אדום (עם)
| השם שזוהה כ"אדום" בכתב חרטומים | ||||||||
|
אֱדוֹם (באוגריתית 𐎜𐎄𐎎 אֻדם,[1] באשורית ú-du-mu-a-a[2]) הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו כמסופר בספר בראשית.
גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.[3] ככל הנראה, בצרה הייתה בירת ממלכת אדום.
השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת[3]. בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התאופוריים מכוונים לאל זכר.
היסטוריה
על פי המחקר הארכאולוגי, האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה"ס ובמשך כ-1,000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים[3]. שמו האדומי של יְעוּשׁ, מבניו של עשיו, מופיע במקרא ומזוהה כאל דמוי אריה מן התקופה הקדם-אסלמית הנקרא יע'ות' (يغوث yaǧūṯ) בהוראת "מושיע", "העוזר". בנוסף מזוהה הוא עם האליל הנבטי יַעוֹת yʿwt המופיע בשמות פרטיים נבטיים. מסורות אסלאמיות המתייחסות לאל יע'ות' קובעות כי פולחנו התקיים בעיקר בקרב שבט מד'חג' (مذحج) התימני ובשבטים ערביים קרובים אליו, והוא נזכר אף בקוראן: "ויאמרו איש אל אחיו: אל נא תעזבו את אלקיכם: את וד ואת סואע, את יע'ות', את יעוק ואת נסר!" (סורא 71, פס' 22–23), בספרו של אבן אלכלבי "ספר האלילים" אשר מקשר בין יע'ות' לאחד מאלילים שפולחנם צוין בתקופתו של נוח. שמו של יעוש האדומי מצוי גם בכתובות תמודיות ובמיוחד בסמוך לגוראש שבתימן[4], בנוסף ניתן למצוא עדות לשם 'יעש' בחרסי שומרון[5].
במאות ה-19 עד ה-13 לפנה"ס פקד את האזור שפל על רקע מלחמות בלתי פוסקות עם שבטים נודדים מהמדבר. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ-1300 לפנה"ס והשם אדום בכתובת אחרת מ-1215 לפנה"ס. ייתכן שיש קשר בין אדום לקבוצות הנוודים הלבנטיים שנקראו במצרית: "שוסו" ו"סותו" מכיוון שבכתובת שנכתבה מטעם חייל מצרי שישב במצודת גבול בוואדי טומילאט בתקופת פרעה מרנפתח ישנה התייחסות לאישור הגירה של "שבטי רועי שסו מאדום" לבורות השקיה במצרים העתיקה[6].
נראה שמהמאה ה-13 לפנה"ס עד המאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אדום[3]. מתוך מקורות חוץ-מקראיים ידועים שמותיהם של מלכים של אדום שמלכו בתקופת השלטון האשורי, ביניהם: קוסמלך (אנ') בתקופת תגלת פלאסר השלישי, בסביבות השנים 745–727 לפנה"ס; מלך-רם (אנ') בתקופת סנחריב, בסביבות שנת 705 לפנה"ס (שמו מופיע במנסרת סנחריב); וקוסגבר (אנ') בתקופת אסרחדון, בסביבות שנת 680 לפנה"ס.
ממלכת אדום התאפיינה בגאות כלכלית ובהתפתחות תרבותית - בנייה וביצורים משוכללים, התיישבות צפופה, חקלאות ומסחר מפותחים ומכרות נחושת. דרכי מסחר בינלאומי חשובות עברו דרך אדום כמו הדרכים לעזה ולאשקלון, לסוריה ולערב. על עושרה של אדום יודעים לפי המס ששילמה לאסרחדון מלך אשור שהיה שנים עשר מנים כסף לעומת עשרה ששילמה יהודה או שני מנים זהב עבור עמון ומנה זהב אחד עבור מואב[3]. בכתובות אשוריות שנרשמו בכתב היתדות מוזכרת אדום בשמות: "Udumi" או "Udumu", ובכתובת אשורית של אסרחדון נזכרת מצודה מדברית בשם "אדומתו"[7].
