בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בבית-ספר שפעל בין השנים 1906–1929. אם התכוונתם לאקדמיה לאמנות, ראו בצלאל.
בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות
סמל בצלאל בעיצוב אפרים משה ליליין
סמל בצלאל בעיצוב אפרים משה ליליין
בית ספר לאמנות ואומנות
תקופת הפעילות 1906–1929 (כ־23 שנים)
מיקום
מיקום רח' שמואל הנגיד 10, ירושלים

"בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" הוא בית ספר לאמנות ואומנות, שהוקם בירושלים בשנת 1906 על ידי בוריס שץ ופעל עד לשנת 1929. "בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות" ו"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב" מהווים את המשכו של בית ספר זה. הקמת בית הספר נחשבת לראשיתה של האמנות החזותית בישראל.

רקע

אמנות ואומנות יהודית במאה ה-19

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התקיימו בארץ-ישראל מסורות של אמנות עיטורית בעלת מאפיינים דתיים, במיוחד יהודיים ונוצריים, שנוצרו עבור עולי רגל, אך גם ליצוא ולצריכה מקומית. האמנים שיצרו אותם היו חסרים את המוטיב הלאומי, שעתיד להיות מרכזי בפעילותו של "בצלאל" בעשורים הראשונים של המאה ה-20.

בתוך יישוב הישן פעלו מגוון של סדנאות ובתי מלאכה קטנים שייצרו חפצים במדיה מסורתיות כגון צורפות, רקמה, וייצור חפצים בטכניקות של גילוף עץ, אבן או שנהב. החפצים הללו כללו מגוון של מוצרי צריכה, מזכרות לתיירים וחפצים ליטורגיים, שעוטרו במגוון של טכניקות, שהתבססו על דימויים גרפיים.[1] במקביל למסורות אלו התפתחה מסגרת מודרנית לעשייה אומנותית בבית-הספר "תורה ומלאכה", שנפתח בשנת 1882 על ידי "כי"ח". בבית הספר נפתחו מחלקות לייצור חפצי אומנות, כגון שטיחים, תוך שילוב בין עבודת יד לבין שימוש במכונות מודרניות, בסגנון נאו קלאסי ובארוקי.[2]

הציונות והאמנות היהודית באירופה

כבר בסוף המאה ה-19, החל להופיע מושג ה-"אמנות יהודית" באירופה. הביטויים הראשונים לכך התמקדו באספנות של חפצי ליטורגיקה יהודיים והקמת מוזיאוונים אתנוגרפיים.[3] במקביל, בעקבות האמנציפציה ליהודים, הופיעו אמנים יהודים שעסקו בתיאור היבטים יהודיים כגון מוריץ דניאל אופנהיים, מאוריצי גוטליב, איזידור קאופמן ואחרים. על כן, היה זה טבעי כי גם ציור ופיסול הפכו בידי התנועה הציונית לכלי ביטוי לשאיפות לאומיות.[4]

אחד הביטויים המעשיים הראשונים לכך היה בפעילותו של קונגרס הציוני העולמי החמישי, שהתקיים בשנת 1901 בבזל ובו הועלתה תפקידה של האמנות הפלסטית במסגרת המפעל הציוני. הפילוסוף מרטין בובר קרא בנאומו על בימת הקונגרס ל"שילוב ידיים" בין האמנות ליהדות במטרה "להביא לתחיתו המחודשת של העם היהודי".[5] בעיני בובר נתפשה האמנות כמכשיר הומניסטי לקידום דמותו של היהודי הציוני החדש. את הקונגרס ליוותה תערוכת יצירות אמנות שארגן אפרים משה ליליין וכן הוקם בית הוצאה לאור "יהודי" בשם "יודישער פערלאג" ובו התפרסמו יצירותיהם של אמנים יהודים רבים.[6]

היסטוריה

בוריס שץ ותלמידי הכיתה העליונה (1906). מימין לשמאל: יעקב שטרק (עומד), אלברט רובין (יושב בצדודית), יעקב קנטרוביץ' (יושב לידו), בוריס שץ, ציפרוביץ (יושב), שמואל לוי (עומד עם יד על המותן) ושמואל בן-דוד (יושב בכיסא)
"סמל בצלאל" (1915-1907), גלויה בעיצוב יעקב שטארק

הקמת בצלאל 1903–1907

היוזמה להקמת בית-ספר לאמנות בארץ-ישראל הייתה של בוריס שץ. שץ, יליד קובנה שבאימפריה הרוסית (כיום בליטא), פרש בגיל צעיר מלימודיו בישיבה כדי ללמוד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. בין היתר למד פיסול אצל הפסל היהודי מרק אנטוקולסקי. שץ זכה לפרסום רב בזכות פסלו "מתתיהו החשמונאי", שבעקבותיו קיבל הזמנה מפרדיננד הראשון, נסיך בולגריה, לשמש כפסל החצר ולייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית הבולגרית לאמנות. באותה תקופה גיבש לעצמו שץ תודעה לאומית-יהודית שהושפעה ממגמות לאומיות ואתנוגרפיות שרווחו באותה עת באירופה.[7]

בראשית שנת 1903 נפגש שץ עם בנימין זאב הרצל בווינה. בפגישה ביקש שץ לקדם את רעיונו להקמת בית ספר לאמנות בארץ ישראל.[8] השם שבחר שץ עבור בית הספר היווה מחווה לבְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי, האמן המקראי המוזכר בספר שמות, כמי שאחראי להורות את האמנים כיצד לבנות את המשכן וכליו.[9]עם מותו של הרצל, בשנת 1904, החל שץ בניסיון לגייס תומכים ותורמים נוספים לרעיון הקמת בית הספר. בשנת 1905 שהה שץ בברלין במטרה לצקת כמה מפסליו.[10] בעת שהותו שם נפגש עם עסקנים ציוניים ובהם אוטו ורבורג ופרנץ אופנהיימר, שפעלו להגשמת חזונו. בינואר החליטה הנהגת התנועה הציונית בגרמניה, שנשלטה בידי תומכי "הציונות המעשית", לתמוך ברעיון של שץ ואף להקים ועד מייסד להקמת בית מדרש לאמנות בירושלים. בנוסף החלה בגיוס מעשי של תרומות לשם הקמת בית הספר. עוד באותו החודש חיבר ועד ההקמה של בית הספר מסמך שפורסם בגיליון השני של כתב העת "אלטנויילנד" (1906), ועליו היו חתומים שץ, אפרים משה ליליאן, הרמן שטרוק, הירש הילדסהיימר, וארבורג, אופנהיימר וזליג סוסקין. המסמך הציג את התפיסה הציונית שראתה ביישוב א"י ובעידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האמנות – משימה עליונה. דרך זו נועדה לשחרר את היישוב היהודי מכספי "החלוקה" לטובת דרך של יצרנות ועצמאות כלכלית. וארבורג הציג את התוכנית במסגרת "הקונגרס הציוני העולמי" השביעי שנערך בבזל וזכה לתמיכה רחבה בתוכנית. ב-8 באוקטובר 1905 נרשם "בצלאל" כאגודה שיתופית גרמנית[11] שמטרתה הייתה "קידום מלאכת-יד ותעשיית-בית בארץ-ישראל ובארצות השכנות".[12]

