נוסח ארץ ישראל

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נוסח ארץ ישראל הוא נוסח התפילה שהיה מקובל על יהודי ארץ ישראל שנותרו בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני. שמו של הנוסח נוצר על ידי חוקרי התפילה בדורות האחרונים. בכתבי יד גניזת קהיר נשתמרו והגיעו לידינו נוסחאות תפילה ארצישראליות של כל חטיבות התפילה, המכילות בתוכן את מטבעות תפילות הקבע של התנאים והאמוראים המופיעות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים ארץ ישראליים.

הקהילות בהן היה מקובל נוסח ארץ ישראל

נוסח ארץ ישראל היה מקובל בארץ ישראל על ידי גאוני ארץ ישראל בכל תקופת הגאונים ובמצרים אף לאחר מכן. ראוי לציין, שעד המאה ה-13 נשתמרו מנהגי ארץ ישראל בארץ ישראל ובמצרים בבית הכנסת "אלשאמיין"[1]. מוטיבים ארץ ישראליים רבים נשתמרו בנוסחי התפילה השונים עד ימינו, בייחוד בנוסח אשכנז, נוסח איטליה ונוסח הרומניוטים, אך גם נוסחים אלו מבוססים בעיקר על הנוסח הבבלי, ומוטיבים מנוסח ארץ ישראל נדחקו מהם במהלך הדורות.

מאפיינים של נוסח ארץ ישראל

נוסח ארץ ישראל שהתגלה בגניזה הקהירית מתאפיין בכך שבתוך השלד של התפילה נשתמרה האפשרות להוסיף פיוטים בשבתות, ימים טובים ואירועים חגיגיים אחרים. בתקופות מאוחרות אף הורחבה חטיבת פסוקי דזמרא וחטיבות אחרות. ההסבר לזה הוא שבארץ ישראל סברו שהתפילה ובעיקר תפילת היחידים צריכה להתחדש, ולכן נהגו להוסיף ולערוך חלקים בתפילה, קהילה קהילה ומנהגה בדומה למנהג המובא בירושלמי[2] רבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום. למרות זאת בתפילות הקבע שמר נוסח ארץ ישראל על יציבות יחסית, ובתפילות העמידה של החגים נשתמר הנוסח בדיוק רב.

להלן כמה משינויי הנוסח אצל יהודי ארץ ישראל:

ברכות קריאת שמע

  • הברכה שלאחר קריאת שמע בערב ובבוקר, ברכת הגאולה, חותמת במילים "צור ישראל וגואלו" ולא ב"גאל ישראל"[3]. חתימה זו נשתמרה בנוסח ארץ ישראל של הגניזה ובערבית של יום טוב בחלק מקהילות אשכנז.
  • ברכת השכיבנו חתמה בהפורש סוכת שלום בין בחול בין בשבת כפי שנאמר בירושלמי "בקרית שמע פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים"[4] וכן בנוסחאות הגניזה.
  • ברכות יוצר, בימות החול נהגו לשלב בברכת יוצר יוצרות בעל אופי מדרשי המדברות מעניין הבריאה של אותו היום, שריד לכך הוא ההוספה בשבת לברכה זו: "לאל אשר שבת מכל המעשים". כמו כן בברכת הגאולה (אמת ויציב) לחול, שולב נוסח מעין פיוטי שפתיחתו: "תשועה ראו קדושים", ולאחר מכן סיום פיוטי נוסף "מי כמוך ומי יעשה כמעשיך".

תפילת העמידה

  • בימות החול חזרת הש"ץ נאמרה בלי קדושה, אותה אמרו רק בתפילות שבתות וחגים[6]. יש המסבירים שינוי זה בקושי לאסיפת אנשים למניין בימות החול.
  • בתפילת עמידה מוחלפת ברכת 'אתה קדוש' בברכת 'קדוש אתה ונורא שמך' המוכרת לנו מראש השנה ויום כיפור. כמו כן מקור הנוסח 'לדור ודור נגיד גודלך' המופיע בנוסח איטליה בתפילת לחש ובנוסח אשכנז ונוסח תימן בחזרת הש"ץ - אף הוא מנוסח ארץ ישראל.
  • שילוב פסוקים רבים בתפילה. לדוגמה: בברכת התשובה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה".
  • תפילות החגים פתחו בנוסח אתה בחרת בישראל עמך ולא באתה בחרתנו, כמו כן הם הכילו בתוכם פסוקים רבים המבטאים את עניין החג. הבדל חשוב נוסף, תפילת מוסף כמעט לא הייתה שונה משאר תפילות החג[7]. מאפיין חשוב נוסף, המבטא באופן מיוחד את התפילה בארץ ישראל בניגוד לתפילה בגלות הוא אי אמירת המילים "יהי רצון שתעלינו בשמחה לארצנו" או "מפני חטאינו גלינו מארצנו" בתפילות המוסף של שבת וחג.

