חיים צבי שניאורסון

חיים צבי שניאורסון

הרב חיים צבי שניאורסון, (1834, לובביץ' בלארוס - 1882, דרום אפריקה) היה ממבשרי הציונות, שד"ר, חסיד חב"ד, עיתונאי מאנשי היישוב הישן שפעל למען יסוד מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

ביוגרפיה

נולד בליובאוויטש, בשנת ה'תקצ"ד (1834) לאביו הרב נחום יוסף ולאמו הרבנית שרה רבקה בת ר' משה שניאורי בן האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי - בעל התניא. בה'תר"ד (1844) עלה עם הוריו ואחיו הבכור שניאור זלמן והצעיר פנחס אליהו, לארץ ישראל והתיישבו בחברון בה היה מרכז חסידי חב"ד בארץ. לאחר שנים אחדות עברו לירושלים. מספר שנים לאר מכן קיבל יחד עם משפחתו חסות בריטית במקום הרוסית שהייתה להם. למד אנגלית וידע לדבר בשפה זו היטב. בשנות פעולותיו בארצות הברית קיבל גם אזרחות אמריקאית.

כבר בהיותו בן 18 החל לצאת כשד"ר בשליחות לקהילות בארצות שונות ומאז יצא לשליחויות רבות במהלכן בהן ביקר בדמשק, חלב, מצרים, פרס, הודו, סין, אוסטרליה, רומניה, אנגליה, צרפת, ארצות הברית ודרום אפריקה בה גם נפטר בעת שליחותו בשנת ה'תרמ"ב.

במשך השנים פרסם מאמרים רבים בעיתונות העברית והיהודית בארץ והעולם, אחד ממאמריו אף צוטט בספרו של משה הס, "רומא וירושלים". נאם רבות בפני הקהילות היהודיות וגורמים לא יהודיים למען יישוב ארץ ישראל, פיתוח החקלאות בה והגנה על היהודים בארץ ובעולם. פעל למען יהדות רומניה ופרסם את הספר "ארץ-ישראל ורומניה - תיאור הארץ הקדושה ומצבם של רומניה ויהודי רומניה בעבר ובהווה" בספרו זה פיתח את רעיונו ליסוד מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. קשר קשרים חשובים עם גורמים נוצריים באימפריה הבריטית ופעל מול גורמים שונים גם במישור הדיפלומטי ביניהם אף נפגש עם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, ועם יוליסס סימפסון גרנט נשיא ארצות הברית.

פעל נמרצות למען היישוב היהודי בארץ ישראל, התנגד למנגנון ושיטת החלוקה ובשל כך סבל מהתנכלויות חוזרות. לקח חלק ביוזמות ופעולות רבות למען היישוב. היה חבר כבוד בתנועת כל ישראל חברים.

על רבי חיים צבי שניאורסון כתב ברל כצנלסון:

"ר׳ חיים צבי שניאורסון, יהודי יפה קומה ובעל נימוסין ובעל הסברה יפה, ״אשר לפני מלכים יתיצב״ והוא לימד לשונו לדבר אנגלית, והיה הולך לארצות אירופה ואמריקה ולקצות אסיה ואוסטרליה ומבשר את גאולת ישראל, ומפרסם מכתבים וחוברות באנגלית על ידיעת הארץ ועל מצב ישראל בארצות שונות, מתוך השקפה פוליטית רחבה — אפשר לומר: רדיקלית ברוח שנות השישים למאה הי״ט, במגמה ברורה של התיישבות קרקעית ו״ציונית־מדינית״, בלשוננו היום, ומתוך אמונה נלהבת כי קרוב היום. ״שד״ר״ זה היה מרצה ודורש בפני אודיטוריות נוצריות, והיה רוכש לו בכל מקום מעריצים ומכבדים (שהיו מעידים עליו, כי איננו מבקש שכר אלא חונן ונותן) והגיע גם עד גראנט, נשיא ארצות־הברית, והרצה לפניו בעל־פה וגם בכתב על מצבם של יהודי רומניה, ועל גאולת ישראל, ועל הצורך למנות קונסולים שיהיו למגן לישראל. ועם זה היה מריץ מכתבים ל״ג'ואיש כרוניקל״ ומתנה את תלאות היישוב ומעורר בלי הרף למה שקוראים בימינו ״פרודוקטיביזציה״ של היישוב והעמדת האנשים על הקרקע״".

— ברל כצנלסון, בחבלי אדם, פרק ראשון - קדמוני קדמונינו.

פעילותו בארץ ישראל ובחו"ל

שלט הכניסה לבתי המחסה

בתי מחסה - הבניין הדרומי, שנות ה-30

בשנת ה'תרי"ב, (1852) בקירוב, יצא רח"צ שניאורסון בשליחותו הראשונה מטעם קהילות חברון וירושלים ונסע אל דמשק, חלב ומצרים. את דרכו חזרה לארץ עשה דרך המדבר.

