מסע וילהלם השני לארץ ישראל
מסעו של קיסר גרמניה וילהלם השני לארץ ישראל בחודשים אוקטובר-נובמבר 1898 היה נקודת ציון בולטת בתולדות ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתולדות הציונות.
במהלך המסע, שנמשך מ-11 באוקטובר עד 26 בנובמבר 1898, ביקר הקיסר בערים קונסטנטינופול, חיפה, יפו, ירושלים וביירות כולן תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. וילהלם השני ביקש לחזק את יציבותו של השלטון העות'מאני, שנחלש בעקבות המשבר בבלקן בשנים 1877–1878, לתמוך במעמדה של הנצרות, ובמיוחד של הכנסייה הפרוטסטנטית, וכן לעודד את המתיישבים הנוצרים והיהודים בארץ ישראל. במהלך הביקור נפגש הקיסר עם בנימין זאב הרצל.
הרקע ההיסטורי
בשלהי המאה התשע עשרה, כאשר התמנה וילהלם השני לקיסר גרמניה, היה הרייך הגרמני שרוי במשבר שמקורו במעבר ממשק אגררי למדינה מתועשת, כחלק מהמהפכה התעשייתית. שינוי זה במבנה הכלכלי גרר שינויים חברתיים מרחיקי לכת. כך למשל דחקו התעשיינים הגדולים את רגלי מעמד הביניים הישן, ובעזרת הונם הרב גברה גם השפעתם הפוליטית. מספר המועסקים בתעשייה השתווה לזה שבתחום החקלאות והיערנות. בתקופה זו הפכה הקיסרות הגרמנית לאחת האומות המתועשות הגדולות, יחד עם ארצות הברית והממלכה המאוחדת, וכתוצאה מכך זינקה אוכלוסייתה והתגברה מאוד מגמת העיור. המדינה הגרמנית לא יכלה להתמודד היטב עם הפערים שנוצרו בחברה הגרמנית, במיוחד בין מעמד הפועלים לבורגנות, וכדי להפיג את המתחים החברתיים ביקשה להפנות את תשומת הלב אל מחוץ לרייך וטיפחה שאיפות אימפריאליסטיות. באותה תקופה חיו בארץ ישראל כמה אלפי זרים ממוצא אירופי (כחלק מהסכמי הקפיטולציה), כמחצית מהם ממוצא גרמני. המתיישבים הגרמנים באו לארץ ישראל ממניעים דתיים נוצריים, כדוגמת הטמפלרים, או ממניעים ציוניים (במקרה של מתיישבים יהודים), ונהנו בארץ ישראל מחסותו של הרייך הגרמני.
הביקור אירע על רקע ההתפוררות הצפויה של האימפריה העות'מאנית. וילהלם השני היה קיסר הגרמנים, מלך פרוסיה, ראשון המלכים הגרמנים, יורשו של המלך הלוחם הגדול פרידריך ונכדו של אחיו לשם וילהלם הראשון, שבימי שלטונו באה גרמניה לעולם. הוא לא הסתפק בשליטה בגרמניה אלא רצה השפעה בזירת העולם כולו. המעצמות הקולוניאליסטיות התחרות זו בזו על השליטה במיצרי הבוספורוס ועל קונסטנטינופול וגם על אסיה הקטנה ועל השטחים הערביים שכללו את סוריה, עיראק, לבנון, ירדן, ישראל ורוב חצי האי סעודיה של ימנו. גרמניה ואיטליה גם יחד חלמו על הקמת מושבות במזרח התיכון לאחר העלמותה של האימפריה העות'מאנית. במסגרת מאבק הכוחות נערכו בארץ ביקורים גם של בני משפחות מלוכה ממעצמות אחרות:
- ביקורו של אדוארד השביעי, שהיה אז הנסיך מוויילס ולימים מלך בריטניה, שהתקיים ב-1862.
- ביקורו של קיסר אוסטרו-הונגריה פרנץ יוזף הראשון בארץ ב-9 בנובמבר 1869, לכבוד פתיחת תעלת סואץ, שהתקיימה ב-16 בנובמבר, ובמהלכו חנך את האכסניה האוסטרית ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה.
- ביקורו של הדוכס הגדול ניקולאי, אחיו של הצאר אלכסנדר השני, בשנת 1872, שבמהלכו חנך את כנסיית השילוש ה"קדוש" בירושלים.
לפני המסע
לא הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות בית הוהנצולרן שבה נסע אחד מבני השושלת לארץ ישראל. כבר מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי (1795–1861) התעניין בארץ הקודש ממניעים דתיים, ואף ייסד בארץ ישראל דיוקסיה פרוטסטנטית שהביאה לסכסוכים דתיים בין העדות הנוצריות בארץ ישראל. נסיך הכתר ולימים הקיסר פרידריך השלישי (1831–1888), אביו של וילהלם השני, ביקר בירושלים בשנת 1869 לרגל פתיחתה של תעלת סואץ. אביו של פרידריך השלישי, הקיסר וילהלם הראשון, אסף כספים לשם בנייתה של כנסייה בירושלים.
בשנת 1889 אישר וילהלם השני את הקמתו של ארגון גרמני דתי בירושלים. מטרתו של ארגון זה הייתה לרכוש קרקעות ומבנים ולהקים מוסדות כנסייתיים פרוטסטנטיים בירושלים. פעילות זו, יחד עם הקשרים המסורתיים של בית הוהנצולרן לארץ הקודש, יכולים להסביר את החלטתו של וילהלם לבקר בארץ ישראל. מטרתו המוצהרת של המסע הייתה חנוכתה של כנסיית הגואל בעיר העתיקה של ירושלים. וילהלם ראה במסעו עלייה לרגל ובו עצמו עולה רגל המגשים את שאיפותיהם של אביו וסבו.
