יעקב כ"ץ (היסטוריון)

יעקב כ"ץ

פרופ' יעקב כ"ץ

יעקב כ"ץ (15 בנובמבר 1904 - 20 במאי 1998) היה חוקר תולדות עם ישראל, היסטוריון, סוציולוג ומחנך ישראלי, חתן פרס ישראל. עסק בחקר יהדות אירופה בעת החדשה, ובפרט בתגובת החברה היהודית לעולם המודרני ובהתבססות התנועה האורתודוקסית והתנועה הרפורמית.

קורות חייו

כ"ץ נולד למשפחה אורתודוקסית במגיארגנץ' - כפר קטן במערב הונגריה. סבה של אמו היה אחיו של מהר"ם שיק, וכ"ץ עצמו נקרא על שם דודה הרב יעקב סניידרס מראאב. כפי שהיה נפוץ בקרב החרדים בהונגריה, למד בחינוך סימולטני (בית-ספר נוצרי ללימודים כלליים בשעות היום, תלמוד תורה אחר הצהריים). בגיל 12 עבר ללמוד בעיירה רחוקה יותר, צלדמלק. בתקופה זו התגורר אצל משפחה מארחת ושב מדי מספר שבועות הביתה לשבתות וחגים. אירועי מלחמת העולם הראשונה הביאו אותו לעבור בגיל 16 לעיר גיור (Győr) שם למד בישיבה. משם עבר ללמוד כשנתיים בישיבה אשר בקהילת אויהעל עד שהגיע בשנת 1925 לישיבת פרשבורג. לאחר כשנתיים וחצי של לימוד בישיבה זו, חש רוויה מסוימת בלימוד סוגיות הש"ס ונתעורר בו החשק לקנות השכלה כללית. הוא קרא ספרות כללית, עיין בדרמות של פרידריך שילר, ביומניו של תיאודור הרצל, במחזהו של הנריק איבסן "פר גינט", כתבי אחד העם ועוד. מאמר ראשון כתב ב-1927 לעיתון האורתודוקסי מבודפשט Zsidó Ujság. היה זה מאמר מחאה בעקבות ידיעה על שדיין הקהילה ששב מביקור בארץ ישראל מבקש כי יהודי הונגריה יתרחקו מפעילות ציונית או מעין-ציונית. המאמר הועתק על ידי העיתון הציוני של הונגריה Zsidó Szemle ששיבח את היהודי הכפרי שגילה הבנה עמוקה יותר לצורכי הזמן ממנהיגי האורתודוקסיה. עורך העיתון ביקשו מכ"ץ להמשיך ולכתוב מאמרים. בברטיסלבה שמע כ"ץ את נאומיהם של הרב מאיר ברלין (בר-אילן), נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי והזדהה עם המגמה המשותפת לשלשת הנואמים, דהיינו: ראיית בניין הארץ כתפקיד ראשוני של הדור.

באביב 1928 הגיע לפרנקפורט לישיבת "עדת ישורון", שבראשה עמד באותה עת יוסף ברויאר, אחד מבניו של מייסד הישיבה רבי שלמה ברויאר. במקביל החל להתכונן לבחינת בגרות ולאחר שעמד בה בהצלחה המשיך ללמוד באוניברסיטת פרנקפורט. כ"ץ העיד כי באותה תקופה, אף שלא היה בקיא במדעי היהדות, תהה מדוע לא חוברה היסטוריה של היהדות ברוח האורתודוקסיה, והבין שראיית המסורת כנתונה להתפתחות ולהשפעה מתוך הזמן והמקום שהתקיימה בו – מערערת למעשה את תוקפה הדתי. הוא נשא אז הרצאה קצרה, בה השווה בין תפישת התפתחות (Entwicklung) להתגלות (Entfaltung) של היהדות, ולימים כתב באוטוביוגרפיה שלו כי אף שלא ידע זאת אז, התקרב לעמדות האסכולה ההיסטורית מיסודו של זכריה פרנקל.

את עבודת הדוקטורט הגיש באביב 1934 בנושא התבוללות יהודי גרמניה. לפרנסתו עסק במתן שיעורים פרטיים ביהדות ובתלמוד לבני משפחת הרב ברויאר ולאחרים, ובנסיבות אלה הכיר את אשתו לעתיד גרטי-בינה לבית בירנבוים. הם נישאו בירושלים בשנת 1936. קודם לעלייתו לארץ ישראל שהה שנה בלונדון במטרה להשתלם בלשון האנגלית.

