גלות בארץ
| כריכת הספר; עיצוב: תחיה רוזנטל | |
| כריכת הספר; עיצוב: תחיה רוזנטל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ישראל ברטל |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה | היסטוריה |
| הוצאה | |
| הוצאה | הספרייה הציונית |
| תאריך הוצאה | 1995 |
| מספר עמודים | 350 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 9653426222 |
גלות בארץ, יישוב ארץ-ישראל בטרם ציונות הוא קובץ מאמרים מאת ההיסטוריון הישראלי פרופ' ישראל ברטל. ראה אור בהוצאת "הספרייה הציונית" על-יד ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים, בשנת תשנ"ה 1995.
המאמרים, שהתפרסמו בבמות שונות למחקר היסטורי, ונאספו לקובץ, מציעים מבט חדש ושונה על אירועים ותופעות ההיסטוריות בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, מאמצע המאה ה-18 ועד שלהי המאה ה-19. בתקופה זו חלו תמורות רבות בתרבות המערב, בהגות, בפוליטיקה, בכלכלה ובמדע, ובכלל זאת במצבם של היהודים, כיחידים וכאומה. בקובץ מוצגות מבחר סוגיות הנוגעות לתקופה ושבחזית היסטוריוגרפיה של תולדות היישוב מאז שנות השבעים של המאה ה-20: היחסים בין הספרדים לבין האשכנזים באוכלוסייה היהודית והכללית בארץ ישראל; הקמת הקהילות החדשות ביישובי ארץ ישראל; תרומתו של משה מונטיפיורי לבניי היישוב; מקומם של יהודי היישוב הישן בכינון החברה היישובית הכוללת, ועם ראשית היישוב החדש בעלייה הראשונה, בשלהי המאה ה-19. בנושא האחרון, התגלעה מחלוקת מתמשכת בין המחבר לבין ההיסטוריון ד"ר אריה מורגנשטרן, ועל כן פורסם בספר, בהסכמתו, מחקר מייצג מפרי עטו.
פרקי הספר
„מבוא: גלות בארץ”
בפתח הספר מסביר המחבר את גבולות התקופה שבה נוגע הספר: "התקופה שהם מכסים ראשיתה בעליות לומדי תורת הנסתר ומחשבי קצין אל ארץ נידחת בשולי האימפריה העות'מאנית, וסופה בעליות הלאומיות הראשונות, כשהנוכחות האירופית הולכת וכובשת מקום מכריע במציאות הארץ ובנופה".[1] הוא סוקר את כברת הדרך שעשתה ההיסטוריוגרפיה הישראלית ואת ראשיתו של מחקר ארץ ישראל, שמראשוני החוקרים היהודים שעסקו בו היו תושבי ארץ ישראל, אנשי היישוב הישן, כגון ר' יהוסף שווארץ ואברהם משה לונץ. ברטל טוען כי היישוב היהודי בארץ-ישראל במאה ה-19, היה "כעין מיקרוקוסמוס של הפזורה". היישוב הישן נפלג לעדות מתוחמות, השומרות היטב על מנהגיהן ועל הזיקה והקשר התרבותי עם חברות המוצא שלהן בחוץ לארץ. בתולדות היישוב הטרום-ציוני הוא מוצא שני שלבים עיקריים, הגם שהגבולות ביניהם אינם ברורים בכל מקרה: הראשון, שלב העליות המסורתיות, שמניעי העולים בהן היו כפי המקובל מקדמת דנא, והשני, שלב העליות האורתודוקסיות, שבו נהגו העולים וחברי קהילות היישוב, במיוחד האשכנזים, בהתנהגות חשדנית ומתגוננת כלפי המודרנה, שהושפעה הן מתהליכי המודרנה הכלליים, והן מעמדתן והתנהגותן של קהילות המוצא שלהם באירופה.