בסופה של שנת 1905 היה שץ עסוק בגיוס תרומות נוספות לבית הספר, אולם נתקל בקשיים רבים לאחר שמרבית המוסדות היהודיים היו עסוקים בשיקום הקהילות היהודיות לאחר "פרעות הטירונים" ופרעות "המאות השחורות" ברוסיה. בנוסף עסק שץ בבחירת תלמידים לבית הספר וברכישת חומרי עבודה ועזר ובבחירתו של מורה נוסף לציור, רישום ואמנות שימושית שהיה עתיד להצטרף אליו ואל ליליאן כסגל ההוראה של בית הספר.

ב-17 בינואר 1906 הגיעו שץ וליליאן לירושלים.[13] כחודש לפניהם הגיע לארץ-ישראל יוליוס רוטשילד, המורה הנבחר לציור.[14] בחזונו ראה שץ את בצלאל כמקור פרנסה לכאלף משפחות.[15]

בית-הספר נפתח בפברואר 1906[16] במבנה בית הקיסרית טאיתו בשכונת החבשים, והוא כלל בתחילה שתי מחלקות. המחלקה לאמנות היוותה את "הכיתה העליונה" של בית-הספר.[17] תלמידיה הראשונים היו ברובם צעירים יהודים מאירופה אשר נבחרו בקפידה על מנת שישמשו מנהיגים ומובילים בבצלאל בשנים הבאות. התלמידים לא היו צריכים לשלם שכר לימוד, אולם חויבו להציג הוכחה ליכולת לכלכל את עצמם, ובתשלום חד-פעמי עבור חומרי גלם. תקנון בית הספר קבע את משך הלימודים במחלקה לארבע שנים, אולם החלק הגדול של התלמידים פרש מוקדם יותר ולא השלים את לימודיו.[18] מחלקת המלאכה הכשירה אומנים בטכניקות של כיור, סיתות, מלאכת נוי, יציקות גבס ואריגת שטיחים.[19] חלק מן התלמידי המחלקה היו ילדים צעירים מגיל 6, שהועסקו כשוליות בבתי המלאכה השונים, ואילו אחרים הועסקו כפועלים וכפועלות.

1908–1912

מחלקת הכסף בבצלאל (1909)

בשנת 1908 עבר בית-הספר לאחד משני מבנים, שנרכשו בעבורו על ידי הקק"ל.[20] המעבר אפשר את התרחבותו של בית-הספר. בשנת 1910 נחנך המבנה השני. בשנת 1911 הגיע מספר המורים בבית-הספר ל-15, ומספר התלמידים והפועלים עלה ל-269.[21] עם זאת, המצב הכספי הקשה של בית-הספר, ביקורות על סגנונם ואיכותם של מוצרי בצלאל והמאבק על השליטה-בבית הספר, היוו מוקדי חיכוך קבועים בקשר שבין שץ לוועד המפקח בברלין.[22]

תוכנית הלימודים של בית-הספר כללה מערכת קורסים שכללה ציור, פיסול (פיסול בחמר ויציקת גבס), מלאכת נוי (ציור ועיצוב של חפצים שונים, תוך הדגשת מוטיבים מן החי והצומח), מלאכות מעשיות (עבודה מעשית במגוון טכניקות כבאטיק, מקשה, פיסול זעיר באבן ושנהב וכדומה) ותאוריה (אנטומיה, פרספקטיבה וכדומה). לשם כך הורחבו מאוד בתי-המלאכה שהפעיל "בצלאל", שכללו עתה גם מלאכת-דמשק (עבודות מתכת), רהיטי קש, תחרה, צילום, באטיק, אמייל ועוד. דרך הפעולה של "בצלאל", שהתוו שץ והוועד הגרמני של בית הספר, כללה הפרדה בין מלאכת התכנון ועיצוב פריטי האמנות, שנעשתה על ידי מורי בית הספר ותלמידי הכיתה הגבוהה, ובין סדנאות העבודה שעסקו גם בהכשרת פועלים ובייצור חפצי אומנות. החפצים שיוצרו בבתי-המלאכה נמכרו בתערוכות שונות שארגן שץ באירופה ובארצות הברית ושימשו למימון בית-הספר. כמו כן הוקם בשנת 1912 "ביתן בצלאל" ליד שער יפו והוא כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל. עד לשנת 1911 הגיע מספר עובדי הסדנאות לכ-259. בין עובדים אלו הייתה קבוצה של כ-70 ילדים וילדות מתחת לגיל 12 שהועסקו בסדנאות כפועלים.

עיצובן הרוחני של סדנאות אלו הושפע מאוד מתנועות אומנות אירופיות, כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" של ויליאם מוריס, מהגותו של ג'ון ראסקין ואחרים. יצירות האומנות של בצלאל נשענו על עבודה ידנית עמלנית. אחד הביטויים להשפעות אלו הייתה הקמתה של "מושבת בצלאל" בבן שמן, שהוקמה בשנת 1910 ובה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה. את המושבה ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.[23]

בשנת 1912 נפתח לקהל באופן חלקי "בית הנכות בצלאל", שראשית הקמתו הייתה עוד בשנת 1906, אולם החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.[24]

בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, 1918-1913

מראשית קיומו היה "בצלאל" נתון בקשיים כספיים תמידיים. נוסף על כך, בוריס שץ ניהל סביב בית הספר מאבקים שונים. מן הצד האחד הם היו שקועים במאבקים משפטיים כנגד סוחרים ובעלי בתי מלאכה על השימוש המסחרי בשם "בצלאל", ומן הצד האחר נאבקו שץ ותומכיו עם הוועד בברלין על השליטה האמנותית והמנהלתית בבית הספר.[25] הגיעו של אריה לייב אסתרמן, שנשלח מברלין לתפקיד מנהל בתי המלאכה של בית הספר, היוותה נקודה מכרעת ביחסים בין ירושלים וברלין.