בישראל

עם הגעתו לארץ ישראל ב-1936 התגורר בתל אביב, שם עבד בעבודות הוראה מזדמנות, ומאוחר יותר קיבל משרת מורה בבית הספר "מוריה". לאחר כן (1945 – 1950) שימש מורה ומנהל בסמינר למורים ולגננות "תלפיות". בתקופת עבודתו כמורה פרסם מאמרים בנושאים חינוך, פסיכולוגיה ופדגוגיה. באותה תקופה שקד על חיבור ספר היסטוריה לבתי הספר היסודיים. הספר "ישראל והעמים" על ארבעת כרכיו יצא לאור בשנים 1945–1949, ושימש במשך עשרות שנים כספר לימוד היסטוריה בבתי ספר יסודיים, בעיקר של הזרם הדתי. הספר עודכן פעמיים.

המאמר המחקרי הראשון שכתב לאחר עלותו לישראל, "נישואים וחיי אישות במוצאי ימי הביניים", פורסם בכתב העת "ציון" בשנת 1944. המאמר משך את תשומת לבו של פרופ' בן-ציון דינור, ששמע גם על עבודת הדוקטורט שלו. בעקבות קשריו עם דינור הוא הוזמן ב-1949 לעבוד ברבע משרה כמרצה זוטר במחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית בירושלים. עם קליטתו באוניברסיטה העתיק ב-1950 את מגוריו לירושלים. כ"ץ הודה שנהג בחוסר אחריות כשעזב משרה מלאה בת"א לטובת משרה חלקית וזוטרה בירושלים, כשמוטלת עליו פרנסת אשתו ושלשת בניו, אך הפיתוי לעסוק במחקר וההזדמנות להשתלב בחיים האקדמיים הם שהכריעו. כ"ץ שימש מרצה בחוגים לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה של עם ישראל.

בשנת 1958 ראה אור ספרו "מסורת ומשבר". בספר זה שאל כ"ץ את המושג הדורקהיימי "חברה מסורתית" לגבי החברה היהודית בעת החדשה המוקדמת, ועשה לראשונה שימוש בכלים סוציולוגיים בחקר ההיסטוריה היהודית. הספר נחשב עד היום לספר יסוד בתחום ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. הוא ראה אור במספר מהדורות, ואף תורגם לאנגלית, גרמנית, רוסית והונגרית.

בשנת 1959 היה יעקב כ"ץ לפרופסור מן המניין. בין השנים 1959–1963 שימש דיקן הפקולטה למדעי החברה. עם סיום תפקידו כדיקן יצא לשבתון, ושימש פרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד. קודם לכן (1957 - 1956) שהה בשבתון בלונדון ובמנצ'סטר. בשנים 1969–1972 כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית, ובמשך עשר שנים (1971-1961) שימש חבר המועצה להשכלה גבוהה. כל אותן שנים המשיך לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים.

בשנת 1973 והוא בן 68 פרש לגמלאות. בשנים הבאות הרבה לחקור ולפרסם והמשיך לקחת חלק פעיל בחיים האקדמיים. בין השאר השתתף והרצה בכנסים ובסדנאות מחקר בארץ ובעולם. כמות פרסומיו מאז יצא לגמלאות ועד למותו עלתה על זו שפרסם במהלך השנים שבהן לימד באוניברסיטה. ספריו ומאמריו ראו אור במספר רב של שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, יפנית והונגרית. בשנה האקדמית 1973–1974 שימש שוב פרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד. בשנים הבאות הסכים לשמש פרופסור אורח רק לתקופות קצרות. כך עשה באוניברסיטת לוצרן שבשווייץ, באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וכן באוניברסיטת קולומביה ובישיבה יוניברסיטי בניו יורק.

הקהילה האקדמית בישראל ומחוצה לה הכירה בחשיבותם של ספריו ומחקריו, ואף הוענקו לו אותות הוקרה רבים. בין השאר נבחר בשנת 1974 לחבר כבוד (תושב חוץ) של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בשנת 1979 קיבל את פרס קפלון ובשנת 1980 זכה בפרס ישראל למדעי היהדות. כמו כן הוענק לו התואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטאות בישראל ומחוצה לה. בשנים 1981–1992 שימש יו"ר מכון ליאו בק בירושלים. פעילות המכון בחקר תולדות יהודי גרמניה חפפה את התעניינותו המדעית. במהלך הקריירה האקדמית שלו בישראל ומחוצה לה הדריך עשרות תלמידים בכתיבת עבודת דוקטור. תלמידיו ותלמידי תלמידיו ממלאים תפקידים מרכזיים במחקר ובהוראה של ההיסטוריה היהודית בארץ ובעולם. מרכז זלמן שזר מעניק מדי שנה מלגה לחוקרים בתחום תולדות עם ישראל, הקרויה על שמו של יעקב כ"ץ.

