מסע ה-14 לאום רשרש
מסע ה-14 לאום רשרש היה המסע הראשון שחצה את הנגב ברגל מרביבים לאום רשרש (אילת), ומטרתו הייתה לבחון את אפשרויות ההתיישבות היהודית בנגב, ולהביא ידיעות מודיעיניות על ציר תנועה אפשרי לחוף הים האדום. המסע התקיים בינואר 1945 ונמשך 10 ימים. המסע קרוי על שמם של 14 אנשי הנוער העובד והפלמ"ח שהשתתפו בו. המפות ששורטטו במהלך המסע, שימשו את צה"ל לקראת כיבוש אילת במבצע עובדה[1][2]. בראש המסע עמד שמעון פרס, לימים ראש הממשלה ונשיא המדינה.
רקע
שמריה גוטמן, מראשוני "הנוער העובד" וממייסדי קיבוץ נען, יצא באמצע שנת 1942 לשליחות לעיראק, שם עסק בהדרכת נוער, בארגון חיי הקהילה היהודית ובעידוד לציונות ולעלייה לארץ ישראל. קצב העלייה היה איטי מאוד: מדי שבוע הצליחו, ככל שהצליחו, לשלוח רכב עם 25 יהודים דרך המדבר הסורי, ועד רמת הגולן. שם, בשולי הרמה, היה המבריח העיראקי מצביע על אורות קיבוץ חולתה, או על אורות יישוב אחר בעמק החולה, שולח את העולים לשם, וחוזר לעיראק. שמריה לא הסתפק בהצלחות קטנות אלה. הוא חיפש דרך לשלוח אלפים מיהודי בגדאד. עלה בדעתו לשלוח מאות עולים בספינות, כמו ספינות המעפילים בים התיכון שהביאו מעפילים מאירופה. ספינות רעועות כפי שניתן היה לשכור למשימה כזו, לא היו יכולות להקיף את כל אפריקה כדי להגיע לים התיכון, אבל יכולות היו לשוט סביב חצי האי ערב, ולעלות במפרץ עקבה. גוטמן כבר ביקר שם בעבר והכיר את נקודת המשטרה הזעירה באום רשרש שהייתה ההתיישבות היחידה בפינת המפרץ הזו. גוטמן העריך כי מעפילים יוכלו להעפיל ממפרץ עקבה ללא שיעוררו את חשד הבריטים בעקבה.
רק כשהסתיימה שליחותו, לאחר שנתיים, חזר שמריה ופירט את רעיונו בפני שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב'. לשאלתו כיצד יגיעו המעפילים מחוף אום רשרש למרכז הארץ, ענה גוטמן שבהליכה רגלית. הוא פירט והסביר שבעצמו יֵצֵֶא לנגב הדרומי וינסה לאתר שביל מתאים. לא ברור מה הייתה תגובתו של שאול אביגור, אך גוטמן, שהיה בעבר מזכיר כללי של תנועת הנוער העובד, פנה עם הרעיון הזה למזכיר הכללי של התנועה בעת ההיא, שמעון פרס בן ה-22. לפרס הייתה גישה ישירה אל בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות היהודית. גוטמן הציג בפניו ציר תנועה עקרוני מביר עסלוג' - מרכז התיישבות בדואי ליד מצפה רביבים שעלה על הקרקע ב-1943 - עד למפרץ אילת. עקב החשש להתגלות על ידי הבריטים, בחר גוטמן ציר תנועה קשה יותר מהאפשרויות האחרות והנוחות יותר (דרך הערבה או דרך דרב אל ע'זה) - דרך הנגב המרכזי: מרביבים לעבדת, למכתש רמון ומשם לואדי ג'ראפי, מעלה פארן (כשמו היום), באר מנוחה, עין יטבתה ומשם לאום רשרש. הכוונה הייתה להתרשם האם יש סיכוי לחקלאות עברית, לבדוק האם השטח מלא בבדואים או ריק, לסקור את מקורות מים, את מצב הדרכים ועוד. בן-גוריון אישר את המשימה, הורה לתקצב אותה ב-300 לירות ארץ-ישראליות (שווה ערך לאותו סכום בלירות שטרלינג), אך התנה הביצוע בצירוף מספר סיירים מהפלמ"ח ובצירופו של הזואולוג ד"ר היינריך מנדלסון[3].