מאפיינים נוספים

  • קריאת התורה נעשתה במחזור של שלוש שנים או שלוש שנים וחצי, ולא במחזור של שנה כמקובל על פי המנהג הבבלי[8].
  • בשחרית במנחה ובערבית היו אומרים "מודה אני" על השתנות החמה. לדוגמה, בשחרית - "מודה אני לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שהוצאתני מאפילה לאורה". וזאת, במקום "מודה אני" המוכר כיום והנאמר עם ההשכמה.

מאפיינים בתר תלמודיים

בתקופה הבתר תלמודית התפתחו מנהגים ארץ ישראליים חדשים, בעיקר בתפילות היחידים ותפילות הרשות כגון ברכות השחר, פסוקי דזמרא, ותחנונים. מנהגים אלו לא הובאו בתלמודים, ולעיתים הינם מנוגדים לנאמר בתלמודים[9].

ברכות השחר

ברכות השחר באו בנוסח זה: "ברוך... אשר בראת אותי אדם ולא בהמה, איש ולא אשה, ישראל ולא גוי, מהול ולא ערל, טהור ולא טמא. יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתתן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך, אמן". ברכה נוספת שנוספה לברכות השחר היא: "ברוך... אשר ברא את האדם הראשון בצלמו כדמותו."[דרוש מקור] מנהג זה סותר את דברי רבי יהודה שהובאו בירושלמי[10] "תני רבי יהודה אומר: שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום: "ברוך שלא עשאני גוי", "ברוך שלא עשאני בור", "ברוך שלא עשאני אשה"." ואם כן משמע שהם שלש ברכות ולא ברכה אחת.

פסוקי דזמרא

חטיבת פסוקי דזמרא הייתה שונה מהמוכר כיום: בארץ ישראל נהגו לומר לפני פסוקי דזמרה שבח נקרא "תפלת השיר" והוא פיוט המדגיש את הכמיהה לבנין בית המקדש, ולאחריו נאמרו חלקם הראשון של פסוקי דזמרא הארצישראלים, שהם מזמורי תהלים ק"כ עד קל"ו (בשבתות וחגים הוסיפו עליהם את יתר המזמורים עד סוף הספר, פרק ק"נ). בין פרקי התהילים שולבו פסוקים מהמקרא, פסוקים שתוכנם זהה לנאמר במזמורים. פסוקים אלו נקראים 'פסוקי שרשור'[דרוש מקור]. (מנהג זה שרד בנוסח ארם צובא, ושרידים מפסוקים אלו במחזור ויטרי לפני "אשרי" ו"תהלה לדוד", וכן בנוסח הרומניוטי. בעלי התוספות התנגדו לאמירת פסוקים אלו).

לאחר חטיבת המזמורים הראשונה נאמרה ברכת פתיחה לחלק השני של פסוקי דזמרא (מקבילה לברוך שאמר) הנפתחת בברכה זו: "ברוך... אשר בחר בדוד עבדו ורצה בשירי קדשו לפארו להללו ולרוממו ולתקפו על כל גבורותיו, ברוך... מצמיח קרן ישועה שלימה וקרובה לעמו ובונה ירושלים". אחר ברכה זו באים פסוקי "יהי כבוד" בנוסח מעט שונה מהמקובל כיום ופסוקי "הודו לה" עד "אמן והלל לה". לאחר מכן נאמר מזמור שיר של יום, ובשבתות וחגים המזמורים המיוחדים לאותו מועד.

בשבתות וחגים נוספו בתוך חטיבה זו ברכת התורה, פרשת התמיד ועשרת הדיברות, כאשר בשלב זה נהגו להקיף את בית הכנסת בשירת מזמורים "לה' הארץ ומלואה" וכן מזמור כט "הבו לה בני אלים" (מנהג ששרד עד היום בקהלות אשכנז והספרדים בעת הכנסת ספר תורה). מנהג זה נקרא: 'תהלוכת ספר השיר'[דרוש מקור]. לבסוף סיימו באמירת נשמת כל חי וברכת החתימה (מקבילה לישתבח של ימינו): "נהללך עזרינו לעולם ועד, נשירה ונזמרה לשמך מחסינו ברוך... מהולל ברוב התושבחות". חתימה אחרת היא ברכת "יהללוך" הקרובה לברכה החותמת את ההלל כיום, ואחריה נאמרה שירת הים, כמנהג הדור דעה (דרדעים) בימינו, ששירת הים נאמרת לאחר ישתבח.

