רוזני וילנה
רוזני וילנה היה ארגון של קהילות ליטא רוסיה ופולין לאיסוף כספים עבור מפעלים יהודיים משותפים, בראשם תמיכה ביהודי ארץ ישראל באמצעות כספי החלוקה. הארגון התקיים לאורך כל המאה ה-19 והיה רוב ימיו ארגון חשאי על מנת להסתיר את פעולותיו מעיני משטר הצאר, שחשד שההתארגנות היהודית היא חלק ממזימה עולמית. בנוסף פעלו היהודים בניגוד לחוק מפורש שאסר להוציא כספים מרוסיה אל מדינות אויב (והאימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל הייתה חלק ממנה הייתה ארץ אויב).
מבנה ארגוני ופעילים עיקריים
הארגון קם בשנות ה-90 של המאה ה-18, כאשר מוסדותיו ומבנהו הארגוני נסגרו ב-1798. בראשו עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים ובנקאים יהודים עתירי-ממון ובצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה, כולם פעלו בהתנדבות. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בראש הארגון עמדו בני משפחות שכולן היו נצר למשפחת סבו של הגר"א, משפחת משה רבקש, בעל "באר הגולה" והנגידות עברה בין בני המשפחה, כולל חתנים. במאה ה-19 כיהנו יחד שלושת ראשי הארגון הראשונים כארבעים שנה. היו אלה ר' אריה לייב פעסעלעס, ר' משולם זלמן ב"ר יעקב אורי (ר' זלמן אורי'ס), ור' שמואל חרי"ק (חתן ר' יהודה קלאצקי). הם נקראו "שלושת עמודי וילנה".[1]
בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין. אחריו כיהנו בתפקיד בנו, יצחק, ר' אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק ואחרים. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים.
ההשכלה העסקית והבנקאית של הנגידים ומינוי מזכירים במשרה מלאה באו לידי ביטוי בניהול מתקדם של הכספים, ברישום מדויק, בספרי קבלות ושטרי חוב מסודרים ובשליטה מקצועית בזרימת הכספים בכל הערוצים.
פעילות
הפעילות העיקרית של הארגון הייתה איסוף כספים על מנת לחלקם ליהודים אשכנזים שעלו לארץ ישראל. הקבוצה הראשונה שנהנתה מכספי החלוקה שאספו רוזני וילנה הייתה דווקא קבוצה של חסידים, עליית תלמידי הבעל שם טוב בראשות ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שעלו בשנת 1778 לצפת, בניגוד לקו המתנגדי המובהק של הארגון. ההיסטוריון אריה מורגנשטרן מדגיש שנקודה זו מבהירה את היחס שייחסו ליישוב הארץ כערך עליון, מעל לסכסוכים הקשים שבין מתנגדים לחסידים. בהמשך תמך הארגון באופן פעיל בעליית תלמידי הגר"א, בשנת 1808 והיווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל ובכלל זה עדות החסידים השונות.
בהמשך קיים הארגון קשר באמצעות שד"רים, כלומר שליחים, הן עם ה"כוללים" בארץ ישראל והן עם ארגוני החלוקה האחרים: ועד פקידי קושטא, שדאג ליהודים הספרדים בירושלים וארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם שאסף כספים עבור כל יהודי ארץ ישראל מקהילות במערב אירופה והיה גם הוא שותף פעיל בניהול מרחוק של קהילת הפרושים, כפי שנקראו מקבלי החלוקה המתנגדים בארץ ישראל. בניגוד לוועדים אלה, שפעלו בגלוי ותוך שיתוף פעולה מסוים עם השלטונות, כל מגעיו של הארגון היו תחת מעטה חשאיות כבד (סיסמתו הייתה "כבוד אלוקים הסתר דבר"[2]). המכתבים שהועברו נכתבו בקודים והשד"רים נפגשו עם בכירי הארגון במקומות מסתור. הסכנה הייתה אמיתית ביותר, כך למשל ר' דובער שניאורי, "האדמו"ר האמצעי" של חב"ד, נתפס על ידי המשטרה ב-1827 כאשר הוא עוסק בהעברת כספי הארגון עבור הקהילה בחברון ונאסר.
