אלי ציון ועריה
אלי ציון ועריה היא קינה לתשעה באב שנאמרת בסיום הקינות[1] בשחרית בקהילות יהודי אשכנז. תוכנה, כמרבית הקינות, הוא הבעת צער וכאב על חורבן בית המקדש ויציאת עם ישראל לגלות. זהות מחברה אינה ידועה. הקינה מוכרת מסוף תקופת הראשונים. מבנה הקינה הוא אקרוסטיכון לפי סדר האלף בית.
פתיח הקינה הוא על פי הפסוק ביואל: ”אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ”.[2] פירוש המילה הראשונה "אלי" לפי פרשני המקרא[3] הוא לשון קינה כמו "קונני".
בשונה מיתר הקינות שנקראות בלחש בהרבה קהילות,[4] את הקינה הזו בקהילות רבות כל הציבור שר יחד. כתוצאה מכך היא אחת הקינות המוכרות ביותר, וזכתה לביצועים רבים. בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לשיר כמה קטעי תפילה בניגון של קינה זו.[5]
השפעה תרבותית
מהיותה אחת הקינות המוכרות ביותר נכתבו בעקבותיה קינות רבות, חלקן פולמוסיות[6] וחלקן המשכיות. על בסיס קינה זו חיבר ניצול השואה יהודה לייב ביאלר קינה בשם "אלי אלי נפשי בכי" על השואה.[7]
מילות הקינה
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ,
וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ.
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ,
וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ.
עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל, נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ,
וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ.
עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ, אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ,
וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ.
עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ,
וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל וּמִזְבַּח קְטוֹרֶיהָ.
עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ,
וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ.
עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ,
וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ:
עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ,
וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עוֹלָלֶיהָ וּנְעָרֶיהָ.
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ,
וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ.
עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ,
וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ.[8]
עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ,
וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ.
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ,
וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ,
וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ
"ופדיוני בכוריה" - הנוסח והטענות לגביו
כמה אחרונים שאלו על נוסח הקינה לפיו חסרה ירושלים את "פדיוני בכוריה", שאין זה נכון משום שפדיון הבן נוהג גם לאחר החורבן, וכך גם פדיון פטר חמור, ואילו בכור בהמה טהורה אינו נפדה כלל, לא בזמן הבית ולא בזמן החורבן.
- בשם הראי"ה קוק מובא: ”שמצינו בהעלאת הביכורים לירושלים שמביאי הביכורים היו מביאים גם גוזלות לעיטור הסלים,[9] ואחר כך היו מקריבים אותם כקרבן עולה על גבי המזבח ועל פי זה הציע לתקן את המשפט ולסיימו ויוני ביכוריה.”[10] הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש הציע להשאיר את הגרסה "ופדיוני" ולפרשה "ופיד" (שבר) יוני ביכוריה.[11] תירוץ זה מופיע גם בכתב ידו של הרב זליג ראובן בנגיס.
- הרב יעקב גדליה וולדנברג, אביו של בעל הציץ אליעזר הגיה: "ופריוני ביכוריה" והכוונה לפי זה אינה לעופות שעיטרו את הביכורים שבטלה הקרבתם, אלא לעצם הבאת הביכורים שבטלה.[12] גרסה זו נמצאת גם בספר אשל החיים שחיבר הרב חיים אפרים בליטי[13] שמביא גרסה זו מקינה של ארצות המזרח.
- תירוץ נוסף מובא בספר אשל החיים הוא על פי דברי היעב"ץ[14] שהכהנים בזמננו אינם כהנים ודאיים ולכן רצוי מאוד שבסיום הפדיון יחזירו את הכסף לישראל הפודה את בנו. לפי הסבר זה כיום בטל גם פדיון הבן.
- בספר שבט מנשה כתב על פי פירוש הרמב"ן לתורה שפדיון פטר חמור אינו נוהג אלא בארץ.[15]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קינות/אלי ציון ועריה |
- אלי ציון ועריה – פיוט שמתחדש זה מאות שנים, באתר "תרבות•il"
הפיוט אלי ציון ועריה, באתר הפיוט והתפילה
הערות שוליים
- ^ ברוב קהילות אשכנז, היא נאמרת ממש בסוף הקינות. אולם, בחלק מקהילות אשכנז המערבי, היא נאמרת לפני ה"ציונים", עיין ערך קינות לתשעה באב. ייתכן שקינה זו מהוה השלמה לקינות ה"ציונים" הקוראות לציון לקונן ולכך נהגו לאומרה כסיום או כפתיח להן.
- ^ ספר יואל, פרק א', פסוק ח'
- ^ ראו רש"י ראב"ע רד"ק ומצודת ציון לפסוק.
- ^ בקהילות אשכנז המערבי, קוראים את כל הקינות בקול רם.
- ^ לכה דודי, אדון עולם והכל יודוך בשבת חזון, חלק מברכת החודש לפני ראש חודש אב, וחלק ממוסף של ר"ח אב. יש קהילות ששרות רק חלק מקטעים אלה בניגון זה.
- ^ ירכתי הלבנון, הלבנון, 18 באוגוסט 1886
קינת ירושלים, חבצלת, 22 באוגוסט 1910 - ^ 'אלי אלי נפשי בכי' - קינה ליום השואה שנכתבה לפי הקינה 'אלי ציון ועריה' מאת יהודה לייב ביאלר, באתר הזמנה לפיוט.
- ^ על פי הפסוק במגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ו' "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". ורומז לשיר השירים רבה, פרשה א', פסקה ו': "אמר רבי יצחק: מעשה בקרתנית אחת שהיה לו שפחה כושית, שירדה למלאת מן העין, היא וחברתה. אמרה לחברתה: חברתי, למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה. אמרה לה: למה? - בשביל שראה ידיה מפוחמות! אמרה לה: אי שוטה שבעולם, ישמעו אזניך מה שפיך מדבר! ומה אם אשתו שהיא חביבה עליו ביותר, את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה?! את שכולך מפוחמת, ושחורה ממעי אמך כל ימיך, על אחת כמה וכמה!" שמסביר בו המהר"ל (בספר נצח ישראל פרק י"א) שהחטא הוא חיצוני לעם ישראל, שטבעם הוא טהור ורחוק מחטא.
- ^ משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ה'.
- ^ הרב משה צבי נריה בספר מועדי הראי"ה פרק ט"ל בשם ד"ר משה זיידל ששמע מהראי"ה קוק.
- ^ המקור מספרו בפורום אוצר החכמה.
- ^ שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כ"ה ד"ה (ה') בשם אביו
- ^ אשל חיים פרשת דברים.
- ^ שאילת יעב"ץ חלק א' סימן קנ"ה, ומובא גם בפתחי תשובה יורה דעה סימן ש"ה סעיף קטן י"ב
- ^ שבט מנשה עמוד 16. אך הקשו על גרסה זו בדברי הרמב"ן מתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ז עמוד א' שם מפורש שהדבר נוהג גם בחו"ל, והגרסה ברמב"ן מכתב יד (מובא במהדורת הרב חיים דוב שעוועל) היא "פטר רחם" אינו נוהג אלא בארץ, והכוונה שהמצווה התחילה לנהוג מכניסתם לארץ.
