עין זיתים
עין זיתים היה יישוב בגליל העליון, כשני ק"מ מצפון לצפת, על מדרונות הר ביריה. "עין זיתים הייתה יהודית במשך דורות, והיא אחת מפינות הארץ, ששמרה על יהודיה, הרבה יותר מאשר ברעם, שפרעם או פקיעין"[1]. לפני תחייתה על ידי 'אגודת האלף'[2] "נעבדו אותם השדות על ידי יהודי צפת. הם היו החוליה המקשרת את הדורות שחלפו עם חלוצי ההתיישבות חדשה לרציפות אחת"[3].
כאמור, תחייתה של עין זיתים על ידי חלוצים בני העלייה הראשונה בשנת 1891, וננטשה מספר פעמים עד שנות ה-40 ומאז לא יושבה מחדש. היישוב שכן כקילומטר צפונית לכפר הערבי עין זיתון, שבו שכנה קהילה יהודית במשך מאות שנים בימי הביניים, ועד למאה ה-18, וקהילה מוסלמית מימי הביניים ועד למלחמת העצמאות[4].
היסטוריה
כשנהרסה צפת מזעזועי הרעש (תקצ"ז) ירד ישראל ב"ק לעין זיתים והעביר אליה את שרידי דפוסו בתקווה להתקינו מחדש[5].
רכישת האדמות
ראשיתה של עין זיתים בניסיון של אגודת "דורשי ציון" המכונה גם "'אגודת האלף' ממינסק להקמת התיישבות חקלאית בארץ ישראל.
בראשית 1891 הגיעו לארץ ישראל דב שלפיאן, ליב חפץ ויהושע סירקין. השלושה פנו בחיפושיהם אחר קרקע, לפקידי הברון רוטשילד ובהם, אל יהושע אוסוביצקי, שהיה אז הפקיד הראשי בגליל העליון. לרשותו של אוסוביצקי עמדו שטחי קרקע עצומים כולל אדמות ביריה ועין זיתים, אותן הציע. כדי להשלים את עסקת רכישת אדמות עין זיתים נזקקו הנציגים לאישורו של הברון רוטשילד והוא אכן נתן את אישורו.
התנאים הפיזיים של שטחי עין זיתים אינם מן הנוחים ביותר להתיישבות מודרנית, המבוססת על מטעים או גידולי שדה, אם כי קיימת קרבה לצפת מה שנותן יתרונות משמעותיים בקלות השיווק והשינוע של תוצרת חקלאית.
שליחי אגודת "דורשי ציון" רכשו מידיו של אוסוביצקי 5,600 דונם קרקע בעין זיתון ובביריה. כאשר במודע החליטה האספה הכללית של האגודה, כי 2000 הדונמים שהיו אדמה סלעית ובלתי ניתנת לעיבוד מתוך סך השטח הנרכש יישאר בידיהם מתוך אמונה שימצאו מה לעשות אתם בעתיד. בפועל היו בידי האגודה 3,600 דונם בלבד, למרות התכנון המקורי לרכישת 10,000 דונם בתור התחלה.
ראשית ההתיישבות
עד יולי 1892 נרכשו בהמות משא, כלי עבודה, כלי בית, גדרות ברזל להגנה על שטחי הכרם, וכן הוחל כבר בנטיעת הכרמים. מוסדות האגודה קבעו שהגידול העיקרי יהיה גפן, תכנון שהושפע ממדיניותו של הברון במושבות חסותו וכן תוכניתו של מאירוביץ.
בשנה הראשונה נטעו בעין זיתים 160 דונם של כרמים והחלו בבניית הבתים ומבנה לבהמות.
האוכלוסייה הערבית השכנה החלה מעלה תביעות על פיהן אוסוביצקי לא רכש את כל האדמות שהוא מכר לאגודה אלא רק מקצתן והגישו תביעה לבית הדין העות'מאני שאף הוציא צו האוסר על המשך העבודות במקום. על אף הצו, המשיכו העבודות אך רק בלילה, דבר שהקשה והאט את העבודה. השוחד עלה לברון ממון רב. אוסוביצקי פעל בביירות לביטול הגזירה וסירקין יצא בטענות קשות מאוד כנגדו. רק לקראת יולי 1892 התחדשו עבודות הבנייה והנטיעה אבל נדמה היה שלא על בסיס פסיקה חוקית קבועה אלא על פי שוחד רב שניתן לפקידות הטורקית. סירקין נסע לפריז וקיבל את תמיכת הברון באגודה.
הקשיים
כבר בשנה הראשונה החלו להתעורר ספקות באשר להתאמתן של האדמות לגידול הגפן. בעיית אי התאמתן של אדמות עין זיתים לגידול גפנים החלה להתברר בשלב מוקדם הרבה יותר. הגפנים השחירו וחלו במחלה שנבעה מאחוז הגיר הגבוה באדמה.