בשנת ה'תרי"ז, (1857) יצא מטעם קהילות חברון וירושלים אל פרס, הודו, סין ואוסטרליה. בהודו ביקר בעיקר מומבאי וכלכתה. בביקורו בסין שהה גם מספר ימים במחיצת עסקן הציבור ממשפחת ששון, ראובן דוד ששון.

לאחר שובו לארץ התכונן חיים צבי שניאורסון לצאת לאתיופיה כדי ללמד את קהילת ביתא ישראל תורה, אולם בשל פרויקט בניית בתי מחסה בירושלים הסכים לקבל על עצמו שליחות נוספת לאוסטרליה וארצות נוספות ולפעולותיו בשנות שליחות אלה נודעה הצלחה וחשיבות רבה במהלכה אירעו אירועים שזכו לסיקור ופרסום בולט בעיתונות של אותה תקופתה אודות השליחות ומטרותיה.

את המינוי לשליחות למען בתי מחסה קיבל בחודש סיון בשנת ה'תרכ"א מכולל הו"ד מכולל אוסטריה וגם מכוללות עדת הספרדים בראשות הראשון לציון הרב חיים דוד חזן שכן בניין הבתים היו מיועדים לבני כל העדות.

למסעו זה הצטייד שניאורסון גם בהמלצות מהקונסולים של אנגליה ואוסטריה. המסע הארוך בשנית עד אוסטרליה טמן בחובו לא מעט סכנות בכללן טבעה הספינה בה הפליג בקרבת הודו.

הפעילות באוסטרליה

שניאורסון הגיע לאוסטרליה בשליחותו השנייה בא' בכסלו ה'תרכ"ב תחילה פעל בעיר מלבורן בה ערך אספה עם ראשי הקהילה היהודית במקום אשר החליטו להקים וועד למען מטרת השליחות ואירגנו מספר כינוסים ציבוריים בהם נכחו יהודים וגם נוצרים. באסיפות אלו נאם השליח שניאורסון וכן מראשי הקהילה היהודית. בין הנואמים היו גם אנשי דת נוצריים ודמויות בולטות בהנהגה המקומית של העיר. בעקבות האספה המשותפת הוקמה בעיר אגודה משותפת לתמיכה ביהודי ארץ ישראל בשם "חונני עפר ציון" לאגודה זו נרשמו מרבית חשובי העיר. גם איסוף הכספים נחל הצלחה רבה. עיתוני העיר פרסמו דוחות מפורטים על האספה המשותפת ולאחר מכן פרסם על כך גם עיתון היהודי המגיד בהרחבה. בזמן שהותו של שניאורסון במלבורן הוציא לאור חוברת בשם "ישועת ישראל" בה הביא את נאומו הראשון לפני האספה המשותפת בתרגום לאנגלית מאת רב הקהילה. וכן צירף את הפרסום שהופיע בעיתון המקומי ARGUS וסיכום של ההצעות שהתקבלו באותה אספה. חוברת זו סייעה לו רבות בהסברה בהמשך למען פרויקט בתי מחסה.

יש לציין שבזמן שהותו במלבורן העיבה פרשייה של התנגשות בינו לבין השד"ר יעקב ספיר שהעיבה על אמינותה של השליחות, אך שניאורסון יצא מפרשייה זו כשידו על העליונה בתמיכת נכבדי הקהל באוסטרליה ובאישור מחדש בשם שולחיו וממליציו בארץ ישראל. כך שספיר נאלץ לעזוב את הארץ.

שניאורסון המשיך במסעו בערי אוסטרליה שבמדינת ויקטוריה וכן במדינת ויילס הדרומית. גם בהם נעזר הן ביהודי המקום והן באישי דת נוצרים לגיוס הכספים הן באספות משותפות והן במגביות שערכו אישי הקהל בבתי הכנסת או הכנסיות וגם שם נעזר בפרסום העיתונות המקומית. הרב מ. מאיירס ממלבורן העריך ש-75 אחוז מהכספים שנאספו באוסטרליה, הגיעו מתרומות הנוצרים.

