ערך מומלץ

היישוב הישן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף צ'אלמר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין התייחסות היהדות החרדית להיסטוריוגרפיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אין התייחסות היהדות החרדית להיסטוריוגרפיה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
המונח "צ'אלמרס" מפנה לכאן. לערך העוסק במדען ופילוסוף אוסטרלי, ראו דייוויד צ'אלמרס.
פועלים יהודים בכרם אברהם, ירושלים, 1855
מפת ארץ ישראל וסביבתה, מעשה ידי הנרי ליבו, משנת 1729
מפת ארץ ישראל, מעשי ידי י"ב אלן, משנת 1851

המושג היישוב הישן מתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, שהתעצמה דמוגרפית ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, לתיאור פלג חרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו, שרובו מאורגן כיום במסגרת העדה החרדית (מכונים גם ירושלמים ובעגה המקומית צ'אלמרס).

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.[1]

רקע

החל משלהי המאה ה-18 ועד שנות השמונים של המאה ה-19 צמחה החברה היהודית, שהידלדלה בפגעי המאורעות והקשיים בארץ ישראל, מכ-6,000 נפש לכ-26,000 נפש.[2] "היישוב הישן", היה רובו של היישוב היהודי עד העלייה השלישית, ואת שרידיו ניתן היה למצוא עד הקמת המדינה. ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, 60 אלף מתוך 85 אלף, כללה את אנשי היישוב הישן וצאצאיהם. רובם התגוררו בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. לעומתם, 25 אלף אנשי היישוב החדש גרו בעיקר ביפו, בחיפה ובמושבות.[3]

הכינוי "יישוב ישן" ניתן לחברה היישובית הוותיקה מתחילת העלייה הראשונה. ההיסטוריון ישראל ברטל הסביר, כי המושג "ישן" אינו בהכרח מושג כרונולוגי ודמוגרפי, מאחר שחלק מהיישוב האשכנזי בארץ ישראל בתקופה זו היה למעשה "חדש" ביחס לעדה הספרדית הוותיקה שהיוותה בו רוב בראשית המאה ה-18. מכאן, שקריטריון הוותק לחלוקה שבין "יישוב ישן" ל"יישוב חדש" לא התקיים באופן חד והוא אף מטעה. על פי ברטל, פירושו של היישוב הישן כמושג הוא, שזהו "יישוב ישן" ביחס לקבוצות העולים שהגיעו החל מהעלייה הראשונה, והגדילו מספרית את אוכלוסיית היישוב היהודי בארץ ישראל.[4]

ארץ ישראל במאות ה-18 וה-19

האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל במאה ה-19[5][6]
שנה אומדן
1800 7,000
1840 18,000[7]
1878 25,000
1880 27,000
1890 40,000
1900 56,000
1914 85,000

בשלהי המאה ה-17 החלה להסתמן ירידתה של האימפריה העות'מאנית, לאחר התבוסות שספגה במלחמות עם מעצמות אירופה, התערערות מעמדו של הסולטאן וריבוי המרידות בצבא. "מצב-העניינים הזה נתן את אותותיו בשיווי-משקל הכוחות המדיניים הפועלים בפרובינציות, ובמיוחד באלה המרוחקות מהמרכז. ... בתנאים אלה קרה לא פעם שנציבים או שייח'ים מקומיים בעלי מרץ וכשרון הצליחו לבסס את שלטונם לתקופה ארוכה. ... וקורות ארץ-ישראל במאה הי"ח הם דוגמא מאלפת".[8]

דאהר אל-עומר, בן למשפחה מכובדת בגליל העליון, השיג מהשלטונות העות'מאניים אלתזאם ברוב מחוזות הגליל, באזורי נצרת, טבריה וצפת, ונעשה שליט כמעט יחיד בצפון הארץ בשנים 1740–1775. בתקופתו פותחה הארץ, ערי החוף עכו וחיפה נבנו והתפתחו, הגליל הפך למרכז סחר חשוב בדרך למכה, והערים שפרעם, טבריה ודיר חנא נבנו ובוצרו. השודדים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים, סולקו. בשנותיו האחרונות ניהל אל-עומר מלחמות רבות, ולמימונן גבה מיסים כבדים מתושבי הגליל, ואלו דילדלו וצימקו את כלכלת היישוב.

בשנים 1775–1804 הייתה השליטה בארץ ישראל בידי אחמד אל-ג'זאר, פליט בוסני, שעלה לגדולה ומונה על ידי "השער העליון", פקידי הסולטאן ויועציו. עוזרו הקרוב היה חיים פרחי, אף כי הוא סולק ממשרתו לפרק זמן, ופניו הושחתו על ידי מעבידו העריץ. כשהוחזר, הוא לקח חלק בהתארגנות נגד צבא נפוליאון כאשר צר על עכו, והמשיך בתפקידו המרכזי בארץ ישראל עד הירצחו שנת 1819. ג'זאר עודד מעבר תושבים לגליל, בהם סורים, לבנונים, ואף יהודים. אולם מדיניותו, שהתנגדה להתערבות מעצמות זרות בכלכלה המקומית, פגעה ברווחתם של התושבים.

צמיחת אוכלוסיית ירושלים במאה ה-19
ובתחילת המאה ה-20 (נתונים אומדניים)[9]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים לא יהודים סך הכול
1800 2,250 4,000 2,750 6,750 9,000
1836 3,250 4,500 3,250 7,750 11,000
1840 5,000 4,650 3,350 8,000 13,000
1850 6,000 5,400 3,600 9,000 15,000
1860 8,000 6,000 4,000 10,000 18,000
1870 11,000 6,500 4,500 11,000 22,000
1880 17,000 8,000 6,000 14,000 31,000
1890 25,000 9,000 8,000 17,000 42,000
1900 35,000[10] 10,000 10,000 20,000 55,000
1910 45,000 12,000 13,000 25,000 70,000

בשנת 1799, כאשר נפוליאון ערך את מסע המלחמה שלו בארץ ישראל, הוא פרסם, בעודו צר על חומות עכו, את מנשר נפוליון אל היהודים, שהופץ ככרוז בערי ארץ ישראל, ואף פורסם בעיתון הצרפתי "מוניטר" ב-20 באפריל 1799. לפרסומו ולתוכנו של המנשר הייתה תהודה ניכרת. נפוליאון קרא ליהודים להצטרף אל שורותיו, והודיע על הכרתו בריבונות היהודית ההיסטורית ובזכותם להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. אך זמן קצר לאחר הפצת המנשר, בשל כישלון המצור על עכו והתנגדות הצבא העות'מאני בסיוע בריטניה, נסוגו הצרפתים מהארץ.

בשנת 1800 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה.[11]

בשנת 1831 עלה אבראהים פאשא בראש צבא מצרי, וכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים. הכיבוש הביא לשינוי דמוגרפי באוכלוסיית הארץ. אבראהים פאשא הביא עמו עשרות אלפי חיילים ופועלים מצריים, בהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף. אולם מעצמות אירופה התערבו לצד טורקיה, והצבאות המצריים נסוגו.

במהלך מרד הפלאחים ב-1834, שבו מרדו תושבי הארץ הערבים נגד שליט הארץ מוחמד עלי, נערכו פרעות באוכלוסייה היהודית, במיוחד בקהילת חברון ובקהילת צפת. קהילה זו ספגה אבדות קשות גם מספר שנים לאחר מכן, במהלך רעידת האדמה בצפת בשנת 1837. כתוצאה מהחרבת העיר וסביבותיה, שהותירה אלפי הרוגים, ובשל ביזת הדרוזים, היגרו המוני יהודים מצפת לירושלים. במפקד מונטפיורי ב-1839 נמנו בצפת 1,357 יהודים.

עם חזרת השלטון בארץ לידי העות'מאנים, נעשתה ירושלים עיר מחוז. "בירושלים מינו השלטונות מועצה (מג'ליס) מורכבת מ-14 חברים, ביניהם ח'ואג'ה רונה (אהרן), פקיד (וכיל) העדה היהודית".[12] בנוסף הוכרה משרתו של הראשון לציון כחכם באשי, בעל סמכות מוכרת. בפועל הייתה סמכותו פרושה על יהודי ספרד בלבד, אשר היו נתינים עות'מאנים (והיו גם רובו של היישוב הישן) ואילו מרבית האשכנזים היו נתינים זרים, שהיו מסורים לחסותם ולשיפוטם של הקונסולים, וזאת לפי הסכמי הקפיטולאציות שהקנו לקונסולים סמכות שיפוטית על נתיניהן, ובכך הופקעו אלה הלכה למעשה מתחולת החוקים העות'מאנים.

סך כל האוכלוסייה בארץ ישראל, לפי מפקדי אוכלוסין שנערכו בשלהי שנות ה-40 של המאה ה-19, עמד על כ-224,000 נפש, מתוכם 78.6% מוסלמים, 13.4% נוצרים, וכ-8% יהודים שמנו כ-18,000 נפש.[13]

על פי מפקד האוכלוסין שנערך על ידי השלטון העות'מאני ב-1878, היוו היהודים בארץ ישראל כ-8% מכלל האוכלוסייה, שהם כ-24 אלף איש, כש-10,000 מתוכם היו במעמד של נתינים זרים.[14]

השפעת המודרנה ומעצמות אירופה

פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, 1865

בראשית המאה ה-19 התגברה חשיבותה של ארץ ישראל וסביבתה אצל מנהיגי המעצמות האירופיות. לראשונה מאז תום מסעי הצלב, ולאחר ירידתה למדרגת פרובינציה נידחת וחסרת חשיבות, חזרו האירופאים והתעניינו ביתרונות האסטרטגיים, הכלכליים והמדיניים של ארץ הקודש. כבר בראשית המאה ה-16, במקביל לתחילת שלטונה בארץ ישראל, חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכמי ה"קפיטולציות" עם המעצמות הנוצריות האירופיות. ההסכמים נועדו להסדיר את היחסים בין טורקיה לבין המעצמות, במיוחד לגבי חופש ההתיישבות של נתינים ותנועה הדדית של סוחרים. אולם במשך הזמן הוטענה המילה במשמעות של זכויות יתר ושל זיכיונות ייחודיים, ששליטי האימפריה העות'מאנית העניקו בשטחי שלטונם לנציגי מדינות אירופה ולנתיניהן הלא-מוסלמים, ובכללם ליהודים. למעשה, מאז חתימתן, העניקו הקפיטולציות חסינות לנתיני המדינות הזרים, והם נשפטו או נתמכו על ידי נציגי מדינותיהם באימפריה, ובכלל זה בארץ ישראל, אצל קונסול של מעצמה אירופית, ולא בבית משפט מקומי. הקפיטולציות שונו, בוטלו וחודשו לפרקים, ובמאה ה-19 הסתמנה התעצמותן כמכשיר להשפעה אירופית ואף אמריקאית, בתוככי האימפריה. המשטר הקפיטולציוני הפריע להתפתחות הארץ, אולם סייע להקמת ההתיישבות היהודית בערים ובאזורים חקלאיים ממחצית המאה ה-19. הממשלה הטורקית מצידה ניסתה כל העת לדרוש את ביטולן, שאירע רק בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[15]