לרגל המסע שקלו אנשי השלטון העות'מאני לפתוח פתח רחב בחומת העיר של ירושלים, בשל ציפיותיהם לגידול בנפח התעבורה בעיר. על כך השיב הקיסר "יש למנוע זאת; אני מקווה שמעשה ברברי זה לא ייעשה". עם זאת, נפתח פתח בחומה סמוך לשער יפו, והכל סברו כי הדבר נעשה על פי בקשתו של הקיסר.
.jpg)
בדרכו לארץ ישראל ביקר הקיסר אצל "הסולטאן האדום" עבדול חמיד השני (שכונה כך בשל הטבח בארמנים) בקונסטנטינופול, במטרה לבסס את היחסים שבין שתי המדינות. העיתונות הצרפתית סברה שווילהלם מבקש לפגוע במסורת החסות הצרפתית על מוסדות הדת הקתוליים בארץ הקודש ועל המאמינים הקתולים בה, בני כל הלאומים. במסעו זה ליווה אותו הגרף אברהרד פון מילינן, אשר שימש כמומחה לענייני המזרח התיכון.
ההכנות בארץ ישראל
ההכנות בארץ בכלל ובירושלים בפרט היו נרחבות ועמדו בסימן הַחְדָשָה וניקיון בממדים שהארץ לא ידעה כמותם במשך כל תקופת השלטון העות'מאני עד אותה עת. יועץ הבנייה לעיריית ירושלים, קונרד שיק, כתב דוח מפורט בקשר להיערכות זו.[1] ההיערכות החלה כבר בראשית קיץ 1898.[2] הובאו מרכבות חדשות וסוסים מקושטא. הוכשרה הדרך בין חיפה ליפו למעבר מרכבות סוסים באמצעות גישור ארבעה מעברי מים. נמתח קו טלגרף מירושלים אל יריחו, כדי לשמור על קשר רציף עם אירופה, אך מפני שהקיסר לא הגיע ליריחו נותר הקו ללא שימוש.
חיפה
הציפייה לביקור הקיסר בארץ עוררה התרגשות רבה. יפו וחיפה התחרו זו בזו שההחפה (עגינה של הספינה) של המשלחת הקיסרית תהיה בתחומן (לבסוף נצחה חיפה בזכות המושבה הגרמנית שהייתה סמוכה לנמל). לאחר מסע השתדלות ניתן הכסף[3] והחלה עבודת הבנייה. תכנון המזח נמסר לידי גוטליב שומאכר,[4] ארכיטקט המחוז, בן המושבה הגרמנית בעיר. בניית המזח העלתה שוב את המחלוקת עם נתיניה הצרפתים של העיר, שטענו שהבנייה מיותרת מאחר שכבר היו בעיר מזחים נוספים. במזח זה, שאורכו היה 85 מטר ורוחבו 6 מטרים, הותקן גרם מדרגות. עקב מגבלה מלידה שהייתה לקיסר במקלעת זרועו, היה צורך שהסירה שתשיט את הקיסר ורעייתו תוכל להיקשר בדיוק בגובה המתאים.[5]
יפו
בזמן שהותו בארץ ישראל, היה הקיסר אורחה של חברת הנסיעות תומאס קוק. מחנה הפמלייה כלל 26 אוהלי שינה, ששה אוהלי-טרקלין גדולים מאד, מטבחים ניידים, 500 פרדות, וטבחים, מלצרים, משרתים ונושאי-מים.[6]
ירושלים
השינוי המרכזי בירושלים היה פריצת פתח למעבר מרכבה ליד שער יפו, שאותו מתאר באופן ציורי דוד ילין:
על התיקונים ההולכים ונעשים לקבלת פני קיסר אשכנז, אומר כבוד פחת עירנו להוסיף עתה שער חדש בחומת עירנו על יד שער יפו מימין, למען תהיה דרך ישרה ומיוחדה לעגלות לבוא אל תוך העיר, והרחוב הנהדרי אשר לפתח שער עירנו בביאה, יתרחב הרבה יותר, ולצורך זה יפרצו בחומת העיר פרץ, ואת החיל העתיק [החפיר] אשר בין הרחוב הזה ובין מגדל דוד ימלאו בעפר. וקמו הפעם דברי רבותנו ז"ל האומרים: "מלך פורץ לו גדר, לעשות לו דרך"... וקול שוט וקול אופן יישמע ברחובותנו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.
— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 249, 262
בנוסף הורחבו דרכים בירושלים על הר ציון, הר הזיתים ובדרך לבית לחם, תוך הריסת בתים במקרה הצורך, כדי לאפשר את מעבר המרכבה הקיסרית.
רחובות העיר נוקו, ובמיוחד הוסרו תוספות בנייה בדרך היורדת משער יפו. פקידי עיריית ירושלים ("הרשות") אכפו על תושבי השכונות לנקות בעצמם תִלי אשפה שהצטברו במשך עשרות שנים ולגדר חצרות ופרצות. נערכו שיפוצים נרחבים בשוקי העיר ובפרט שופץ שוק הכתנים, שדרך שערו נכנס הקיסר להר הבית. גם על הר הבית עצמו נערכו שיפוצים ונפתחו פתחי תאורה מיוחדים בכיפת הסלע.