מנהג מורחב זה הינו מאוחר יחסית וככל הנראה לא היה בתקופת התלמוד. התנא הארצישראלי רבי יוסי בן חלפתא אומר[11] "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". הכוונה לאמירת פרקי ההללויה (פרקים קמו-קנ) שאנו אומרים כיום בפסוקי דזמרא. קריאת עשרת הדיברות לכאורה מנוגדת לדברי הירושלמי[12] "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".

תחנונים

בתחילה נאמרו תחנונים בתוך תפילת העמידה, לרוב בתוך ברכת סלח לנו, ובשלב מאוחר יותר אחר התפלה בנוסח אישי. יש הסבורים כי "תפילת מנשה" מן הספרות החיצונית היא למעשה תחנון שכזה שנפל לידי הנוצרים ושולב על ידם בטעות בספרות החיצונה, כהקשר לספור המקראי על הגלית מנשה לבבל.

הפיוטים בנוסח ארץ ישראל

תופעת אמירת הפיוטים בתפילה החלה כנראה סביב המאה ה-5 לספירה בשלהי העת העתיקה. הפייטנים הראשונים המוכרים לנו בשמם הם יוסי בן יוסי, יניי, הדותה, שפעלו בטווח שבין המאה ה-5 ועד לרבי אלעזר בירבי קיליר שזמנו היה ככל הנראה סוף המאה ה-7.  בתחילה, רווחה במחקר הסברה, כי מנהג הפיוטים החל כתוצאה מתקופת שמד והיחלשות בה בוטלו תפילות הקבע והיה הכרח למצוא אלטרנטיבה. קביעה זו התחזקה לנוכח גילוי של הוראה מאת יוסטנינוס קיסר משנת 553 לבטל את ה"דיאוטרוזיס" – כנראה קריאת התורה בזמן התפילה, והסברה הייתה כי בעקבות הגזירה פנו היהודים "להסתיר" את לימוד התורה על ידי שילוב הפיוטים בגוף התפילה[13].

המאפיין המיוחד של הפיוטים הוא הנטייה לא להסתפק בתפילת הקבע של היחיד ולהוסיף לתפילת הציבור נופך חדש ומעמיק. על כן יוחדו הפיוטים וחיבורם דווקא לתפילות של זמנים מסוימים ולענייני התפילה המיוחדת לאותו היום. כמו כן, תוכן הפיוט היה קשור באופן קבוע לקריאה בתורה של אותו המועד או הפרשה, כך שהפייטן חיבר את תוכן הפיוט לעניינה של  שבת מסוימת אחת בשנה ובכך נוצרה תפילה חיה ומשתנה משבת לשבת וממועד למשנהו[14].

לגבי השתרשות המנהג בתקופה המוסלמית הראשונה - חשיפת העושר העצום והמעמיק של פיוטים מהגניזה, ביססה את הדעה כי לא ייתכן לראות במנהג אמירת הפיוטים תוצאה של גזירות שמד וצמצום, אלא תקופה של יצירה פורחת ומשגשגת. מן המאה ה-9 ואילך זכה המנהג לתפוצה נרחבת ומשמעותית.

בניגוד לארץ-ישראל, בה התפשטו מנהג אמירת הפיוטים וכתיבתם, בהלכה הבבלית התקבלו פיוטי התפילה בספקנות ובתהליך ארוך ומורכב[15]. רק במאה ה-9 אנו פוגשים לראשונה פייטן שאינו בן ארץ-ישראל[16].

הנהגת נוסח ארץ ישראל בימינו

סידור ארץ ישראל

גילוי הגניזה הקהירית ומחקרים רבים שנעשו בעקבותיו חשפו את קיומו של נוסח תפילה ארץ ישראלי שהיה נהוג בארץ ישראל ולאחר מכן במצרים למעלה מאלף שנה. בעשור האחרון עוסק הרב דוד בר חיים, ראש מכון שילה ללימוד תורה ופסיקת הלכה, ביישום מסורת ארץ ישראל הלכה למעשה.

סדור תפילה הקרוב לנוסח ארץ ישראל העתיק פורסם על ידי יאיר י. שאקי, בשיתוף אחרים, כגון: הרב בר חיים, הרב יהושע בוך, הרב ישראל אריאל, והרב דן בארי. כיום מתפללים בנוסח זה בדרך קבע קבוצה קטנה של תלמידיו של הרב בר חיים.

סידור נוסף, שעדיין לא יצא לאור, נערך על ידי יצחק א. בן שעיה ויקרא סידור 'זמרת הארץ' בסידור יובאו נוסחי ומנהגי התפילה הקדומים של קהילת ארץ ישראל כפי הנמצא בידינו מן המקורות הארצישראלים: התלמוד הירושלמי, גניזת קהיר, מדרשי ההלכה הארצישראליים, ותורת הסוד הקדומה.