בשנת 1838 נפתחה בירושלים קונסוליה בריטית, הקונסוליה הראשונה בארץ. ב-1840 עזרו המעצמות לטורקיה לגרש את הפולשים המצריים מארץ ישראל. באזורים שמחוץ לירושלים שימשו גם יהודים בתפקיד סגני-קונסול של מעצמות אירופאיות: חיים אמזלג מונה לסגן הקונסול הבריטי ביפו, יוסף ביי מויאל מונה לסגן הקונסול הספרדי ביפו ולאחר מכן לקונסול פרס, אברהם פינצ'י סגן הקונסול הבריטי בעכו, מרדכי (מרכוס) סגל כיהן כסגן הקונסול הבריטי בצפת ושימש באופן זמני כסוכן קונסולרי אוסטרי עד 1860, וד"ר פסח פרידמן שהיה סוכן קונסולרי מטעם גרמניה. מ-1874 כיהנו בני משפחת עבו בתפקיד סגן קונסול צרפת בגליל. הקונסולים היהודים שמרו על יחסי גומלין הדוקים ביניהם.[16]

בהמשך להתערבות המעצמות האירופיות, באו לארץ תיירים ומהגרים נוצרים, ובהם מיסיונרים, שהתיישבו בה ופיתחו אותה. כך, למשל, נפתח בירושלים בשנת 1844 בית החולים של המיסיון האנגלי. בתחום התחבורה הונהגו שכלולים רבים שהושפעו מהטכנולוגיה שפותחה באירופה. נסללו דרכים חדשות על ידי השלטונות העות'מאנים, והונהגו שירותי הסעה קבועים על ידי יזמים, במיוחד בקו יפו-ירושלים. לאחר שהוקם מגדלור יפו ב-1865 והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שירותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אוניות משש חברות ספנות, וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. ב-1867 בוטל החוק העות'מאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים.[17]

בשנת 1869 החלו להשתמש בכרכרות רתומות לסוסים בדרך יפו-ירושלים כתחליף לרכיבה על חמורים וסוסים. בכרכרה הרשמית הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסעו חנך הקיסר את הדרך החדשה לעיר ואת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה עירנית של נוסעים ותיירים במסלול זה. הנעת האוניות הוסבה משימוש בפחם אל קיטור, ובשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ. ב-1892 החלו להשתמש בארץ ברכבת, ומסילת הברזל הראשונה הייתה אף היא מסילת הרכבת יפו–ירושלים. שינויים אלו תרמו יחדיו להאצת ההגירה אל הארץ ולהתפתחות כלכלתה.

בתקופה שבה הגבירו המעצמות את התערבותן בארץ ישראל, הגיעו אליה מבקרים ממלכתיים רבים:

התפתחות היישוב וצמיחתו

המאה ה-18

שלושה יהודים בלבוש אופייני; מימין לשמאל: שני אשכנזים בלבוש חסידי ותלמיד חכם ספרדי. ירושלים, 1890.
ערך מורחב – עליות בשנים 1700–1881

המאה ה-18 החלה בסימן של ירידה כלכלית, ביטחונית ופוליטית של האימפריה העות'מאנית. תבוסותיו של צבא האימפריה בחזיתות שונות באירופה החלישו את כוחו של השלטון המרכזי, והשליטים המקומיים, שייח'ים ומנהיגי שבטים הגבירו את כוחם באזורים שבשליטתם. כך למשל, פרצן מרידות קשות ברחבי ארץ ישראל נגד שליחי הסולטאן, כאשר באו לגבות מיסים. בירושלים פרצה מרידת מס גדולה בשנים ה'תס"ג-ה'תס"ו (1706-1703), שהוכנעה לבסוף על ידי גייסות עות'מאניים, שהטילו על העיר מצור ופרצו אליה.[19] מצב היהודים בירושלים באותה עת היה בכי רע. חובותיהם לשלטונות גדלו מאוד, ורבים הסתתרו בבתים ובמערות כאשר קצרה ידם מלשלמם. בצר להם פנו יהודי ירושלים לפרנסי קהילת קושטא, הקרובים לחצר הסולטאן. כך קם ועד קבוע לעזרת ירושלים והיישוב היהודי בשם: "ועד גבירי ופקידי ארץ-ישראל בקושטא", שכלל שבעה חברים, שהיו מפרנסי הקהילה וממנהיגיה. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה סילוק החובות למוסלמים, והסדרת מעמדו של הוועד בצו סולטאני - "פירמן" מיוחד. לאחר מכן, הנהיג הוועד סדר חדש, מיסים והגבלות בירושלים, אשר נוהל באמצעות אדם מטעמם. הארגון החדש תרם להתחדשות זרם עלייה דק, שכלל גם סוחרים. רבים השאירו את מרבית רכושם בגולה ונהנו מפירותיו, שנוהלו על ידי קרוביהם. היישוב היהודי הקטן התפתח בהדרגה, במידה רבה על ידי זרם העולים, אף שחלקם חזרו לגולה, אשר ”הקיפו חוגים נרחבים בארצות-גולה שונות, ובראש וראשונה בערי תורכיה”.[20]

לעומתם האשכנזים, לאחר מותו הבלתי צפוי של רבי יהודה החסיד, נותרו עם חובות גדולים על מיזם ההתיישבות שלהם לבנאים העֲרָבים. בעקבות חובות אלו, נימנע מהיהודים האשכנזים במשך כמאה שנים לגור בירושלים, מאחר שבבואם היו נאסרים על ידי השלטונות בדרישה לתשלום החובות.[21] בעקבות כך נאלצו האשכנזים שהתעקשו לגור בירושלים להתחזות לספרדים, כפי שהעיד ר' משה הירושלמי:

"אסור לו ליהודי ממדינותינו מפולין או מארצות אשכנז אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה ומדבר בלשון תוגרמה עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא, וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה."

— אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 449

היישוב היה רובו ככולו "ספרדי", ומתי מעט יהודים "איטלקים" ו"אשכנזים", היוו "מיעוט בלתי-ניכר, (ש)הסתגל במידה רבה אל הרוב, דהיינו אל היישוב הספרדי. הן מבחינת לשון הדיבור המתהלכת והן בנוגע ללבושם, מנהגיהם ונימוסיהם; רק על נוסח התפילה ועל ההברה האשכנזית המיוחדת לא ויתרו".[22]

בגליל הסתמנה צמיחה כלכלית בשנת 1740, עם עליית רבי חיים אבולעפיה מאיזמיר בלוויית חבורה שכללה עשרות אנשים. הוא חידש את היישוב בטבריה בברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, ודאג למקורות פרנסה ליושביה. ביוזמתו נבנה בטבריה בית כנסת מפואר, נסללו דרכים, הוקמו חנויות, בית בד לשמן שומשומין ובית מרחץ. כמו כן, נרכשו ביוזמתו קרקעות בכפרים שפרעם, פקיעין וכפר יאסיף. התשתית שבנה הקלה על קליטתם של ראשוני העולים בגל עליית תלמידי הבעל שם טוב. הידיעה על חידוש היישוב היהודי בטבריה הגיעה לגולה, והביאה בתקופתו של אבולעפיה להתגברות העלייה לארץ. הוא סייע בקליטתם של עולים מטורקיה, מצפון אפריקה וממזרח אירופה. רבי חיים בן עטר עלה עם משפחתו ועשרות תלמידיו ממרוקו בשנת תק"א (1741), ולאחר שנה הוקמה ישיבתם שנקראה: "מדרש כנסת ישראל". גם רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, עלה עם משפחתו מהולנד יחד עם כמה מתלמידיו בשנת 1743.

עם זאת צרות שונות המשיכו לפקוד את הארץ ולפגוע באוכלוסייתה. ב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ. ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה, והאחרונה הורגשה אף במצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000 - 40,000 איש[23] מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, בטבריה, בסאסא, בגוש חלב, בעין זיתים בסג'רה, בעכו ובנצרת. רעידה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, וחציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי בגובה 2.5 מטר מעל בתי המגורים (עכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה).

שלהי המאה ה-18

עליית החסידים בשלהי המאה ה-18, סימנה את ראשית התרחבותו של "היישוב הישן" בעת החדשה. לדעת ההיסטוריון יצחק בן-צבי: ”... נעשתה כעין חלוץ העלייה האשכנזית של מה שמתקרא בפינו 'הישוב הישן'”.[24]

ראשוניה היו, כנראה, רבי אלעזר רוקח מבראד וחבורתו, שהתיישבו בשנת ת"ק (1740) בצפת, בטבריה, ואחר כך בירושלים.[25] ב-1747 עלה גיסו של הבעש"ט, רבי אברהם גרשון מקיטוב, והצטרף לישיבת המקובלים בית אל שנקראה אז בשם "מדרש חסידים", ונוסדה עשר שנים קודם לכן על ידי רבי גדליה חיון מטורקיה. רבי נחמן מהורדנקא, תלמידו של הבעש"ט, בא עם חבורת חסידים, יחד עם רבי מנחם מנדל מפרמישלן, באוניה באלול ה'תקכ"ד (1764).[26] באותה שנה בנה הנדבן יעקב בן דוד זונאנה מקושטא אכסניה עבור עולי רגל יהודים ביפו, שבה יכלו לנוח לפני הטלטלם שוב בדרכים.[27]

אולם גל העולים ששינה את פני היישוב הקטן החל עם עלייתה של חבורת תלמידי המגיד ממזריטש בשנת 1777. אחריהם הגיע גל עולים בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק שמנה כ-300 חסידים. באותה שנה הגיעה גם קבוצה של כ-130 יהודים מצפון אפריקה. רוב החסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת, טבריה ופקיעין, בין השאר, כיוון שהישיבה בירושלים נמנעה אז מאשכנזים בשל חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד מראשית המאה.[28] בנוסף, נתקלו העולים החסידים בדחייתם של מתנגדי החסידות בארץ, שחשדו בהם כמאמינים במשיחיותו של שבתאי צבי (שנפטר בשלהי המאה ה-17). בשנת 1788 הקים רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד, את כולל חב"ד בארץ. רבי נחמן מברסלב הצליח להגיע לארץ בשנת 1798 ולשהות בה זמן קצר.

המאה ה-19

במרוצת המאה ה-19 התחוללו תמורות רבות ביישוב היהודי, חלקן בעקבות התפתחות המדע, התחבורה, התיעוש והפוליטיקה העולמית, וחלקן בשל התגברות עלייתם של יהודים לארץ והתגוונות צורות התעסוקה שלהם. רוב היישוב התגורר ברובע היהודי בירושלים, שרובו היה עדיין חרב בראשית המאה ה-19, ושררו בו עזובה ועוני, אולם התאכלס בהדרגה. חלק ניכר מהיישוב התקיים על כספי החלוקה, שכן אפשרויות הפרנסה היו מצומצמות וכרוכות בקשיים רבים. במהלך המאה גדל בהתמדה מספר היהודים שעסקו במסחר, במלאכה, ובמקצועות חופשיים, כמו רפואה ורוקחות. רוב בעלי האומנויות היו "ספרדים".[29]

שלושת העשורים הראשונים

בראשית המאה ה-19 הייתה מרבית אוכלוסיית ירושלים מבני עדות הספרדים ויוצאי ארצות האסלאם, אך עם גידול העלייה, התרחבה בה גם הקהילה האשכנזית. היהודים האשכנזים התפצלו ל"כוללים", הן על פי ארצות מוצאם והן על פי התפלגותם בגולה. מ-1808 הגיעו עולים רבים מליטא לארץ ישראל. גל עלייה זה, שכלל מאות עולים ובהם משפחות צעירות, כונה "עליית תלמידי הגר"א" בשל היכרותם וקרבתם של העולים לגר"א ולמשנתו. תלמידי הגר"א וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים". תלמידי הגר"א ייסדו לאחר עלייתם את "כולל הפרושים"; הכולל הראשון שהוקם בירושלים וכונה גם "כולל וילנא". לאחר שהסדירו את דרישות הנושים, וכפועל יוצא את מעמד האשכנזים בירושלים אצל השלטונות, הקימו מחדש את בית הכנסת החורבה ברובע היהודי. גם בעדה הספרדית חלו פילוגים ופיצולים עם גבור עליית בני עדות המזרח השונות.[30] ומבין הספרדים, ראשונה התפלגה "העדה המערבית" של יוצאי צפון אפריקה בשנת תרי"ד (1854).

מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי סייעו לצמיחתו של היישוב היהודי, ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב, הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ, הידלדלו שוב קהילות היהודים הגדולות.[31]

עול מיסים כבד רבץ על היהודים. מלבד המיסים שהוטלו על כלל האוכלוסייה, הח'ראג' והג'אפר (מס שמירה שהוטל על העוברים בדרכי הארץ), חויבו יהודי ירושלים בשלושה מיסים נוספים, כמאמיני "דת נסבלת"; ולאחר "מרד הפלאחים" בתקפ"ה (1825), חויבו במיסים נוספים. הנטל הכבד הביא להרעה במעמדם הכלכלי והחברתי הכללי. הכומר האירי ו"ב לואיס, שביקר בשנת תקפ"ד (1824) בארץ, התרשם כי ”מצבה של ירושלים עלוב באמת, והיא נאנחת תחת עול העריץ, יהודים ונוצרים כאחד, וביחוד אותו מעמד היהודים שהתחילו בראשונה לבוא ירושלימה לפני שמונה-עשרה שנה בערך מחוץ לארץ, יהודים שבאו למות בארץ אבותיהם, סובלים מעלבונות יום-יום, ומתעללים בהם ללא בושה וללא שום רגש אנושי... אותם יהודים המשתדלים להתפרנס מיגיע כפם, נאנסים לעתים תכופות לבזבז את זמנם ולעבוד למען התורכי (כלומר מוסלמי) כפוי-הטובה ללא שכר, עתים הוא משליך ליהודי פרוטה קטנה, ועל כל פנים אם ינסה היהודי לטעון כלפי התורכי, יאיימו עליו מיד במכות-שוט ובכל מיני עינויים”.[32] עוד סיפר: ”היהודים בירושלים (ובכלל זה גם יהודי אירופה) עלולים להיעצר ברחוב על־ידי הפלאח השפל ביותר מהכפר, והלה יכול לדרוש הימנו, אם רצונו בכך, כסף המגיע לו בתורת מוסלמי; וסחיטה זו עלולה להיעשות כלפי אותו יהודי עני כמה פעמים במשך עשרה רגעים”. לואיס סיפר גם על מצב היהודים הנוהגים לעלות לקברי צדיקים: "מתנפלים עליהם בגסות וגונבים כל אשר להם, ואם ינסו היהודים להתנגד, יכּוּם עד מוות. ואין דבר זה נעשה בידי שודדי־דרכים או בדווים, אלא בידי אותם האנשים הרואים אותם ומשוחחים איתם יום־יום".[33]

במקביל המשיכו להגיע חבורות עולים לארץ, ומהם שרכשו קרקעות במקום יישובם. הרב חיים ישועה בג'איו ראש קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בחברון, רכש בשנת תקס"ז (1807) קרקעות בעיר, ובהן נכללו תל רומיידה וקבר רות וישי, והעבירן כתרומה לידי הקהילה. בתקע"ז (1817), הגיעו עולים מצפון אפריקה והתיישבו בגליל ובחיפה, בהם משפחת עבו מאלג'יר, שבניה היו רבנים וסוחרים. בשנות העשרים של המאה ה-19, קיבל רבי שמואל עבו ממשפחת ששון מונופול למסחר בצבע הבגדים אינדיגו הגדל בארץ ישראל ובסביבתה. בשנת תק"ף (1820) הקים ישעיהו אג'ימן את בית אג'ימן ביפו כאכסניה ליהודים הבאים לארץ דרך נמל יפו.[34]

משנת 1822 התיישבו חסידי חב"ד בחברון, אחד מהם, ר' ישראל יפה "המדפיס מקפוסט", נטע בה כרם גפנים. ולימים סייע לשקם את בית הדפוס של ר' ישראל ב"ק מהגליל, שהיה בית הדפוס העברי הראשון בהיסטוריה של ירושלים.[35][36]

איור מעובד של משכנות שאננים,[37] המאה ה-19

תמורה חשובה במצב היישוב התחוללה בעקבות יוזמותיו ומפעליו של משה מונטיפיורי שסללו דרך להתרחבות וליוזמה יהודית ברחבי הארץ, הגם שחלקן לא יצא אל הפועל. ביקורו הראשון של מונטיפיורי היה בשנת תקפ"ז (1827). הוא ירד עם בני לווייתו בנמל יפו, ומשם עלו על גבי גמלים לירושלים ולקבר רחל. בין השנים 1839–1875, ערך מפקדים בקהילות היהודים בארץ על ארגוניהם השונים, ויזם תוכניות סיוע ופיתוח רבות לשינוי מצבו של היישוב היהודי בכללו. מונטיפיורי סייע ל"יישוב הישן" לשנות חלק מאורחות חייו, ולהוציא מן הכוח אל הפועל יוזמות יישוביות קיימות, שנכשלו בהיעדר ידע מקצועי או אשראי. רבות מתוכניותיו, שעליהן שוחח עם שליטים טורקיים מקומיים, קונסולים זרים, ומנהיגי הקהילות, נסובו על הקמת "מושבות חדשות", בעיקר בגליל "בסביבות צפת ... כי יש שם יערי עצי זית כבירים לימים מאד, כרמים, אדמת מרעה, המון מעיינות ומים טובים. גם תאנים, אגוזים, שקדים, תותים וכו' וגם שדי תבואות: חטים, שעורים ועדשים".[38] בין מפעלותיו, הקים בירושלים בתי-ספר למלאכה לנערות, בית חרושת לאריגה, טחנת קמח, ויזם את הקמת השכונה "משכנות שאננים" בירושלים (1860), השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. בשנת 1874, "לציון יום הולדתו ה-90, נוסדה קרן "מזכרת משה" למפעלי פיתוח בארץ-ישראל ובהקשר לכך בא מונטיפיורי בשביעית לארץ בגיל מופלג זה".[39]

שנות השלושים

טבריה והכנרת, בציורו של אדריאן אגרון, בשנת 1837

ישראל ב"ק הקים בשנת תקצ"ד (1834) יישוב וחווה חקלאית על הר מירון, שנקרא אז "ג'רמק", ובו ישבו כחמש עשרה משפחות יהודיות. לאחר שנים ספורות פעל באזור רבי שמואל עבו, בסיוע מונטיפיורי. הוא רכש קרקעות בגליל, ואף את חלקת קבר רבי שמעון בר יוחאי, והקים עליה את מבנה בית הכנסת. עד ראשית שנות השמונים רכשו בני משפחת עבו קרקעות בשטח של אלפי דונם בגליל ובמורדות דרום הגולן, שרובן נמכרו אחר כך ליהודים מאירופה, ועליהן הוקמו בשנת תרמ"ב (1881) היישובים ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן, מחניים ועין זיתים.

אברהם שלמה זלמן צורף השיג בשנת תקצ"ו (1836), בעזרת הקונסולים של רוסיה ואוסטריה, פירמאן (צו מלכותי) ממוחמד עלי באשא שמאשר לאשכנזים להתיישב בירושלים. והללו הגישו כתב בקשה לקבלת רישיון לקנות נכסים וקרקעות לחקלאות. בקשתם נדחתה בהסתמך על דיני השריעה וכן על החלטה קודמת של מועצת המג'ליס הירושלמית שלא להתיר להם לרכוש אמצעי ייצור חקלאיים, ולאפשר להם רק זכויות של בני חסות, כמו עיסוק בייבוא ובייצוא של סחורות.[40]

מונטיפיורי אף ניסה ליישב מספר משפחות איכרים בגליל. ההיסטוריון יצחק בן-צבי תיאר:

”בשעה שביקר מונטיפיורי בארץ-ישראל (בשנת תקצ"ט 1839) היו הדרכים משובשות בגייסות של שודדים וליסטים. יהודים אחדים מהכפרים הנזכרים (בגליל: ג'רמק-מירון, כפר כנא), ואיתם כמה אחיהם, התנדבו ללוותו בנסיעתו על פני הארץ. ואמנם ליוו אותו בשיירה, כשהם מזוינים בחרבות ובאקדחים, כל הדרך עד בירות”.[41]

מרדכי סלומון חכר בשנת תקצ"ט (1839), יחד עם שותף מהעדה הספרדית, קרקעות בכפר הערבי אל מנסורה (בקרבתו הוקמה בהמשך המושבה עקרון-מזכרת בתיה), והקים בו חווה חקלאית. הוא תכנן תוכנית מפורטת בדבר ייסוד יישוב חקלאי לפרנסת יהודי ירושלים בארץ ישראל, והגיש אותה למשה מונטיפיורי שערך אז מסע בארץ,[42][43] ובנוסף כתב שורה של תזכירים והצעות דומות.

שנות הארבעים

בעשור זה נוסדו מספר מוסדות ומפעלות נודעים בירושלים, בהם בית הדפוס העברי הראשון בירושלים של ישראל בק, שהוקם בשנת 1841.[44] מלון "קאמיניץ", שראשיתו בשנת 1842, כאשר מנחם מנדל מקאמיניץ ורעייתו ציפה ייסדו את "בית הכנסת אורחים" ליד מגדל דוד, ולאחר מכן, בתוך העיר העתיקה, הקימו אכסניה גדולה ומאפייה ברחוב חברון (כיום רחוב מעלה חלדיה) ליד ישיבת תורת חיים.[45] ב-1848 הוקמו יקבי משפחת שור.

על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה) ניטע פרדס גדול על ידי רבי יהודה הלוי מרגוזה, רבה של העיר יפו, עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, לאחר שרכשו שטח של 103 דונם. פרדס זה שכן בקרבת המשק והגן החקלאי שהקים גר הצדק פטר דוד בן אברהם קלאסן עוד קודם לכן. מאוחר יותר, בשנת ה'תרט"ו (1855), נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי במטרה להעסיק בו יהודים. ולפיכך כונה על שמו.[46]

שנות החמישים

בתי ניסן ב"ק, שכונה יהודית ליד שער שכם, 1925

שנות החמישים התאפיינו בהמשך רכישת קרקעות ובבנייה. האחים שלמה, רפאל וחיים אמזלג רכשו קרקעות ברחבי הארץ, שנרשמו על שמו של נתין עות'מאני, בשל החקיקה העות'מאנית שמנעה זאת מנתינים זרים. לאחר הרפורמה בחוקי הקרקעות המשיכו ברכישותיהם.[47] בירושלים נרכשה קרקע מצפון-מערב לעיר העתיקה על ידי ג'יימס פין, הקונסול הבריטי, בשנת תרי"א (1851). הוקמה בה חווה חקלאית וכרם שהועסקו בהם יהודי ירושלים. באתר, שנקרא כרם אברהם, הוקם בית כנסת, וכן גת, מחצבה, וקולומבריום. בנוסף, נרכשו קרקעות בארטאס בקרבת בריכות שלמה ובמקום התקיימה חווה חקלאית בה עבדו יהודים מומרים במשך כ-13 שנה.[48][49]

בימי מלחמת קרים (1853-1854) ואחריה גבר כוחם של הקונסולים והורחבה משמעות הקפיטולאציות עד כדי כך שיכלו לקבל תחת חסותם לא רק את נתיני ארצותיהם אלא גם קבוצות אנשים אחרות, מצב זה השפיע במידה רבה על ארגונם הפנימי של יהודי היישוב הישן. בעוד היהדות הספרדית שמרה על איחודה, האשכנזים התפצלו למספר רב של כוללים.[50]

ב-1854 ערך אלברט כהן[51] מנהל פעילות הצדקה של הברון ג'יימס מאיר רוטשילד, את מסעו הראשון בארץ ישראל ובארצות האזור לבקשת הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לבחינת מצבם של היהודים בהן. בעקבות מסעותיו אלה ישפיע על בניית תשתיות קהילתיות חשובות כבתי חולים, מוסדות חינוך ומוסדות סיוע.

