לפטיס מגנה
 | |
| קשת ספטימוס סוורוס בלפטיס מגנה | |
| מדינה |
 לוב |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1982, לפי קריטריונים 1, 2, 3 | |
 | |
לפטיס מגנה (לטינית Leptis Magna; ערבית لبدة الكبرى - "לבדה אלקבירי") שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פיניקית, ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה. העיר קמה בשפכו של ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיר אל-ח'ומס (ألخمس), בירת מחוז אל-ח'ומס שבלוב, כ-130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי.
היסטוריה
הפיניקים ייסדו במקום את העיר "לפקי" בתחילת האלף ה-1 לפנה"ס וזו יושבה תחילה על ידיהם ועל ידי בני שבט הגרמנטים הברברי. קיימות ראיות ליישוב יווני במקום במחצית השנייה של המאה ה-7 לפנה"ס[1], וייתכן שנוכחות זו הביאה את קרתגו להתערב החל במאה ה-5 לפנה"ס לערך ולפרוס את חסותה על העיר. בתקופה זו החלה לפטיס מגנה צוברת חשיבות כמרכז עירוני ומסחרי, והייתה למרכז חשוב של הפקת שמן מעצי זית. בתקופת המלך מסיניסה בראשית המאה ה-2 לפנה"ס ובהסכמתם של הרומאים, הייתה העיר לחלק ממלכת נומידיה הברברית, וזו המשיכה ושלטה בעיר בפועל גם לאחר שהרומאים כבשו אותה לאחר המלחמה הפונית השלישית בשנת 146 לפנה"ס.
הרומאים צירפו את העיר לפרובינקיה של אפריקה בשנת 46 לפנה"ס, ונאלצה לשלם קנסות כבדים על תמיכתה ביריביו של יוליוס קיסר בעת מלחמת האזרחים ברומא. אוגוסטוס וטיבריוס בנו את העיר מחדש לפי עקרונות התכנון העירוני הרומיים, והראשון הציב את אחד מלגיונותיו בצפון אפריקה, וסיפק לעיר הגנה, בתקופה הזאת (לכל המוקדם ב-5 לפנה"ס) העיר אורגנה מחדש על פי מאפיינים שלטוניים רומאיים. בתקופתו של הקיסר קלאודיוס הפכו רבים מתושביה של העיר לאזרחים, היא כנראה קיבלה מעמד של מוניקיפיום בימיו של אספסיאנוס ובימיו של טראיאנוס הוענק לה מעמד של קולוניה. בתקופה זו העיר התפשטה, הוקמה בה אמת מים והחל השימוש באבן שיש במבניה. הקיסר אדריאנוס הקים בה את "מרחצאות אדריאנוס" בשנת 137, אולם תנופה של ממש בפיתוחה של העיר החלה כאשר ספטימוס סוורוס, שהיה יליד המקום, היה לקיסר בשנת 193.
סוורוס פאר את העיר והקים בה מבני ציבור מונומנטליים, והציבה בקו אחד עם שתי עריה החשובות של צפון אפריקה באותה עת - אלכסנדריה וקרתגו. הוא בנה פורום חדש בעיר ושיפץ את רציפי הנמל, אם כי באופן שגרם לסתימתו של הנמל על ידי חול ועל כן כמעט ולא נעשה בהם שימוש. הוא כבש את השטחים המדבריים שמדרום לעיר, הקים בהם סכרים והפך אותם לקרקע חקלאית. לפי ההערכות בתקופה זו התגוררו כ-100,000 איש בעיר[2].
העיר החלה לשקוע במאה ה-3 בשל משבר מסחרי, ונינטשה חלקית. החל במאה ה-4 הייתה לפטיס מגנה ליעד להתקפות הברברים, אך זכתה בתקופת פריחה קצרה בימיו של תאודוסיוס הראשון בסופה של המאה. בשנת 439 כבשו הוונדלים את העיר, ובהוראת מלכם גאיזריק נהרסו חומותיה כדי שתושביה לא יתמרדו כנגדו. עובדה זו נוצלה בשנת 523 על ידי שבטים ברבריים שבזזו את העיר, אירוע ממנו העיר לא שבה והתאוששה. בשנת 533 כבש בליזריוס את לפטיס מגנה עבור האימפריה הביזנטית וביצר אותה. הם קבעו בה את בירת האזור ושינו את יעודה של הבזיליקה הרומית לכנסייה.
לאחר הכיבוש הערבי ב-643, שוב לא הייתה העיר יכולה למכור את תוצרתה החקלאית, בעיקר שמן, לשוקי אירופה, והיא גוועה. האתר כוסה בחולות אם כי תושבי כפרי האזור נטלו ממנו חומרי בנין ועשו בהם שימוש לצרכיהם. עבודות המחקר הראשונות באתר נערכו בשנות ה-20 של המאה ה-20, ומאז התחדשו מספר פעמים גם בסופה של המאה ובמהלך ראשית המאה ה-21.
האתר
לפטיס מגנה נחשבת למופת לתכנון עירוני רומי, ובשל כך ששכנה תחת שכבת חול משך מאות שנים, היטיבו אתריה להשתמר. מבני העיר המשתרעים על פני תא שטח בצורת משולש, שאורך כל אחת מצלעותיו באורך של כקילומטר, משלבים סגנון רומי מאוחר עם השפעות אפריקאיות ומזרחיות. שרידי המבנים הפיניקים בעיר מועטים בשל כך שהעיר הרומית נבנתה מעליהם, אולם במקום זוהו נקרופוליס פיניקי ששכן מתחת לתיאטרון ושרידיו של תופת שבו לא הוקרבו ילדים אלא בעלי חיים[3]. המבנים הרומיים הבולטים בעיר הם מבני הפורום והבזיליקה ששימשה לאחר מכן ככנסייה ופסליה נותרו במקומם, וכן התיאטרון וההיפודרום (קרקס). הנמל העתיק שהוקם בתקופת נירון, משתרע על פני אגן מלאכותי בשטח של 10.2 הקטאר, והוא השתמר היטב על רציפיו, ביצוריו ושטחי האחסון שבו.
המבנה הידוע בעיר הוא קשת ספטימיוס סוורוס, שהיא טטרפילון שהוקם לכבודו במפגש הקארדו והדקומנוס מקסימוס של העיר. מועד הקמתו של המבנה אינו ידוע במדויק, אך סביר שהוקם סמוך לעלייתו של ספטימוס סוורוס לשלטון, בשנת 193, וככל הנראה בין 194 ל-202, עת ביקר הקיסר בעיר. השער עשוי מאבן גיר וייתכן שהיה מבנה קדום שחודש ועוטר. השער רבוע ולא מלבני, ואף כי הדבר אינו ייחודי, הוא נחשב לנדיר. ארבע פינותיו של השער פונות לארבע רוחות השמיים, ובצלעותיו קבועות ארבע קשתות מהן יצאו הקארדו והדקומנוס. הקארדו הוליך לכיוון צפון-מזרח אל נמלה של העיר, והדקומנוס היה חלק מהדרך שהובילה מאלכסנדריה במזרח לקרתגו במערב. השער שימש כקילומטר אפס של העיר ולידו ניצבה אבן מיל. המבנה הניצב באתר כיום הוא משוחזר בחלקו, שכן חלק מעיטוריו ותבליטיו הועברו למוזיאון בטריפולי, ואחרים נגנבו, ככל הנראה, במהלך השנים או קבורים באדמה בסביבותיו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