מערכות אספקת המים לירושלים שופרו ושופצו לקראת הביקור, דבר שלא נעשה במאות השנים שקדמו לביקור. נמתח קו טלגרף הישר אל אוהלו של הקיסר, שהוקם במחנה מגודר בשדה ברחוב הנביאים (במקום שבו ניצב כיום בית הספר אורט). עבור מחנה הקיסר הוכנו בגרמניה מבני עץ מיוחדים שנועדו לשמש חדרי שינה, אולם קריאה וחדרי אוכל,[7] אך בפועל השתכנה הפמליה באוהלים.
אורחים רבים (בהם בנימין זאב הרצל) הגיעו לירושלים לקראת הביקור. למעלה מ-3,000 אורחים הזמינו מקום מבעוד מועד, ובעלי בתי המלון הקימו אוהלים בחצרותיהם כיוון שהמקום לא הספיק לכל הבאים. בעלי בתים שביתם היה סמוך לרחובות שבהם עתידה הייתה התהלוכה הקיסרית לעבור השכירו מקומות צפייה על גגות הבתים ועל המרפסות. במקביל הועלתה רמת הביטחון, ולפי דיווחו של דוד ילין,
שוטרים חדשים באו וכפעם בפעם יסורו אל המלונים להתבונן באורחים החדשים הבאים והרשות [כלומר: נציגי השלטון] משגחת גם היא בעין פקוחה, וכל נודד המתגורר פה באפס עבודה - כיווני, כארמני, כאיטלקי - יישלח מן הארץ בידיעת ציר ממשלתו. גם על החוף ביפו מדקדקים מאד בכניסת כל איש זר... הנה זאת עשה פקידות השוטרים, כי שלחה את אנשיה אל כל הבתים אשר גזוזטרותיהם פונות אל הדרך, לרשום שם בעליהם ולדרוש ממנו כי לא יתן לבוא אל ביתו רק אלה אשר הוא מכירם היטב בתור אנשים נכבדים.
— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 267, 282
ה"רשות" גם אסרה כלבים נובחים ברחובות העיר כדי שלא תוטרד שלוות נפשו של הקיסר.
הטמפלרים, בני המושבה הגרמנית, טבעו מדליה מיוחדת מניקל, שאותה נשאו על חזם. הם שכרו את המרפסות בבתים סביב שער יפו וכן הניפו דגלים ונטו שערי כבוד מפוארים במושבותיהם. הטמפלרים גייסו את הצייר גוסטב באוארנפיינד על מנת שיכין אלבום ציורים מהודר של "המושבות השוואביות בארץ ישראל", הוא האלבום הקיסרי, אשר הוגש לקיסר בעת ביקורו במושבה הגרמנית בחיפה.
הכיסא המיוחד עליו ישב הקיסר בעת ביקורו שמור בכנסיית הגואל יחד עם ספר האורחים של הביקור. לקראת הביקור הוכנו גלויות עם דיוקנו של הקיסר עם נופי ירושלים, אלבומי צמחים מיובשים שנעשו כמזכרת מארץ הקודש ותעודות וברכות מאת הקהילה היהודית, את הקיסר ליווה בביקורו האמן הגרמני גוסטאב באורנפיינד (1848–1904) שחי בירושלים.[8]
הכנות היהודים
כל העדות והלאומים סייעו לממשל לקשט את הדרכים והרחובות ובמיוחד את חלקת השדה ברחוב הנביאים שעליה עתיד היה לקום מחנה הקיסר ופמלייתו. אחד מהקישוטים היה שערי כבוד ניידים שהוקמו על ידי העדות השונות. בקישוט שערי הכבוד הצטיינו במיוחד היהודים, אשר ארגנו לצורך כך ועד מיוחד, שהורכב מנציגי כל העדות שבירושלים. שער היהודים, שהיה הגדול ביותר והמקושט ביותר מבין שערי הכבוד, הוקם סמוך לבית הספר כי"ח ברחוב יפו, במקום שבו עומד כיום מרכז כלל. בתוך השער הוקמה מצד אחד סוכה ובה ספרי תורה, ומן הצד השני בימת כבוד שעליה יועדו לשבת הרבנים הראשיים ר' יעקב שאול אלישר ור' שמואל סלנט וכן רבה הראשי של חברון הר' אליהו מני. בנוסף ישבו בסוכה ראשי הציבור היהודי ונכבדיו כיוסף נבון ביי, נסים בכר, יואל משה סלומון, ישראל דב פרומקין, יהושע ילין ועוד.
מרשימת המכובדים בלט בהיעדרו הרצל. בעוד מספר אנשים בקהילת יהודי ירושלים ביקשו כי ישב בין נכבדי היהודים בשער הכבוד, ואף ישא דברים בפני הקיסר, הרי שרוב חברי הוועד, דתיים מקרב אנשי היישוב הישן התנגדו, בהשפעת החכם באשי של קושטא, בשל המתח בין הדת לציונות, ובשל חששם מהשלטון הטורקי, שהיה עוין לציונות. ואכן, בעת מעברו של הקיסר בשער שהה הרצל במלון קאמיניץ (לפני שעבר לבית שטרן).[9]
ויחלט הוועד לעשות שער כבוד בשם עדת ישראל, ועל יד השער סוכה נהדרה אשר יעטוה בכל הפרוכיות היקרות אשר בבתי הכנסת השונים לעדותנו, ובכל כלי הכסף והזהב, הכתרים והרימונים אשר על ספרי התורה, וישבו בסוכה רבותי עדותנו... ועל יד השער מזה ומזה יעמדו ילדי בית הספר להאציל לבית למל ובית היתומים האשכנזי[10] ובני בית תלמוד התורה אשר לעדת הספרדים [כלומר תלמוד תורה "דורש ציון"], כולם לבושים מלבוש אחד ודגלים בידיהם, וריננו שיר עברי בנעימת השירה הלאומית האשכנזית (כלומר לפי מנגינת ההמנון הגרמני).
— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 267
השיר מתחיל במילים:
אלוקי ציון יקדמך
יאר פניו אליך יברכך
ברוך הבא
עיר המעטירה
אוית ציון להאירה
ברוך הבא!
ומכיל עוד שלושה בתים באותה רוח. זמן רב התאמנו התלמידים בביצוע שירים גרמניים על מנת שהקיסר יבין את שירתם, אך בהנהגת היישוב פרץ ויכוח על השפה בה יש לשיר, לכן יצאה משלחת מיוחדת כדי לשאול את הקיסר באיזו שפה הוא מעדיף שהתלמידים ישירו - תשובתו הייתה חד משמעית "ברור שאני מעדיף בעברית".
עזריאל זליג הויזדורף הכין ברכות מיוחדות בגרמנית וסיכום פעילותו בירושלים מאז שעלה ארצה[11] להלן התרגום: בכותרת ”לזיכרון להוד מעלתו הקיסר וילהלם השני והוד מעלתה הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה. עבדו הנאמן והמסור המרשה לעצמו להגיש להוד מעלתו יורש העצר מתוך יראה וכבוד את הכתבים הבאים אודות פעילותי בת 52 שנה.” לאחר הפירוט מסיים הויזדורף ”אני רואה עצמי מחויב בשם כל היהודים שבעיר הקודש ירושלים להביע את תודתנו העמוקה עבור חסות החסד המיוחדת. אנו מתפללים מכל הלב לבריאותו והצלחתו של הזוג הקיסרי, כמגיני המקום הקדוש לאלפי יהודים נאמנים וכמיטיביהם. ירוממו השמים את בית הוהנצולרן לברכה גדולה ולכבוד כל העמים. יתן האל שהנסיעה תהא נסיעה מאושרת ויוכלו במזל טוב לחזור לביתם, זוהי המשאלה של עבדם הנאמן ביותר של הוד מעלתם. (חתום) זליג האוזדורף, ירושלים 29 באוקטובר 1898”.
מקבלת הפנים נעדר גם הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית, בנימוק שהקיסר הגרמני הוא מזרעו של עמלק.[12]
הכנות העדות האחרות
עיריית ירושלים לקחה על עצמה לקשט את הרחובות הראשיים בקשתות מחופות בענפים ירוקים, ותלתה מאות דגלים של האימפריה העות'מאנית ושל גרמניה על כל בתי העיר. קונרד שיק מדווח שעל ביתו-שלו (בית תבור) בלבד נתלו 15 דגלים.
בני הקהילה הפרוטסטנטית בירושלים שקדו על סיום ההכנות לבניין כנסיית הגואל, שאותה היה עתיד לחנוך הקיסר בעת ביקורו, והעבודות נמשכו כמעט כל שעות היממה.
הערבים תושבי העיר הקימו שער כבוד בגן העיר, כיום גן דניאל, הסמוך לבית העירייה. בשער ניצבו תלמידי בתי הספר הממשלתיים ונכבדי העדות השונות. המוסלמים שיפצו את מבני הר הבית, שם עמדו לערוך לקיסר את קבלת הפנים הממלכתית של המוסלמים בארץ ישראל.
מהלך הביקור
בחיפה
ביום הגעת הקיסר לעיר - 25 באוקטובר - הוכרז יום שבתון בעיר. עם הגעת אונייתו של הקיסר, היאכטה הקיסרית "הוהנצולרן", עלו עליה הקונסול הגרמני בביירות, פרידריך קלר, סגן הקונסול הגרמני בחיפה, ופקידים טורקיים. לאחר מכן ירד הקיסר במזח שנבנה למענו סמוך למושבה הגרמנית והתקיים טקס רב משתתפים. לאחר מכן נלקחו הקיסר ופמלייתו למרומי הכרמל לתצפית על המושבה.[13] מחזה זה עשה רושם רב על פמליית הקיסר, וכתבות רבות נכתבו על כך בגרמניה לאחר מכן. במקום התצפית, על אדמות שנרכשו על ידי הטמפלרים כחלק משכונת כרמלהיים, נבנה אובליסק, ותושבי המושבה ציינו במקום זה מדי שנה את ה"קייזרפסט".
בדרך ליפו
ביום רביעי, י בחשון תרנ"ט, 26 באוקטובר 1898 רכבה הפמליה המלכותית מחיפה בדרכה ליפו. "מחיפה עבר וילהלם במרכבה לאורך השרון, על גשרים מיוחדים שנבנו לכבודו על נחל מערות, על נחל דליה (דיפלה) ובשפך נחל תנינים, והם קיימים עד ימינו".[14] בערבו של אותו היום חנתה השיירה בחאן בורג',[15] כיום ממערב לבנימינה.[16] למחרת היום חצתה השיירה "את הירקון בג'יסר אל הדאר, כדרך שעשו זאת יהודית ומשה מונטיפיורי כשישים שנה קודם לכן.[17] ואילו על ואדי מוצרארה כבר המתין להם הגשר הרביעי בסדרת "גשרי הקייזר"",[18] שבמפות המנדט נודע בשם "גשר שרונה" ובפי העם "גשר מוסררה".