המסע
הכנות אחרונות
משהושג התקציב החל פרס לנהל את הלוגיסטיקה ובחירת המשתתפים. הוא פנה אל מוכתר רביבים, מאיר ירושלמי שכונה אז "קודסי", כדי שיטפל בהשכרת גמלים ומלווים בדואים המכירים את דרכי הנגב. במקביל, גזברות התנועה עסקה בריכוז הציוד והמזון למסע. באמצעות יצחק שדה גויסו המצטרפים מהפלמ"ח: חיים זינגר, מפקד מחלקת הסיירים בפלוגה ה', ואיתו עוד שניים מפלוגתו: איציק שמרלינג ודב פרידקין - פלמ"חניקים בני 19, ואליהם צורף בר כוכבא קוטיק[4] מפלוגה ב'. מ'הנוער העובד' נוספו לבד מפרס: בנימין קפלן מכפר גלעדי, אריה קוברינסקי, מקיבוץ גשר, נפתלי פרח (נפתוז) ממעוז חיים, ישראל גלילי ב' מנען,[5] מוטקה זיו הצלם מקדמה, ושלושת המבוגרים שבחבורה – קודסי, ד"ר מנדלסון ושמריה גוטמן. סך הכל 14 אנשים.
ב-2 בינואר 1945 יצאו המשתתפים "הצפוניים" מאזור המרכז על משאית של קיבוץ רביבים (אז עדיין מצפה) שנשאה עליה טרקטור עבור הקיבוץ וכן הציוד והמזון למסע. הם נסעו לרביבים דרך רחובות, גדרה, עזה ובאר שבע, ולעת ערב הגיעו לרביבים. בשעת לילה מאוחרת הגיעו 12 גמלים בליווי ארבעת הבדואים שישמשו גם כמורי דרך: סולימאן אבו שקטה, בשנות ה-40 לחייו, מבריח ותיק ומיומן שמכיר את שבילי הנגב ותחום פעילותו הגיע עד למפרץ עקבה. הוא זה שניווט והוביל את המסע. עימו הגיע גבר צעיר, כבן 30 – עודה, השומר של מצפה רביבים[6], שידע קרוא וכתוב, ונהג לרשום פרטים בפנקסו, ונראה כמי שלומד את הדרך לעתיד (לימים – שייח' עודה אבו מועמר, בעל אות מלחמת הקוממיות ומעודד הגששות הבדואית בצה"ל).[7] עוואד, כבן עשרים והרביעי בדואי בשם אל עיאן.[8]
תחילת המסע
כבר בלילה שבין ה-2 ל-3 בינואר יצאה החבורה על גבי הגמלים וברגל דרך אזור ת'מילה (כ-9 ק"מ ממערב לצומת טללים דהיום), חצתה את כביש עסלוג' - עוג'ה (ניצנה) ועצרה במחצבה שמעבר לכביש לשנת לילה קצרה. עם שחר, בבקרו של ה-3 ינואר נעה אורחת הגמלים דרך ראש נחל הבשור לכיוון חורבות עבדת. כבר בתחילת המסע נתקלו בבורות מים ובשרידי חקלאות עתיקה, טרסות וסכרים עתיקים אותם מיפו וצילמו. לעת ערב הגיעו לעין מורה (היום עין עבדת) ושם התארגנו לחניית לילה במקום בעבדת כמתוכנן. בימים שלפני המסע ירד בנגב גשם, ואנשי החבורה חזו במפל המים של נחל צין הנשפך ממרומי המצוק של עין עבדת לבריכה שמתחתיו. גם ביום הקודם הם זכו לראות ליד מצפה רביבים בריכות אגירת גשם שנראו כמו אגמים לעיניהם של הצופים בכך לראשונה.[8]
יום חמישי 4 בינואר
הליכה קצרה בבוקר הביאה את החבורה לרגלי עבדת. הגמלים והמלווים נשארו ליד הבאר, והבחורים טיפסו לראש המצודה. בור המים נמצא מלא עד גדותיו במים טריים. שרידי החקלאות העתיקה נראו בכל העמקים מסביב. משם המשיכו במעלה ואדי נאפח', הוא ראש נחל צין דהיום. שם תיעדו ממצא שהפתיע אותם: אלות אטלנטיות שעד המסע הזה, נודעו כגדלות רק בצפון ישראל. ההתקדמות בוואדי המשובש באבנים הייתה איטית. הסיירים העדיפו הליכה רגלית שם, על פני רכיבה על הגמלים. את חניית הלילה קיימו במישור שממנו מתחיל נחל צין (ראש הנחל), מאות מטרים ספורים ממצוק מכתש רמון[8].