האדומים גם התפרסמו בקרמיקה המשובחת שלהם. במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס נכבשה אדום על ידי שבטי ספר נבטים שהשתלטו על דרכי המסחר העוברות בה ובנו בה את בירתם סלע אדום, והאדומים הוגלו ונעלמו בהדרגה. חלק מהם גלו לדרום יהודה לאזור שכונה במשך ימי בית שני בשם "אדומיאה"[3].
היחסים בין בני אדום ובני ישראל
בתורה
,_Hazeva._Israel_Museum,_Jerusalem.JPG)
מסופר בספר בראשית כי עשיו, תאומו של יעקב, הוא אדום, וצאצאיו וארצו נקראים על שמו:[8]
- ”וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו”[9][10].
- ”וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.”[11]
עשו נזכר בספר בראשית כאב הקדמון של העם האדומי וארצו:
- ”וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם”[12].
- ”וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם”[13].
- ”וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר”[14].
בספר בראשית ל"ו מסופר על 12 שבטי האדומים. במסורת המקראית האדומים הם צאצאיו של עשיו, אחי יעקב, והיריבות ביניהם לבין עם ישראל היא המשך ליריבות שהתקיימה בין עשיו ליעקב. בתנ"ך מוזכרים האדומים פעמים מספר כשכניהם של בני ישראל.
בספר במדבר פרק כ ובשופטים פרק יא פסוקים יח-יט, מסופר על סירובם של בני אדום לאפשר לבני ישראל מעבר בארצם בדרך לארץ כנען:
- ”וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם; כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ; וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל-ה', וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ.;נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר; דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי--פֶּן-בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה; וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה; וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל, מֵעָלָיו.”
למרות סירוב מלך אדום, עם ישראל נצטוו שלא לשנוא אותם, בגלל הקרבה המשפחתית (זאת בניגוד לעמון): ”לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא”[15].
לדעת רשב"ם, ״בני עשו היושבים בשעיר״ אינם זהים עם האדומים; בעוד האחרונים לא נתנו לבני ישראל לעבור בגבולם, יושבי שעיר איפשרו להם לעבור[16]. שד"ל הוסיף שרוב האדומים היו תחת שלטון מלך, ומיעוטם היו נוודים עם שלטון של אלופים, ומחמת מיעוטם לא העזו למנוע מישראל מלעבור בגבולם[17].
ספר בראשית מספר על שמונת מלכי אדום שמלכו לפני תקופת המלוכה בישראל: בלע בן בעור מדנהבה, יובב בן זרח מבצרה, חושם מארץ התימני, הדד בן בדד מעוית, שמלה ממשרקה, שאול מרחובות הנהר, בעל חנן בן עכבור והדר מפעו[18].
תקופת בית ראשון
ממלכת אדום נכבשה על ידי יואב בן צרויה בפקודת דוד המלך. הוצבו בה ניצבים והיא העלתה מיסים[19][20]. הצבא הישראלי הקדיש שישה חודשים לקבורת חללי המערכה ולהריגת כל הזכרים אשר באדום[21]. כיבוש זה פתח עבור ממלכת דוד ושלמה וממלכת יהודה אחריה את הדרך הראשית מדמשק לים סוף ונמל אילת.
בימי שלמה ניסו האדומים למרוד בישראל, בהנהגת הדד האדומי – שריד למשפחת המלכות האדומית[22]. עד ימי יהושפט, האדומים היו כפופים ליהודה[23], ואף הצטרפו למלחמת ישראל ויהודה במואב[24] (המאה ה-9 לפנה"ס), ובימי בנו של יהושפט, יורם, מרדו האדומים בממלכת יהודה: ”בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ. וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה, וְכָל-הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי-הוּא קָם לַיְלָה, וַיַּכֶּה אֶת-אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב, וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא.”[25] עימות נוסף מתואר בימי אמציה מלך יהודה (המאה ה-8 לפנה"ס): ”הוּא-הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵי-המלח (מֶלַח), עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, וְתָפַשׂ אֶת-הַסֶּלַע, בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ יָקְתְאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.”[26]
עוד בסוף תקופת בית ראשון פלשו האדומים לחלקים הדרומיים של יהודה. אוסטרקון ממכתבי ערד המתוארך לתקופה זו, עוסק בהיערכות לקראת התקפה אדומית על היישוב רמות נגב, ובסופו נכתב המשפט "פן תבוא אדום שמה"[27].