מפעל אריגה קטן בירושלים ללימוד מלאכה זו לצעירים ולצעירות הוקם בשנת 1854 על ידי מרדכי סלומון, לאחר שלמד באנגליה את מלאכת האריגה בעזרתם של משה מונטיפיורי והברון רוטשילד. באותה שנה, בשל פעילות המיסיון, הקים הברון ג'יימס מאיר רוטשילד בחסות ממשלת אוסטריה בית חולים יהודי בעיר העתיקה בירושלים, שנשא את שמו.

בשנת ה'תרט"ו (1855) רכש משה מונטיפיורי בהיתר מיוחד מהשלטון מגרש גדול מעל בריכת הסולטאן מול הר ציון, ובשנת 1860 נבנתה בו השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. על פיקוח הפרויקט וביצועו הופקד יצחק פיתוחי חותם רוזנטל. סמוך לשכונה נבנתה טחנת הקמח. באותה שנה הוקם בית הספר למל על ידי ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל.

תמורה משמעותית התחוללה כשנחקק חוק עות'מאני ראשון שחייב הסדרת רישום זכויות היחיד במקרקעין בשנת תרי"ח (1858), ומאז החלו השלטונות ברישום מקרקעין בארץ ישראל. מאוחר יותר גם אושר לנתינים זרים יחידים לרכוש מקרקעין על שמם בארץ, אם כי גם אחר כך היו הגבלות שונות בנוגע לזכויות של בעלי קרקע ואופן השימוש בה בהתאם למעמדה המשפטי.

בשנת ה'תרי"ט (1859) החלו בני משפחת סלנט לגדל אתרוגים באופן מסחרי על מנת לשווקם ליהודי התפוצות. מאוחר יותר בשנות ה-70 התקיים פולמוס גדול בין מגדלי האתרוגים הירושלמים בני העדה האשכנזית לבין מגדלי האתרוגים מיפו בני העדה הספרדית.

שנות השישים

בשנת 1860 החל תהליך יציאת היהודים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה ובניית השכונות החדשות שלהם - משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, מאה שערים ואבן ישראל.

שער הגיליון הראשון של חבצלת, עיתונם של ישראל ב"ק וישראל דב פרומקין, 3 ביולי 1863, י"ד באב תרכ"ג.

התרחבות היישוב והתפתחותו התרבותית כללו ייסוד עיתונות ומוסדות חינוך. בשנת תרכ"ג (1863) החלו לצאת לאור העיתונים "הלבנון" ו"חבצלת". שנה לאחר מכן הוקם בירושלים בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, הראשון ששפת ההוראה בו הייתה השפה העברית. באותה שנה התקיימה בירושלים אספה רבתי, ביוזמת השד"ר חיים צבי שניאורסון ובהשתתפות הראשון לציון חיים דוד חזן, של נכבדי קהילות העיר. האספה עסקה בשאלות העסקת פועלים חקלאיים מהיישוב היהודי, איתור קרקעות לעיבוד חקלאי, השגת רישיון לכך מהשלטונות העות'מאניים, והאמצעים למימון המיזמים הללו. בעקבות האספה הודיעו כמאה משפחות על רצונם לעבור לעבודת אדמה. אולם המיזם לא יצא לפועל בגלל דעיכתו של הגוף שנועד לממן אותו: ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" בפרנקפורט. הנסיגה מהתוכנית באה גם בשל הרעה ביחס השלטונות, בשנת 1864, שכללה גם הוראה לסגור את שני העיתונים העבריים שהיו באותה עת בארץ.[52]

בשנים תרכ"ה-תרכ"ו (1865-1866) סבל היישוב בכל הארץ מבצורת, ממספר התקפות של נחילי ארבה, וממגפת כולרה. מצב זה הביא אף את התומכים והקוראים להתפתחות היישוב להודיע כי לא עת היא לבנות בתים ולקנות שדות, אלא להושיט עזרה דחופה לרעבים ולחולים. באותה שנה הקימו שניארסון ועזריאל זליג הויזדורף את "חברת יהודה וישראל" שפעלה להקמת מחסן לאגירת חיטה ופחמים בירושלים; בקיץ כאשר מחירם היה זול אגרו, כדי למוכרם במחיר נוח לעניים בחורף. האגודה קיבלה תמיכה משמעותית מקונסול פרוסיה, והמחסן, שהתקיים לאורך זמן, הקל על תושבי העיר העניים, יהודים ומוסלמים. עקב המגפה תיקנו רבני ירושלים[53] תקנה שלא לנגן בכלי נגינה בחתונות.

שכונת מחנה ישראל הוקמה ממערב לחומה על ידי אנשי "העדה המערבית" יוצאי צפון אפריקה, ושנתיים אחר כך נוסדה השכונה היהודית נחלת שבעה בדרך אל שער יפו. לאחר שנה החליטו מנהיגי קהילת "הפרושים" להקים בית חולים באמצעות חברת "ביקור חולים". לצורך כך נרכש מגרש ועליו שני בתים ומרתף, ובו שוּכן בית החולים ביקור חולים בחסות הקונסוליה הגרמנית שבעיר.

ממערב לירושלים, על אם הדרך מירושלים ליפו, נרכשו קרקעות בשנת תר"ך (1860), שעליהן הוקמה לאחר שנים המושבה מוצא. יהושע ילין סיפר בזיכרונותיו על הרכישה, שכללה גם מערה, מעיינות, וכרם זיתים בכפר הערבי קאלוניה. הרוכשים, אנשי ירושלים, נעזרו בקונסול הבריטי ג'יימס פין. כאשר התבשרו תושבי המקום על העסקה, הם הציעו למכירה שטחי קרקע נוספים. בשל הבצורת נטשו חלק מתושבי הכפר לעבר הירדן ולחורן שבסוריה, וכך נרכשה הקרקע שכונתה "ארץ' אל-בזוניה". גדר אבנים הוצבה מסביבה, והחזקה עברה לידי הרוכשים היהודים.[54] בשנת 1871 הקים ילין בשטחו חאן ואת בית הכנסת העתיק במוצא, שהפכו לתחנה חשובה לשיירות שנעו בין יפו לירושלים.

בשנים אלה בקירוב העביר משה בן יונה מחרסון את בית המלאכה שהקים בירושלים לייצור סיד ולבנים אל המשק של גר הצדק פטר דוד בן אברהם קלאסן ביפו. עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, יזם הרב יהודה הלוי מרגוזה בשנת 1863 את הקמת "ועד העיר יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שקם לא על בסיס עדתי-קהילתי, והיו שותפים בו ספרדים ואשכנזים, חסידים ופרושים יחד. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים" ביפו. בעזרת חברת כי"ח שבפריז הקים הוועד בעיר את בית הספר לבנים בשנת 1868.

בשנת 1866 הקים חיים שמרלינג שהיה ממייסדי הקהילה האשכנזית ביפו, את עמילות המכס שמרלינג, שירות חדש שלא היה קודם לכן בנמל יפו, לצורך טיפול בפריקת סחורות ייבוא מהאניות, שחרורן מהמכס, שילוח למזמינים ברחבי הארץ, וכן הטענת סחורות ייצוא על האוניות בנמל. באותן שנים גם הקים ביפו מפעל לייצור טבק וחברה למסחר בטבק.

שנות השבעים

ליד נמל יפו, 1873

בשנות השבעים התגברה היציאה מן החומות, הוקמו שכונות חדשות בקרקעות במערב ירושלים, והוכנו תוכניות מרחיקות לכת במושגי אותה עת ברחבי הארץ. מקימי השכונות החדשות והמושבות נאלצו להתגבר על התנגדות עזה של חלק מהמנהיגים וקובעי דעת קהל ביישוב. רבים חיפשו דרך לאורח חיים עצמאי ויצרני, פרנסה מחקלאות ומעבודת כפיים. כך למשל כתב יוסף מיוחס בספר זיכרונותיו:

"הדבר היה בשנת תרל"ג (1873). אני הייתי אז כבן חמש. ביום בהיר אחד בא אבי ז"ל אל התלמוד-תורה שבו למדתי ויקראני ללכת עמו, ובצאתי אל החצר הגיד לי בשמחה גלויה: "נעשית בן כפר, כי את דירתנו אנו קובעים מעתה בכפר השילוח" הסמוך לעיר. שם נחיה ושם נשאף אור ואויר. לא נשתה עוד מי בורות דלוחים, וירקות קנויים לא נאכל עוד, כי מים חיים של מעיין יהיו מימינו ובידינו אנו נזרע ירקות ונאכל".[55](הקישור אינו פעיל, 3 במרץ 2017)

בשנת תרל"ד (1874), הוקמה שכונת מאה שערים על ידי "חברת מאה שערים" שמנתה אז 177 חברים. שכונה זו הייתה הגדולה והמרוחקת מחומות העיר העתיקה מכל שאר השכונות שהקימו היוצאים מהחומות עד אז.[56] אנשי "ועד העדה הספרדית בירושלים" ו"כנסת ישראל" רכשו קרקעות בסביבות מערת שמעון הצדיק, ו-15 שנה מאוחר יותר הוקמה באתר שכונה ובה חלקות לגידול זיתים ולעיבודם.

בסמוך ליפו הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי "מקוה ישראל" על ידי קרל נטר, שליחה של חברת "כל ישראל חברים" בארץ. ביפו נוסד באותה שנה בית הכנסת האשכנזי הראשון, וב-1876 הקים חיים שמרלינג את הבתים הראשונים מחוץ לחומות יפו.[57]

בשנת תרל"ח (1878) הקימו אנשי ירושלים, רבי עקיבא יוסף שלזינגר, יהושע שטמפפר, יואל משה סלומון, זרח ברנט, דוד גוטמן ויהודה ראב, את המושבה פתח תקווה, על קרקעות שנקנו סמוך לכפר הערבי אומלבס שליד מעיינות הירקון. כמושבה היהודית הראשונה בארץ ישראל, זכתה פתח תקווה לכינוי "אם המושבות". זמן קצר לאחר הקמתה ננטשה פתח תקווה בשל מחלתם של המתיישבים במלריה, משום שנעקצו מיתושים שנפוצו בביצות שנוצרו משיטפונות נחל הירקון סביב המושבה, וכן בעקבות התקפת השכנים הבדואים. המושבה הוקמה מחדש בראשית העלייה הראשונה.