העיתונות היהודית ומבשרי הציונות

דוגמה של שער עיתון "המגיד"

דוגמה לשער מעיתון הג'ואיש כרוניקל

העיתון הארצ-ישראלי "החבצלת" בו פרסם שניאורסון מעת לעת

פעולותיו של שניאורסון באוסטרליה ובכללם קטעים מנאומיו ומנאומי שאר הדוברים באירועים שאירגן, הגיעו לעיתונות היהודית באירופה באמצעות העיתונות האוסטרלית. כנראה ביוזמת שניאורסון עצמו. זאת בנוסף לעיתון ג'ואיש כרוניקל מלונדון שהעסיק כתב משלו באוסטרליה בשל תפוצת העיתון ברחבי האימפריה הבריטית. כך שרעיונותיו של שניאורסון בדבר 'גאולת ישראל בדרך הטבע' פורסמו בתפוצה רחבה באירופה ובחלק מהעיתונים אף ציינו את הדמיון בין דברים אלו לדברי הרב צבי הירש קלישר שפורסמו אף הן באותה עת. יש לציין שבאותה עת בה הקים שניאורסון סניפים באוסטרליה, הוקמה בפרנקפורט ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" על ידי דוד לוריא אף שאלו הוקמו במקביל ללא ידיעה זה על זה, אולם עיתון המגיד שידע על כך, קרא עם פרסום דבריו של שניאורסון לתמיכה בארגון של לוריא בפרנקפורט. גם משה הס שהכין בראשית 1862 לדפוס את ספרו "רומי וירושלים", התרשם מהפרסומים בעיתון המגיד שהיו כבר בחודש מרץ, כך שמשה הס הספיק להכניס הפרסום מעיתון המגיד בהערה מיוחדת כנספח בספרו הנ"ל, אותה הביא כהוכחה לתמיכת יהודים ונוצרים אדוקים ברעיון תחייתו המדינית של עם ישראל בארץ ישראל. גם בשנת 1863 המשיכו להתפרסם באירופה ידיעות על פעולתיו ונאומיו של שניאורסון כגון בעיתון דער איזראעליט.

שניאורסון חזר לארץ ישראל בחודש סיוון ה'תרכ"ג 1863 וזכה לתשבחות על שליחותו המוצלחת ואף למכתב הוקרה מאת הראשון לציון הרב חיים דוד חזן. בהיותו בארץ ישראל הגיע לידיו ספרו של הרב קלישר דרישת ציון בה מצא רעיונות דומים לשלו, וכן התרשם ממאמרו של דוד גורדון "בשובה ונחת תוושעון" שפורסם בעתון המגיד. לאור דברים אלו החל להתמסר יותר לרעיון יישוב ארץ ישראל וחידוש המדינה בה. בשל פרסומו ומעמדו שרכש בקרב ארצות האימפריה הבריטית, החל לפרסם מאמרים בעיתון ג'ואיש כרוניקל. תחילה כתב בעברית ומאמריו תורגמו לאנגלית, ובהמשך כתב באנגלית, שפה אותה רכש בהדרגה במהלך שליחותו. את מאמרו השני פרסם העיתון תחת הכותרת "ירושלים-התוכנית להתיישבות" ובה כותב כי אין זה נכון שתושבי הארץ רוצים לסמוך על החלוקה אלא להפך רוצים הם להתפרנס מזיעת אפם לו הדבר יתאפשר להם ואפילו בשכר מועט. בעקבות מאמרו זה של שניאורסון פרסם העיתון בגיליון הבא מאמר ראשי מטעם העיתון שהוקדש לנושא "בעיית היישוב היהודי בארץ ישראל". מאמרו בעיתון החבצלת בו קרא להקמת מושבות חקלאיות בארץ פורסם בט' בחשוון ה'תרכ"ד קיבל הד ופורסם מאוחר יותר עם התייחסות נוספת גם בג'ואיש כרוניקל. מאחר שבאותה שנה נסגרו העיתונים העבריים בארץ בהוראת השלטונות, חזרו העיתונים והעלו את הנושא רק כעבור שבע שנים. שניאורסון המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות גם בשנים מאוחרות יותר בחלקן אף ככתב רשמי מארץ ישראל. במאמריו כמו זה שהתפרסם בג'ואיש כרוניקל לקראת ט' באב תרכ"ו קרא שוב שאין לסמוך על הנס אלא לגאול קרקעות לקנות שדות וכרמים וזו תהיה האתחלתא דגאולה.

גם בשנים הבאות כתב והשתתף בצורה בולטת בעיתונים יהודיים שונים בהם בעיתון העברי הצופה בארץ חדשה שהחל לצאת בארצות הברית ב-1871. שניאורסון גם המשיך והצליח לפרסם מאמרים אודותיו או מכתבים שלו בעיתונות הכללית של עמי העולם כגון בתקופת פעילויותיו בארצות הברית.

פעילותו בארץ ישראל

בשנת 1863 התקיימה בירושלים אספה גדולה ביוזמתו בהשתתפות הראשון לציון חיים דוד חזן ונכבדים מעדות נוספות. מטרת האספה הייתה לבחון כמה אנשים מוכנים לעבור לעבודה חקלאית וכיצד לממש זאת. באספה החליטו בין היתר שיש להשיג רישיון מהשלטון לרכישת קרקעות לשם עיבודן, ושיש להקים תשתית תמיכה בת שלוש שנים לשם התחלת הפרויקט. בעקבות האספה הודיעו כמאה משפחות על רצונם לעבור לעבודת אדמה ובראשות הוועד עמדו הראשון לציון, הרב חיים צבי שניאורסון והרב משה בנבינישתי. היוזמה לא יצאה לפועל בגלל דעיכתה של ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" בפרנקפורט עליה התבססה היוזמה וכן בשל הרעה ביחס השלטון הטורקי, דבר שבא לידי ביטוי גם בהוראתם בשנת 1864 לסגור את שני העיתונים העבריים שהיו באותה עת בארץ.

