ידי "יד ושם" (המבקר מצדיק רכישת הדירה למנהל "יד ושם"; טוען נגד הסכום שהוצא למטרה זו, דבר, 13 בנובמבר 1959; אהרן דולב, דירה – "נון גראטה"...: "העיסקה הרעה" של יד ושם, מעריב, 20 בנובמבר 1959; דירת ד"ר קובובי תימכר – ותושכר לו, מעריב, 2 בדצמבר 1959).
  18. ^ 'קובובי (גולדשטיין) מרים', בתוך: אליהו כרמל (עורך), אישים בישראל, ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל, תשכ"א 1960, עמ' 244.
  19. ^ ברוך צוקערמאן, 'אריה לעאָן קובובי', בספרו: עסייען און פּראָפילן, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, תשכ"ח 1967, עמ' 431.
  20. ^ הדף של מיכאל קובובי באתר אוניברסיטת וירג'יניה.
  21. ^ יאיר שלג, לא רק לגאי ריצ'י נמאס: פרופ' יוסף דן רוצה לשחרר את הקבלה ממדונה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2008.
  22. ^ WEDDINGS; Dara-Lynn Weiss, Itamar Kubovy, The New York Times, January 21, 2001.
  23. ^ יצחק קובוביצקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  24. ^ ראו: משה קול, 'יצחק קובוביצקי', בספרו מורים וחברים, כרך ג, ירושלים: מ' ניומן, תשל"ז 1977, עמ' 176.
  25. ^ סטיב אדלר, מבוא לשאול קובובי, "פרקי חיים"; שאול קובובי, פרקי חיים וכתובים, ניסן תשס"ז, אפריל 2007, באתר האגודה הישראלית למשפט העבודה ולביטחון סוציאלי.
  26. ^ ראו רשומה ברשימת גירוש; דף עד מאת אחיו יצחק, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  27. ^ ביקורת: ד. ל., דיפלומטיה ושירה, מעריב, 18 בדצמבר 1964; בנימין ווסט, סיפורה של אשת דיפלומט ישראלי, דבר, 5 בפברואר 1965; חיים שורר, P. N. G.‎‏, דבר, 5 במרץ 1965.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32395381אריה קובובי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אריה_קובובי&oldid=1912743"