אנשי ירושלים תכננו תוכניות התיישבות גם ממזרח לעיר. יהושע ילין חכר אדמות בשותפות עם בייניש סלאנט ויצחק גולדשמידט, באמצעות קשרים עם בדואים בעבר הירדן המזרחי, כדי לגדל בהם תבואה. אך לאחר כשנתיים, עקב פרישת שותפיו, נאלץ גם הוא לפרוש. שמעון ברמן הקים את "חברת הארץ הקדושה". הצטרפו אליו כ-150 מתושבי טבריה בניסיון שלא צלח להקים התיישבות חקלאית בחלקו התחתון של נחל צלמון. הוקמה החברה לקניית אדמת יריחו בשנת תרל"ב (1872). בין חברי קבוצת הרכישה היו הרב מאיר אוירבאך, יואל משה סלומון, יהושע ילין והרב בנימין סלנט. כוונת מקימיה הייתה לרכוש קרקעות בכיכר הירדן ליד יריחו מידי השלטונות העות'מאנים ואת קרקעות דוּראֵן, לימים המושבה רחובות. החברה ניסתה לרכוש קרקעות גם בחברון, אך ניסיונותיה הושמו לאל על ידי השלטונות העות'מאניים.

החלה "יציאה מן החומות" גם בעיר חברון, עם עליית קבוצת עולים מטורקיה, בראשות הגביר חיים ישראל רומנו. הם התיישבו מחוץ לתחומי הרובע היהודי (לא הייתה חומה לעיר), ואליהם הצטרפו משפחות סלונים, ריבלין ואחרות. באותה שנה גם הוקמה "החברה לעבודת האדמה וגאולת הארץ".

אליעזר רוקח מצפת רכש עם חבריו בני היישוב הישן מחצית מקרקעות הכפר הערבי ג'אעונה, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת וקראה ליישוב היהודי החדש גיא אוני. גיא אוני ננטשה אף היא לאחר תקופה קצרה (חוץ ממשפחות קלר, פרידמן, ושוורץ), ושוקמה ב-1882 בשמה החדש, ראש פינה.

אל התנופה הכלכלית היחסית נלוותה גם התפתחות תרבותית, ובשנת תר"ל (1870) החל להופיע שוב עיתון "הלבנון". בשנים 1876–1879 פרסם איש ירושלים יהושע שטמפפר בעיתון ג'ואיש כרוניקל, שיצא לאור בלונדון, 15 מכתבים וסיכומים בענייני מצבו של "היישוב הישן" וניסיונותיו להתיישבות, זאת לאחר שהיה מעורב בניסיונות לרכוש קרקעות באזור יריחו, רמלה ובשטחים שבין חברון לבית ג'יברין.

שנות השמונים

איגרת תודה של חברי "פתח תקווה" בירושלים אל מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל ונציג חברת "כל ישראל חברים", שמואל הירש, אלול תרמ"ד, ספטמבר 1884
הצבי, אחד מעיתוניו של אליעזר בן יהודה שיצא לאור בירושלים. צילום שער משנת תרמ"ה (1885)

בשנות השמונים של המאה ה-19 היה הרובע היהודי בירושלים מרכז החיים היהודיים בירושלים ובארץ בכלל. אולם הגידול באוכלוסייה היהודית והכללית הביא לצפיפות דיור רבה ולתנאי תברואה גרועים. התושבים היהודים סבלו מנגישׂתם של בעלי הדירות הערבים, ומהאמרה מתמידה במחירי השכירות של הדירות. כל אלה זירזו את תהליך היציאה מהרובע, תחילה לבתים ודירות שנרכשו ברבעים אחרים שבין החומות, במיוחד ברובע המוסלמי.[58]

אט אט התגברה הבנייה היהודית בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות. היוצאים התגברו על התנגדות עקרונית לכך מצד רוב ראשי הכוללים, על הרגלים מימים ימימה, על בעיות ביטחון ללא הגנת החומות, ועל קשיי מימון להקמת השכונות החדשות. הם הצליחו לארגן קבוצות גדולות יחסית להתיישבות החדשה.[59] על פי האומדנים המקובלים במחקר, התגוררו בשנת תרמ"ט (1889) כ-6,240 יהודים בשכונות ירושלים שמחוץ לחומות.[60][61]

אנשי ירושלים שלחו ידם גם בהקמת בתי עסק למלאכה ולתעשייה זעירה. כך למשל, בשנת 1880 הקימו יהושע ילין ויחיאל מיכל פינס מפעל לרעפים במוצא.[62]

יהודים ספרדים, שנות התשעים של המאה ה-19
שער יפו בחומת העיר העתיקה בירושלים, 1898 בערך

הכלכלה ו"החלוקה"

"החלוקה"

רוב אנשי היישוב הישן נשענו על מגבית מעות א"י, ונדבנות, אשר שלחו להם כתמיכה שנקראה "החלוקה" (משום שחוּלקה, אמנם באופן לא שווה, בין חברי הקהילות). יהודי הארץ ראו עצמם ראויים לכספי "החלוקה", בשל ישיבתם בארץ, עיסוקם הרוחני בלימוד התורה, ובשל תפילותיהם לשלום כל עם ישראל, שבכך, להשקפתם, הם מקרבים את הגאולה. הסוציולוג מנחם פרידמן תיאר בספרו חברה ודת, האורתודוקסיה הלא ציונית בארץ ישראל את התפיסה הרווחת באשר לכספי החלוקה:

”היישוב הישן התבסס על התפיסה המסורתית שראתה ביישובה של ארץ-ישראל ערך דתי-רוחני לעם היהודי בכללו. ערך זה הוא פועל יוצא מתפיסת היסוד של המסורת היהודית, על כל מרכיביה, ביחס לקשר שבין העם היהודי וארצו. יישוב ארץ ישראל נקשר ליישוב המייחד את עצמו למלא תפקיד דתי-רוחני - לימוד תורה ותפילה, ודורש מן הגולה היהודית לקיימו מבחינה כלכלית. ספרות ההלכה והמדרש נתנה ביסוס מלא ליחסי הגומלין המיוחדים במינם שבין הגולה וארץ ישראל. על-פי תפיסה זו הגולה אמורה לספק את הצרכים הכלכליים-פיזיים ואילו היישוב בארץ-ישראל אמור להקדיש את עצמו לקיומם של הערכים המרכזיים של החברה היהודית-מסורתית - תפילה ולימוד תורה בארץ הקודש ולתרום בכך לקיומה ולרווחתה של הגולה. עקרונית, לא ראו עצמם בני היישוב הישן כאוכלי לחם חסד, אלא כזכאים לקבל תגמול במערכת חליפין”.[63]

מוסד השד"רות, שבאמצעותו תמכו יהודי הגולה ביהודי ארץ ישראל, השתכלל בתקופה העות'מאנית, גם בהתאמה להתרחבותו של היישוב.[64] שד"רים רבים נשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה, אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ, והיו שנשלחו אף לקהילות רחוקות, כגון למרכז אסיה, לארצות הברית, ואפילו לאוסטרליה. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ולגאולת קרקעות. במהלך המאות ה-18 וה-19 התחוללו תמורות משמעותיות במנגנון גיוס הכספים בעקבות הקמת גופים ייעודיים וריכוזיים בקהילות מרכזיות בגולה לשם כך.

בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, שעל פי המסורת ראשיתו בהנהגת הרמב"ן, עמד ראש חכמי ירושלים, שבהמשך כונה בתואר הראשון לציון. נושא משרה זו הוכר, החל משנות הארבעים של המאה ה-19, כחכם באשי, היה לנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאניים, ונחשב כסמכות עליונה בכל ענייני הדת היהודית. סמכות זו העלתה את החכם באשי על פני רבנים אחרים וגם את מעמד העדה הספרדית על פני עדות אחרות.

ועד העדה השתדל לדאוג לקהילות ברחבי הארץ. כך למשל, עקב דלדולה של הקהילה היהודית בשכם, תיקנו רבני ירושלים, בסביבות שנת 1785, שכל עולה רגל המבקר בקבר יוסף ישלם לקהילה ארבעה גרושים, ומבקרים בירושלים שאינם עולים לשכם יתרמו לקהילת שכם גרוש וחצי. בנוסף, בשנת 1726 נוסד באיסטנבול ועד פקידי קושטא - גוף כלכלי שהוקם על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל וביהודי ירושלים בפרט.

בין הספרדים לאשכנזים היו קיימים הבדלים באופן חלוקת כספי החלוקה, אשר נבעו מתפיסות עולם שונות. הספרדים מסרו את הכספים למנהיגים ולתלמידי חכמים, ואילו האשכנזים חילקו את הכספים על פי מספר הנפשות ועל פי מפתח שלפיו שליש מהכספים הועברו לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור.

מוסדות החלוקה

"היחסים בין האשכנזים לספרדים בארץ הושפעו מן הריבוי הטבעי העצום של האשכנזים בעולם במאה ה-19, בלי גידול מקביל של היהודים בארצות האסלאם עקב זאת ירד היחס המספרי בין הספרדים והמזרחיים לבין האשכנזים לכדי 90:10. התרוששות קהילות הספרדים והמזרחיים לעומת התעצמות קהילות האשכנזים באירופה, באמריקה ובאוסטרליה, השתקפו במשאבים שעמדו לרשות כל אחת משתי העדות".[65] בשנת 1798 הוקם במזרח אירופה ועד "רוזני וילנה", שבראשו עמדו "נגידים", גבאי קהילות, סוחרים ובנקאים יהודים עתירי ממון, ולצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה, שכולם פעלו בהתנדבות. לרוב הנגידים שעמדו בראש הארגון הייתה זיקה אל הגאון מווילנה. הפעילות העיקרית של הארגון הייתה איסוף כספים על מנת לחלקם ליהודים אשכנזים שעלו לארץ ישראל. הקבוצה הראשונה שנהנתה מכספי החלוקה של "רוזני וילנה" הייתה קבוצת החסידים בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שעלתה בשנת 1778 והתיישבה בצפת. הקבוצה החסידית קיבלה תמיכה למרות הקו המתנגדי המובהק של הארגון. בהמשך תמך הארגון באופן פעיל גם בתלמידי הגר"א, שהגל הראשון של עלייתם היה ב-1808, והעניק גיבוי כלכלי לרוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל.

הארגון התקיים במהלך המאה ה-19, פעל בחשאי, והסתיר את רוב פעולותיו מעיני שלטונות הקיסרות הרוסית. השלטונות הרוסיים חשדו שמתקיימת פעילות יהודית בינלאומית בניגוד לחוק שאסר להוציא כספים מרוסיה למדינות אויב, כדוגמת האימפריה העות'מאנית. עקב התמיכה הכספית והיכולת של הוועד לכפות על היהודים תקנון, הפך הוועד למנהל בפועל של ענייני היהודים בירושלים, והיה בעל השפעה גדולה גם על ועד העדה הספרדית בירושלים. מצד שני, שלוחי הוועד פעלו גם, ללא מעמד רשמי, בחצר הסולטאן העות'מאני על-מנת לייצג את ענייני יהודי ארץ-ישראל. כיוון שהוועד באיסטנבול כלל את העשירים והמכובדים שביהודי העיר, נטו השלטונות להאזין לטענותיהם, ובכך שופר מעמדם של יהודי ירושלים, מיסיהם הוקלו, והוכבדה יד השלטון המרכזי על השליטים המקומיים בארץ ישראל.