יותר משהיו התנאים הפיזיים קשים, היווה הגורם האנושי את המפלה העיקרית של המושבה. ה"אגרונום" שנשלח לעבד את הקרקע היה חובב חקלאות לכל היותר ומימיו לא עיבד משק בסדר גודל כזה, ביישוב לא התפתחה ערבות אישית ואחריות הדדית, המנהלים שניהלו את המושבה משוללים היו כל יסוד בניהול חקלאי ומטעים, והריחוק של אנשי אגודת האלף שנשארו במינסק לא איפשר ניהול של המקום. יושב ראש האגודה (סירקין), היה עסוק בפעילות ציבורית מקיפה ובעסקיו הפרטיים ולא היווה מנהיגות מקומית ראויה בפיתוח המושבה. למרות כל הכישלונות שונה תוואי הקרקע. מבנים הוקמו על אדמת הטרשים, נבנתה רפת גדולה ופני השטח כוסו בשתילים וגפנים. אך באוגוסט 1894 פוטרו כל הפועלים השכירים וחמישה עשר הפקידים שניהלו את המקום חזרו לרוסיה.
הניסיון השני
לאחר הפסקת העבודה בעין זיתים הוחלט על הקמת התיישבות חדשה. הברון הציע לאגודה להלוות לה 50 אלף פרנק לקניית אדמות בחדרה ולנהל בינתיים ללא דמי ניהול את אדמת עין זיתים עד שיהיה לדורשי ציון כסף להחזיר לו. כעבור שנתיים נקנו תריסר חלקות בחדרה, ואילו עין זיתים עברה לניהול פקידות הברון.
עד 1907 עוד נוהלה עין זיתים לא כמושבה אלא כהשקעה חקלאית על ידי פקידי הברון ויק"א שהוציאו סכומי עתק יחסית לתקופה, עד שנזנחה כליל ב-1907. שני המנגנונים הללו החזיקו פועלים איכרים שכירים מצפת.
בשנת 1909, פורקה גם האגודה השנייה, ואדמות עין זיתים חולקו ל-25 חברים שרובם לא מימשו את זכויותיהם לעלות ארצה וליישב את המקום. גם החלקות שעובדו בידי פועלים שכירים שלהם, הפכו לחלקות עיבוד בלבד ופועליהן ישבו בצפת.
המושבה גורשה על ידי השלטון העותמאני במלחמת העולם הראשונה.
בתקופת היישוב ואחריה
ב-1925 שבה והוקמה המושבה.
לפי דיווחים בעיתון דבר, בתקופת מאורעות תרפ"ט נהגו התושבים הערבים של הכפר לרגום את שכניהם היהודים באבנים ולאיים בקריאות "אטבח אל יהוד", מפאת הסכנה עזבו התושבים היהודים את המקום ועברו לצפת למעט ארבעה אנשים שנשארו במקום. ביום 4 בספטמבר 1929 תקפו התושבים הערבים את עין זיתים היהודית, שרפו את בתי הכפר ושני יהודים שנשארו במקום, שני האחרים נמלטו אחד נהרג ביריה, השני הגיע פצוע קשה לצפת. בעקבות כך נכחדה ההתיישבות היהודית שהייתה במקום[6][7].
ב-1932 שבה ונוסדה המושבה אך שוב נעזבה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט[8]. תושבי עין זיתון הערבים השתלטו על השטחים החקלאיים של עין זיתים היהודית ועיבדו אותם[9].
_-_Building_Kibbutz_Ein_Zeitim.jpg)
בט"ו בשבט 1946 הוקם במקום קיבוץ על ידי הכשרת "מגינים" של פלמ"ח וגרעין של תנועת הבונים דרור מהונגריה. הקיבוץ השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד.[10]. במלחמת העצמאות, החל מסוף דצמבר 1947, סבל הקיבוץ מהתקפות רבות של ערביי האזור[11]. אנשי הקבוצה הפסיקו את הפעילות החקלאית, פינו את הילדים והתמקדו בהגנת המקום[12]. ב-2 בפברואר תקפו מאות ערבים את המשק, אך הם נהדפו[13]. ההתקפות וההפגזות נמשכו גם אחר כך[14]. לאחר שוך הקרבות חזרו המתיישבים לעין זיתים, שיפצו את הבתים, הקימו מפעל אריגה והחלו בנטיעת כרם[12][15]. הקיבוץ סבל ממחסור בקרקעות[16] שכן בסביבתה היו לה רק 300 דונם[17] ושאר הקרקעות שלה היו בעמק החולה. ובמסגרת מאבק על שטח עם מושב מירון יצאו אנשי הקיבוץ לחרוש ביום השבת את הקרקע כדי לקבוע עובדות בשטח[18]. במרץ 1950 היו בעין זיתים כ-80 חברים, 15 תושבים זמניים וכ-20 ילדים[19]. לקראת סוף 1951 עזבו רוב החברים ועין זיתים הובא כדוגמה לכישלון התיישבותי[20].