גם כשעבר את שנתו התשעים המשיך בפעילות מגוונת. בשנה זו יצא לאור ספרו "הקרע שלא נתאחה", והוא הוזמן להיות "עמית נלווה" במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית. כמו כן הוסיף לפרסם מאמרים בעיתונות ובכתבי עת. כ"ץ התעניין באורח תדיר בפוליטיקה ובחברה בישראל, ולעיתים הגיב באמצעות מאמר לעיתון או במכתב למערכת. עיקר תגובותיו התייחסו לשאלות דת ומדינה ולנושאי הלכה.

ספריו ומאמריו מצוטטים לרוב, וכפי שאמר לפני פטירתו: "המצבה הטובה ביותר לאדם היא ספריו". סיפור חייו נמצא בספרו האוטוביוגרפי "במו עיני". יעקב כ"ץ נפטר בגיל 93, שבועות אחדים לאחר שסיים לכתוב את ספרו האחרון "עת לחקור ועת להתבונן".

תרומתו האקדמית

עבודתו של כ"ץ היא רחבת היקף, ומתפרשת על נושאים רבים. תחום התמחותו של כ"ץ היה תולדות עם ישראל, תוך התמקדות בהבטים הבאים:

• היהדות בימי הביניים ובעת החדשה.
• מבנה החברה היהודית והשפעת החסידות, ההתבוללות והאמנציפציה על מבנה זה.
• יחסי נוצרים ויהודים בימי הביניים ובעת החדשה.

חידושו המרכזי של כ"ץ נגע לאופן בו תפס את האורתודוקסיה היהודית. הוא נכנס לתחום זה בשלב מאוחר יחסית של עבודתו האקדמית, במידה רבה לאחר שנחשף אליו בעקבות עבודותיו של תלמידו משה סמט, שכתב על כך גם את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית כ"ץ. לטענת שני החוקרים, כמו גם לטענת היסטוריונים רבים אחרים (שכ"ץ היה המוביל שבהם), האורתודוקסיה איננה המשכה הישיר של היהדות המסורתית, אלא היא חידוש של ראשית המאה ה-19, אשר בא כתגובת נגד לתהליכי המודרניזציה – חילון מצד אחד, ותנועת רפורמה דתית מצד שני. בתגובה לתנועת ההשכלה, בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19, נטו רבים ביהדות גרמניה ללכת בעקבות היהדות הרפורמית בתחומים של אמונה וקיום ההלכה. בתגובה לכך, היהדות האורתודוקסית ביצרה את חומות הקהילה הדתית על ידי פסיקה נוקשה ושמרנית, אשר ביקשה בכך להרחיק כל סממן של חדשנות. החת"ם סופר, מי שנחשב בעיני רבים כמייסד האורתודוקסיה, ניסח זאת על ידי הכלל: "חדש אסור מן התורה" (בהשאלה, תוך שהוא משנה את משמעותו ומוציא אותו מהקשרו המקורי). כך, על פי בקורתו המרומזת, הפכו "איסורים מסופקים - לאיסורים ודאיים, מנהגים פשוטים לגזירות חז"ל, וגזירות חז"ל - לעברה מדאורייתא"

