אינגה דויטשקרון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. אינגֶה דוֹיטשקרוֹן (בגרמנית: Inge Deutschkron;‏ 23 באוגוסט 1922 – 9 במרץ 2022)[1] הייתה עיתונאית וסופרת גרמנייה-ישראלית.

ביוגרפיה

דויטשקרון נולדה ב-1922 בפינסטרוואלדה (אנ') שבברנדנבורג, גרמניה, בתו של מורה בבית ספר תיכון יהודי. ב-1927 עברה המשפחה עם אביה לבירה ברלין. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון וחקיקת חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, פוטר אביה מעבודתו ונמלט לבריטניה, בעוזבו את אינגה ואמה בברלין.[2] בין השנים 1941 ו-1943 עבדה דויטשקרון בחנות המכחולים של אוטו ויידט, שתמך בעיקר בעובדים עיוורים וחירשים (חלק ניכר מהם היו יהודים), ובעזרתו הצליחה דויטשקרון להתחמק מן הגירוש. מינואר 1943 התגוררה דויטשקרון בברלין באופן בלתי-חוקי, והסתתרה עם אמה כדי לשרוד.

קריירה מקצועית

בשנת 1946, לאחר המלחמה, עברה דויטשקרון עם אמה ללונדון, שם למדה שפות זרות והייתה למזכירה בארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי. בשנת 1954 נסעה להודו, לבורמה, לנפאל ולאינדונזיה, וב-1955 שבה לגרמניה ועבדה בבון כעיתונאית עצמאית.

לאורך השנים ביקרה בבתי ספר כדי לספר לדור הצעיר על הזוועות שחוותה תחת הנאצים.

עיתונאית בישראל

בשנת 1958 שכר העיתון הישראלי "מעריב" את שירותיה ככתבת, והיא פעלה כמשקיפה מטעם העיתון במשפט אושוויץ השני, שנערך בפרנקפורט החל ב-1963. בשנת 1966 התאזרחה בישראל. בשנת 1972 עברה לתל אביב, והתמנתה לעורכת פוליטיקה בינלאומית והמזרח התיכון ב"מעריב", תפקיד שבו שימשה עד 1988.

מאז 1992 ועד למותה פעלה דויטשקרון כסופרת עצמאית בתל אביב ובברלין.

הוקרה

  • בחייה הוקמה "קרן אינגה דויטשקרון" על שמה
  • ב-2013 השתתפה בטקס זיכרון בפרלמנט הגרמני, במסגרת יום השואה הבינלאומי וציון 80 שנים לעליית אדולף היטלר לשלטון על ידי גרמניה[3]
  • בדצמבר 1988 חזרה לברלין עבור עיבוד לבמה של האוטוביוגרפיה שלה, "לבשתי את הטלאי הצהוב", בתיאטרון גריפס (Grips).

פרסים

ספריה

דויטשקרון כתבה מספר ספרים בגרמנית:

  • את יהודייה!: סיפור תלאותיי כנערה יהודיה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. 1987[5]
  • בדמי ילדותם: ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז. 1979[6]
  • Ich trug den gelben Stern - קלן 1978[7]
  • Israel und die Deutschen: Das schwierige Verhältnis - קלן 1983[8]
  • ... denn ihrer war die Hölle: Kinder in Gettos und Lagern - קלן 1985[9]
  • Milch ohne Honig: Leben in Israel - קלן 1988[10]
  • Ich trug den gelben Stern': - מינכן 1992[11]
  • Mein Leben nach dem Überleben - קלן 1992[12]
  • "Sie blieben im Schatten: Ein Denkmal für "stille Helden - ברלין 1996[13]
  • Mein Leben nach dem Überleben - מינכן 2000[14]
  • Emigranto: Vom Überleben in fremden Sprachen - ברלין 2001[15]
  • Papa Weidt: Er bot den Nazis die Stirn': - קוולר 2001[16]
  • Offene Antworten: Meine Begegnungen mit einer neuen Generation - ברלין 2004[17]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זיכרון כמשימת חיים: שורדת השואה הברלינאית הלכה לעולמה בגיל 99, באתר ynet, 9 במרץ 2022
  2. ^ "עדותה של אינגה דויטשקרון", ארכיון יד ושם
  3. ^ AP (2022-03-09). "זיכרון כמשימת חיים: שורדת השואה הברלינאית הלכה לעולמה בגיל 99". Ynet. נבדק ב-2022-03-09.
  4. ^ "איגנה דויטשקרון, חברת מערכת...", מעריב, 23 בנובמבר 1979
  5. ^ את יהודיה!: סיפור תלאותי כנערה יהודיה במסתור בברלין הנאצית בתקופת המלחמה. 1987, באתר הארכיון הלאומי
  6. ^ בדמי ילדותם : ילדים בגיטאות ובמחנות ריכוז. 1979, באתר הארכיון הלאומי
  7. ^ אני ענדתי את הטלאי הצהוב
  8. ^ ישראל והגרמנים: היחסים הקשים
  9. ^ ילדים בגטאות ומחנות
  10. ^ חלב ללא דבש: החיים בישראל
  11. ^ אני ענדתי את הטלאי הצהוב
  12. ^ החיים שלי אחרי הישרדות
  13. ^ הם שרויים בתוך הצללים: פסל לזכר גיבורים שותקים
  14. ^ החיים שלי אחרי הישרדות
  15. ^ מסת"ב 3-88747-159-8
  16. ^ מסת"ב 3-7666-0210-1
  17. ^ תשובות להרחבה: המפגשים שלי עם דור חדש
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33408445אינגה דויטשקרון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אינגה_דויטשקרון&oldid=1985835"