על רקע משבר כספי חמור שהתרחש ערב מלחמת העולם הראשונה, אחת מן הפעולות המרכזיות שנקט אסתרמן, היה מהלך של צמצום דרמטי של הפועלים במחלקות בית-הספר השונות והעברת העבודה לבתי-מלאכה עצמאיים שפעלו בחסות בית-הספר. היה זה מהלך שהחל ב"בצלאל" עוד ב-1912 וקיבל עתה משנה חשיבות.[26]

פריצת המלחמה בשנת 1914 הקשתה עוד יותר על בית הספר בשל הניתוק מברלין והקושי הגובר בגיוס תרומות ותלמידים לבית הספר. עיקר התרומות, שהגיעו מארצות הברית ועמדו על כ-100 דולר לחודש, שימשו למימון בית-תבשיל לתלמידים, שהפסיקו לקבל תמיכה כספית מהוריהם, ולתשלום משכורות מופחתות למורים.[27] בשנת 1915 קיבלו חלק מן התלמידים והמורים אזרחות של האימפריה העות'מאנית. ב-1916 אף נשלחו תלמידי בית הספר לשירות צבאי במסגרת הצבא העות'מאני, בעוד תלמידים אחרים שהיו תושבי מדינות נייטרליות עבדו במושבות שונות בשרון בחקלאות, ביקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון או במחנות עבודה כגון מחנה "עֵמֵלִיה" בבאר שבע. חלק משכרם של אותם תלמידים נועד למימון פעילותו של בית הספר.[28] שיאו של משבר זה היה ב-1917, אז נסגר בית הספר לכמה חודשים ושץ עצמו הוגלה לדמשק ואחר כך ישב בטבריה ובצפת.

במרץ 1918 חזר בית-הספר לפעול תחת המנדט הבריטי. שיעורי הבוקר כללו 25 תלמידים ושיעורי הערב כללו 68.[29] שץ עצמו חזר לבית הספר רק ב-1919. התגייסותם של חלק מן התלמידים ל"גדודים העבריים" הקשתה על פעילותו הסדירה של בית הספר.[30]

1929-1919

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
פרסומת לתוצרת בתי המלאכה של בצלאל שנמכרה בביתן בצלאל (1919)

שנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה היוו שנות משבר מתמשך ב"בצלאל". מן הצד האחד נפסקה התמיכה של יהדות גרמניה, ששקעה במשבר כלכלי גדול, מן הצד השני לא הצליח שץ לגייס תרומות חדשות בקרב יהודי ארצות הברית. גם מצב מכירות המוצרים השונים היה רע, וחלק מן המחלקות, הקבוצות ובית-המלאכה השונים שפעלו תחת חסותו נסגרו במהלך חצי העשור הראשון של שנות ה-20 של המאה ה-20.

ביטוי למצבו הכספי הקשה של בית-הספר ניתן למצוא בשורה של משברים שעברו בתי המלאכה וכללו שביתות פועלים, לצד סגירת שעריהם. ב-1 באפריל 1921 נסגרו כל בתי המלאכה של בצלאל, שהעסיקו באותה עת 70 עובדים.[31] כעבור כחודשיים חודשה העבודה עם 25 פועלים.[32] סגירה נוספת התרחשה ב-1 בינואר 1922.[33]

למרות המשברים הרבים, המשיך שץ בניסיון להגשים את חלומותיו להגדלת בצלאל, שכללו כעת גם הקמת מרכז חנויות להשכרה ושכונת מגורים, שתשמש את אמני בצלאל.[34]

ביוני 1921 התפרסם מאמר ביקורת מאת שמואל הוגו ברגמן נגד בית-הספר בעיתון "דאס אידשע פאלק" בניו יורק.

ב-6 בנובמבר 1925 התפרסמה בעיתון "דואר היום" ביקורת חמורה על בית הספר ושץ.

האמנות של בצלאל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

מרבית יצירות האמנות שנוצרו ב"בצלאל" היו יצירות של אמנות שימושית. ביניהן כלי קודש יהודיים, מזכרות מארץ הקודש וחפצים מעוצבים שונים. אלו נעשו בטכניקות מסורתיות, כמעט ללא שימוש במכונות מודרניות. לצידן נוצרו גם עבודות אמנות, בעיקר פורטרטים של דמויות מזרחיות בנוסף אקדמי.

העבודות שנוצרו, ביקשו לבסס את אידיאל הלאומיות היהודית. לשם כך גויסה איקונוגרפיה אוטופית המבטאת את רוח הציונות, שנשענה - מן הצד האחד - על מסורות שמקורן באמנות היהדות האירופית, ומן הצד השני על סמלים ציוניים, שחלקם פותחו בבית הספר עצמו. התנ"ך, הארכאולוגיה והמסורת האוריינטליסטית האירופית, היוו מקורות מרכזי לאיקונוגרפיה זו.[35]

גדעון עפרת טען בחיבורו אודות בית-הספר כי אמני בצלאל המירו את הריאליזם האקדמי האירופי ב"ריאליזם של מקומות קדושים".[36] ואכן, באיקונוגרפיה של יצירות בצלאל ניתן למצוא התייחסות רבה לטופוגרפיה ולמונומנטים הדתיים של ארץ-הקודש, כמו גם לדמויות מן המקורות היהודיים. אלו עוצבו כסמלים, ולא כתיאור ריאליסטי. בכך ניתן למצוא דמיון לאמנות הדתית היהודית שהתקיימה בא"י במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. יגאל צלמונה הצביע על התפיסה הסנטימנטלית של התיאורים, המשקפים חזון אוטופי סמלי.[37]

ב"שטיח הר סיני, אשל אברהם וארז הרצל", לדוגמה, מובאת השוואה בין דמויותיהם של אברהם, משה ובנימין זאב הרצל. השוואה דומה הופיעה גם בעבודות כגון התבליט "לזכר הרצל" של בוריס שץ. מוטיב נוסף, המופיע בעיצובים כגון בגלויה "סמל בצלאל", הייתה התייחסות למוטיב הגלות, שהושאל מן האמנות היהודית של סוף המאה ה-19, והשוואתו אל מימוש הציונות בארץ-ישראל.