בזמן חורבן הבית הראשון, השתתפו כוחות אדומים בהחרבת בית המקדש, ככתוב בספר תהילים: ”זְכֹר ה', לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ עַד, הַיְסוֹד בָּהּ”[28].
במקרא מופיעה שמה של העיר בצרה ששימשה כנראה כבירת ממלכת אדום, ובחלק מהתייחסויות שמה הופיע ככינוי מטונימי לאדום. עיר נוספת המופיעה ככינוי לאדום כולה היא תימן[29].
תקופת בית שני
בתקופת בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בתקופה ההלניסטית עברו האדומים, כמו כל העמים באזור, תהליך של התיוונות. המעמד הגבוה באדום דיבר יוונית ואימץ אל חיקו את התרבות היוונית. מחוז זה כונה באותה תקופה "אִידוּמיאָה".
זמן מה התעוררו חיכוכים בין תושביה החדשים של דרום יהודה לבין היהודים הוותיקים, הצבא הסלאוקי הסתייע בהם בדיכוי מרד החשמונאים, ויהודה המכבי אף נלחם בהם, אך בשנת 125 לפנה"ס[30] השלים הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את המלחמה באדומים, כבשם וגיירם בכוח[31], על ידי העמדת ברירה בפניהם בין גירושם מהארצות אליהן נדדו אבותיהם, ובין גיור. מחקרים מודרניים מפקפקים בכך שהגיור נעשה בכפייה, וגורסים שרוב האדומים קיבלו את היהדות ברצון[32]. רוב האדומים בחרו להתגייר, מלבד שכבה קטנה של מתייוונים שברחה למצרים התלמיית.
בתקופת אלכסנדר ינאי מונה אדומי בשם אנטיפס לשמש כנציב אדום. בנו, אנטיפטרוס, הסית את בנו של אלכסנדר ינאי, הורקנוס, לנסות לקחת את המלוכה מידי אחיו אריסטובולוס, באמצעות הנבטים. מלחמת האחים שפרצה הקלה על השתלטות הרומאים על הממלכה החשמונאית, ואנטיפטרוס סייע בעדם לנהלה מאחורי הקלעים. ברבות הימים בנו הורדוס מונה על ידי הסנאט ברומא למלך יהודה, וכבשה, באמצעות שכירי חרב, האדומים, וצבא רומאי, מידי המלך החשמונאי האחרון אנטיגונוס. צאצאי הורדוס אחריו נשאו בתפקידים שלטוניים ביהודה או בחלקים ממנה במשך שלושה דורות נוספים, בכפיפות לרומא.
לדברי יוסף בן מתתיהו, במהלך המרד הגדול, עשרים אלף אדומים סייעו לקנאים לבצע טבח באנשי הפלג המתון, לרבות חיסול מנהיג ממשלת המרד חנן בן חנן.
בספרות היהודית אדום הפכה סמל לקיסרות הרומית ובהמשך לכלל עמי הנצרות האירופיים, כשהם מוזכרים בהקשר של אנטישמיות ודיכוי.
מדברי הירושלמי[33] שהרומאים הענישו את שבט יהודה כנקמה על הריגת יהודה את עשיו, עולה, כי הרומאים מיוחסים לאדום.[34]
הרב דון יצחק אברבנאל[35] טען שאדום קשורה לרומי ולנצרות, הן מבחינה דתית והן מבחינה היסטורית, הנוגעת לייחוסם של בני רומי ושל מלכיהם הראשונים. ר"ן טען שאמנם הרומאים אינם צאצאים של אדום, אבל מלכיה היו צאצאי אדומים.[36] לעומתו רבי אברהם אבן עזרא טען[37] שרומי אינם מצאצאי אדום, ומקור הכינוי הוא בכך שהדת הנוצרית נשמרה בתחילתה על ידי אדומים.