בראשית המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם. מטרתו של הארגון הייתה לאסוף כספים עבור אנשי היישוב הישן. הארגון התחיל כמקבילה אשכנזית לארגון שניהל את הקהילה הספרדית, "ועד פקידי קושטא" שפעל באיסטנבול. את הארגון הוביל הבנקאי ההולנדי צבי הירש להרן, שפעל לייעול שיטות הגבייה. להרן שיפר את מוסד השליחים, בפועלו למיסוד שיטה להעברת כספים ישירה מהקהילות באמסטרדם לתושבי ארץ ישראל בדרכים בנקאיות. הארגון פעל על ידי קבלת התחייבויות מסודרות מהקהילות השונות, בניית תקציב שנתי, ויצירת מפתח לחלוקת הכספים בארץ-ישראל. הוא יצר מנגנון ריכוזי יעיל ולא התיר גיוס כספים על ידי שד"רים עצמאיים, כפי שהיה המצב קודם לכן. מערכת גיוס הכספים היעילה והריכוזית הביאה לריכוז עוצמה רבה בידיו של להרן, שניצל זאת כדי להשפיע על היישוב בענייני חברה, כלכלה, חינוך, סעד וייעוד הכספים בארץ ישראל. להרן היה שמרן, התנגד בתוקף לתנועת ההשכלה, היה אחד מיריביו החריפים של משה מונטיפיורי במאבק על עיצוב דמותה של ירושלים, והתנגד לקשרי הפרושים עם מונטיפיורי. בין השאר, התנגד בתוקף להקמתו של בית חולים יהודי בירושלים, שכן חשש מהשפעתו של רופא יהודי שהתחנך באוניברסיטה אירופית על הקהילה הירושלמית.

בעקבות הבדלי השקפה ומטרות רבו המחלוקות ביישוב הישן, והתחוללה התפצלות הדרגתית בין העדות השונות לקהלים נפרדים. ומפני שיקולים של אופן חלוקת הכספים והפנייתם למימוש מטרות והשקפות שונות, הוקמו ונבדלו בקהילה הכוללים השונים.

בשנת 1837 הוקם כולל הולנד ודויטשלנד, אגודת יהודים יוצאי הולנד וגרמניה בארץ ישראל. יש הסוברים שאנשיו היו הראשונים שהתקוממו נגד סדרי החלוקה המקובלים. אחת מטענותיהם העיקריות הייתה נגד שמרנותם של אנשי ארגון הפקידים והאמרכלים (הפקוא"ם), שמנעו, לטענתם, מיהודי ירושלים את חידושי המודרנה.

בביקורו ב-1855 מצא מונטיפיורי 19 כוללים, בהם כולל חיבת ירושלים ליוצאי גליציה, כולל רייסין, כולל אונגרין, כולל ווהלין וכולל גורג'יסטן. ב-1860 הקים הרדב"ש את ועד העדה המערבית עבור יוצאי צפון אפריקה.

בין השנים 1858–1863 יצא הרב יעקב ספיר בשליחות קהילת הפרושים בירושלים להודו ולאוסטרליה, שהה בדרכו תקופת מה במחיצת יהודי תימן, ופרסם רבות עליהם.

ההיסטוריון מרדכי אליאב תיאר את התמורות ביישוב היהודי בארץ במאה ה-19: "במקורות-הקיום של היישוב הישן, חלו תמורות מרחיקות-לכת בשנים אלו, קיצבת-החלוקה של הכוללים השונים נצטמצמה ביותר בשל גידולו הניכר של היישוב. על אף גידולן הכללי של נדבות ארץ-ישראל. הקצבה הזעומה הייתה בבחינת לעג לרש לעומת זו של הכוללים המיוחסים, בייחוד של כולל הו"ד וכולל אונגארן. הפער הגדול יצר מתיחות חברתית ותחושת-קיפוח, ורבו ההתקפות הפומביות על הנהנים מן החלוקה, על אף הכנסותיהם ממקורות אחרים".[66]

ביקורת ויזמות ציבורית

מטבע של 500 קורוש ששוויין 5 לירות של האימפריה העות'מאנית, המאה ה-19

במקביל לתמורות המדיניות, הכלכליות והטכנולוגיות של המאה ה-19, התחולל שינוי באופי התרומות שנאספו אצל יהודי אירופה, והחלה להישמע גם ביקורת על אנשי היישוב הישן, שברובם המשיכו להסתמך על תמיכה חיצונית ולא עבדו למחייתם. אצל יהודי מערב אירופה החלה ביקורת נגד החלוקה, ומשלחת שביקרה בארץ ישראל בשנת תרל"ה (1875) פרסמה דין-וחשבון קטלני על "כל צורת קיומו וניהולו של היישוב היהודי בירושלים".[67] גם בקרב אנשי היישוב הישן היו מי שתבעו להפסיק את מנהג החלוקה, לעבור ליצרנות ("פרודוקטיביזציה"), ולהתחיל להתבסס על עבודת כפיים, מלאכה וחקלאות. בין הבולטים שספגו ביקורת מצד ראשי החלוקה היה רבי עקיבא יוסף שלזינגר.

ברחבי העולם היהודי פעלו ארגונים ואישים יהודיים נוספים למען היישוב הישן, בין השאר כדי להשפיע על תרבותו, כמו הארגון היהודי-הצרפתי כי"ח, הנדבנים לבית רוטשילד, ועד שליחי הקהילות מאנגליה שבראשם עמד משה מונטיפיורי, משפחת ששון מבגדאד וממומבאי, ואחרים.

עם כינונה של התנועה הציונית הממוסדת, נתנו מנהיגיה את דעתם על המצב הכלכלי של יהודי ארץ ישראל, ובכלל זה על "החלוקה" בהיבטיה השונים. כך למשל, העסקן הציוני לאו מוצקין הרצה לפני קהל משתתפי הקונגרס הציוני השני ב-1898:

”לפי סטטיסטיקה שהוכנה במיוחד בשבילנו, נמצאים בקרב 15,215 יהודים אשכנזים של ירושלים רק 775 שאינם נהנים מהחלוקה. די, איפוא, לדעת את סכומי הכסף שמקבלים יהודי ירושלים, כדי להבין, שמתמיכות כאלו קשה לא רק לחיות אלא גם לרעוב. ... אכן, מאמצע המאה הנוכחית נסתמנו שאיפות להמתיק את גורלם של יהודי ירושלים. נוסדים בתי-חולים ובתי-ספר על-ידי חברת "כל ישראל חברים", משפחת רוטשילד ואחרים; נבנים על-ידי אנשים שונים, ומונטיפיורי בתוכם, בתים המכילים דירות זולות או דירות-חינם לבני עניים; אבל כל המוסדות האלה טבועים בחותם הצדקה, ואינם נוגעים אלא מגע שטחי במצוקת היהודים. לא נעשה דבר, כדי לבטל את התלישות הכלכלית”.[68]

אולם כבר בשנות הארבעים של המאה ה-19, החלו להופיע יוזמות כלכליות ציבוריות, ובהן ייסוד הבנק הראשון, "בנק ולירו", שהוקם על ידי השותפים יעקב ולירו, חיים אמזלג אנשי היישוב הישן, וג'אוקומו פסקל הארמני. סניפו הראשי פעל בעיר העתיקה סמוך לשער יפו, וסניפים נוספים קמו בערים יפו ודמשק. הבנק נסגר בראשית מלחמת העולם הראשונה, עם כלל הבנקים, בפקודת השלטונות העות'מאניים.


היחסים בין "היישוב הישן" לבין "היישוב החדש"

העדות באוכלוסייה היהודית בירושלים, בשנים 1913-1800[69]
1800 1876 1891 1901 1909 1913
ספרדים 2,250 7,200 7,300 7,900 6,000 19,000
אשכנזים בתוך הספרדים 6,600 13,574 15,180 27,170 32,918
מערבים - - 2,280 2,420 1,500 1,987
גורג'ים - - 600 670 1,000 476
בוכרים - - 500 530 500 917
תימנים - - 1,068 1,288 3,000 2,874
פרסים - - - 230 1,200 בתוך הספרדים
סך הכל 2,250 13,920 25,302 28,218 40,370 58,390

בין הבאים בגל העלייה שהחל בשנות ה-80 של המאה ה-19, שנקרא לימים "העלייה הראשונה", היו שניהלו עם אנשי היישוב הישן יחסים מורכבים, שקיטוב ומריבות מחד ושיתוף ואף יניקה הדדית מאידך, שימשו בהם בערבוביה.

רוב אנשי העלייה הראשונה שבחרו להתגורר בירושלים מתרמ"ב (1881), ביכרו שלא להתעמת עם אנשי "היישוב הישן". מלבד אליעזר בן-יהודה ואנשי ביל"ו, היו רובם ככולם שומרי מסורת, וההבדלים ביניהם בנושאי דת ומסורת לא היו רבים. אחדים ניסו אמנם לחולל שינויים ומהפכות, אך אלו נתקלו בהתנגדות רבה, וחלקם דעכו. בשלהי המאה ה-19, בשנת 1897, תיאר החוקר והלשונאי איש העלייה הראשונה יהודה גור-גרזובסקי את התמורה המעטה והחשובה להרגשתו בעיר ירושלים:

”ירושלים היא המרכז לישוב הישן, אשר תכונותיו וסגולותיו ידועות מכבר לבני הגולה, ולא לנו פה לעסוק בפרטיו, בסדרי הכוללים הרבים ודרכיהם ודברי ריבותיהם - כי לא באנו בזה כי אם לצייר את היישוב החדש ואת החיים החדשים ההולכים ו מ ת פ ת ח י ם [פיזור האותיות במקור], אשר להם העתיד, וסימני התעוררות לחיים חדשים נראו אמנם כה וכה גם בירושלים. ... ותקוה טובה נשקפה, כי הזיו הקל הזה יתחזק והיה לתנועה של חיים שלמים”[70]

רבים מאנשי "היישוב הישן" האשכנזי ומנהיגיהם התנגדו לתנועה הציונית ולהצעותיהם של הוגיה ומנהיגיה. לעומת זאת, בקרב הקהילה הספרדית הוותיקה היו גילויי אהדה לציונות, וכמה מעשיריה (כגון חיים אמזלאג) ועסקניה אף תרמו להתבססותה.[71] בשנת 1883 פרסמו כמה מבני היישוב האשכנזי את קונטרס "קול מהיכל", שנשלח לרבנים באימפריה הרוסית, ובו הביעו התנגדות פומבית ראשונה לתמורות שמחוללים אנשי "היישוב החדש" בערים ובמושבות בארץ. וכך, גם "ב-1885 הובעה מצד חלק מהנהגת ה'יישוב הישן' התנגדות ציבורית למפעלם של חובבי ציון בארץ".[72] בשנים 1887–1888 פרץ הפולמוס סביב הביל"ויים. חלק מאנשי "היישוב הישן" החרדים האשימו את הביל"ויים בכך שאינם שומרי מצוות במקומות מגוריהם בכלל, ובמושבה החדשה שהקימו גדרה בפרט.[73]