מחלקות בצלאל

שם המחלקה שנות פעילות פעילות המחלקה מנהל
ציור 1929-1906 בעוד ששץ ראה בציור אלמנט מרכזי בבית-הספר, חברי הוועד המפקח בברלין ראו בו כלי שרת לייצור חפצי האומנות שיוצרו בבצלאל. במשך השנים התחלפו מורים רבים לציור בבית הספר. לבד מציור נלמדו בבצלאל גם פרספקטיבה וקומפוזיציה על ידי מורים שונים.
מורים לציור: יוליוס רוטשילד (1907-1906), שמואל הירשנברג (1908-1907), ארנולד לחובסקי (1909-1908), לזר (אליעזר) קרסטין (1910/1909-?), אבל פן (1914-1913; 1924-1920), אהרון שאול שור (1913-), שלמה ברנשטיין (1920-1919), אדולף ברמן (1929-1925)
מחלקת השטיחים 1906- מחלקת השטיחים יצרה שטיחים על פי דוגמאות שיצרו מורי בצלאל. צוות הפועלים כלל ילדות ונערות צעירות מגיל 9. מרביתן בנות 13–16. בשנת 1911 מנתה המחלקה 91 פועלות. כמחצית הפועלות לא קיבלו שכר, ואלו שכן זכו לשכר שעמד על עד 30 פרנק בחודש.[38] השטיחים, כגון "שטיח מנורה" או "שטיח שיר השירים" נוצרו על גבי נולים מסורתיים, בעבודה יידנית, מצמר וממשי. התהליך כלל לבד מן האריגה, גם את הכנת הצמר וצביעתו. בשנת 1910 צינו ב"בצלאל" את אריגת "שטיח האלף". בשנת 1913 צומצם מספר הפועלות מ-120 ל-35. כל אלו הובילו לעזיבת קנטרוביץ' ולהקמת בית המלאכה העצמאי "מרבדיה". שמואל בן-דוד (1909-1906), יעקב קנטרוביץ' (1909-)
מחלקת הגבס 1906- הסדנה שימשה ליציקת קישוטים מגבס. בנוסף, שימשה המחלקה לשם יציקה של עבודות חומר שכוירו בבית-הספר ושמשו למחלקות אחרות. החמר, ברובו טרה קוטה, הובא ממוצא ואילו הגבס היה מיובא.
מחלקה לסיתות באבן 1907- התלמידים השתלמו בסיתות אבן בידי מסתתים תימנים ובערבים השתלמו באומנות בבצלאל. על התלמידים נמנו גם חברי קומונת הסתתים
מחלקת הכסף 1908- המחלקה נפתחה בשנת 1908, כשהיא כוללת שני פועלים תימנים. בשנת 1911 מנתה המחלקה 51 פועלים, מהם כ-17 בני פחות מ-16 שנה. העבודה התנהלה בשיטות מסורתיות כפיליגרן, מיקשה, באטיק (צריבה) וניילו. מושבת הצורפים בבן-שמן היוותה חלק ממחלקה זו. ב-1913 צומצם מספר הפועלים שמואל פרסוב
מחלקת מסגרות משובצות 1908 - 1914/1913 ייצור מסגרות עץ משובצות בצדף. ערב סגירת המחלקה עבדו בה כשלושים נערות ונערים אליהו אדם
מחלקת החיטוב 1908- במחלקה נוצרו תבליטים בטכניקה של חיטוב, לעיתים תוך שימוש במכונת העתקה. התבליטים נעשו בעץ, אבן, שנהב וגללית (חומר המחכה שנהב). חלק מעבודות המחלקה שובצו בפריטים אחרים, כגון קופסאות שונות, שנוצרו במחלקות אחרות. בחיבורו "הצעה לחזק ולהפיץ עבודת-בית של מלאכת אמנות בירושלים ובארץ ישראל בכלל" (1917), תיאר שץ את הפסקת העבודה בטכניקה זו בבית-הספר והעברתה לבתי-מלאכה חיצוניים. מאיר גור אריה (1911-)
מחלקת רהיטי קש 1909- ייצור רהיטים מקש קלוע. במרץ 1921 חזר פופוביץ לאחר שגלה בזמן המלחמה לירושלים, ופתח מחדש את בית המלאכה שלו.[39] על פי דו"ח שכתב שץ ב-1925 רהיטי קש נוצרו בתקופה מאוחרת יותר גם בבית חינוך עיוורים, בשיתוף כל שהוא עם בצלאל.[40] א. פופוביץ
מחלקת הדפס-אבן 1909- במחלקה היה מכבש אחד להדפס הדפס-אבן. אולם, ההדפסה הייתה מוגבלת בכמותה, מאחר שמכונת להדפסות (אופסט) לא הייתה, לפחות עד לאחר מלחמה"ע ה-1. ב-1918 החלו במחלקה ניסיונות לעבודה בשיטה של צינקוגרפיה. לבד מהדפסת הדפסים אמנותיים, ייצרה המחלקה מגוון אקלקטי של מוצרים. ביניהם ידוע במיוחד משחק הלוטו שיצר נחמיה ברדשי בשנת 1916-1915.[41] אברהם גרשוביץ (גרשוני) (1914-1909?); שמואל בן-דוד (1914-)
מלאכת-דמשק 1909- עד 1912 כללה המחלקה נחושת-דמשק וגם מקשת נחושת. בשנת 1911 מנתה המחלקה 13 פועלים ו-9 פועלות. אברהם בר-אדון
מחלקת התחרה 1913-1911 המחלקה הוקמה בשנת 1911 על ידי שרה טהון. לימדו בה גם שרה קנרבורסקי ולייבקה הדביג (מאיר). פועלות המלקה היו ילדות בנות 9–13, שעסקו ברקמה ב"בצלאל" ובתיהן. מרבית הפועלות לא קיבלו שכר, ואלו שכן זכו לשכר נמוך במיוחד, שעמד על עד 15 פרנק בחודש.[38] בשנת 1911 מנתה המחלקה 46 פועלות. בשנת 1912 עברה המחלקה לבית הספר אוולינה דה רוטשילד.[42] המחלקה נסגרה בשנת 1913–1914, בעת הארגון מחדש של בתי-המלאכה על ידי אריה לייב אסתרמן
מושבת הצורפים בבן-שמן 1914-1911 מושבת צורפים תימנים שהוקמה בבן-שמן וכללה כ-12 משפחות תימנים בן-ציון בן אהרון
מחלקה המקשה 1912- הוקמה ב-1912 לאחר שנפרדה ממחלקה לנחושת-דמשק. בשנת 1913 צומצם מספר הפועלים ב-מ-30 ל-12. יצחק סירקין ואריך גולדברג (1914-1912); זאב רבן (1914 ואילך)
מחלקת הבאטיק 1912- עבודה בטכניקת באטיק על מתכת ועץ. המחלקה נפתחה בידי ריכארד גולדברג, ששימש מנהל בתי-המלאכה של בית הספר. עם זאת באותה שנה חתם גולדברג על הסכם ההופך את המחלקה לקבוצה עצמאית הפועלת בחסות "בצלאל". ראובן ליפשיץ
מחלקה לאמייל 1913- במחלקה נוצרו חפצים בטכניקה של אמאיל וציור על שנהב אהרון שאול שור (מ-1913)
פוטוגרפיה 1914-1910 גלויות מצולמות, זכוכיות ל"פנס קסם" יעקב בן דב