יום שישי 5 בינואר
בבוקר ירדו למכתש רמון[9] דרך מעלה רמון שנמצא כ-10 ק"מ מדר' מערב לעיירה מצפה רמון דהיום, על שפת המכתש. בתוך המכתש עסקו בעיקר בתיעוד הפוטנציאל לכריית מחצבים, בעוד שמריה גוטמן עוסק במיפוי ותיאור הנתיב האפשרי להובלת יהודי עיראק לרביבים לאחר שיגיעו לאום רשרש. בנוסף, אסף ממצאים פרהיסטוריים, בעיקר כלי צור, והעמיסם על הגמלים תוך רישום כל כלי והמקום ממנו נאסף. ד"ר מנדלסון הביא עימו שני כדי חלב גדולים, שהיו תלויים על אחד הגמלים. בתוכם הניח קרעי עיתונים. במשך ההליכה הוא חיפש, מצא, זיהה, אסף ורשם כל סימן של בעלי חיים, מחרקים זעירים ועד דורסים גדולים, למשל עקבות צבוע וצבי. גללים, נוצות, פריטי זוחלים ורמשים – הכל נעטף בנייר העיתון, סומן והוכנס לאחד הכדים. כך פעלה הקבוצה במשך כל ימי המסע - איש איש ותפקידו. את הלילה העבירו בתחתית המכתש, ובקבלת שבת ליד המדורה[8].
יום שבת 6 בינואר
בבוקר השבת, יצאה הקבוצה מהמכתש דרך מעלה ערוד שראשו ממוקם כ-18 ק"מ דרומית מערבית למצפה רמון על שפת המכתש. משם דרך נחל ערוד ונחל עודד הגיעו לבארות עודד. אחד מעיסוקיו של ד"ר מנדלסון במהלך המסע, היה זיהוי עופות. במסגרת משימתו הזואולוגית, זיהה עופות דורסים כעזניה שהכיר אך ורק מגני חיות באירופה, נשר אפריקני ופרס[8]. ד"ר מנדלסון הציע לשמעון פרסקי, כאשר צפו בפרס שעף מעליהם, לעברת את שמו לפרס, וכך היה[10].
יום ראשון 7 בינואר
המשך ההליכה בנחל ערוד. אחה"צ הגיעו אל קצהו, מקום מפגשו עם ואדי ג'ירפי. גם נחל פארן זרם בעקבות ימי הגשם שקדמו למסע, ובאפיקו נראו שלוליות רבות וגבי מים קטנים. הם חצו את ואדי ג'ירפי הגדול דרומה לעבר מישור רחב, מפתיע בגודלו ובמישוריותו. סולימאן הוביל ישירות אל באר עדה ללינה[8].
יום שני 8 בינואר
המסע נמשך לכיוון דרום-מזרח. כשהגיעו לנחל ציחור נתגלתה לפניהם הערבה כשמעברה השני התרוממו הרי אדום המושלגים בפסגותיהם. סולימאן הוביל בציר נוח דרומית מנחל פארן לכיוון באר מנוחה אך בטרם הגיעו אליה התארגנו ללינת לילה[8].