„עליית ר' אלעזר מאמסטרדם לארץ-ישראל בשנת תק"א (1740)”
הפרק הוא חיבור היסטוריוגרפי וחיבור על הדרכים לכתיבת היסטוריוגרפיה. הדמות ההיסטורית העומדת במרכזו הוא ר' אלעזר מאמסטרדם; סיפורים עליו ועל עלייתו של ר' אלעזר לארץ ישראל, הובאו בספר שבחי הבעש"ט בנוסחיו השונים. הוא נולד ככל הנראה בקרקוב לאמו ולאביו שמואל לנדאו (מרגליות), בשנת 1665. נעשה תלמיד חכם וכיהן ברבנות קהילות טרנוב, ראקוב, ברודי ואמסטרדם. חיבר פירוש על המשנה בשם "מעשה רוקח". בי' בסיוון ת"ק (1740), עזב את כהונת הרבנות, ויצא לארץ ישראל; הגיע לצפת בחול המועד סוכות תק"א (1740), ונפטר כשנה לאחר עלייתו. במקורות נאמר, כי באחרית ימיו הסתכסך עם האשכנזים בצפת על משמעותו של ספר "חמדת ימים", שנחשד כחיבור שבתאי. מסיפור תולדותיו, כפי שמצטייר מהמקורות השונים והמגוונים, ניתן ללמוד על קיימותו של "קשר ימי תדיר ורצוף בין נמל מארסיי לחופי סוריה וארץ-ישראל";[2] אזכורו בספר "שבחי הבעש"ט" שימר "ידיעות היסטוריות, שמות ותאריכים", והדגמה למידע ההיסטורי הרב הגלום בו.
„יהודי מזרח-אירופה וארץ-ישראל (1881-1777) העליות ומבנה היישוב האשכנזי”
בפרק זה מציג המחבר הסבר לתהליכי הכינון של החברה היישובית האשכנזית במאה ה-18 וה-19, ומציע מיפוי הקבוצות השונות והמגוונות שבה. לשיטתו, "שלושה טיפוסי עולים ממזרח אירופה עיצבו את היישוב ה"אשכנזי" (שהיה בחלקו הגדול מזרח-אירופי) בארץ-ישראל".[3] בהם, העולים בעליות החסידיות, במפנה המאה ה-19; "טיפוס של עלייה מאורגנת סביב מוטיבציה אידאולוגית",[4] כגון עליית תלמידי הגר"א בשנת תקס"ח 1808; ו"הגירת מצוקה", כגון עולים ממזרח אירופה שנמלטו מרוסיה הצארית והאימפריה האוסטרו-הונגרית בשל רדיפות או תמורות בשלטון ובחקיקה שהשלכותיהן היו החמרת תנאי הכלכלה והמחייה שלהם. על פי ברטל, הקהילה היישובית הישנה צמחה סביב גרעיני קהילות העולים המאורגנות, כאשר שוליה והתוונותה הלכו והתרחבו עד מלחמת העולם הראשונה, שסימנה סיום תקופה, סיום שאחד מביטוייו היה פירוקה של חברה זו.
„"היישוב הישן" בארץ ישראל (1914-1777)”
בפרק זה סוקר המחבר את הרכבה החברה היישובית והשינויים האופייניים שחלו בו מאז עליית החסידים בתקל"ז (1877) ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בקיץ 1914. לכאורה הוא ניצב "בשולי התהליכים ההיסטוריים המרכזים" של התקופה.[5] בשלהי המאה ה-18 הוא מנה כששת אלפים נפש, וכלל את צאצאי היישוב היהודי שישבו בארץ במאות הקודמות (מיעוט), בני קהילות היהודים במזרח התיכון: עיראק, פרס, סוריה לבנון, האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה, שעלו אליה טיפין טיפין, בני הקהילות הספרדיות שבאימפריה העות'מאנית ומחוצה לה (הרוב), ומיעוט קטן אשכנזי. ראשיתן של הקהילות האשכנזיות המאורגנות: חסידים ומתנגדים, אירעה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-18; ובראשית שנות השמונים של המאה ה-19, עת החלה העלייה הראשונה, הוא מנה כ-26,000 נפש, וחלקם של האשכנזים בו גדל.