קבוצות ובתי מלאכה בחסות בצלאל

מרבית הקבוצות ובתי-המלאכה השונים שפעלו בחסות בית-הספר, הוקמו ופעלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כחלק ממהלך הארגון מחדש וסגירת מחלקות העבודה של בית-הספר שנעשו על ידי אריה לייב אסתרמן. בנוסף, חלק מן מגופים אלו לקחו על עצמן תפקידי הכשרה של תלמידי בית-הספר, שנעשתה עד כה בתחומי המחלקות השונות.

ה"קבוצות" התנהלו במתכונת של קואופרטיב. היו אלו יוזמות של בוגרי בית-הספר, שעשו שימוש בעיצובים שנוצרו בו ובוצעו עכשיו מחדש בבתי-המלאכה השונים שנפתחו במתחם בית-הספר וכונו "בתי בצלאל". לצדם פעלו בתי-מלאכה פרטיים של אמנים מבוססים יותר. בשנת 1922 הוקמה "התאחדות עובדי בצלאל", שאיגדה את בעלי המלאכה השונים. היא עסקה בעיקר בניסיונות לשיווק המוצרים השונים. בין פעילותם הצגת תערוכה במסגרת הקונגרס הציוני העולמי ה-13 (1923).[43] אגודה אחת קמה בשנת 1939 בשם "יצרני בצלאל בירושלים אגודה שתופית בעמ" ופעלה עד לשנת 1944.[44]

לצד בצלאל, פעלו גם חנויות נוספות, כגון "סטנצקי" ו"מריון", שעשו שימוש בשם "בצלאל" על מוצריהם. לעיתים, עוצבו מוצריהם על ידי אמני "בצלאל", כגון זאב רבן.[45]

המידע על הקבוצות ברשימה נלקח מתוך קטלוג התערוכה "בצלאל של שץ",[46] מתוך "רשימת "התעשייה העברית בירושלים" (1922),,[47] מ-"תיק "בוריס שץ - התכתבות" (1925) בארכיון המדינה (פ-1959/11) וממקורות נוספים.