במקביל נוצרו בין אנשי שתי החברות, הישנה-הוותיקה והחדשה, בערים ובמושבות החדשות בארץ, קשרים ויחסי גומלין. רבים עברו מן הראשונה אל השנייה, ואף בלי להעתיק כלל את מקום מגוריהם, והיו שעשו את דרכם היישר אליה. רובד המשכילים יוצאי 'היישוב הישן' פעל ברובו בבתי-הספר החדשים שהוקמו, כגון בית הספר למל, ובית הספר של "כל ישראל חברים", ובעיתונות העברית המקומית, בהם: יוסף בר"נ מיוחס, אברהם מויאל, ישראל דב פרומקין, א"מ לונץ, יואל משה סלומון, אליהו ספיר, י' גולדמן, דוד ילין, א' כהן, חיים הירשנזון, י' מאיר, מ' כהן ואחרים. הם התוודעו ואף החלו לעבוד במשותף עם המשכילים מ"היישוב החדש". אלה היו מרוכזים בבתי הספר במושבות, בוועד הפועל של חובבי ציון ובעיתונות העברית, ביפו ובירושלים, ובהם: אליעזר בן-יהודה, יחיאל מיכל פינס, מ' שטיין, ישראל בלקינד, זאב יעבץ, דוד יודילביץ ואחרים. ההיסטוריון יוסף שלמון מציין כי "שיתוף-הפעולה כלל הוראה בבתי-הספר, הוצאת ספרי לימוד, עיתונים וספרי קריאה, הקמת ספריות ציבוריות וייסוד חברות לתחיית הלשון העברית. הניידות הגבוהה בין שני ה'יישובים' הגבירה עוד יותר את חששות ה'ישן' מה'חדש'. קשה לתאר את 'היישוב החדש' בארץ בשנות ה-80 וה-90, ועוד יותר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, בלי 'היישוב הישן' ויוצאיו, כדוגמת האישים שנזכרו למעלה - וכן ישעיהו פרס, שמעון רוקח, גד פרומקין, בני משפחת ריבלין בירושלים ובחברון, משפחת סלונים בחברון ורבים אחרים".[74]

ב-1904, ראשית ימי העלייה השנייה, כאשר ביקר יצחק בן-צבי לראשונה בירושלים, הוא מצא מעט מעש ויצירה של אנשי "היישוב החדש" בעיר: 6-5 משפחות של מורים עבריים, חבורת צעירים שהייתה נאספת בחשאי, והשבועון של אליעזר בן-יהודה השקפה. אך משנה זו ואילך, התחוללה תמורה רבה בירושלים: החלה התיישבותם של אנשי "העלייה השנייה" בעיר ובארץ כולה. חלקם התייחסו בשלילה רבה אל מגזרים, מוסדות ואישים של "היישוב הישן". אנשי היישוב הישן נקטו מצידם בהתבדלות, בפעילות מנע ובשיטור עצמי, וחלקם בהתקרבות ובסקרנות, עד כדי התערות גמורה באורחות החיים החדשים.

Click to Shrink Back
יצחק בן-צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובני
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

ירושלים עברה תמורה כתוצאה מהשפעתם ומעשיהם של אנשי "העלייה השנייה". נפתח סניף בנק אפ"ק של ההסתדרות הציונית שהעניק הלוואות פיתוח ליזמים תושבי העיר, התפתח ענף הדפוס, תחילה היו רוב עובדיו מבני "היישוב הישן", ואחר כך השתלבו בו גם אנשי "היישוב החדש". החלו לצאת לאור עיתונים עבריים חדשים, נפתח בית-העם שהיה מרכז לאספות והרצאות שרבות מהן הוקדשו לענייני האומה והשעה, נוסדה מערכת הוראה בבתי הספר ששפתה עברית לעומת היידיש הנהוגה בציבור האשכנזי הוותיק: גני-ילדים, בתי-ספר והגימנסיה העברית. נפתח בית הספר "בצלאל" ונוצרה סביבו קהילה של אמנים, פועלים, בנאים וסתתים. הוקמו הסתדרויות, ועדים ואגודות, חלקם גלויים וחלקם חשאיים: הסתדרות המורים, אגודת הספורט מכבי ומפלגות הפועלים. אנשי "הפועל הצעיר" החלו להוציא לאור כתב עת בשם זה בירושלים, ונעזרה בחבריה שלמה שילר ויוסף חיים ברנר. אנשי מפלגת "פועלי ציון" הוציאו כתב עת בשם "האחדות", שהודפס בבית דפוס בשם זה בירושלים.[75] בין חברי מערכת "האחדות" היו יצחק בן-צבי, רחל ינאית, ישראל שוחט ודוד בן-גוריון.[76]

בשנת תשי"ג (1953) נשא דוד בן-גוריון דברים במעמד 75 שנה לייסוד פתח תקווה:

”העלייה לארץ קדמה למדינה וקדמה לציונות ולחיבת ציון. המונחים השגורים בפינו על עליה ראשונה, שנייה ושלישית - הם מטעים. עלית ביל"ו לא הייתה הראשונה. מאז החלה תנועת חיבת-ציון המאורגנת, ואחריה התנועה הציונית - אנו רגילים לדבר בביטול על היישוב הישן שהתקיים בארץ לפני טביעת המונחים חיבת-ציון וציונות. ישוב זה היה פרי עליות של היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית מאות שנים לפני חידוש המונחים החדשים, ועליות אלה - עליות של בודדים ושל קבוצות שלמות - היו כרוכות בקשיים ובסכנות הרבה יותר גדולים מהעליות החדשות, שאנו רואים בהן 'התחלת המפעל הציוני'... והדורות הקודמים, שבנו את היישוב הישן וקיימו אותו, לפני "בראשית" של הדורות האחרונים, ראויים להוקרה ולהערצה מצדנו, גם אם אנו רחוקים עכשיו מהלך-רוחם ומדרכי חייהם”.[77]

מגמות בהיסטוריוגרפיה

ההיסטוריוגרפיה הישראלית נחלקה בין כמה דעות. בראשיתה שררה בה הגישה מחברת, אינטגרטיבית, שהדגישה את ערכן של רובדי היישוב היהודי לתקופתיהם; מייצגיה היו ההיסטוריון יצחק בן-צבי ובן-ציון דינור. מאז שנות השישים התפלגו החוקרים, בדבר חשיבותו של "היישוב הישן" כמניח יסודות ותשתית ליישוב היהודי החדש שהחל להיבנות מתחילת העלייה הראשונה.

ההיסטוריוגרפיה הישראלית תיארה את היישוב הישן כחברה שראשיתה, לכל המוקדם בשנת 1700, ועל פי דעה מרכזית, בשנת 1777, עם עליית החסידים; והתפוררותה בשנות מלחמת העולם הראשונה;[78] אף כי רקמות חברה המשיכו עד 1948. משנות ה-60 של המאה ה-20 נשמעו קולות ביקורת על ההיסטוריוגרפיה וגם מתוכה, ובין השאר הושמעה הטענה כי הספרדים ביישוב הישן לא נחקרו ותוארו די וביחס למקומם המרכזי ביישוב, לעומת העיסוק המחקרי באשכנזים, הגם שמבחינת ותק בארץ, העדה הספרדית הייתה ותיקה וגם גדולה יותר מבחינה מספרית בתקופה ההיא ועד לשנות השמונים של המאה ה-19.[79]

בספרות המחקר תוארה תדמיתו הלא מחמיאה של "היישוב הישן" החלה כבר בראשית המאה ה-19, הגם כי ביקורתם של רבים שאבה מעולם הרעיונות והמהפכה המודרניים. ההצעות לתיקונו של "היישוב הישן" שהונחו על סדר יומה של הציבוריות היהודית, הושפעו מרעיונות הלאומיות היהודית החדשה, ציונות, יצרנות (פרודוקטיביות) ועבודה; אלה הונחו כיסודות הרעיוניים של אנשי העלייה הראשונה שביקשה לכונן בית לאומי ויצרני בארץ ישראל.[80]

מאז שנות השבעים של המאה ה-20 טענו החוקרים כי יש להטיל ספק במונוליתיות של דימויים אלו, וכי יש צורך לעמוד על הגיוון, ואף על הדמיון, בין שתי קבוצות אלו. ההיסטוריון יוסף שלמון כותב על כך: "אין קו הגבול בין ה'יישוב הישן' ל'יישוב החדש' חד וברור... מערכת היחסים שבין שני היישובים הייתה בטיבה מערכת מתפתחת. נוכח עמדות עקרוניות ונסיבות הזמן".[81] המאבק העז בין שתי החברות או ה"יישובים", זו הוותיקה וזו שמקרוב באה עם אנשי העלייה הראשונה, תואר בספרות המחקר, הן כמאבק על אידאולוגיה, והן כמאבק על הגמוניה ביישוב היהודי; המאבק שהזין דימויים אלו, שהשתקפו בין השאר בספרות ובעיתונות מאז, ובהיסטוריוגרפיה שנכתבה אחריה.[82] מאבק זה גרם להתמקדות מחקרית במרכיבים בולטים של קבוצות מרכזיות בשני ה"יישובים" עד כדי נטייה להתעלם ממרכיבים אחרים, חשובים, שיש בהם כדי לשפוך אור על הדימוי המקובל שלהן, כמו הגיוון החברתי והבדלי הדעות בכל אחת מהן.[4]

מנהגי היישוב הישן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

אנשי היישוב הישן לובשים לבוש מסורתי השונה מהלבוש האשכנזי החסידי.

כך גם רובם נוהגים כפסקי הבית יוסף בתפילות, כמו התעטפות בטלית בתפילת קבלת שבת, או הגבהה ראשונה והגבהה שנייה בקריאה בתורה.

ראו גם

פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

מראה ירושלים מהר הזיתים, 1900. הצילום נצבע בשיטת פוטוכרום
מתפללים בבית הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן זכאי", בין חומות העיר העתיקה, 1893
"לוח שמירה לבית" מאת האומן משה בן יצחק מזרחי איש ירושלים, בסביבות 1900
כלי אחסון, חלקם בשימוש שניוני, במוזיאון חצר היישוב הישן