ביפו
אחרי הצהריים של ה-27 באוקטובר, הגיעו הקיסר ורעייתו ליפו ולנו במלון במושבה הטמפלרית בעיר. בגלל גודלה של הפמליה, התאכסנו האורחים בשני מלונות הפאר שבמושבה: מלון "דו-פארק" (כיום: "בית עמנואל"), בו התארחו הקיסר ורעייתו ובמלון "ירושלים" הסמוך.
בדרך לירושלים
ביום שישי 28 באוקטובר יצאה שיירת המרכבות לכיוון ירושלים, ועצרה לביקור קצר בבית הספר החקלאי היהודי מקוה ישראל. שם גם נפגש הקיסר בפעם השנייה פגישה קצרה עם הרצל (הפגישה הראשונה התקיימה בקונסטנטינופול). בראש השיירה דהר גדוד משמר טורקי, ואחריו פלוגת פרשים פרוסים בחרבות שלופות. מעליהן התנופפו הסהר הטורקי, הנשר הגרמני ודגלוני חברת תומאס קוק. הקיסר רכב על סוס לבן, לבש מדי חאקי בגוון אפור וחבש קובע זהב מחודד על צעיף משי לבן.[19] תמר קופרשטיין, תלמידה במקווה ישראל, תיארה בזיכרונותיה את הגעתו של הקיסר הגרמני לשער בית ספרה: "וילהלם קיסר עובר על פני בכל הדר-תפארתו, עם כל בני-סיעתו. כולם לבושים בתלבושת היפה של האבירים, נשרי-הזהב שעל כובעיהם מתנוצצים מול השמש".[20] הקיסר הבחין בהרצל מרחוק ועצר את סוסו בבת אחת, מה שגרם לערבוביה בקרב הרוכבים ואחד החצרנים נפל מסוסו. הקיסר שאל את הרצל מה שלומו וקיים איתו שיחה קלה שנמשכה מספר דקות, שבסיומה לחצו ידיים והשיירה המשיכה בדרכה אל עבר הרי יהודה.[19]
עם לילה נטה מחנה הקיסר את אוהליו בשדה באזור שער הגיא. בשבת עם שחר יצאה השיירה לעלות לירושלים, תוך שהיא עוברת דרך הכפר אבו גוש, שתושביו הכינו עבור הקיסר תצוגת פעלולים על גב סוסים ("פנטזיה"), שהרשימה את הקיסר והוא הקדיש לה מקום נרחב יחסית בזיכרונותיו.
בירושלים ובסביבתה
ביקורו של הקיסר בירושלים נמשך שבוע ימים, ויועד במיוחד לטקס חנוכת כנסיית הגואל הלותרנית-פרוטסטנטית. הביקורים נערכו בצניעות יחסית מצִדו של הקיסר, ללא פמליה גדולה ושומרי ראש, על גבי סוס או מרכבה קלה ופתוחה. זאת על רקע תהלוכות של אישים פחותים בדרגה, שנהגו לנוע בירושלים מלווים בגדודי פרשים וקאוואסים (מעין שומרי ראש טקסיים באימפריה העות'מאנית), מגרשים את הקהל לפניהם.
ביום שבת י"ג בחשוון, 29 באוקטובר, בשעה 11:00 נכנסה שיירת הקיסר בשערי ירושלים.
קול המולה נשמע, מרכבות עוברות בהמון ובהן גדולי שרי אשכנז לבושי מחלצות, אחריהם עוברים בדווים רוכבים על סוסיהם ורמחיהם הארוכים בידיהם, וגדוד צ'רקסים צעירי ימים חמושים מכף רגל ועד ראש נושאים דגלים אדומים, ואחריהם הוד הקיסר רכוב על סוסו הלבן, והוד מלכותה הקיסרית רוכבת במרכבתה בלווית אחת משרות היכלה, וכל הכבודה פונה שמאלה לדרך המלך ללכת במסילה המובילה אל מחנה הקיסר. מנגינת [כלומר תזמורת] הצבא ניגנה את השיר הלאומי האשכנזי, ובדרוך רגלי הקיסר על הארץ, לפני מחנהו, השמיעו כלי התותח, אשר על מגדל דוד, אחד ועשרים קולות, ותדע כל העיר כי האורחים כבר באו.
— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 287
הקיסר נכנס לשערי מחנהו לשם מנוחה והתכוננות לתהלוכה הטקסית שנערכה בשעה 15:00. השיירה נעה ממחנה הקיסר ברחוב הנביאים מערבה, דרך הקונסוליה הגרמנית, עד הפניה לרחוב יפו (כיכר הדוידקה של היום), ומשם דרך "שער היהודים" ולאורך רחוב יפו המקושט עד שער יפו ודרכו אל כנסיית הקבר. בשעה 18:00 חזר הקיסר לקבלת פנים עם בכירים בממשל המקומי ובכירי הקהילה הגרמנית בארץ ישראל, שנערכה בקונסוליה הגרמנית. עם ערב ראתה העיר ירושלים מראה שאותו לא ראתה מעולם:
ובערב נראה אור גדול בכל פינות ירושלים, כל הפנסים לאורך הדרך אשר מחוץ לעיר הודלקו, ולפני בתי כל פקידי ממשלתנו והמוסדות האשכנזיים והטורקים והמגדלים, דולקים מאות פנסים שונים, והעיר מלאה אורה ושמחה, ובני עירנו רואים מחזה אשר טרם ראו כמוהו פה.