יום שלישי 9 בינואר
לאחר הליכה קצרה הגיעו לבאר מנוחה. עומק הבאר רק מספר מטרים, אך שפעה מים הראויים לשתייה שאיתם מילאו מחדש את מיכליהם. למרות שמכאן היה נוח מאוד להמשיך במישור הערבתי לאום רשרש, סולימאן הסביר לקבוצה שבערבה עוברים שני סיורי משטרה: מעין יהב דרומה, והשני מאום רשרש על חוף המפרץ צפונה. שני הפטרולים נפגשים באמצע, שותים תה יחד וחוזרים לבסיסם, והסכנה להיתפס גדולה. על כן הוחלט להמשיך דרומה בנחל חיון ולרדת לערבה רק בחלקה הדרומי. את חניון הלילה הקימו בסמוך לבקעת עובדה[8].
יום רביעי 10 בינואר
כאשר הגיעו לבקעת עובדה הם נוכחו בעשרות גמלים הגוררים מחרשות תחת פיקוחם של בדואים חמושים. הם מיהרו לתעד את הפוטנציאל החקלאי של המקום, אך נמנעו מלחצות את הבקעה ולהתעמת עם החמושים. על כן פנו מזרחה, אל ראש מעלה יתרו (מעל לקיבוץ גרופית). את הלילה העבירו בחניון הקרוב למעלה יתרו דרכו ירדו למחרת לערבה[8].
יום חמישי 11 בינואר
הירידה עברה ללא קושי, ונמשכה כשעה. לאחר שעתיים נוספות ברכיבה דרומה חנו למנוחה ליד עין יטבתה. הקבוצה תיעדה נווה מדבר שכלל מאות עצי צאלים ודקלי-בר, שיחים רבים, שרידי מצודה עתיקה ומבנה דל של תחנת המשטרה – חדר קטן בודד, בו יושבים שוטרים רק כשמגיעים במהלך סיוריהם. למרות המים לא התקיימה שם התיישבות, בגלל יתושים וקדחת.
ההליכה דרומה בערבה המישורית הייתה נוחה ומהירה. בשעות אחה"צ הגיעו אל מול בקעת תמנע. תוך כדי ארוחת הצהרים שם כ- 20 ק"מ מחוף הים, הגיח טנדר מתוך ענן אבק ועצר לידם. ברכב ישב קצין בריטי מלווה בנהג בדואי, ושני שומרים בדואים נושאי נשק. לאחר דין ודברים הודיע להם הקצין שהם נמצאים באזור האסור לכניסת יהודים, וציווה עליהם להגיע למשטרת אום רשרש בליווי שני השומרים הבדואים. כעבור מספר שעות הגיעו לעין עברונה (כ-10 ק"מ מצפון לחוף המפרץ). הם התארגנו לכאורה לחניית לילה כשהמלווים הבדואים במרחק מה מהם והבעירו מדורה משלהם, אך החבורה הערימה עליהם, ולאחר שהשאירו את המדורה בוערת, קמו והמשיכו בשקט עם הגמלים דרומה[8].
יום שישי 12 בינואר
בבוקר, בהגיעם לאום רשרש, התייצבו כמצווה בתחנת המשטרה שם. הם נעצרו, וחפצים שונים שלהם הוחרמו. השוטרים התייחסו אליהם במתינות, ואפשרו להם לגשת לטבול במי הים, אבל אחד אחד. לא רחוק מהתחנה עסקו 4 פועלים של מפעל האשלג בתצפיות עבור חיל האוויר הבריטי. החבורה הצליחה להעביר אליהם ציוד רגיש ומזון לבל יפלו בידי הבריטים. השוטרים הודיעו להם שעליהם להמתין בתחנה, שהייתה בנויה ממספר מבני בוץ, עד שיגיע אוטובוס מבאר שבע שייקחם לשם למשפט. את הלילה בילו בתחנת המשטרה[8].