נסיון היציאה למסע אל יהדות אתיופיה, תימן וסין

בשנת ה'תרכ"ד (1864) רצה הנוסע בנימין השני לצאת למסע אל יהדות חבש, תימן וסין כדי ללמוד על מצב היהודים שם. זאת לאחר ששמע על רדיפות של יהודים באתיופיה בשל דתם, רדיפות של יהודי תימן מסיבות מדיניות וכן האפשרות לבקר בסין שלא הייתה קודם לכן. לשם המסע חיפש תמיכה אצל ועד שליחי הקהילות בבריטניה. בלונדון אכן נוסד ועד למטרה זו אבל הוא נפטר באמצע ההכנות למסע. מותו הפתאומי כמו גם ההכנות לשליחות לארצות אלה התפרסמו בעיתונות. ר' חיים צבי שניאורסון שכבר שקל בעבר מסע אל חבש, פנה באמצעות העיתון ג'ואיש כרוניקל אל הוועד בבקשה שלא יבטלו את השליחות אלא ישלחו אותו. לאחר שציין את ניסיונו ותרומתיו בשליחויות קודמות. קלוזנר מציין ששניאורסון ראה בשליחות זו חשיבות כפולה: להביא לנידחי ישראל את דבר היישוב בציון והיהדות, ולקבל מידע אודות מצב היהודים שם וללמוד על המסורת שנשתמרה בקהילות הנידחות. שניאורסון סבר שעצם העובדה שקהילות אלו נשארו ביהדותם למרות כל מה שעברו במשך השנים מעידה על אמונתם האיתנה. למרות ההמלצות שצירף עבורו, הצעתו לקבלו לשליחות זו לא התקבלה. אולם העניין המשיך להתפרסם ולהטריד את מנהיגי הציבור בעיקר בשל רדיפות ופעולות המסיון להמרת דתם של יהודי ביתא ישראל כך שב-1867 נשלח שליח אחר מטעם חברת כי"ח.

כעיתונאי מארץ ישראל

בשנת ה'תרכ"ו (1866) סבל היישוב בכל הארץ מבצורת, ממספר מכות של ארבה וממגפת הכולירה. באותה שנה שניאורסון שכבר חזר מרומניה, החל לשמש ככתב העיתון הלונדוני לתיאור המצב בארץ. המצב בארץ הביא אותו לפרסם כי לא עת לבנות בתים ולקנות שדות אלא להושיט עזרה דחופה לרעבים ולחולים. שניאורסון ניצל במה זו גם כדי למתוח ביקורת על סדרי היישוב ובעיקר על העדה האשכנזית. ולהביע את השקפותיו כיצד ניתן וצריך לשפר את המצב. ככתב העיתון הוא סיקר גם את ביקורו השישי של משה מונטיפיורי. שניאורסון אף פנה למונטיפיורי בהצעה להקים מיזם לאגירת תבואה כך שבשעה שמחירה עולה בעת ביקושים רבים, יוכלו לספק לעניים תבואה במחיר זול ובאיכות טובה. הצעה זו הייתה דוגמה לעמדתו שמנהיגי הציבור לא נותנים את דעתם לתכנון ארוך טווח ולא נערכים כראוי לספק את צורכי העניים בהתאם. אך הצעתו לא נתקבלה. שניאורסון דייק בכתבותיו. כך למשל בתיאור אחת ממכות הארבה ציין שלא הסבה נזק כבד כפי שחששו בתחילה וזאת על אף שלטובת גיוס תרומות ליישוב, היה יותר נוח להציג מצג קשה יותר. דברים אלה כמו גם התקפותיו על שיטת החלוקה ואופן ביצועה, הביאו לכך שראשי הכוללים גרמו לפיטוריו ממשרתו ככתב העיתון והציגו אותו כלפי היישוב כאדם המזיק לציבור. מאידך המשיך שניאורסון לפרסם מכתבים מטעמו כגון הכתבה שפורסמה תחת הכותרת "קול תלונה מירושלים" בה כתב נגד חלק מראשי הכוללים בארץ אשר לטענתו מסכלים כל יוזמה אופרטיבית לעזרת היישוב ובמיוחד יוזמות לפיתוח עבודה בחקלאות. אף האשימם שהם מנצלים את היותם גבאי החלוקה כדי להשתרר ולשעבד את הציבור.