— דוד ילין, ירושלים של תמול, עמ' 291
ביום ראשון נסע הקיסר לבית לחם על מנת לחנוך את בית היתומים הגרמני שם. בדרך עבר דרך המושבה הגרמנית, שקיבלה אותו בדגלים ובמשמר כבוד שהוצב לאורך הדרך. אחר הצהריים עלו הקיסר ורעייתו להר הזיתים לתפילה בגן כנסיית העלייה הרוסית; התפילה הוקדשה לאַוּגוסטה ויקטוריה, ובמעמד זה גם הובטח לה שייבנה בסמוך בית החולים אוגוסטה ויקטוריה על שמה (בית החולים נחנך ב-1910).
יום שני יועד מלכתחילה להיות שיא הביקור. עם בוקר נחנכה כנסיית הגואל ברוב עם ובטקס דתי. בלילה נערכה במחנה הקיסר חגיגה שבה נורו לשמי הלילה של ירושלים זיקוקין די נור ונכבדים מכל הדתות עוטרו באותות כבוד של האימפריה (בהם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, הרופא משה וולך, עזריאל זליג הויזדורף וראש העיר יאסין אל-ח'אלידי).
יום שלישי תוכנן במקור לביקור ביריחו, אך בשל החום הכבד נערכו תחת זאת ביקורים של הקיסר ורעייתו, ביחד ובנפרד, במוסדות חינוך ודת גרמניים. הקיסר ביקר בבית היתומים שנלר לבנים, ורעייתו בטליתא קומי, מוסד שנועד לנערות. עם ערב ביקרו השניים בהר הבית, שם נערכה להם קבלת פנים מטעם המוסלמים.[21]
ביום רביעי ביקר הזוג הקיסרי במוריסטן שבלב הרובע הנוצרי, בעירייה (בית הסראייה) שם חילק כיבודים לקאדי ולמופתי של ירושלים. אוגוסטה ויקטוריה ביקרה בבית החולים לילדים מריאנשטיפט בראשות הד"ר מקס סנדרצקי ובבית ספר לנערות. באותו יום אירעה טרגדיה שהעיבה על המשך הביקור. בבית הספר לנערות נבחרה התלמידה המצטיינת, בתו של הממונה על החינוך איסמעיל ביי אל-חוסייני, להגיש לקיסרית מתנה מעשה ידי התלמידות. אוגוסטה ויקטוריה שוחחה עם הנערה באנגלית צחה והתרשמה מחוכמתה ומנימוסיה. באותו ערב ערך אבי התלמידה מסיבה גדולה לכבודה בבית שהיום ידוע כאוריינט האוס, בהשתתפות נכבדים מפמליית הקיסר. במסיבה הודלקו זיקוקין די נור. הנערה הציתה זיקוק שהתפוצץ, והיא נפצעה אנושות. למרות הטיפול שקיבלה הישר מידיו של רופאו האישי של הקיסר, נפטרה הילדה כעבור שעות אחדות.
מאורע חשוב אחר (מנקודת מבט ציונית) שאירע בצהרי אותו יום ד' 2 בנובמבר הוא ראיון קצר נוסף של הרצל אצל הקיסר במחנהו בירושלים.[22] לדברי הרצל: "קבלת פנים קצרה זו תשמר לנצח נצחים בדברי ימי היהודים ולא מן הנמנע הוא שתהיינה לה גם תוצאות היסטוריות. אולם מה מבדחים הם פרטי כל המאורע." כוונתו הייתה לסידורי הטקס הפרוסיים שננקטו ולמשכו הקצר של המעמד, שנמשך פחות מרבע שעה, חלקו הקראה של הרצל מן הכתוב בנוגע לתועלת הכלכלית שניתן להפיק מארץ ישראל, למשל הפקת חשמל מנהר הירדן, ובסופו מציין הרצל תשובה סתמית של הקיסר שארכה "חמישה או שישה רגעים", לגביה מציין הרצל ביומנו[23] ש"איך מילא את חמשת או ששת הרגעים של תשובתו לא אזכור עוד." בשאר הזמן הוחלפו הלצות עם השגריר הגרמני ועם ברנהרד פון בילוב. הראיון הסתיים בהושטת ידו של הקיסר להרצל ללחיצת ידיים.
ביום חמישי נערכה תפילה חגיגית בכנסיית הגואל, והחלו ההכנות לפירוק מחנה האוהלים. ביום שישי, בשעה 8:30 נשמעו 21 יריות תותח מעל מגדל דוד ושיירת הקיסר יצאה לכיוון תחנת הרכבת, כאשר משני צִדי דרכה ניצבו פרשים בדואים וצ'רקסים ומקהלת ילדים ערבים נושאי דגלים קראו "ג'וק יאשא!" (בטורקית: יחי!). הקיסר התעכב מעט בשער יפו על מנת לנחם את איסמעיל ביי אל-חוסייני על מות בתו, ירד ברכבת חזרה ליפו וביקורו בירושלים תם.
השפעות הביקור
ביקור הקיסר נחשב לאחד האירועים המרכזיים בתולדות ארץ ישראל בסוף המאה ה-19, ומוזכר בהרחבה בכתבים של התקופה. בהקשר זה ביקור הקיסר נתן חיזוק להתיישבות הגרמנית בארץ ישראל, שהתבטאה בהקמת כנסיות, מוסדות ציבור ומושבות טמפלריות.