שם תחום פעילות
אילה (קבוצה) קבוצה שעסקה בעבודות באטיק על מתכת. בין היתר יצרה תרמילי פגזים מעוטרים כדוגמת "תרמיל פגז מעוטר במזכרת מכיבוש ירושלים" (1918 בקירוב) בטכניקה זו. בכרוניקה שפורסמה בשנת 1912 בעיתון "האחדות" מתוארת הקמת קבוצה בתחום הבטיק שכוללת 3 חברים ועוד שני מתמחים.[48] בין האמנים שעסקו בטכניקה זו בבצלאל נמנים אברהם בר-אדון ורפאל אברהם שלם.
בית-המלאכה למעשה צדף בית המלאכה נפתח בכספי הנדבן נתן שטראוס (שטרויס) ובעזרת ד"ר יצחק לוי, מנהל סניף ירושלים של בנק אנגלו-פלשתינה.[49] הוא נפתח ברחוב הנביאים, בסמוך לבית היתומים דיסקין, עם חמישה עובדים. יהודה שניאור עמד בראש בית-מלאכה זה. בשנת 1913 גייס בית המלאכה פועלים מגיל 12.[50] בתערוכת תלמידי בצלאל ב-1918 הוצגו עבודות של בית המלאכה שנעשו בשיתוף תלמידי בצלאל. ייתכן כי היו אלו תבליטים נמוכים שגולפו על צדף או כונכיה. בארכיון עיריית נתניה מצוי מכתב מצוי מכתב המתאר את "בית חרושת לכפתורי צדף", שנפתח ב-1922 בבני ברק, כהמשכו של בית מלאכה זה.[51]
בית-המלאכה של מיכאל פילמוס בית-המלאכה של מיכאל פילמוס (1962-1892), יליד וורשה,[52] עסק ביצירת תמונות בטכניקה של הדפס סטנסיל על בד או על קטיפה שחורה כדוגמת "הכותל המערבי" או "דיוקן הרצל". את חלק מן הדגמים עיצבו, כנראה, אמני בצלאל. על האמנים העיקריים שעסקו בטכניקה זו נמנים מאיר גור אריה וישראל מרדר. פילמוס השתתף בתערוכת מגדל דוד (1921) וב-"יריד המזרח" (1932). קבוצה נוספת שעסקה בתחום זה הייתה "תומר".
בית-החרושת האמנותי לכריכת ספרים וקופסאות בית-המלאכה של אלחנן חפץ הוקם בשנת 1924 לאחר עלייתו לארץ-ישראל. הוא עסק בעיקר בכריכת ספרים, לצד עבודות בעור ומוצרי עץ זית. בין העבודות שיצר כריכת הספר "ברוך אגדתי: אמן הרקוד העברי" (1925), "אברהם סוסקין: אלבום מראות תל אביב" (1926), "הגדה של פסח" (1930) באיור נחום גוטמן ועוד. הוא השתתף בתערוכה קולוניאלית בפריז (1931), "יריד המזרח" (1932) ועוד.
בית-עבודה לאמנות אינדוסטריאלית חברת העיצוב שהקימו זאב רבן, מאיר גור אריה בשנת 1932, פעלה מקומתו השנייה של בית-הספר ועסקה בעיצוב של מגוון פריטים, החל מעיצוב גרפי ועד למוצרים שונים. בשנת 1962, בעקבות מחלה, העביר רבן את הבעלות על בית המלאכה לשלמה קדמי, שהעבירו לבניין ברחוב המעלות בירושלים.[53]
בני-בצלאל הוצאת ספרים שבראשה עמד יצחק נרקיס והוציאה לאור גלויות וספרים של אמני בצלאל. בין הספרים: "החלוצים, לקט צלליות גזורות בידי מאיר גור-אריה", תרפ"ה (1924); "על אמנות, אמנים ומבקריהם. פתגמים ומכתמים (מאת) בוריס שץ, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ד; ברוך שץ, חייו ויצירתו, "בני בצלאל", ירושלים, תרפ"ה (1925); "חד גדיא" מאת זאב רבן, תרפ"ו; "ארץ ישראל, 10 תמונות, על ידי זאב רבן" (1931); "בראשית, מחזור צלליות גזורות בידי מ. גור-אריה" (1934); "מנורת החנוכה" מאת מ. נרקיס (1939)
גלוונופלסטיקה בשנת 1932 הקים שלמה בלנק, כנראה יליד האימפריה הרוסית, בית מלאכה לציפוי מתכות בכסף וזהב וכן "העתקות מנחושת" ב"בצלאל".[54]
גרפיקה בצלאל בית-ההדפוס שפתח אבל פן במתחם "בתי בצלאל" התבסס על מכונת אופסט שרכש בשנת 1921 בווינה, והגיעו לירושלים בדצמבר של אותה שנה.[55]
זית "זית" היה בית-המלאכה הראשון שהוקם בשנת 1913 מחוץ לבצלאל, על ידי אליהו אדם, לאחר סגירת מחלקת המסגרות בבצלאל. בית המלאכה מוקם במחנה יהודה ועסק עבודות בעץ זית, מסגרות משובצות ובאטיק על עץ. ב-1916 הוצגו עבודות שלו בניו יורק.[56] בשנת 1921 השתתף בתערוכת מגדל דוד.
י' בן דב. בצלאל ירושלים בשנת 1912 פתח יעקב בן דב בית הוצאה לאור שעסק בעיקר בהפקת גלויות מנופי הארץ, הכנת שקופיות ל"פנס קסם" וצילום דיוקנאות של ראשי היישוב וצילומי סטודיו. בין העבודות הראשונות סדרת גלויות שיצר שמואל בן דוד ששלבו תצלומים ואיור. בסה"כ הפיק בן דב כשמונה מאות גלויות. תחילה שיווקן באמצעות חברת "הלבנון", ואחר כך באופן עצמאי. בהוצאה זו אף הוציא שישה אלבומים מנופי ההתיישבות ואת האלבום "הגדודים העבריים בארץ ישראל".
כתר או "קבוצת פועלי בצלאל כתר" בראש הקבוצה ענד יהודה שניאור[57] ובין חבריה חנוך דובנא[58] ויחיא אבישי.[59] בשנת 1920 הציגה הקבוצה את עבודותיה בתערוכה בלונדון.[60]