על אף החשאיות, ראשי הארגון, שהיו לרוב העשירים והבכירים שבין יהודי ליטא, קיימו קשרים רצופים עם פקידות השלטונות. כתוצאה מכך פעלו ראשי הארגון לקידום מטרותיו גם במגעיהם העסקיים והפוליטיים וכן תוך מתן שוחד לפקידים.
בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק. רוזני וילנה קבעו מי יהיו ראשי הקהל, אילו פעילויות מותר לקיים בארץ הקודש (לימוד תורה) ואלו לא (למשל היה איסור על מלאכה, מתוך תפיסה שהעולים הם "חיל חלוץ" של קדושים שאל להם לבזבז את זמנם ומרצם בעבודה). הארגון גם שלח את הרב משה ריבלין לכהן ברבנות העיר ולהסדיר את הסכסוכים בין פליטי צפת לתושבי ירושלים. כל הסדר בארץ (רכישת קרקעות, הסדרים בין אשכנזים לספרדים והסדרים מול החסידים) הובא לאישור הרוזנים ובטל אם לא הסכימו לו. לעיתים מכנה הארגון את עצמו "רוזני ארץ ישראל" וראש הארגון ר' חיים סג"ל לנדא (בנו של "הנודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא), מכנה את עצמו "נשיא ארץ ישראל". הפרושים נטו לקבל את מרות רוזני וילנה, לפחות עד 1909 (מועד פטירת ר' שמואל סלנט), ואילו החסידים נטו להתעלם מהוראות הרוזנים, דבר שגרר תכתובת עניפה ובכללה איומים על הקטנת קצבאות החלוקה ואף הפסקתן המוחלטת שנעה בין היישוב בארץ ,וילנה, אמסטרדם וקושטא.
על היחס לארגון ולעומדים בראשו ניתן ללמוד ממכתב ששלח ר' נתן נטע בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב לצבי הירש להרן:
הנוגע בכבודם עתיד ליתן את הדין כי הוא מכפויי טובה לצדיקים גדולים העוסקים לשם שמיים ומכניסין את עצמם כמעט בחשש סכנה... שמים בה' אלוקי ישראל ביטחונם שלא יאונה להם כל אוון וכותבין ושולחין ומתעסקים ומחזיקים יסוד היישוב בכללו... ודאי נסיון גדול הוא אשר אי אפשר להעלות על הכתב.
— אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים עמוד 53
הארגון לא עסק רק בתמיכה בעלייה והתיישבות אלא גם בגבאות עבור מפעלים שראה בהם ערך כלל-יהודי, ובראש מפעלים אלה מימון "אם הישיבות", ישיבת וולוז'ין ותלמידיה וקופת צדקה לעניים שניהלה בין היתר את מפעל "קמחא דפסחא", רכישת צורכי חג לעניים. איסוף הכספים נערך באופן מסודר מהקהילות במרחב ליטא-פולין-רוסיה במסגרת שנקראה "הצדקה הגדולה" שכללה חלוקה לפלכים שבראש כל אחד מהם ניצב גבאי שהיה אחראי על איסוף הכספים בפלך שלו והזרמתם לוילנה. הכספים נתרמו בקופות "מתן בסתר" בבתי הכנסת. כספי הציבור שימשו לא אחת לניהול מאבקים מול השלטונות לצורך ביטול גזירות שנגזרו על היהודים (כמו פקודת הגיוס לצבא הצאר מ-1827) ולשיחוד פקידים בממשל.
הרוזנים שלחו שד"רים לקהילות שכנות כגון קהילת ברלין וקהילת קניגסברג כדי להלהיב אותן לסיוע ליהודי ארץ ישראל ולגייס מהן כספים.
לקריאה נוספת
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19. ירושלים, הוצאת שלם, ה'תשס"ז.
קישורים חיצוניים
- אלי אשד, הגאון מווילנה בגלקסיה, מתוך האייל הקורא - ניסיון לקשר בין סדרת ספרי המוסד של אייזק אסימוב לבין ארגון רוזני וילנה
הערות שוליים
- ^ הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנה, דפוס ראם, תר"ס, עמוד 140.
- ^ ספר משלי, פרק כ"ה, פסוק ב'