לביקור היו השפעות ארכיטקטוניות בירושלים בהקשר לבנייתם של כנסיית הגואל, אשר נחנכה במהלך ביקורו, הקמת כנסיית הדורמיציון, שאדמתה ניתנה כמתנה לקיסר מאת הסולטאן במהלך הביקור, הקמת מתחם אוגוסטה ויקטוריה על פי בקשת רעיית הקיסר, וכן פריצת פתח בחומת העיר העתיקה בסמוך לשער יפו. השפעה נוספת על ירושלים הייתה כי לראשונה הונהגה בה תאורה לילית ברחובות.
לביקור הקיסר הייתה משמעות חשובה בהקשר להתקרבות ביחסים שבין האימפריה העות'מאנית לגרמניה. בעקבות מלחמת קרים, שבה ניצלה האימפריה העות'מאנית מכיבוש על ידי רוסיה רק בזכות תמיכתן של אנגליה, צרפת וגרמניה, נעשתה התלות הטורקית במעצמות אירופיות לגדוֹלה. כך לדוגמה הצי הטורקי תוחזק על ידי האנגלים והצרפתים, בעוד חילות היבשה נהנו מחניכה גרמנית. ואולם התחושה השוררת הייתה שהיחס האנגלי והצרפתי לעבר האימפריה היה מעורב בתחושות עליונות וזלזול, ולעומת זאת היחס הגרמני היה שוויוני יותר. ביקור הקיסר היה גורם וסמל להתקרבות זאת, ובעקבותיו אף נפוצו שמועות על כך שהקיסר התאסלם בחשאי.[דרוש מקור] מאמצי ההתקרבות של הקיסר, שבאו לידי ביטוי במסע, נתנו פרי בעת מלחמת העולם הראשונה, בעת שהאימפריה העות'מאנית החליטה להצטרף למלחמה לצִדה של גרמניה.
בתיאורים רבים של כיבוש ירושלים בידי הבריטים יש אזכור למסע הקיסר לארץ ישראל בהקשר לטקס כיבוש ירושלים. בעוד שעבור הקיסר נפרץ פתח בחומה, והוא נכנס לעיר העתיקה רכוב על סוסו, הגנרל אלנבי ירד מעל סוסו עם הגעתו לשער יפו, ונכנס לירושלים באופן רגלי, כעולה רגל.
תצלומי הביקור
אליז'ה מאיירס, יהודי מומר, תיעד במצלמתו את ביקור הקיסר בירושלים. הוא היה צלם חובב שהשתייך למושבה האמריקאית בירושלים. לתמונות שצילם היה ביקוש רחב בקרב עיתוני התקופה, ומכירתן הכניסה כסף רב לקופת המושבה. בעקבות הצלחה זו הוקמה מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית. תמונות מחלקת הצילום של המושבה, הכוללות גם את תצלומי מסע הקיסר, נתרמו לימים לספריית הקונגרס האמריקאי, והועלו לאתר ספריית הקונגרס באינטרנט בשם 'אוסף אדית ואריק מטסון' (G. Eric and Edith Matson).
התצלום המפורסם ביותר מביקור הקיסר בארץ ישראל הוא תצלום פגישתו עם הרצל, אשר נערכה בעת ביקור הקיסר במקוה ישראל. מי שהתבקש לצלם את האירוע היה דוד וולפסון, שלא היה צלם במקצועו, ואשר התרגש מגודל המעמד ולכן לא הצליח לקלוט בתמונה אחת גם את הקיסר וגם את הרצל. התמונה שקיבל הייתה של הקיסר יושב על סוס לבן ומביט לעבר קצה רגלו של הרצל; הרצל עצמו לא נמצא בתמונה. עם פיתוח התצלום התגלתה התקלה, ולכן הוחלט להשתמש בטכניקת הפוטומונטז' על מנת ליצור תמונה טובה יותר. לטובת העניין נלקח הרצל ליפו, וצולם על גג אחד הבתים שם, כשהוא מחזיק את כובעו בידו (במעין מחוות כבוד). וולפסון חיבר את שתי התמונות על ידי "שתילת" תמונתו של הרצל בתמונה המקורית, העברת הקיסר אל הסוס השחור שהיה מאחוריו, ומחיקת הסוס הלבן כליל. התמונה המעובדת היא התמונה שפורסמה מאוחר יותר כהנצחת המאורע החגיגי.
לקריאה נוספת
- דוד ילין, ירושלים של תמול, עמודים 242–300.
- איטה ילין, לצאצאי זכרונותי, חלק שני עמודים 40–41, ירושלים תש"א
- קונרד שיק, 'הכנות שנעשו בירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בסתיו 1898', בתוך: אלי שילר, למען ירושלים (אריאל 130–131, עמודים 200–202).
- אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמודים 742–743 (ביקור הרצל).
- ג'וני מנסור, הקיסר הגרמני וילהלם השני מבקר בחיפה , חיפה - ביטאון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 10, ספטמבר 2012.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- פגישת הרצל והקיסר ויליאם השני - הרצל ובלפור חקק.
