אהרן ראובני

Click to Shrink Back

Click to Enlarge

---

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יושבים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

אהרן ראובני (שִימשֶלֶביץ') (י"א באב תרמ"ו, אוגוסט 1886 – 10 בספטמבר 1971) היה סופר עברי ומתרגם מהשפות אנגלית, צרפתית ורוסית. חתן פרס ביאליק לספרות יפה (1969). בנו של צבי שַמַשי ואחיו של יצחק בן-צבי.

חייו

נולד בפולטבה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1886. מילדותו היה אינדיבידואליסט, סקרן והרפתקן. בגיל צעיר פרש מלימודים מסודרים, ובגיל 17 נסע לארצות הברית. הוא קיווה להכיר את העולם החדש, ואכן הכיר אותו, אך רק מלמטה. הוא סבל מאבטלה ורעב, לעיתים ישן ברחוב, ורכש ידע ממקור ראשון על עולמם של עלובי החיים. היה זה "כור היתוך" שטבע חותם על חייו ועל יצירתו. עם פרוץ מהפכת 1905 ברוסיה מהר למצוא עבודה על אניה, שהפליגה לרוסיה. מטרתו הייתה להשתתף במהפכה, אך לדאבונו היא כבר דוכאה כשהגיע. עם שובו הצטרף לאחיו הגדול, יצחק בן-צבי, בארגון ההגנה היהודית בפולטבה. שלושה שבועות לאחר חזרתו פשטה המשטרה על חצר המשפחה ומצאה 'סליק', שבו הטמינו שני האחים אקדחים וחומרי נפץ. כל בני המשפחה נעצרו, למעט יצחק, שהצליח להתחמק. לאחר שנתיים של מעצר בכלא מקומי נשלחה המשפחה לגלות בסיביר. המקום היה קשה, אך לא סגור ושמור כמחנה. ראובני ראה את השהות שם כהזדמנות ללמוד ולחקור את האזור ותושביו.

לאחר כשנה החליט ראובני שמיצה את "מחקרו", השיג תעודות מזויפות, וברח מהמקום ביחד עם צעיר נוסף. השניים הגיעו ברגל, ואחר כך ברכבת לאירקוטסק, משם לגבול רוסיה יפן, ומשם לעיר חרבין שבצפון-מזרח סין. שם עלה בידם של השניים לקבל עבודה במחנה אמריקני בהוואי. אחרי חודשיים של עבודה בהוואי כמתורגמן חזר ראובני לשאנגחאי ומשם החל במסע לארץ ישראל. המסע - שהיה לו גם אופי "אנתרופולוגי" - נמשך כשנה, ועבר בסינגפור, ציילון, הודו, פורט סעיד ואיסטנבול. לבסוף, בשנת 1910 הגיע ראובני ליפו.

לאחר הגיעו לארץ התגורר ראובני בירושלים והתפרנס מכתיבה, בין היתר במסגרת עיתון האחדות, עיתון מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ישראל, שאחיו יצחק בן-צבי היה בין מנהיגיה. חברו הקרוב ביותר היה הסופר יוסף חיים ברנר, אשר תרגם אחדים מסיפוריו של ראובני מיידיש לעברית, ועזר בפרסומם של סיפורים אחרים.

ב-1916 נשא ראובני לאשה את אסתר שרה (סופי) בת ד"ר אהרן יוסף ירמנס. לאחר מאורעות תר"פ (1920) השתתף במשלחת של ועד העיר ליהודי ירושלים, שנסעה ללונדון כדי לתבוע את סידור מעמדה המדיני של ירושלים וארץ ישראל.

בשנת 1929 פרש ראובני בהפגנתיות ממפלגת 'פועלי ציון' ותקף בחריפות את הסתדרות העובדים ובמיוחד את ברל כצנלסון. בעקבות התקפות אלו נוצר קרע בינו לבין מחנה השמאל בארץ ישראל, והוא נכנס לעמדה פוליטית מבודדת. גם מבחינה ספרותית ראובני פעל כיחיד. הוא לא הצטרף לשום קבוצה, בוודאי לא ל'חבורת ביאליק' ו'חבורת שלונסקי' - שתי הקבוצות הניצות שריכזו את מרב הכוח הספרותי באותה תקופה. כתוצאה מבידודו הפוליטי והספרותי, החלו הבמות המרכזיות של התקופה להסגר בפניו. בשנות ה-30 יצירותיו לא זכו לכל התייחסות, ונראה כי נעלם מן המפה הספרותית בארץ. אך בשנות ה-40 חל שינוי ביחס אליו, והחלו להתפרסם ביקורות חיוביות על יצירתו, ובעיקר על הטרילוגיה 'עד ירושלים', המתארת את ירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1955 זכה ראובני בפרס ירושלים על מפעלו הספרותי. בשנות ה-60 נתן זך, דן מירון וגרשון שקד כתבו ביקורות נלהבות על 'עד ירושלים', ובשנת 1969 הוא זכה בפרס ביאליק על יצירה זאת.

לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 התנהל דיון ציבורי על בחירת שם למדינה החדשה, שעמדה לקום. ראובני טען שהוא הראשון שהציע (בדצמבר 1947) את השם "ישראל"

הגותו ומורשתו

כתיבתו מגוונת מאוד: מאמרי עיתונות, שירה וסיפורת, מסות ספרותיות, תרגומים מספרות אירופה, ואף מחקרים עיוניים במקרא, ענייני חברה ובתולדות עם ישראל וארצו. בסיפוריו הקצרים היה מהראשונים שתיארו את ימי העלייה השנייה.

היצירה הידועה ביותר של ראובני היא הטרילוגיה "עד ירושלים", שהופיעה מחדש בשנת 1987 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. הספר זכה בפרס ביאליק ובפרס אוסישקין לספרות.

מספריו

• 1923 - האוניות האחרונות, ורשה
• 1925 - שמות, ורשה
• 1928 - סיפורים: כרך א', ירושלים
• 1930 - עיצבון (תרגום מיידיש של הרומן פיין), הופיע בהוצאה מחודשת ב-1978
• 1932 - בראשית המבוכה (שני כרכים), תל אביב
• 1932 - שם, חם ויפת, תל אביב
• 1940 - דמוקרטיה וטוטליטריות, ירושלים
• 1941 - ספרות והווי, ירושלים
• 1954 - עד ירושלים (טרילוגיה), ירושלים
• 1980 - ילקוט סיפורים (בעריכת חמוטל בר-יוסף), הוצאת יחדיו

מתרגומיו

• "אבא גוריו" מאת אונורה דה בלזק, תר"ץ
• "האם" מאת פרל בק, תרצ"ד
• "דבר אל העמים" מאת אבא אבן, תש"ך
• "קנדיד" מאת וולטר, 1981

לקריאה נוספת

• אהרון ראובני – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקט וצירף מבוא וביבליוגרפיה: יגאל שוורץ, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992 (פני הספרות: סדרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עברים)
• יגאל שוורץ, לחיות כדי לחיות: אהרן ראובני – מונוגרפיה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ג-1993
• נילי סדן-לובנשטיין, אהרן ראובני: מונוגרפיה (מבוא: אבידב ליפסקר), תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ד-1994
• גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית (עמ' 809–810), הוצאת הקיבוץ הארצי, תשכ"ה
• חמוטל בר-יוסף, 'סיפורי אהרון ראובני', 'עיצבון של אהרון ראובני', עמ' 187–211, בתוך ספרה טעמי הקריאה: רשימות ביקורת ספרותית,‫ הוצאת צבעונים, 2006
• אהרן ראובני – דברים אחדים (תמלול הקלטה מ-1969), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של אהרן ראובני, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי אהרן ראובני בפרויקט בן-יהודה
• דוד תדהר (עורך), "אהרן ראובני (שימשלביץ')", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1359
• אהרן ראובני, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• אהרן ראובני, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• א. ח. אלחנני, עם אהרן ראובני, מחבר "עד ירושלים", דבר, 16 בספטמבר 1955
• משיח אבידן, באהלי סופרים | בין מנחה למעריב אצל אהרן ראובני, חרות, 28 במרץ 1958
• יוסף פרידלנדר, בחיפוש אחר האמת: סיפוריו של א. ראובני, מעריב, 8 בספטמבר 1967
• אייזיק רמבה, סופרים בנעלי-בית | א. ראובני, בעל המלאכות הרבות, מעריב, 8 באפריל 1969, המשך
• אמנון נבות, אחיו של יב"צ: מוקצה מחמת סכסוך, באתר nrg‏, 12 באפריל 2009
• איתמר לוי, "אהרן ראובני", ספטמבר 2009
• אליהו הכהן, כיצד נולד השיר 'חמש שנים על מיכאל', "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוגוסט 2017
• יהושבע סמט-שינברג, מכתבו של ראובני אל רחל המשוררת, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוקטובר 2018

הערות שוליים

הקודם: עזרא זוסמן

פרס ביאליק לספרות יפה 1969

הבא: חיים הזז

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29035972אהרן ראובני