בריכות שלמה
בריכות שלמה הן שלוש בריכות אגירה צמודות זו לזו, השוכנות כ-4 קילומטרים דרומית לבית לחם, בדרום הכפר אל-ח'דר בואכה גוש עציון. קיבולת הבריכות היא כ-288,000 מטרים מעוקבים[1] והן נועדו לשמש כמקור לאספקת המים לירושלים בתקופת בית שני. הבריכות נקראות אמנם על שמו של שלמה המלך, אך אין ביניהן ובינו כל קשר, שכן הן נבנו בתקופה הרבה יותר מאוחרת.
תולדות הבריכות
הבריכות נבנו בימי בית שני. יוסף בן מתתיהו מזכיר את המעיין ואת התעלה המובילה את המים לירושלים במילים: "ופילטוס התקין צינור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות ומשך את ראשית הזרם ממרחק מאתים ריס. אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגד שיפסיק את המעשה שבכוונתו לעשות".[2]
אין ודאות מתי נבנו הבריכות, אך ישנה סברה כי הדבר נעשה בתקופה החשמונאית או לכל המאוחר בתקופת הורדוס, שבה שופץ בית המקדש השני, מה שהביא לגידול רב במספר עולי הרגל, ואלה נזקקו לאספקת מים גדולה יותר. מערכת אמת המים שעברה דרך בריכות שלמה הייתה בעלת תפוקה של 60 מטרים מעוקבים לשעה לפי אחד האומדנים[1].
הארכאולוג צבי אילן סבר כי הבריכות נבנו בתקופת האימפריה הרומית (שלהי המאה ה-2), וביסס את סברתו על הממצאים של מבנה נקבת המים (ראו בהמשך).
ייתכן כי הבריכה השלישית והנמוכה מכולן נחצבה בתקופת הממלוכית, בימיו של הקיסר ביברס, כיוון שבמהלך המאה ה-10 תיאר הגאוגרף המוסלמי מוקדסי שתי בריכות, ואילו הנוסע פליקס פברי, שביקר במקום במאה ה-15, תיאר שלוש בריכות[1].
בסמוך לבריכות נמצא האתר הארכאולוגי "ח'רבת אלח'וח'", המזוהה עם העיר המקראית עיטם, אשר חז"ל מזכירים את אמת המים שקישרה בינה ובין ירושלים[3]. כמו כן, יוסף בן מתתיהו הזכיר בספרו קדמוניות היהודים כי שלמה המלך נהג לנפוש בעיר "עיטן", המרוחקת שבעה מיל מירושלים, ובה נמצאו גנים ומים למכביר[4].
ב-1924 יזמו שלטונות המנדט הבריטי את שיקום הבריכות והמעיינות המזינים אותן, משימה שהופקדה בידי גדוד עבודה דתי בראשות הרב ישעיהו שפירא, שאף התגורר לצורך העבודות בבניין המצודה. מנהרת ואדי דיאר נוקתה, ובקצה שלה הוקם סכר לאגירת מי גשמים. מתקן ויסות הזרים את המים לבריכות.
באותה שנה החלה ירושלים לקבל מים מעין פרת, וב-1934 ממעיינות ראש העין, אך גם לאחר מכן שימשו המעיינות ובריכות שלמה כמקור מים חשוב עבור העיר. ירושלים המזרחית ניזונה ממקורות אלה עד מלחמת ששת הימים.
כיום משמשים המים את חקלאי הכפר הערבי ארטאס לצורכי השקיה.
מבנה הבריכות
ב-1890 תיאר אברהם משה לונץ את עין סלי, המעיין העיקרי במקום, ואת שלוש הבריכות (מאז לא היה שינוי במבנה הבריכות). המעיין הוא מסוג מעיין חתום, ונובע במרחק של כ-180 צעדים מערבית למבצר. לונץ כתב כי:
באחת השדות מבוא צר היורד להמעין, בעשרים ושש מעלות נרד למעיין. ראשונה נבוא לחדר מקורה, וממנו לצד ימין לתא קטן, אשר בקצהו מבצבצים המים. הם מתאחדים באגן מלא מים זכים ויפים, והמים יורדים דרך תעלה לבור חצוב אצל הבריכה הראשונה" היא הבריכה העליונה של בריכות שלמה.
שלוש הברכות אינן בקו ישר, השנייה רחוקה מהראשונה 49 מטר והשלישית מהשנייה 48 מטר וכל אחת נמוכה מחברתה בערך של שש מטר. גודל הבריכה הראשונה: אורך - 116 מטר, רוחב למעלה: 69.70 מטר ולמטה 71.80 מטר ועומקה בקצה התחתון 7.60 מטר. חלק מהבריכה חצוב בסלע והנשאר בנוי באבנים. בדרום - מערב הברכה, יש מדרגה לרדת לתחתיתה.