ייסוד חברת יהודה וישראל

מראה כללי של טבריה בשנת 1870

על אף שיוזמתו להקמת מאגר תבואה לא התקבלה. החליט שניאורסון בקיץ תרכ"ו להוציא את היוזמה לפועל בעצמו. לשם כך הקים את "חברת יהודה וישראל" בעזרת הרבנים עזריאל זליג הויזדורף ונתן קורנל לשם הקמת מחסן בירושלים לאגירת חיטה ופחמים בכמויות גדולות בקיץ כשמחירם זול כדי למוכרם לעניים בחורף במחיר זול. בתחילה פנו אל "ועד כל הכוללים" שנוסד באותה שנה אך לא נענו. המשיכו ופנו בתוכנית מפורטת אל יהדות אנגליה ולא ידוע אם קיבלו תמיכה מהם. האגודה קיבלה לבסוף תמיכה משמעותית מהקונסול הפרוסי, והמחסן שהקימו החזיק מעמד זמן רב והקל על תושבי העיר ואפילו שימש תושבים מוסלמים.

בטבריה

בזמן שהותו בטבריה יזם פרויקט לאיסוף תרופות למען בית המרקחת המקומי. לצורך הפרויקט נעזר בקשריו עם יהדות אנגליה. כמו כן החל ביוזמה להקמת התיישבות חקלאית של כ-60 משפחות מטבריה שהביעו רצונם בכך. לשם כך כתב שוב לעיתון באנגליה וכן נפגש עם נכבדים יהודים משם, ואף יצא בהמשך לשליחות לאנגליה לטובת היוזמה, אך הפרויקט לא הצליח לצאת אל הפועל.

אדולף כרמיה, מדינאי צרפתי-יהודי שכיהן כשר המשפטים של צרפת.

קשריו עם חברת כל ישראל חברים

כאשר יצא שניאורסון ללונדון, נסע דרך מצרים, כנראה עבר בקושטא ומשם ביקר פעם שנייה ברומניה ואחר כך בפריז. בדרכו, בשהותו באלכסנדריה, נפגש עם קרל נטר שהיה בדרכו לחקור אפשרויות של חקלאות עבור יהודי פרס ויהודי ארץ ישראל. סביר להניח שבפגישתם עסקו שניהם בנושאי ההתיישבות החקלאית של היהודים. במסעו לקח שניאורסון את בנו אברהם שמואל, כדי שילמד בחו"ל. כאשר הגיעו לפריז נפגש שניאורסון עם ראש חברת כל ישראל חברים, אדולף כרמיה וכן עם הד"ר אלברט אברהם כהן. יש להניח שגם עימם דיבר בענייני ישוב ארץ ישראל. כמו כן מסר שניאורסון את בנו ללימודים בבית הספר של הארגון בהשגחת ד"ר אלברט כהן שלקח על עצמו להיות פטרונו של הנער.

פעילותו ברומניה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בשנת ה'תרכ"ה בערך, יצא שניאורסון לראשונה בשליחות לרומניה בה שהה כשנה. לא ידוע הרבה על תקופת שליחותו זו מלבד שרכש מידע רב על תנאי חיי היהודים בה, והתנאים הגאוגרפיים הכלכליים והפוליטיים שלה. מידע זה סייע לו בפעולותיו הבאות למען היהודים ברומניה.

מספר שנים לאחר מכן החל שניאורסון לפעול נמרצות למען יהודי רומניה שמצבם בה היה רע מאד. שניאורסון הצליח להביא למינויו של היהודי בנימין פרנקלין פיישוטו כקונסול אמריקאי ברומניה. מינוי זה ופועלו של פיישוטו תרמו מאד למאבק לשיפור מצבם הקשה של יהודי רומניה.

