אימפריית קרתגו
 | |
| אימפריית קרתגו לפני המלחמה הפונית הראשונה | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| אוכלוסייה בעבר | 4,300,000 (נכון ל־221 לפנה"ס) |
אימפריית קַרְתְּ חַדַשְתְּ, הידועה בשמה הרומאי קַרְתָּגוֹ, הייתה מעצמה ימית ויבשתית פיניקית במערב הים התיכון, שמוצאה בעיר קרתחדשת. העיר והאימפרייה שגשגו מן המאה ה־9 לפנה"ס וחלשו על חלק ניכר מהסחר הימי בים התיכון ועל שטחים נרחבים לחופיו המערביים, עד לחורבנן בשנת 146 לפנה"ס בסוף המלחמה הפונית השלישית.
היסטוריה
העיר המקורית
ערך מורחב – קרתגו
העיר קרתחדשת נוסדה כנראה בשנת 814 לפנה"ס על ידי מתיישבים כנענים־פיניקים מהעיר צור, כחלק מתהליך ההתפשטות התרבות הפיניקית מערבה. הם הביאו אתם את שפתם, דתם ותרבותם. האל הראשי היה מלקרת.
קרתחדשת ועתקת, הערים הסמוכות, היו ישות פוליטית אחת, ובהסכמים פוליטיים חתמו בשם "עותיקה וקרתגו",[דרוש מקור] עד שזאת האחרונה האפילה על קודמתה ואף על ערי הפיניקים הקדומות צידון וצור, והפכה לבסיס הסחר הימי והעוצמה הפוליטית והצבאית של הפונים (הפיניקים של קרתגו) באגן הים התיכון ומחוצה לו.
בניית האימפריה
במאה ה־7 לפנה"ס החלה קרתחדשת להקים את הקולוניות הראשונות שלה. אלה הוקמו בחלקו המערבי של הים התיכון. לקראת סוף המאה ה־7 לפנה"ס ביססה העיר את מעמדה והייתה לכוח כלכלי ופוליטי מוביל באזור. עם שקיעת צור באמצע המאה ה־6 לפנה"ס, הייתה קרתחדשת לעיר הפיניקית החשובה ביותר. בסוף המאה כבר שלטה על שכנותיה הפוניות אוטיקה, קרקואן והדרומטום, ונהנתה מהגמוניה לאורך חופי צפון אפריקה, ממרוקו של ימינו במערב ועד לוב במזרח. בתקופה זאת היה השלטון בעיר נתון בידי "מלך" נבחר, שהלכה למעשה היה טירן.
קרתחדשת התבלטה כמושבה החשובה והמשפיעה ביותר מבין המושבות הפיניקיות ועד המאה ה־5 לפנה"ס, הספיקה להפוך למעצמה החזקה ביותר בים התיכון. בעיקר הצטיינה במסחר ובספנות. שליטתה התפרסה על מלטה, סרדיניה, האיים הבלאריים ועל חלקים מסיציליה, ספרד ומרוקו של ימינו. השפעתה המסחרית הגיעה עד בריטניה בצפון ועד מרכז אפריקה בדרום. ידועים מסעות מחקר נרחבים של ספנים מקרתחדשת, כגון מסעותיו של חנון שהקיפו את מרבית חופה המערבי של אפריקה, או של חימילקו, שהגיע עד לחופיה הצפון־מערביים של אירופה.
בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (Sicilian Wars), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים.[1] לאחר תבוסתה ליוונים בקרב הימרה בסיציליה בשנת 480 לפנה"ס קם בקרתגו משטר רפובליקני אוליגרכי לבעלי הממון.[דרוש מקור] המלכים הנבחרים עדיין שלטו בעיר אך סמכותם וכוחם נשחקו מפני אלה של הסנאט שמנה 300 חברים שכיהנו בו מיום בחירתם ועד מותם, "מועצת הבכירים" ו"מועצת ה־104", הסמכות השיפוטית הבכירה במדינה. עיקר הכוח הפוליטי הופקד בידיהם של שני "שופטים", מעין מגיסטראטים. בתקופה זאת הגיעה העיר לשיאה. בשנת 370 לפנה"ס בוטלה המלוכה.[2]
המלחמות הפוניות
- ערכים מורחבים – המלחמות הפוניות: הראשונה, השנייה, השלישית
הרומאים קראו לכנענים הפיניקים בשם "פּוּנים", המלחמות הפוניות היו סדרה של התנגשויות בין קרתחדשת לבין הרפובליקה הרומית שהביאו לבלימת התפשטות כוחה של קרתחדשת, ובסופו של דבר לחורבנה המוחלט.
המלחמה הפונית הראשונה התחוללה בין השנים 264 לפנה"ס עד ל־241 לפנה"ס, על השליטה בסיציליה. זהו העימות הראשון בין כוחות קרתגו לרפובליקה הרומית, שטרם לו שמרו על יחסים תקינים. המלחמה הסתיימה בניצחון הרומים.
המלחמה הפונית השנייה התחוללה בין השנים 218 לפנה"ס עד 202 לפנה"ס. המלחמה פרצה לאחר שחניבעל ברקה, מי שהיה בנו של אחד ממנהיגי המלחמה הקודמת, חמלקרת ברקה, כבש שטחים נרחבים מספרד של ימינו, והחליט להשתמש בהם כדי לפלוש לאיטליה בדרך היבשה, כשהוא חוצה את הרי האלפים. חניבעל הצליח להנחיל לכוחות הרומים מספר תבוסות קשות ולזמן מה עורר חשש ממשי לעתיד רומא. למרות זאת, מדיניות ההתשה שניהל נגדו פאביוס מאקסימוס החלישו את יכולתו לתמוך בצבא הגדול שלו הרחק ממקורות האספקה שלו, והביאה בסופו של דבר לתבוסת חניבעל על ידי המצביא הרומי סקיפיו אפריקנוס, ולחתימת הסכם כניעה מחמיר שהטיל הגבלות קשות על צבא קרתחדשת ואסר עליה לצאת למלחמה ללא רשות הסנאט של רומא.
למרות ניצחונם במלחמה הפונית השנייה, הרומאים המשיכו לחשוש מפני כוחה של קרתחדשת, ולראות בה סכנה שיש להדביר. ידוע ביותר הסנאטור הרומי מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס ("קאטו הזקן"), שסיים כל נאום שנשא בסנאט, ללא קשר לתוכנו, במילים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".
לאחר שקרתחדשת הפרה את הסכם הכניעה שלה כאשר פתחה במלחמת מגן נגד נומידיה, ללא אישור מהסנאט הרומי, הדבר הווה עילה לפריצת מלחמה נוספת – המלחמה הפונית השלישית, שנמשכה בין השנים 149 לפנה"ס ל־146 לפנה"ס, והביאה לחורבנה המוחלט של העיר.
על אף קריסת האימפריה, התרבות הפיניקית נותרה בחלק ממחוזותיה עד למאות הראשונות לספירה.
דת
דת הקרתגיים הייתה מבוססת בעיקרה על המסורות הכנעניות המקוריות של בני צור, והם שמרו על פולחנם של אלילים כבעל, מלקרת ועשתרת. הקרתגיים נהגו להקים לאליליהם מצבות נדר רבות.
שלטון
קרתגו הייתה רפובליקה אוליגרכית כשבראש המדינה עומדים שני שופטים הכפופים למועצת הזקנים.
כעקרון הקרתגים הסתפקו בשליטה באוטיקה, נומידיה וחלק מסיציליה (בערך 20%), ולא הרבו במסעי מלחמה גדולים עד המלחמה הפונית הראשונה. עיקר דאגתם הייתה להבטיח את מערב הים התיכון מפני שודדי הים על מנת לשמור על סחרם המפותח. הם שמרו על מונופול יבוא הבדיל מהאיים הבריטיים ולכן סמוך לעמודי מלקרת/הרקלס (כיום גיברלטר) תמיד פטרלו ספינות משמר.