יום שבת 13 בינואר
לכשהגיע האוטובוס, נסעו לכיוון מעלה אילת ודרך ראס אל נאקב. עברו את הגבול הבינלאומי לסיני שבמצריים. משם החלו בנסיעה במישורים של דרב אל ע'זה, שמונה שעות נסיעה בחסות משטרת פלשתינה-א"י, במדבר צחיח ושומם. עברו את כונתילה, קסיימה, עוג'ה אל חפיר (ניצנה דהיום). עם חשכה הגיעו לבאר שבע, ושוב לתחנת משטרה, למעצר. במהלך המעצר עברו חקירות בנפרד, והם דבקו בסיפור הכיסוי שמדובר בטיול פרטי בהנהגת שמעון פרסקי. לאחר חצות הסתיימה החקירה ואת הלילה העבירו בכלא[8].
ימי ראשון ושני 14 - 15 בינואר
בבוקר, לאחר פגישה של מפקד הכלא עם מוכתר בית אשל, סוכם ששמעון פרס (אז עדיין פרסקי) ייסע לתל אביב לגיוס סיוע משפטי ויחזור עד הבוקר. הוא נסע ישירות לביתו של בן-גוריון בתל אביב, וחזר בבוקר לבאר שבע עם היועמ"ש של ההסתדרות. סגן מושל המחוז שפט את כל חברי הקבוצה והטיל על כולם קנס כספי בסך 8 לירות ארץ-ישראליות, למעט שמעון פרס והיינריך מנדלסון שנקנסו ב-12 לירות עקב אחריותם הגדולה יותר[8].
אחרית הדבר
לאחר סוף המסע, החלו עלילותיו להתגלגל בציבור. תיאור הנגב, על מרחביו ונחליו, על נופיו ואוכלוסייתו, סופר בפני פורומים שונים. החוויות מהמסע הראשוני התפרסמו בעיתון הנוער העובד "במעלה". חיים זינגר "הסייר הראשי" דיווח למטה הפלמ"ח. שמריה גוטמן סיכם זאת ליצחק שדה. שמעון פרס הוזמן להרצות על "הנגב ועתידו" לחברי מפלגתו, שפרסמו את דבריו בביטאון "המשמרת הצעירה". שמריה גוטמן, שמעון פרס וקודסי הגיעו לדווח לבן-גוריון. בן-גוריון הזמין את פולה רעייתו להצטרף ולשמוע, כי היא הייתה איתו בביקורו בעקבה ב-1935. בן-גוריון חקר את הנציגים על אפשרויות ההתיישבות והחקלאות, והתיאורים היו מאוד מבטיחים: מים, גשמים, מפל, עצי אלה אטלנטית גדולים, שרידי טרסות, בדואים זורעים – התמונה שהתקבלה מכל התיאורים הייתה שיש סיכוי להתיישבות בנגב. כזכור, המסע נערך מיד אחרי גשם כבד, שירד זמן קצר לפני המסע, והשקה את כל הנגב. קודסי סיפר, שבקרב שבטי הבדואים התגלגל הסיפור ונדד בין אוהלי קידר, על המסע הארוך שעשו היהודים, וסופר בהערצה ובכבוד גדול.
רעיונו של שמריה גוטמן לא התבצע מעולם. יהודי עיראק הועלו ארצה רק במבצע עזרא ונחמיה ב-1950. התיישבות יהודית בנגב ובערבה לא קמה בעקבות המסע, אלא ביוזמת תנועות ההתיישבות ורק לאחר קום המדינה. אך ממצאי המסע סייעו כאמור להכנות חטיבת הנגב במבצע עובדה, ומאבקיו של בן-גוריון למען נגב עברי, עד אילת, נבעו לא מעט מהדוח ומהאלבום שהוגשו לו בסיומו של המסע העברי הראשון שחצה את הנגב לכל אורכו[8].