פעילותו באנגליה

בקיץ ה'תרכ"ח, יוני 1868 הגיע שניאורסון לאנגליה ושהה בה כחודשיים בשליחות היהודים מטבריה, בדגש על יוזמתם להקמת מושבה חקלאית. לשם כך היו זקוקים לא רק לסיוע כלכלי אלא גם לאישורים מהשלטון העות'ומאני. כשהגיע ללונדון הכריז העיתון ג'ואיש כרוניקל על בואו ועל מטרותיו. בביקורו הוא פנה אל הציבור דרך העיתון וקיבל אהדה ואימון ממערכת העיתון. בתקופה זו ערך שניאורסון הרצאות פומביות ופגישות פרטיות עם אישי ציבור בעלי השפעה כגון סר פרנסיס גולדסמיד יהודי חבר הפרלמנט הבריטי, ריצ'רד דובס ועוד. שניאורסון הכיר את הטיעונים שיכלו לגרום להיסוס ואי אימון בהיתכנות יוזמתו והגיע אליהם עם תשובות ואף סימוכין לטענותיו. כך טען שיש בארץ ישראל גם יהודים המנוסים בעבודת אדמה כגון בשפרעם כפי שהעיד משה מונטיפיורי לאחר מסעותיו. עוד טען בעד שיפור המצב הביטחוני והטבה ביחסו של השלטון העות'מאני אל יהודי הארץ, לטענות אלה, סייע גם העיתון בפרסמו מכתב של רופא מבית החולים רוטשילד בירושלים המתאר את המצב בה. אף על פי כן, שליחותו לא צלחה והוא עזב באכזבה את אנגליה בכותבו אליהם במאמר בעיתון: "קיוותי, כי מאנגליה תבוא ישועת אחינו בני ישראל בארץ הקודש, אך אהה, טעיתי!" הוא הביע תקווה שחברת כי"ח אשר באותם ימים החלה להתעניין ביוזמה חקלאית בארץ, תעזור למימוש יוזמתו. כספיו לטובת שליחות זו נגמרו, והוא החליט לנסוע מאנגליה לארצות הברית "בשליחות עצמו" על מנת להביא את רעיונותיו אודות פיתוח היישוב היהודי בארץ לתושבי ארצות הברית יהודים ואף נוצרים. שניאורסון הצליח לגייס מכמה אישים באנגליה מימון לטובת נסיעה זו.

פעילותו בארצות הברית

יוליסס סימפסון גרנט נשיא ארצות הברית

ב-1869 שניאורסון הגיע לארצות הברית, מצויד במכתבי המלצה וביצירת קשרים עם חוגים בעלי השפעה יהודים ונוצרים. שליטתו בשפה האנגלית, כשרונו הרטורי כמו גם הופעתו בלבוש מזרחי ייחודי סייעו להצלחת הרצאותיו ולהתעניינות ופרסום בעיתונות. קלוזנר סובר שבזמן ביקורו זה הגיע שניאורסון לפסגת פעולותיו והשפעתו. עם בואו לארצות הברית, נשלחה אליו הזמנה מטעם אישי ציבור בניו יורק המבקשים לשמוע את רעיונותיו. בין החותמים על ההזמנה נמנו בין היתר: מנהיגי קהילות יהודיות, הרב יהודה ליאונס רבה של עדת הספרדים והפורטוגזים, קהילת שארית ישראל, קהילה אורתודכסית, הנחשבת לקהילה היהודית הוותיקה בארצות הברית, הרב יונה בונדי עורך העיתון "The Hebrew Leader", ר' שמואל מאיר אייזקס עורך העיתון "The Jewish Messenger", ד"ר דוד איינהורן רבה של קהילת עדת ישורון הרפורמית, ד"ר שמואל אדלר ראש הקהילה הרפורמית עמנו-אל, והסופר והעיתונאי הרב ד"ר שלמה זוננשיין. בין החתומים נמנה גם הנרי וורד ביצ'ר' מטיף נוצרי ונואם מפורסם, מדינאי ועיתונאי חשוב, הידוע גם כאחיה של הארייט ביצ'ר סטואו כותבת הספר אוהל הדוד תום.

בוושינגטון, במסגרת הרצאותיו בעיר, הרצה פעמיים גם בפני נכבדי המדינה ובהם משפחת הנשיא והשגריר הטורקי באמריקה. שניאורסון אף ניסה לפעול על הממשל להחליף את הקונסול מטעמה בירושלים, וכן עודד אותם להעניק סעד ותמיכה בדומה לתמיכת הקונסוליות האירופאיות בנתיניהם היהודים. פעולתו הנמרצת בעניין החלפת הקונסול האמריקאי ויקטור בובושה, נבעה מחמת היותו עוין ותוקפני מאד כלפי היהודים בירושלים. עוינות שהגיעה לשיאה בפרשיית נערה יתומה שאחותה המומרת ניסתה להעבירה על דתה. פרשייה זו במהלכה נפגעו ונאסרו המגינים על הנערה בהם ר' אריה נאמן, הסעירה את היישוב היהודי ועוררה הדים בחו"ל ונגעה גם לקונסוליה הפרוסית אשר פיטרה את הקונסול שלה בגין הטיפול בפרשה זו. הקונסול האמריקאי בירושלים אמנם הושהה מתפקידו אך רק לזמן קצר וכשחזר היה עוין אף יותר בשל הדחתו.

בוושינגטון הגיע שניאורסון בלווית כמה מכובדים יהודים אל גורמי ממשל שונים, ואף נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ועם נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט. פגישה זו עשתה רושם רב וזכתה לתהודה רבה בציבור היהודי בארצות הברית ובתפוצות. בעיתונות היהודית היו שבירכו על פעולותיו והיו שביקרו בטענה שפעל לבד מבלי שנשלח לכך כנציג רשמי ועוד.