מחשבת בית מלאכה של אברהם בר-אדון שעסק ביצירת עבודות מתכת בעבודת דמשק, לצד טכניקות אחרות. ב-1916 הציג בר-אדון עבודות שלו ושל אליהו אדם בניו יורק.[56]
מנורה (קבוצה) קבוצה בה היו חברים מאיר גור אריה, שמואל פרסוב וזאב רבן. בין השאר יצרה הקבוצה תבליטים מטרה-קוטה בטכניקה של לחיצה לתבנית, כגון "לוח חד גדיא" (1914).
מנורה (חברה) "מנורה - החברה הארץ-ישראלית הראשונה להוצאת פילם לראינוע" (באנגלית: "The First Palestine Film Co. - MENORAH") היא חברה שהקים יעקב בן דב להפקת סרטי קולנוע, ושפעלה בין השנים 1917–1933. בן דב הפיק מדי שנה סרט תעודי באורך מלא, המבוסס על "יומנים" שסקרו את תולדות היישוב העברי. הראשון מהם היה הסרט "יהודה המשוחררת" (1918). דיווח עיתונאי מציין את השתתפות החברה בתערוכת בצלאל בשנת 1919.[61]
מרבדיה / מרבדיה החדשה חברת "מרבדיה" נפתחה בפברואר 1921 בשכונת הבוכרים כחברת מניות בהשקעה אמריקאית. היא ייצרה שטיחים בטכניקת קשרים מסורתית על גבי נולים ידניים שהועברו אליה ממחלקת השטיחים של "בצלאל" שנסגרה. דגמים שיוצרו שעוצבו ויוצרו בעבר ב-"בצלאל" כגון "שטיח שיר השירים", "שטיח הר סיני, אשל אברהם וארז הרצל" ואחרים. בנוסף, ייצרה שטיחים מסורתיים בעיצובים שונים. יעקב קנטרוביץ', שהיה בעבר מנהל מחלקת השטיחים ב"בצלאל", הפך המנהל האמנותי וח. איזקסון שימש כמנהל העבודה. בעת פתיחתו הועסקו בו 65 מתלמדות ופועלות צעירות, שהשתכרו 5 לירות בחודש. חלק גדול מן הפועלות היו יתומות, והאחרות היו בנות מהגרים. חלק מהן עבדו מביתן.[62] בשנת 1922 הציגה לראשונה את תוצרתה. בשנת 1923 כבר הייתה החברה בקשיים כספיים[63]
בשנת 1924 הוקמה החברה מחדש בשם "מרבדיה החדשה" בעזרת השקעה של אמריקאי מפיטסבורג בשם פרלמן.[64] "מרבדיה החדשה" הציגה את תוצרתה ב"יריד השלישי למזרח הקרוב בתל אביב" (1926), בתערוכת מלאכות הארץ במגדל דוד (1928), ב-"יריד היובל" (1929) של תל אביב.
נצן (קבוצה) קבוצה שעסקה במקשה
קמיע חיטוב בשנהב ואבן ונוצר בבית המלאכה של משה מורו שפעל ב"בתי בצלאל". בין העבודות שיצר "אליעזר ורבקה" ו-"סביבון מעוטר בדימוי יהודה השבויה ויהודה המשוחררת". בשנת 1921 השתתף בתערוכת המלאכות במגדל דוד. השנהב ממנו יצר יובא לרושלים דרך איטליה.[65] לצד מורו פעל גם בית מלאכה של מרדכי אבניאל.
קרמיקה בצלאל בית המלאכה של יעקב איזנברג ידוע בעיקר אריחים המעוטרים ועליהם מוטיבים יהודיים וציוניים. בין היתר יצר תמונות אריחים ושלטי רחובות על פי עיצובים של אמני בצלאל, כגון "תפילת הדרך" (1925). בין אלו בולטים האריחים בבית ביאליק, בית ספר אחד העם ועוד. בנוסף, ייצר בית המלאכה גם חפצים מעוטרים נוספים.[66]
רותאלה (שעונים) שווייצרי בשם א. ראולסטון פתח במאי 1923 בית-מלאכה לשעונים. בתערוכת בצלאל בשנת 1924 הציג שעונים שהורכבו בירושלים מחלקים שיוצרו בשווייץ. בין העובדים ידוע תלמיד בצלאל גדליהו ערמוני.
רמון (קבוצה) על חברי הקבוצה נמנו שמואל בן-דוד, ב. אוראל (פייבלזון), צילה לוי, י. ליכטנשטיין, ב. אוראל (פייבלזון)
שושנה בתערוכת תלמידי בצלאל שנת 1918 הוצגו יצירות רקמה ותחרה שנעשו ע"פ עיצוב של מורי בצלאל בבית המלאכה "שושנה", שמוקם ליד שכונת מאה שערים. ניתן להניח כי הפועלות היו ילדות ונרות צעירות. בשנת 1921 הוצגו עבודות בתערוכה במגדל דוד.
שנהב (קבוצה) קבוצה בהנהגת מאיר גור אריה שעסקה בפיסול ופתוח בשנהב ואבן, וכן הציעה פיתוחים במתכת לדפוס. מפויעה ברשימת בתי המלאכה של "בתערוכת בצלאל" בשנת 1918.
שרא"ר (קבוצה) קבוצת שרא"ר (באנגלית: Shrar), ששמה מבוסס על ראשי תיבות של שמות החברים יהודה שניאור, שלמה רבינוביץ, מרדכי אוסונוביץ ודוד ריבקינד, פעלה מ"בתי בצלאל" ועסקה בעבודת פילגרין, מקשה בכסף ונחושת ובאטיק על מתכת. חלק גדול מעבודותיה, כגון "צלחת המרגלים", התבסס על עיצובים של זאב רבן. חלק מעבודות הקבוצה בוצעו על ידי צורפים תימנים בביתם. לפחות בשני מקרים התעוררה בבצלאל אי נוחות כנגד הקבוצה בשימוש בעבודתם של אמנים לא יהודים בייצור החפצים.[67]
תומר או תמר יצירת הדפסים משבלונות על בד. הפסיקה פעילותה לפני 1918. בין חברי הקבוצה ראובן ליפשיץ (ליף) ודוד ריבקין. בית מלאכה נוסף לעבודות כאלו היה בבעלות מיכאל פילמוס.
תפאורה ישראל הירשפלד הקים במהלך שנות ה-20 בית-מלאכה לתפאורות. בית-מלאכה אחר היה של שמואל מלניק.