- דיווח על הביקור בעיתון החבצלת
- דיווח על הביקור בעיתון הצפירה
- מסע בעקבות הרצל בארץ ישראל תיעוד באתר מט"ח של מסעו של הרצל לפגוש את הקיסר
- דיווח על הביקור בעיתון ה"ניו יורק טיימס", 29 באוקטובר 1898 (באנגלית)
- אלכס כרמל, אלבום הקיסר, 1898, קתדרה 39, אפריל 1986, עמ' 86-79
- דוד ילין, ירושלים של תמול באתר פרויקט בן-יהודה
הערות שוליים
- ^ קונרד שיק, 'הכנות שנעשו בירושלים לקראת ביקורו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בסתיו 1898', בתוך: אלי שילר, למען ירושלים (אריאל 130–131, עמ' 200–202).
- ^ דוד ילין מציין י"ט בסיוון תרנ"ח. וראו גם: ידיעה על תחילת ההכנות, חבצלת, 10 ביוני 1898.
- ^ הצפירה י"א חשון תרנ"ט.
- ^ גוטליב שומאכר, יוסי בן ארצי מתוך קתדרה ספט' 1994 ושמעו גם גשר, נמל, חזית עיר והיכל העירייה, הרצאה מאת יוסי בן-ארצי בערוץ האקדמי.
- ^ בזמן ייבוש השטח בקצה המושבה ובניית הנמל (באזור דגון של היום) הובאו מספר אבנים מהמזח של שומאכר ונקבעו בגדר של בית העם (כיום נמצאות האבנים בחצרו של מוזיאון העיר).
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 321.
- ^ ידיעה מתורגמת מהעיתון "Le Progres", חבצלת, 8 ביולי 1898.
- ^ בתערוכה מטעם מוזיאון ישראל שהתקיימה בבית טיכו 100 שנה לאחר הביקור הוצג גם אלבום שעליו נכתב כי התקבל כמתנה מעזריאל זליג הויזדורף וכנראה הועבר עם שאר הפריטים שהוצגו בתערוכה להוספיס האוסטרי
- ^ הצפירה, כסלו תרנ"ט (1898).
- ^ בית היתומים דיסקין או בית היתומים האשכנזי של זאב וילהלם הרצברג, שהיה קשור לבית הספר למל.
- ^ הדפים מצויים כיום בידי המשפחה לאחר שנמצאו בארכיב המלכים והובאו לארץ בידי אלכס כרמל.
- ^ בספר חכמת חיים, מאת שלמה זלמן זוננפלד בעמוד תלח, מתוארות הנסיבות: "בשנת תרנ"ח [=1898] ערך הקיסר וילהלם השני ביקור מלכותי בירושלים. יהודי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, ואף בנו שער מקושט, שבו קיבלו את פני הקיסר רבני ירושלים בראשות רבי שמואל סלנט זצ"ל. כל יהודי ירושלים – אנשים, נשים וטף יצאו לקבל את פני הקיסר בעיקר כדי לזכות לברך 'ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם'. היחיד שנשאר בבית ולא יצא לקבל את פני הקיסר, היה מורנו [=הרב חיים יוסף זוננפלד] ונימוקו: 'מקובלני מאת מורי ורבי מרן הגרי"ל דיסקין זצ"ל שגרמניה זו עמלק ואין מקום לברך בשם ומלכות על מלך שהוא מזרע עמלק, שאנו מצווים למחות את זכרו. זקני ירושלים מוסיפים, שהצדיק רבי צבי מיכל שפירא, נסתפק אם לקבל את פני הקיסר ומן השמים מנעוהו. כי יומיים לפני בוא הקיסר, נתהפך על רגליו קומקום של חמין, שמנעו ממנו את ההליכה". (מובא במאמר הזה של פרופ' ישראל רוזנסון במוסף פורים תשע"א של מקור ראשון).
- ^ אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים מהדורה רביעית, עמ' 139–138.
- ^ ז. וילנאי, "אריאל, "אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל", עם עובד/תרבות וחינוך, כרך ב, ג-ז, תל אביב, 1977, עמ' 2005
- ^ בציון הזיכרון שנקבע על כותלו של הבורג' של בנימינה נכתב: "כאן חנה הקיסר הגרמני וילהלם השני, בבואו לארץ לפגוש את הרצל" בפורום 'טיול בעיר' בפורטל תפוז
- ^ ז. וילנאי, מדריך ארץ ישראל — תל אביב, השרון והשפלה, "תור" [תל אביב] תש"א, עמ' 81
- ^ "השכמנו היום [ביפו] לפני השעה השישית... ובמשך שעה באנו אל גשר אבנים אשר כמעט נחרב. וכאשר עברנו את נהר פַּטְרַס באנו בשעה התשיעית אל קבר אללה אבן עלים". אַבּוּ בֻּטְרֻס, שיבוש השם אנטיפטריס - אפיקו העליון של הירקון בפי הערבים. עלי אִבְּן עוּלַם, הוא סידנא עלי בחוף נוף ים של היום.
- ^ עורכים: גבריאל ברקאי ואלי שילר, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - ליקוטי ארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, תשס"א - 2001, עמ' 93
- ^ 19.0 19.1 עמוס אילון, הרצל, עמ' 322.
- ^ מזכרונות תמר קופרשטין, (חשון תרנ"ט 1898). עג. הרצל במקווה-ישראל, עמ' 764–765, בתוך: אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, ב', ירושלים, תש"ז–1947.
- ^ מכתבים מירושלים, המליץ, 24 בנובמבר 1898
- ^ אברהם יערי, מסעות, עמ' 750–754.
- ^ עניין היהודים - פרקי יומן, מוסד ביאליק, כרך ב', עמ' 60.
25815270מסע וילהלם השני לארץ ישראל