בנובמבר 1953 נוסדה במקום חווה של הגדנ"ע[21] - הרביעית מבין החוות החקלאיות שהקים הגדנ"ע לשם התערות נוער עולה. חניכי הגדנ"ע העולים (שכונו "מתערים") היו באים למחזורי השתלמות חקלאית של שלושה חודשים. בסיום ההשתלמות יצאו המתערים לעבודה חקלאית בקיבוצים. בדצמבר 1955 עזב הגדנ"ע, החווה נסגרה והמבנים בחווה הועברו בהמשך לידי צה"ל.
ליד היישוב הנטוש בראש הגבעה נמצאת אנדרטת חטיבה 37.
לקריאה נוספת
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
- מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה (ירושלים, יד בן-צבי, 1981).
- יוסי בן-ארצי, "תהליכי הקמתן של המושבות העבריות" תרמ"ב-תרע"ד (רקע היסטורי ואידאולוגי), המושבה העברית בנוף א"י: 1914-1882, ירושלים תשמ"ח, עמ' 45-15.
- יוסי בן-ארצי, מושבות הגליל העליון בשנים 1914-1882: היבטים גאוגרפים יישוביים, סופר, שמואלי, קליאוט (עורכים), ארצות הגליל, א, 1983.
- יוסי בן ארצי, עין זיתים. טבע וארץ כרך כ"ג חוברת 4. התשמ"א 1981
- יוסי בן ארצי, י' גולדשטיין . מושבה לא נושבה. פרשת עין זיתים 1910-1890. אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1991
- יעקב הרוזן, 'עין זיתים', בתוך: חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"א 1971, עמ' 308–325
- הצילו את עין זיתים, דבר, 2 בפברואר 1937
- מידע על אתר 3074 עין זיתים, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1971, 308
- ^ היו מספר אגודות אלף, משמעות השם - הרצון להגיע לאלף חברים על מנת להקים התיישבות בארץ ישראל, (דורשי ציון הוקמה על ידי האדמו"ר חיים ישראל מפילוב (נכדו של ר' מנחם מנדל מקוצק) ושמטרתה הייתה לייסד ישוב עבור אלף חסידים בארץ ישראל).יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, מוסד הרב קוק: ירושלים, 1991
- ^ יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1971, 308
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמוד 5732-5734
- ^ יעקב הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1971, 308
- ^ י-ב, עין זיתים, דבר, 11 בספטמבר 1929
- ^ תזכיר אכרי עין זיתים לנציב, דבר, 12 בנובמבר 1929
- ^ עין זיתים בחורבנה, דבר, 5 בינואר 1937
- ^ עין זיתים בחורבנה, דבר, 5 בינואר 1937
- ^ ד. זסלבסקי, שנתיים לעין-זיתים המחודשת, דבר, 26 בדצמבר 1947
- ^ שני הרוגים בהתקפות על עין-זיתים ובצפת, דבר, 31 בדצמבר 1947
התקפת יריות על ביריה עין זיתים וצפת, דבר, 1 בינואר 1948 - ^ 12.0 12.1 ישעיהו עשני, מבצר עוז מוריק בהר/עין זיתים, דבר, 14 בפברואר 1949
- ^ נהדפה התקפה גדולה על עין-זיתים, דבר, 3 בפברואר 1948
- ^ נהג עין זיתים נפצע ביריות, דבר, 4 בפברואר 1948
יום רביעי להתקפות על עין זיתים, דבר, 6 בפברואר 1948
יריות בגליל, דבר, 17 בפברואר 1948
קרב עם כנופיה שתקפה עין-זיתים, דבר, 3 במרץ 1949
שוב הותקפה עין זיתים, דבר, 4 במרץ 1948
11 מתקיפים נהרגו בין ביריה ועין-זיתים, דבר, 8 באפריל 1948 - ^ רשימות המן הגליל, הצופה, 3 באפריל 1949
- ^ ישעיהו עשני, אורות וצללים בעין זיתים, דבר, 21 במרץ 1950
- ^ תיקון טעות, דבר, 26 במרץ 1950
- ^ חיללו וגזלו, הצופה, 9 בדצמבר 1949
- ^ לענייני עין זיתים, דבר, 23 במרץ 1950
- ^ י. דובדבני, המבחנים שלפנינו, דבר, 9 בנובמבר 1951
שר החקלאות קורא לאלץ את העולים ללכת לחקלאות, קול העם, 14 באפריל 1952 - ^ יחזקאל ארז, תורה ועבודה בחות הגדנ"ע בעין זיתים, זמנים, 19 בנובמבר 1953
32639490עין זיתים