יתר על כן זכתה פגישתו עם מזכיר המדינה וראיונו אצל נשיא ארצות הברית לפרסום בכל עיתוני ארצות הברית. בחלקם אף הובא דו"ח מפורט עם כל נאומו בפני הנשיא. העיתון הוושינגטוני "National Intelligencer" אף תמך בבקשתו שקונסול ירושלים יגן על היהודים וישמיע בשעת דחקם את קולו בעולם הנוצרי ובמדינה המוסלמית הגדולה בעולם.

בדצמבר 1869 אכן הועבר הקונסול האמריקאי סופית מתפקידו בירושלים.

הצלחתו של שניאורסון בעניין הקונסול עודדה אותו לפנות אל נשיא ארצות הברית בעניין מצבם הקשה של יהודי רומניה. בינואר 1870 פנה אל הנשיא במכתב גלוי, אותו פרסם גם בעיתונים, בו ביקש שממשלת ארצות הברית תפעל להקלת מצבם של יהודי רומניה. שניאורסון ביקש כי ארצות הברית תצטרף ללחץ מעצמות אירופה על ממשלת רומניה בעניין. במכתבו הוא פנה אל ערכי המוסר החופש והצדק האמריקאיים. כך למשל כתב שהיה מוסר את דם ליבו כמו אברהם לינקולן, למען אחיו, ובלבד שיראה אותם לפני מותו משוחררים וגאולים.

בעקבות פעולות אלה גדל פרסומו בארצות הברית והוא הוזמן להרצות בפני יהודים ונוצרים, בערים רבות בארצות הברית. כך למשל בנובמבר 1870 הוזמן על ידי מנהיג המורמונים להרצות בפניהם בסולט לייק סיטי. בהרצאותיו תיאר את מצב היישוב היהודי וכן של שאר יושבי הארץ תוך התייחסות לתרבותם מנהגיהם ועוד. בחלקן גם פרס את השקפתו בדבר עתידה של הארץ במסגרת גאולת ישראל תוך שהוא מציע הצעות מעשיות לטווח הזמן הקרוב.

לתיאוריו של שניאורסון יש חשיבות רבה למחקר אודות מצבו של היישוב בארץ באותה תקופה.

במסגרת ידידותו עם סופרים ועיתונאים יהודים בניו-יורק, הצטרף בשנת 1871 לעיתונאי צבי הירש ברנשטיין ועם תחילת צאתו לאור של העיתון העברי הצופה בארץ חדשה בניו-יורק, לקח שניאורסון חלק בולט בכתיבה בו וסייע להפצתו במסעותיו בארצות הברית. בכתבותיו בעיתון תיאר מרשמיו בקהילות יהודיות בארצות הברית בהן ביקר. כתב בתקיפות בנוגע לשמירת הדת בקרב יהודי ארצות הברית במגמה לחזק בקרבם את הדת וכן המשיך לכתוב ולהתפלמס בנוגע לרעיון שיבת ציון.

חזרתו לטבריה החרם והפגיעה בו

בשנת 1874 עבר שניאורסון לטבריה, כנראה בשל מצב בריאותו נזקק לחמי טבריה ותנאיה החמים של העיר. מצבו הכלכלי לא היה טוב והוא פתח במקום בית מלווה למשכונות. עם חזרתו לטבריה חידש את היוזמה לייסוד מושבה חקלאית בסביבה וכן המשיך לצאת נגד סדרי החלוקה. פעילותו עוררה התנגדות גדולה של ראשות חסידי גליציה מכולל אוסטריה בטבריה. הללו זעמו עליו בגין עמדותיו ופעולותיו נגד החלוקה וגישתו בדבר דרכי גאולת ישראל בדרך הטבע. בחינוך שקיבל בנו באירופה אצל חברת כי"ח ראו סכנה שתוכל לפגוע בהם אם יבוא בנו לטבריה. כך העלילו עליו עלילות שונות שכללו טענות על מעילה בכספי תרומות לעניים, האשימו שהוא נהיה רפורמי ואף כופר ומומר, היו אף שטענו שהוא חבר לכת הבונים החופשיים. לבסוף הטיל הדיין רבי אברהם צבי הלוי חרם על שניאורסון ובכך ראה ההמון המוסת כאילו הותר דמו. ב-28 בנובמבר נרגם באבנים והוכה על ידי אותם חסידים. רכושו נעשה הפקר ונשדד. הוא נכלא בחדר לחמישה ימים ולאחר מכן הובל עירום בביזוי ברחובות העיר רכוב על חמור, תוך שהוציאו עליו לעז שהינו משוגע המדמה בנפשו שהוא המשיח. למעשה הושלך שניאורסון וגורש מהעיר ואלמלא נאסף על ידי ראש מנזר פרנציסקני שבא לעזרתו וטופל על ידי נזיריו היה מת. הדוכס מאולדנברג ששהה באותה עת בארץ ושמע על המקרה סידר שיעבירו אותו לירושלים שם שהה כחודשיים בבית חולים.