הבריכה השנייה אורכה הוא 120 מטר, רוחבה: למעלה 80.48 מטר ולמטה 76 מטר ועמקה הוא 12 מטר. בריכה זו חצובה כולה בסלע. בשתי קצותיה מדרגות לרדת לתוכה. ודרך תעלה אשר בצד צפון-מזרח ממנה יבואו אליה מי המעין.
הבריכה התחתונה היא היפה בכולן: אורכה 177 מטר, רחבה למעלה - 45 מטר ולמטה - 63 מטר. עמקה יגיע ל-15 מטר. חציה חצוב בסלע וחציה בנוי אבנים. גם בה מדרגות בשתי קצותיה. ובקצה הדרומי מקום לכניסת מי גשמים. כותלה המזרחי בנוי מאבני גזית גדולות בתבנית מדרגות. ובו יש תא קטן ממנו יצאו המים לירושלים.
אמת המים
מקורות המים העיקריים של הבריכות היו מעיין 'עין ואדי ביאר' (סמוך לאפרת של היום), מי גשמים שנאגרו והמים ממעיינות הסביבה. קטעי מוביל המים מהמעיין עד הבריכות מצביעים על מורכבות רבה במסלול שלהן. תחילת המוביל היא במנהרה חצובה, לאחר מכן הוא לסירוגין מעל ומתחת לפני הקרקע, ולאורך כל מסלולו הוא בשיפוע המאפשר למים לזרום בקלות אל בריכות שלמה. אורך תוואי האמה הוא 4.7 קילומטרים, והוא הושג באמצעות חפירת מנהרות ארוכות דרך ההרים באמצעות פירים אנכיים או אלכסוניים. לאורך האמה נמצאו 23 פירים, שהעמוקים מביניהם מגיעים לעומק של 33 מטרים[1].
שרידים מאמת המים המובילה מבריכות שלמה לירושלים נמצאו בבית לחם, ליד ארמון הנציב ובקטע המכונה "כביש האפיפיור" שליד חומות העיר העתיקה. בחלק מחוליות הצינור נמצאו כתובות חקוקות בלטינית של שמות מפקדי הגדודים בלגיון העשירי פרטנסיס, שככל הנראה פיקדו על בניית קטעי האמה הללו. כתובות אלה הן הבסיס לסברה שהצינור והאמה הוקמו על ידי חיילי הלגיון העשירי בעת שהותם בירושלים במאה ה-2[1].
המצודה
סמוך לבריכות נמצאים שרידיה של מצודת "קַלַעַתּ אִלְבּוַּראךְּ" (מבצר הברכות) החרבה, הנקראת ככל הנראה על שם שלוש הברכות הסמוכות לה. לפי הכתובת בערבית, החרותה מעל הכניסה, המצודה נבנתה ב-1617 על ידי סולימאן הראשון.
המצודה נועדה להגן על בריכות האגירה ומערכות המים מפני חקלאים מקומיים וסוחרי מים. עד אמצע המאה ה-19 שוכנו בה חיילי האימפריה העות'מאנית. לאחר סלילת הדרך לחברון ננטשה המצודה ונחרבה[5].
ראו גם
לקריאה נוספת
- א.מ. לונץ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, המקור: הוצאת המחבר, תרנ"א. - הדפסה חדשה עם הקדמה: הוצאת ספרים אריאל, 1979
- צבי אילן, משוט בארץ - טיולים באזורים המשוחררים, תרבות וחינוך - תל אביב, 1967- עמ' 123
- ספי בן-יוסף, ארץ קטנה גדולה, כרטא - משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985, עמ' 125-124.
קישורים חיצוניים
- מים בירושלים האמות, תלפ"ז נט - מינהל קהילתי על שם שאלתיאל
- אמת הביאר בדרך לירושלים באתר מרכז לימוד וסיור סוסיא
- דוד עמית, מנין קבלה הרודיון את מימיה?, באתר "סנונית"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 מקור: מים בירושלים תלפ"ז נט
- ^ קדמוניות היהודים (ספר י"ח, ג', ב')
- ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ו', עמ' 186-187.
- ^ קדמוניות היהודים, ז, יד, ד.
- ^ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, עמ' 176
| שלמה המלך | ||
|---|---|---|
| משפחתו | דוד • בת שבע • נעמה העמונית • בת פרעה • רחבעם • מלכת שבא | 
|
| חיבוריו | משלי • קהלת • שיר השירים • מזמורי שלמה • חכמת שלמה | |
| בתנ"ך | צוואת דוד • חלום שלמה בגבעון • עליית שלמה למלוכה • משפט שלמה • תהילים ע"ב • תהילים קכ"ז | |
| שונות | בית המקדש הראשון • ים של שלמה • כסא שלמה • שלמה המלך ואשמדאי • שלמה המלך ומלכת שבא • נציבויות שלמה | |
| הנצחתו | נחל שלמה • הר שלמה • בריכות שלמה • איי שלמה • עמודי שלמה • מרחב שלמה • מבצע שלמה | |
32054018בריכות שלמה