לקריאה נוספת

מקורות

הדרכה

מחקרים

  • Jeff Halper, Between Redemption and Revival: The Jewish Yishuv of Jerusalem in the Nineteenth Century, Westview Press, Boulder, San Francisco-Oxford 1991, vii-xiii + 290 pp.[86]
  • Tudor Parfitt, The Jews in Palestine 1800-1882 (Royal Historical Society Studies in History, 52), London, 1987.[87]
  • Mordecai Kosover, Arabic Elements in Palestinian Yiddish, R. Mass, 1966.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היישוב הישן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ראו למשל: בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, חלק ראשון. תל אביב: תשכ"ה, עמ' 28. ישראל ברטל, ‏'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, אלול תשל"ו. מרדכי אליאב, הקדמה, ספר העלייה הראשונה, א, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב-1982, עמ' יא-יב.
  2. ^ ישראל ברטל, "היישוב הישן", עת־מול, פברואר 1995, כ', 3 (119).
  3. ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל, 1964, עמ' 10-9.
  4. ^ 4.0 4.1 ברטל (תשל"ו)
  5. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 631.
  6. ^ המגמות הדמוגרפיות בארץ ישראל 1800-2007, יעקב פייטלסון, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2008, עמ' 13.(הקישור אינו פעיל, 3 במרץ 2017)
  7. ^ יש לקחת בחשבון שבשנות ה-30 נספו כמה אלפי יהודים ברעש האדמה וצרות קשות אחרות שפקדו את הארץ בכלל ואת תושביה היהודים בפרט.
  8. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 25.
  9. ^ על פי יהושע בן-אריה, מבוא, אמנות ואומנות, עמ' 14. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19, א, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז-1977, עמ' 318, 403
  10. ^ מהם 19,000 התגוררו בעיר העתיקה.
  11. ^ R. Bachi The Population of Israel, the Institute of Contemporary Jewry, the Hebrew University & the Demographic Center, the Prime Minister's Office, Jerusalem 1974, pp.32
  12. ^ יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה, עמ' 350.
  13. ^ המגמות הדמוגרפיות בארץ ישראל 1800–2007, יעקב פייטלסון, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2008, עמ' 12-13.
  14. ^ Palestine, Israel & the Arab-Israeli Conf lict, A Primer, The Land and the People, by Joel Beinin & Lisa Hajjar, Middle East Report, http
    //www.merip.org/palestin
    e-israel_primer/intro- pal-isr-primer.html 19 Population of Palestine, The Population of Palestine Prior to 1948, Population of Ottoman Palestine, MideastWeb
  15. ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה, עמ' 123–136, 337.
  16. ^ על משפחת עבו(הקישור אינו פעיל, 16.5.2021), באתר משפחת עבו.
  17. ^ ראו: מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' 56-49.
  18. ^ נכתב ופורסם שיר לכבודו, אשר הוגש לו מאת רבני ירושלים בחוברת מעוטרת זהב, כתובה עברית ואיטלקית. בקובץ שירי יואל משה סלומון בעריכת פנחס גרייבסקי.
  19. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה, עמ' 265-267.
  20. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה, עמ' 299.
  21. ^ כמה ימים לפני שנפטר, הספיק רבי יהודה חסיד לרכוש את המגרש הסמוך לבית הכנסת הרמב"ן העתיק, (שהיה ידוע כ"חצר האשכנזים" העתיקה בה התגוררו השל"ה הקדוש מפראג ותלמידיו שעלו לארץ כמאה שנים קודם לכן), כדי לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר, אך רק בשנת תקצ"ו 1836 הצליח רבי אברהם שלמה זלמן צורף מן היהודים האשכנזים שעלו בעליית תלמידי הגר"א להסדיר את החובות, ולהתיר ליהודים אשכנזים להתיישב בירושלים. אז נגאלה החצר ונבנה בה בית הכנסת האשכנזי הגדול שנודע בכינויו "חורבת רבי יהודה חסיד", כינוי שהשתמר גם לאחר שחרב בשנית במלחמת העצמאות.
  22. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה, עמ' 302.
  23. ^ סיכוני רעידת אדמה במדינת ישראל - ד"ר אבי שפירא, באתר ועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה.
  24. ^ יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה, עמ' 301.
  25. ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה, עמ' 299.
  26. ^ עלייתו הראשונה לארץ ישראל הייתה לפני שנת ה'ת"ק (1740), יחד עם בנו רבי שמשון חיים.
  27. ^ שמחה מזאלזיץ, ספורי ארץ הגליל, בתוך: מסעות ארץ ישראל, עמ' 382.
  28. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, עמ' 303, 401.
  29. ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 369-362.
  30. ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, ירושלים: הוצאת מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 10-9.
  31. ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229
  32. ^ ו"ב לואיס, סבלות האשכנזים הראשונים בירושלים, בתוך: אברהם יערי (עורך),זכרונות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1947, עמ' 121.
  33. ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, עמ' 122–123.
  34. ^ זכרונות מפי רבי יעקב שאול אלישר, ראשית התחדשות היישוב היהודי ביפו, בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, א, רמת גן, הוצאת מסדה, 1974, עמ' 147-146.
  35. ^ מרבית חלקי הדפוס אותם הביא לארץ לשם הקמת בית הדפוס נהרסו על ידי ערבים, וגם מפעל הדפוס של ישראל בק נהרס במרד הפלחים. שילוב החלקים של שניהם ושל הידע שהיה לכל אחד מהם אפשר לייסד בית דפוס חדש
  36. ^ בית הדפוס הראשון בארץ הוקם בצפת בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים. בנוסף, השלטון העות'מאני אסר על היהודים הדפסה בשפה הערבית או העות'מאנית.
  37. ^ שכונות מבוצרות בירושלים, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן ציון דינור), א, א, עמ' 32.
  38. ^ אליעזר הלוי (עורך), ספר הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית, (תרגום: י"ח טביוב), ורשה תרנ"ט, עמ' 65-64.
  39. ^ יהודה ואלך, מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 16.
  40. ^ א' כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, המאה ה-19, עמ' 149.
  41. ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, עמ' 408.
  42. ^ אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל, ירושלים, הוצאת יד בן-צבי, תשמ"ה, עמ' 196-190.
  43. ^ ישראל ברטל, תוכניות ההתיישבות מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ ישראל (1839), שלם, ב, תשל"ו, עמ' 296-231.
  44. ^ בית הדפוס הראשון הוקם בצפת בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים.
  45. ^ בבית מלון זה התארחו בהמשך נכבדי היישוב וראשי הציונות, הברון רוטשילד, ד"ר תיאודור הרצל, מנחם אוסישקין, דוד וולפסון, נחום סוקולוב והרב שמואל מוהליבר. בשנת 1898, כאשר הגיע לירושלים הקיסר הגרמני וילהלם השני, הועמד כל בית המלון לרשותו. למלון קמיניץ היו סניפים במספר מקומות בארץ: בחברון היה "בית אשל אברהם" בניהולו של אהרון מרדכי, וביפו "מלון פלשתינה קמיניץ" בניהולו של בצלאל אברהם.
  46. ^ בפרדס ניטעו 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר; ראו: תל אביב ואתריה, אריאל, 48-49, מרץ 1987, עמ' 57.
  47. ^ יוסף גלס, ‏יוסף נבון ביי – מעורבותו בפיתוח ארץ-ישראל בשלהי המאה הי"ט, קתדרה 66, דצמבר 1992, עמ' ?
  48. ^ יצחק בן-צבי, האם הייתה התיישבות יהודית בארטס?, דבר, 3 ביוני 1938
  49. ^ ד"ר לוריא, פרייסען, המגיד, פסקה אחרונה, 27 במאי 1863
  50. ^ ש. אטינגר, תולדות עם ישראל - בעת החדשה, 1969, עמ' 201–203
  51. ^ אלברט כהן היה מחנכם של שלושה מילדיו של ג'יימס מאיר רוטשילד בהם אדמונד ג'יימס דה רוטשילד המוכר בכינוי "הנדיב הידוע", מייסד החברות ליישוב ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה יק"א ופיק"א.
  52. ^ ישראל קלויזנר, רבי חיים צבי שניאורסון : ממבשרי מדינת ישראל", ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ג 1973, עמ' 41.
  53. ^ הרב מאיר אוירבך והרב ידידיה רפאל אבולעפיה.
  54. ^ חלק מהשטח הופקע לאחר מכן לצורך סלילת הכביש הראשי - היום כביש 1.
  55. ^ אברהם בן יעקב, ירושלים בין החומות, עמ' ?
  56. ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 155.
  57. ^ חנה רם, ‏מחלוקת בקרב הנהגת העדה היהודית ביפו, קתדרה 64, יולי 1992, עמ' ?
  58. ^ ראו: יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה, א, עמ' 430-425.
  59. ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 239-209.
  60. ^ ראו: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 235.
  61. ^ הנ"ל, ‏השכונות היהודיות שנבנו בירושלים שמחוץ לחומות בשנות השמונים של המאה הי"ט, קתדרה 2, אלול תשל"ו, עמ' 58-20.
  62. ^ איטה ילין (בתו של יחיאל מיכל פינס), בית יחיאל מיכל פינס בירושלים, בית חרושת לרעפים במוצא, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', פרק ל"ז
  63. ^ פרידמן, עמ' 7.
  64. ^ השד"רות הייתה נהוגה במשך הדורות בצורות שונות, החל מימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה ועד תקומת מדינת ישראל.
  65. ^ יוסף שלמון, 'היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880)', עמ' 545.
  66. ^ מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1978, עמ' 414.
  67. ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 171.
  68. ^ ליאו מוצקין, 'היהודים בארץ ישראל', (הרצאה בקונגרס הציוני השני, 1898), ספר מוצקין, ירושלים: ההנהלה הציונית והנהלת הקונגרס הציוני העולמי תרצ"ט-1939, עמ' 23–26. הציטטה הובאה בתוך: שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל - חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב-1972, עמ' 15.
    מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1917-1900, בתוך: תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, א, ב, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשס"ג-2002, עמ' 138-1.
  69. ^ יהושע בן-אריה, מבוא, בתוך: אמנות ואומנות בארץ-ישראל במאה הי"ט, עמ' 10. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631.
    (לפי הערתו של המחבר, אלו אומדנים, שאינם מלאים או מופרזים)
  70. ^ יהודה גרזובסקי, השילוח, 1897, עמ' 440.
  71. ^ יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי, 2007, עמ' 119-162.
  72. ^ יוסף שלמון, 'היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880)', בתוך: משה ליסק, גבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תש"ן-1990, עמ' 60.
  73. ^ שלמון, 'היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880)', עמ' 609.
  74. ^ שלמון, עמ' 612-611.
  75. ^ רחל ינאית, אנו עולים, תל אביב, הוצאת עם עובד, תשכ"ב, עמ' 132.
  76. ^ בן-אריה, עיר בראי תקופה, ב, עמ' 608-605.
  77. ^ דברי פתיחה לאם המושבות פתח תקווה, ג. קרסל, הוצאת עיריית פתח תקווה, תשי"ג
  78. ^ ראו למשל: מרדכי אליאב, הקדמה, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' יא-יד.
  79. ^ יהושע קניאל, ‏המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בעיני בני הדור (1882 - 1914) ובעיני ההיסטוריוגרפיה, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמוד 12.
  80. ^ יהושע קניאל, ‏המונחים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בעיני בני הדור (1882 - 1914) ובעיני ההיסטוריוגרפיה, קתדרה 6, דצמבר 1977,
    חנה הרצוג, ‏המושגים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בהארה סוציולוגית, קתדרה 32, יולי 1984,
    ישראל ברטל, ‏'ישוב ישן' ו'ישוב חדש' - הדימוי והמציאות, קתדרה 2, אלול תשל"ו,
    מנחם פרידמן, חברה ודת: האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ-ישראל: תרע"ח-תרצ"ו/1936-1918.
  81. ^ יוסף שלמון, תולדות היישוב, האקדמיה הלאומית, עמ' 606-605.
  82. ^ הרצוג (1984), ברטל (תשל"ו)
  83. ^ ביקורת (התקופה העות'מאנית, כרך ראשון): מרגלית שילה, ‏נדבך חדש בכתיבת תולדות היישוב, קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 69-60.
  84. ^ ביקורת: עמנואל אטקס, ‏בין דת לכלכלה: לדמותו של 'היישוב הישן' בראשית המאה העשרים, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 193-189
  85. ^ ביקורת: בת-שבע מרגלית-שטרן, ‏פשט מתוק מדבש, קתדרה 118, ינואר 2006, עמ' 184-177.
  86. ^ ביקורת: יעקב ברנאי, ‏'היישוב הישן', קתדרה 75, אפריל 1995, עמ' 178-174
  87. ^ ביקורת: ישראל פריידין, ‏היסטוריה או דמוגרפיה?, קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 95-92.



ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37526629היישוב הישן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היישוב_הישן&oldid=2677241"