לקריאה נוספת
- אריה כשר, אדום ערב וישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988
קישורים חיצוניים
- פנחס נאמן, אֱדוֹם, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית, כרך א', עמוד 42, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תל אביב תשל"ב, באתר אוצר החכמה
- חיים בן דוד, מצודות סלע בהרי אדום, קתדרה 101, אוקטובר 2001, חשוון תשס"ב, עמ' 18-7
- מחקר בנושא התקדמות האדומים ותרבותם לעבר ממלכת יהודה - אתר אוניברסיטת תל אביב, המחלקה לארכאולוגיה, אביב 1997
- ב"צ לוריא, האויב מדרום - אדום, באתר "דעת", מתוך: בית מקרא קכ"א, טבת-אדר תש"ן
אדום (ממלכה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ לוחות UT Krt, 128 I
- ^ Hayim Tadmor, The Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King of Assyria (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1994), p. 123
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 כרך א, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, ירושלים: מוסד ביאליק, 1950, עמ' 89–97
- ^ Dictionary of Deities and Demons in the Bible ; yaghut; 461–462
- ^ Samaria Ostraca 48;3
- ^ "סיימנו להניח לשוסו של אדום לעבור את מצודת מרנפתח אשר בצֶ'כּו, לברכות של פר אתום." (פפירוס אנאסטאזי ו')
- ^ עולם התנ"ך, באתר כותר, עמודים 110–111
- ^ עם זאת, יש מפרשני המקרא (רשב"ם על ספר דברים, פרק ב', פסוק ד') שהבדילו בין 'בני עשיו היושבים בשעיר' שהיו צאצאיו של עשיו, לבין 'אדום' שזה עם אחר שחי באותו אזור.
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק כ"ה
- ^ גם על דוד המלך נאמר (שמואל א', ט"ז, י"ב): "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא." יש מפרשים שאדמוני הוא ג'ינג'י ששיערו אדום
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק ד'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק א'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ט'
- ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ח'
- ^ רשב"ם על ספר דברים, פרק ב', פסוק ד'; כט
- ^ שד"ל דברים ב,ד. וראה רד"צ הופמן שם.
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוקים ל"א-ל"ט
- ^ ספר שמואל ב', פרק ח', פסוק י"ד: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים, בְּכָל-אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים, וַיְהִי כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד".
- ^ ספר דברי הימים א', פרק י"ח, פסוקים י"ב-י"ג: "וְאַבְשַׁי בֶּן-צְרוּיָה הִכָּה אֶת-אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף. וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים, וַיִּהְיוּ כָל-אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד".
- ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוקים ט"ו-ט"ז: "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת-אֱדוֹם, בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת-הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב-שָׁם יוֹאָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל עַד-הִכְרִית כָּל-זָכָר בֶּאֱדוֹם".
- ^ מלכים א', י"א, כ"ה
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ח
- ^ ספר מלכים ב', פרק ג'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ח', פסוקים כ'-כ"ב
- ^ ספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק ז'
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות: מגלות בבל עד ירידת בית חשמונאי, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, עמ' 51, 53
- ^ ספר תהילים, פרק קל"ז, פסוק ז'
- ^ למשל ספר עמוס, פרק א', פסוק י"ב
- ^ מלחמות היהודים א 63, קדמוניות יג 257, אריה כשר
- ^ קדמוניות יג 257–258, קדמוניות טו 254, פטולמאיוס, סטראבון - גאוגרפיקה טז, 2, 34
- ^ אריה כשר, ימי ממלכת החשמונאים בתוקפה, מדינת החשמונאים, באתר מט"ח
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת גיטין, פרק ה', הלכה ז'.
- ^ על פי דברי הראשונים רש"י, מסכת גיטין, דף נ"ה עמוד ב', ד"ה בהרוגי, וכן במאירי וברי"ד) שפירשו שהמלחמה המוזכרת במשנה שם היא מלחמת טיטוס מלך רומא שהיתה בירושלים וביהודה, ומתבאר, שהירושלמי שדיבר על המלחמה המוזכרת במשנה, קשר את העם הרומאי לאדום.
- ^ בפירושו לספר ישעיהו פרק ל"ה
- ^ דרשות הר"ן, דרוש שני. הוא אמר כן ע"פ התרגום לספר איכה (ד,כב): "רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום".
- ^ בפירושו על התורה, בראשית כ"ז מ'
36187310אדום (עם)