כלכלה
עיקר הפעילות הכלכלית הייתה בענפים הבאים:
הצבא והצי
- ערך מורחב – צבא קרתגו
צבא קרתגו הורכב בעיקר משכירי חרב, ויחידות מבעלות בריתה של קרתגו. הכוחות הזרים סיפקו בעיקר חיל פרשים כבד וקל, וכוחות רגלים בעלי סגנונות לחימה רבים. בני קרתגו הרכיבו את הקצונה ואת הצי. הפיקוד העליון על הצבא הוחזק בידי שופטים או מלכים, ומהמאה ה־3 לפנה"ס נמסר למצביאים מקצועיים שקיבלו הוראות ישירות מהסנאט בקרתגו. ידועים גם מקרים בהם פיקדו על הצבא מצביאים שכירים.[4]
חיל הפרשים הקרתגי היה חזק יחסית לרוב חילות הפרשים של שכניהם. חלקו היה קרתגי אך חלק הארי שבו היה שכיר מקרב הנומידים, ומאוחר יותר (בימי חניבעל) שולבו בו גם כוחות גאליים ואיברים. נוסף לפרשים, הצבא כלל מרכבות לוביות שנרתמו לארבעה סוסים, אך השימוש בהן פסק במאה ה־3 לפנה"ס, ובמקומן הוקם חיל פילי מלחמה גדול.
הצי היה גדול וחזק מאוד ובדרך כלל נוהל בצורה טובה. היה זה החיל העיקרי של קרתגו, והופקד על שמירת המדינה מפני פלישה, בדרך כלל בהצלחה מרובה. מספר ספינות המלחמה היה עצום יחסית (בערך 500–1000). לשם השוואה, לאתונה, הנחשבת מעצמה ימית היו "רק" 300 ספינות. בסיס הצי היה בנמל צבאי גדול בקרתגו, שנבנה בצורה מעגלית כשבמרכזו אי מלאכותי עם לשכת מפקד הצי. עוצמת הצי ומספר ספינותיו נשמרו בסוד.
הצי כלל את כל סוגי האוניות של התקופה. הדגם העיקרי שבו השתמש הצי הקרתגי השתנה עם השנים. תחילה היו אלה הדו־טוריות ולאחר מכן התלת־טוריות (טרירמה). במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר – חמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השנייה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים כל משוט ובשורה התחתונה חותר אחד למשוט. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השנייה. במסגרת תנאי הכניעה הנוקשים שלאחר המלחמה (הסכם שכונה שלום קרתגו) פורק צי המלחמה הקרתגי למעט עשר ספינות.
על ציי התקופה ראו בערך התפתחות ספינות המלחמה.
סרטים
סרט דוקומנטרי מהממלכה המאוחדת "Carthage: The Roman Holocaust" (קרתגו: השואה הרומית) שבוים על ידי ג'וזף מקסוול והוגש על ידי ההיסטוריון ד"ר ריצ'רד מילס מנסה להציג את זווית הראייה הקרתגינית.[5]
לקריאה נוספת
- צבי הרמן, קרתגו – המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרתגו |
- אוצר שודדי הים וייסוד קרתגו באתר של הוצאת ענבר
מאב קנדי, הגרדיאן, התופת אמיתי: תינוקות הוקרבו בקרתגו, באתר הארץ, 31 בינואר 2014- מרכז מחקר עולמי לפיניקיה וקרתגו (באנגלית)
- תעמולה רומית נגד קרתגו (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ רחל צלניק, רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, פרק 2: קרתגו, עמ' 108.
- ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
- ^ בקרב בגרדס פיקד על הצבא הקרתגי מצביא ספרטני שכיר בשם קסאנתיפוס.
- ^
"Carthage: The Roman Holocaust", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
38108140אימפריית קרתגו