שחזור המסע
בשנת 1995, במלאת 50 שנה למסע ה-14, התקיים שיחזור כמעט מלא שלו ביוזמת: ספי הנגבי ממקימי היישוב שחרות ואיש תיירות מדבר בנגב, אשר סיפק את הגמלים למסע השחזור; רמי חרובי, איש מצפה רמון וקיבוץ בארי ויזם תיירותי ובתמיכת המנהלה לפיתוח התיירות בנגב והסוכנות היהודית. השחזור החל בטקס פתיחה בקיבוץ רביבים במעמד שמעון פרס, ועוד מקצת המשתתפים המקוריים: בר-כוכבא קוטיק, קודסי, והשייח' עודה אבו מועמר. מסע השחזור הסתיים בטקס חגיגי בסמוך למבנה תחנת המשטרה הבריטית המשוחזר. מסע השחזור תועד בסרט וידאו שהפניה אליו קיימת בפרק "קישורים חיצוניים" להלן.
לקריאה נוספת
- שמעון פרס, הנגב קורא – רשמי מסע לאילת עידן, 6 עמ' 203–2012, 1945
- חיים רון, מסע אל הקדקוד דבר השבוע, 11 ינואר 1985
קישורים חיצוניים
- ראשים בישראל - שמעון פרס - או: קן נשרים נמצא בלב ערבה, מעריב, 12 בנובמבר 1954
- שמעון פרס, בשבילי מולדת - מהנגב הרחוק למפרץ אילת. "במעלה", 26 ינואר 1945, 4 עמ', באתר YoaView.
"ההולכים לתור את הארץ" - תיעוד שיחזור "מסע ה-14" במלאת לו 50 שנה, 1995, באתר יוטיוב, 18 בספטמבר 2016- שמעון פרס מספר על מסע ה-14 באתר יוטיוב, 5 באוקטובר 2016
הערות שוליים
- ^ מרדכי נאור, אל הקוראים. בתוך: "יישוב הנגב 1900 - 1960 - מקורות סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר" (מרדכי נאור, עורך). הוצאת יד בן צבי תשמ"ו, 1985 עמ' 2. נוסף לכך, בר כוכבא קוטיק, שהשתתף במסע וגם בכיבוש אילת, דברים בעל פה, בטקס היציאה למסע שחזור המסע בקיבוץ רביבים, 1995.
- ^ על פי היסטוריון הנגב וההתיישבות בה, ד"ר זאב זיוון: "אחת מתוצאות אותו מסע הייתה המשימה שהטיל בן גוריון על שמעון פרס, אלחנן ישי וארתור בן נתן, לתכנן את כיבוש הנגב במלחמת העצמאות". זיוון, ז., 2002. מסעות ותגליות בנגב. בתוך אריאל - כתב עת לידיעת ארץ-ישראל 152 - 153, עמ' 87.
- ^ אבי נבון, שמעון פרס - מראשוני הסיירים בנגב ובמדבר, באתר yoaview
- ^
עופר אדרת, אחרי מות - ירד עם פרס לאום רשרש בשיירת גמלים, באתר הארץ, 10 באפריל 2014
- ^ לא ישראל גלילי שהיה לימים שר בישראל, אלא חבר קיבוצו בשם זהה
- ^ אליהו נאוי. שייח' עודה אבו-מועמר - מותה של אגדה. "אריאל", 194. עמ' 104 -105, דצמבר, 2010.
- ^ אילנה קוריאל, מת השייח' אבו מועמר שחצה את התעלה עם שרון, באתר ynet, 15 בפברואר 2009
- ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 8.11 8.12 8.13 אבי נבון, ירדו ברגל לאילת, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 10 בינואר 2020
- ^ בעת ההיא המקום היה ידוע כ-ואדי רמאן - נחל רמון דהיום, המנקז את המכתש מזרחה לנחל נקרות.
- ^ "הספרנים - בלוג הספרייה הלאומית"
31685490מסע ה-14 לאום רשרש