לראשונה יובאו בסידור חטיבות המזמורים והשירים (פסוקי דזמרא) עם ברכותיהם ופסוקי השרשור המשולבים ביניהם לשחרית של חול ומועדים, כמנהגם של בני ארץ ישראל, תפילות העמידות בנוסח ארץ ישראל הקדום, סדרי הקריאה בתורה וההפטרות על פי מחזור הקריאה התלת שנתי, פיוטי הראשונים כְּיַנָי, הקלירי, שמעון בר מגס ועוד. כמו כן, שולבו בסידור סדרי העבודה בבית המקדש לקרבנות התמיד ולמוספים, לחול לשבתות ולמועדים, כדוגמת סדרי העבודה ליוסי בן יוסי הכהן, רס"ג, היעב"ץ ודומיהם. זאת ועוד לצד ממצאי המחקר האקדמי מטובי החוקרים כגון פרופ' ע. פליישר, ד"ר י. היינימן, י.מ. אלבוגן, י. לוגר ואחרים. הסידור ילווה בביאורים, הלכות, מדרשים וטעמים למנהגיהם של בני ארץ ישראל וגאוני ישיבת ארץ ישראל, המסבירים את שיטתם השונה מזו המוכרת לנו מן הסידורים הבבליים עליהם מבוססים רוב הסידורים בני זמננו. ביאור זה צויין תחת השם 'ארץ החיים', על שם כינויה של ארץ ישראל, ממנה תתחיל תחית המתים - רמז לתחייתו המחודשת של נוסח ארץ ישראל ומנהגיה המקוריים.

לקריאה נוספת

  • J.Mann, "Genizah Fragments of the Palestinian Order of Service", HUCA, 2 (1925), pp. 269-338.
  • יחזקאל לוגר, תפילת העמידה לחול על פי הגניזה הקהירית, הוצאת אורחות, ירושלים תשס"א.
  • נפתלי וידר, התפתחות התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח
  • עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה, ירושלים תשמ"ח
  • בנימין מנשה לוין, אוצר חילוף מנהגים בין בני ישראל ובין בני בבל, ירושלים תש"ב
  • יוסף היינימן, "התפלה בימי התנאים והאמוראים".
  • דניאל גולדשמידט, מחזור לפי מנהג אשכנז לכל ענפיהם, הוצאת קורן.
  • יוסף יהלום, מחזור ארץ-ישראל: קודקס הגניזה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשמ"ז, 96 + מב עמ'.
  • יוסף יהלום, אז באין כול: סדר העבודה הארץ-ישראלי הקדום ליום הכיפורים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשנ"ז, 220 עמ'.
  • יאיר י. שאקי, סדור ארץ ישראל, ירושלים, תשס"ז.
  • י.א. בן שעיה, סדור 'זמרת הארץ נוסח בני מערבא' (א"י הקדום), לא יצא לאור.
  • אורי ארליך, תפילת העמידה של ימות החול: נוסחי הסידורים בגניזה הקהירית, שורשיהם ותולדותיהם, ירושלים תשע"ג.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הרב קאפח, הלכות תפילה פרק שלשה עשר
  2. ירושלמי ברכות פרק ד' הלכה ד'
  3. ירושלמי ברכות סוף פרק א'
  4. ירושלמי ברכות פרק ד' הלכה ה' ובעוד מדרשים וראה מאירי (מגן אבות עניין א) הרמב"ן (פקודת הלויים לרב אהרון הלוי)
  5. ירושלמי ברכות פרק ד' הלכה ג' וראה יחזקאל לוגר[דרושה הבהרה]
  6. מסכת סופרים כ,ז. תוספות סנהדרין לז,ב. וספר החילוקים.
  7. מסכת סופרים פרק יט. וכן משמע מירושלמי (ברכות ד, ו) וכן בנוסחאות הגניזה המובאים בדניאל גולדשמידט ועזרא פליישר.
  8. אוצר חלוף מנהגים עמוד 97
  9. היינמן עמוד 99
  10. מסכת ברכות פרק ט'
  11. בבלי שבת קיח, ב
  12. ברכות פרק א'
  13. ע' פליישר, שירת הקודש, עמ' 53.
  14. ע' פליישר, שירת הקודש, עמ' 57–58
  15. ל' גינצבורג גנזי שכטר, ב, ניו יורק תרפ"ט, עמ' 508 – 527, מתאר את ההתנגדות לשינוי סדרי התפילה מצד גאוני פומבדיתא לעומת החיבה לפיוט מצד גאוני ישיבת סורא ובראשם רס"ג ששילב את הפיוטים בסידורו
  16. ע' עזרא פליישר, שירת הקודש, עמ' 11