לאחר שהתאושש ניסה שניאורסון לתבוע שיעשה צדק עמו ושהפורעים יועמדו לדין. הוא עבר מסכת ייסורים ארוכה נוספת בניסיונו זה. תהליך שגרר פרשיות נוספות שזכו לפרסום בארץ ובתפוצות ואף בעיתונות הכללית באירופה, בהן הושמץ בצורה חמורה. אחד האירועים הקשים היה בעת שהגיע לטבריה עם הקונסול האמריקאי לאחר שבהתערבותו נשלחו למושל טבריה הוראות ממושל הכללי בסוריה והפחה בעכו. המושל בטבריה עצר כ-9 מראשי הפוגעים בו אולם הללו הצליחו באמצעות המון רב של חסידים ובאלימות לשחררם. למושל טבריה לא היה הכוח הדרוש כדי לעמוד מול התקוממות זו. התקוממות זו למעשה העמידה את כלל תושבי טבריה היהודים בסכנת הענשה קולקטיבית מצד השלטון, כך שאישים כמו מונטיפיורי נאלצו לצאת למען הגנתם של כלל תושבי העיר היהודים. מה שאיפשר שוב למסיתים להציג את שניאורסון כאויב מסוכן לציבור היהודי. למרות מאמציו הרבים לא הצליח שניאורסון להביא להענשת רודפיו ולקבל פיצויים על אובדן רכושו.

העיתון ג'ואיש כרוניקל בהתייחסו לפרשיות הללו הציגן כדוגמה אופיינית של התנגדות קנאית לאדם שעשה מאמצים להפסיק את שיטת החלוקה.

אחריתו

על שנותיו האחרונות לא ידוע הרבה. בשלב מסוים ייסד שניאורסון בנק קטן בירושלים בשותפות עם נתן גרינגרט.

מסעו האחרון של שניאורסון היה לדרום אפריקה כנראה במטרה לפעול שם כפי שפעל באוסטרליה. כאשר הגיע לכף התקווה חלה. המדינה עצמה סבלה ממגפות ומחלות רבות והוא הושם בהסגר ונפטר שם בשנת ה'תרמ"ב בקירוב. ע"פ דברי השלטונות הבריטיים לאחיו פנחס נראה שהובא שם לקבר ישראל.

חיבוריו

• "ישועת ישראל" חוברת באנגלית שיצאה לאור במלבורן בשנת 1862. (פורסמה גם באנגלית בשנתון הרצל כרך ו ניו-יורק 1965).
• "ארץ-ישראל ורומניה - תיאור הארץ הקדושה ומצבם של רומניה ויהודי רומניה בעבר ובהווה" בספר זה מופיע רעיונו ליסוד מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. יצא לאור בארצות הברית 1872.

משפחתו

• אחיו הבכור ר' שניאור זלמן - מחבר ומוציא לאור של כתבי יד רבים של הספרות הרבנית והקבלה, רכש את ספרייתו התורנית העשירה של הרב החיד"א. בביטאון המעיין נכתב שע"פ מפקד מונטיפיורי בשנת תרט"ו נמנה בין ראשי עדת חב"ד בירושלים, ובמפקד תרכ"ו הוגדר כ"סופר החברות של הכולל".

• אחיו הצעיר פנחס אליהו, מכתב ממנו אל קרל נטר מצוי בארכיון מקווה ישראל.

• בנו אברהם שמואל נשלח ללמוד במוסד החינוך של דר' אברהם אלברט כהן מראשי כי"ח אשר מונה כפטרון לחינוכו. אברהם שמואל למד רפואה והיה רופא בברדיצ'ב.

• בן נוסף בשם משה גר בצפת ובשלב מסוים עבר לארצות הברית והיה בה רב של קהילה חסידית.

• כמו כן היו לו שתי בנות, אחת מאשתו הראשונה בשם חיה ובת נוספת מאשתו השנייה.

לקריאה נוספת

• ישראל קלויזנר, רבי חיים צבי שניאורסון: ממבשרי מדינת ישראל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ג 1973.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "חיים צבי שניאורסון", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 38
• ישראל קלוזנר - רבי חיים צבי שניאורסון: ממבשרי מדינת ישראל, באתר אוצר החכמה.
• תמונתו של רבי חיים צבי שניאורסון בלבוש ירושלמי-ספרדיֻ, בספר "תולדות משפחת הרב מלאדי" מאת מנחם שמואל סלונים, באתר היברובוקס
• רון ברטור, רטוריקה של חזון ומנהיגות: ניתוח רטורי של הופעות הרב חיים צבי שניאורסון וכתביו לקידום גאולת ישראל, מים מדליו תשס"ח-תשס"ט, עמ' 209