מפנה נוסף בחיי החברה היהודית התחולל בשנות השלושים של המאה ה-19, כאשר נכבשה הארץ על ידי צבאות שליט מצרים, מוחמד עלי, אשר ביכר שיתוף פעולה מוגבר עם המעצמות האירופאיות; ומאז זכתה ארץ ישראל לתשומת לב פוליטית בינלאומית, שכללה גם תוכניות להושבה מאורגנת ומוכרת של יהודים בה. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19, הסתמנה התרחבותו של היישוב, כאשר נוסדו מוסדות חינוך, בריאות וחסד חדשים, והחלה היציאה מהחומות אל השכונות החדשות ממערב לעיר העתיקה; ובמקביל, התגברה הביקורת על אופני הכלכלה והפרנסה של היישוב, שהושתתו במידה רבה על "החלוקה". ברטל טוען, כי החברה היישובית "הישנה" (דימויה שהתקבע), הייתה ברובה, חברה חדשה, אשר התרחבותה נשענה בעיקר על תנועת העלייה המתמדת לארץ (ותרומתו של הריבוי הטבעי הייתה משנית). אולם "החדש" שהביאו עמהם רבים מהעולים שלאחר 1881, היה לא רק חברה מתיישבת בארץ, אלא גם מסכת רעיונות חדשנית מודרנית, שכללה אידאולוגיות עדכניות, כגון מהפכנות רדיקלית, לאומיות וחילון. על כן, לנוכח המגמות שסימנו אנשי "העלייה הראשונה", הגיב חלק ממנה בהסתגרות מוגברת וחלק אחר בפתיחות ובשיתוף פעולה.
- „הפקידים והאמרכלים ואיגרותיהם קווים לחקר הארגון והמקורות”
- „"יישוב ישן" ו"יישוב חדש" - הדימוי והמציאות”
- „שתי איגרות מיהודי הגליל לסר משה מונטיפיורי בענייני חקלאות - תר"ט (1849)”
- „"תוכניות ההתיישבות" מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ-ישראל (1839)”
- „פתח-תקוה - בין שורשים רעיוניים לנסיבות הזמן”
- „לראשית הקהילה האשכנזית ביפו במאה הי"ט”
- „בירורים בשולי תזכיר כולל-הספרדים בירושלים משנת תרט"ו”
- „משה מונטיפיורי וארץ-ישראל”
- „לאומי שהקדים או שתדלן שנתאחר? קווים לפעולתו של משה מונטיפיורי”
- „ציפיות משיחיות ומקומן במציאות ההיסטורית”
- „משיחיות והיסטוריוגרפיה”
- „על ביקורת המשיחיות במאה הי"ט ”(מאת אריה מורגנשטרן)
- „משיחיות והיסטוריוגרפיה - תגובה”
- „היציאה מן החומות - התפשטות הישן או ראשית החדש?”
- אחרית דבר
לקריאה נוספת
- אברהם משה לונץ, מבוא, ירושלים, א, וויען תרמ"ב-1982.
- ל"א פרנקל, ירושלימה, (תרגום: מ' שטרן), וינה תרי"ט-1859.
- מחקרים
- זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד-1984.
- בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א (1881-1840), ירושלים תשל"ג-1973.
- בן-ציון דינור, ראשיתה של החסידות ויסודותיה הסוציאלים והמשיחיים, במפנה הדורות, ירושלים תשט"ו-1955.
- ישראל הלפרין, העליות הראשונות של החסידים לארץ-ישראל, ירושלים ותל אביב תש"ז-1947.
- אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג-1943.
- מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, ירושלים תשל"ח-1978.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