ארכיון

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ארכיון "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות", מפוזר בין כמה מוסדות, ובה בית שץ, הארכיון הציוני, האגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, ארכיון עיריית ירושלים, ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ ראו: פישר, יונה, (עורך), אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979.
  2. ^ ראו: עפרת, גדעון, "התחלה ראשונה: 'תורה ומלאכה'", בצלאל: מחשבות על קראפט, רסלינג, 2015; וגם ההתחלה הראשונה: "תורה ומלאכה"", המחסן של גדעון עפרת, 28 בדצמבר 2012
  3. ^ ראו: מנור, דליה, "אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל", עיונים בתקומת ישראל 18, 2008, עמ' 425-425
  4. ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 24-13
  5. ^ מצוטט בתוך: אופק, רותי; שוץ, חנה (עורכות), הרמן שטרוק 1876-1944, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, תפן, 2007, עמ' 37.
  6. ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 23
  7. ^ תודעתו זו הלכה וגדלה ובהמשך קיבלה משנה חשיבות בעקבות השתתפותו ב"תערוכה העולמית", שנערכה בסנט לואיס בשנת 1904. ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34.
  8. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 33.
  9. ^ ראו: ספר שמות, פרק ל"ה, פסוקים ל'-ל"ה
  10. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 74.
  11. ^ 'בצלאל', הזמן, 1 במאי 1905.
  12. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל של שץ", 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 34-36.
  13. ^ על פי מכתב של ליליאן מתאריך 25 בינואר 1906. ראו: אופק, רותי, א.מ. ליליאן, האמן הציוני הראשון, מוזיאון הפתוח, תפן, גן התעשייה תפן, 1997, עמ' 22-26.
  14. ^ ראו: עפרת, גדעון, "לאן נעלם יוליוס רוטשילד", בתוך, וושינגטון חוצה את הירדן, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 632.
  15. ^ 'בצלאל - כי מציון יצא יופי ואמנות מירושלים', השקפה, 26 במאי 1907
  16. ^ ראו: מודעה מהנהגת בצלאל, השקפה, יום שישי, 2 בפברואר, 1906; עמוד 6
  17. ^ 'בצלאל', הזמן, 26 בדצמבר 1905
  18. ^ ראו: דליה מנור, אמנות בציון: צמיחתה של אמנות לאומית מודרנית בארץ-ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ח, עמ' 56.
  19. ^ ראו: דוד טרטקובר וגדעון עפרת (עורכים), בצלאל 100: ספר ראשון, 1929-1906, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, 2006, עמ' 124.
  20. ^ ראו: יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 27
  21. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 55
  22. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 76-55
  23. ^ ראו: עפרת, גדעון, "מושבת האמנים בבן שמן, 1910-1913", קתדרה, מס' 20. ראו קובץ דיגיטלי מאתר יד יצחק בן צבי
  24. ^ ראו: שילה-כהן, נורית, "בצלאל" של שץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 322.
  25. ^ ראו: צלמונה, יגאל, בוריס שץ, אבי האמנות הישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 96-99
  26. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 83-80
  27. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 86.
  28. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 89.
  29. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 90
  30. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 90-94.
  31. ^ ראו: סגירת בתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 4 באפריל 1921
  32. ^ ראו: בבתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 29 במאי 1921
  33. ^ ראו: סגירת בתי המלאכה "בצלאל", הארץ, 16 בינואר 1922
  34. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 100-99
  35. ^ ראו: יגאל צלמונה, "בצלאל של שץ ומלאכת האומנות הציונית", בתוך: מחשבות על קראפט, אורי ברטל, ראובן זהבי וערן ארליך (עורכים), רסלינג, 2015, עמ' 166–189
  36. ^ ראו: תמוז, בנימין (עורך), סיפורה של אמנות ישראל, מסדה, 1980, עמ' 26
  37. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 34
  38. ^ 38.0 38.1 ראו: שרה חינסקי, "רוקמות התחרה של בצלאל", תיאוריה וביקורת 11 (חורף 1997), עמ’ 195-194
  39. ^ ראו: ירושלים יום יום: שיבת אמן, דואר היום, 20 במרץ 1921
  40. ^ ראו: "תיק "בוריס שץ - התכתבות" (1925) בארכיון המדינה (פ-1959/11)
  41. ^ ראו: מתנה בעד ילדים לחנכה, החרות, 14 בדצמבר 1916
  42. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 58
  43. ^ ראו: "בצלאל" בקונגרס הציוני, הארץ, 2 במאי 1923
  44. ^ באגודה זו היו חברים שלמה רבינוביץ, יחיא אבישי, מאיר גור אריה, יעקב בן דב, שלום נדף, יוסף חמדי לוי ויהודה שרעבי. ראו: "תיק יצרני בצלאל בירושלים אגודה שתופית בעמ", ISA-moital-moital-0011nr5, ארכיון המדינה
  45. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל-אביב, 2001, עמ' 80
  46. ^ ראו: שילה-כהן, נורית (עורכת), "בצלאל" של שץ, 1903-1929, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ג
  47. ^ ראו: התעשיה העברית בירושלים, הארץ, 24 במרץ 1922
  48. ^ ראו: חרוניקא, האחדות, 9 באוגוסט 1912
  49. ^ ראו: בבית החרושת לעשית צדף, החרות ירושלים, 28 בנובמבר 1912, עמ' 3; צדקה ופרנסה, הצבי, 15 בדצמבר 1912; בית התבשיל של מר נתן שטרויס, מוריה, 17 בדצמבר 1912.
  50. ^ ראו: מתבקשים פועלים, החרות, 8 בינואר 1913
  51. ^ ראו: בית חרושת לכפתורי צדף. ארכיון עיריית נתניה מ 18, 181.
  52. ^ ראו: מודעה, הפועל הצעיר, 27 ביולי 1919 וגם: מיכאל פילמוס באתר חברת קדישא ת"א-יפו
  53. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל-אביב, 2001, עמ' 221
  54. ^ ראו: עבודה חדשה ב"בצלאל", הארץ, 2 ביולי 1923, עמ' 3
  55. ^ ראו: ליטוגרפיה אמנותית ב"בצלאל", דואר היום, 21 במרץ 1921; גרפיקה, הארץ, 16 בדצמבר 1921, הגרפיקה ב"בצלאל", דואר היום, 20 בדצמבר 1921
  56. ^ 56.0 56.1 ראו: תערוכת בצלאל בניו יורק, החרות, 10 בינואר 1916
  57. ^ יהודה שניאור (1887-?) הגיע עלה לא"י ב-1909 והתקבל לבצלאל. ב-1924 עקר לחיפה. ראו: דוד תדהר (עורך), "יהודה שניאור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1190
  58. ^ ראו: מודעה, הארץ, יום ראשון, אוגוסט 17, 1919, עמ' 1
  59. ^ בידיעה משנת 1923 מצויין יחיא אבישי כיו"ר של אגודת "בני דן". ראו: בין התימנים, דואר היום, 7 בדצמבר 1923
  60. ^ ראו: חנוך דובנא, מכתבים למערכת, דואר היום, 31 בדצמבר 1920
  61. ^ ראו: בירושלים: בצלאל, הארץ, 20 ביוני 1919
  62. ^ ראו: בית חרושת לשטיחים "מרבדיה", הארץ, 17 במאי 1921; תנו עבודה לירושלים!, דואר היום, 25 בינואר 1922
  63. ^ ראו: יששכר-דב בר-דרורא, הישוב בשנת תרפ"ד, דואר היום, 16 בספטמבר 1923
  64. ^ ראו: מרבדיה, דואר היום, 14 בספטמבר 1924 בוריס שץ, הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (לרגלי תערוכת השטיחים ב"מרבדיה החדשה"), דואר היום, 26 בספטמבר 1924
  65. ^ ראו: 'הקמיע', דואר היום, 14 במאי 1923
  66. ^ ראו: יצחק בריגין, עתידה של מלאכת האמנות בארץ-ישראל, דואר היום, 19 בנובמבר 1922
  67. ^ ראו: גולדמן אידה, בת-שבע, זאב רבן: סימבוליסט עברי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל-אביב, 2001, עמ' 77

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות בוויקישיתוף
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29109532בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בצלאל,_בית_מדרש_לאמנות_ולמלאכות-אמנות&oldid=2553470"