ספריו

• ישראל והעמים, תרשיש, 1945. (שתי מהדורות נוספות, משנת 1962 ומשנת 1979). הספר "ישראל והעמים" על ארבעת כרכיו יצא לאור בשנים 1945–1948 כספר לימוד לבתי הספר היסודיים. מהדורה חדשה של הספר ב-3 כרכים ובשיתוף משה הרשקו יצאה ב-1962. התאמה לתוכנית הלימודים של משרד החינוך הביאה לעדכון נוסף של הספר, הפעם בשיתוף הפרופ' צבי בכרך במהדורה חדשה שיצאה ב-1978. הספר על מהדורותיו נלמד במשך עשרות שנים בבתי הספר היסודיים, בעיקר באלה של החינוך הדתי. הספר תורגם לשפות: גרמנית ויפנית.
• מסורת ומשבר, מוסד ביאליק, 1958. (מהדורה נוספת ב-1986). ספר זה מתאר את חיי החברה היהודית בדורות שלפני החסידות וההשכלה ובזמן הסמוך לתנועות אלו, בפולין, ליטא ובארצות גרמניה. כ"ץ העלה במחקר היסטורי מקורי זה את המתח בין "מסורת" ל"משבר" שממשיך ומלווה את היהדות (ולא רק אותה) עד ימינו. הספר תורגם לשפות: אנגלית, גרמנית, רוסית, הונגרית וצרפתית.
• בין יהודים לגויים, הוצאת מוסד ביאליק, 1961. (מהדורה נוספת ב-1999). בספר זה מבקש כ"ץ לענות על השאלה, מה היו הכוחות שסייעו ליהודים להחזיק באמונתם ולמסור נפשם עליה על אף לחצם של הנוצרים. הוא עוקב אחר יחסי היהודים והגויים במשך הדורות, מגיע לתקופת המפנה בימי משה מנדלסון, ומסיים בניתוח תשובותיהם של חברי הסנהדרין בפאריס על שאלותיו של נאפוליאון בעניין יחס היהודים לבני ארצם ולמדינתם בתנאים החדשים. הספר תורגם לשפות: אנגלית, צרפתית ורוסית.
• בונים חופשים ויהודים, הוצאת מוסד ביאליק, 1968. בונים חופשים ויהודים נחשדו בעיני אויביהם בקונספירציה נגד עמי העולם שבקרבם הם יושבים. כ"ץ מבקש בספר זה לענות על השאלות הבאות: מה פירנס חשדות אלה, ומה בכלל טיבה של תנועת הבונים החופשים, הנחשבת לארגון סתרים למחצה? מה היה היחס בין הבונים החופשים גופם ליהודים? האם נתקבלו יהודים בלשכות הבונים החופשים ומה תפקיד מילאו בהן? תוצאות המחקר מגלות עובדות חדשות, כגון שאיפת יהודים ממחצית המאה ה-18 והלאה להתקבל בלשכות הבונים החופשים ועל הקשיים שנתקלו בהם, בייחוד בגרמניה. תורגם לשפות: אנגלית, צרפתית ויפנית.
• לאומיות יהודית, הוצאת הספרייה הציונית, 1979. ספר זה הוא אסופה של מאמרים בנוגע ללאומיות היהודית המודרנית ובנוגע ליחסה לדת ולמסורת. לספר שלושה שערים: הרעיון הציוני במבחן התגשמותו הלכה למעשה, הדת והמסורת במבחן ההתגשמות של הציונות, וההתפתחות של ההיסטוריוגרפיה היהודית החדשה ושל דרכי החקר של מדעי היהדות.
• שנאת ישראל, הוצאת עם עובד, 1979. בספר זה מלווה כ"ץ את עלית האנטישמיות המודרנית בארצות גרמניה, צרפת, ואוסטריה-הונגריה, שם התרחש תהליך האמנציפציה. בארצות אלה נראה היה כאילו עומדת שנאת ישראל העתיקה להיעלם יחד עם כל שרידי הבורות והבערות של ימי הביניים. בספר זה מבקש כ"ץ לענות על השאלה, כיצד ומדוע המציאות טפחה על פניהם של טובי המשכילים, יהודים ושאינם יהודים. כמו כן הוא מבקש להשיב כיצד הגיעו הדברים לבסוף להגברת השנאה שסופה היה החרמה והשמדה. תורגם לשפות: אנגלית וגרמנית.
• גוי של שבת, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1984. בספר זה עוסק כ"ץ במושג גוי של שבת. תורגם לשפות: אנגלית וצרפתית.
• הלכה וקבלה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1984. בספר זה עוסק כ"ץ ביחסי הלכה והקבלה. הוא עוסק בנושאים: יחס היהודים לסביבה הגוית, שלטון הקהילה בחיי היחיד והרבים, מעמד האשה במשפחה.
• ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1986. בספר זה בודק כ"ץ את תופעת האנטישמיות של ריכרד וגנר במסגרת הזמן בה פעל - תקופה שקדמה לעליית האנטישמיות המודרנית. ואגנר מתגלה כשונא ישראל ארסי גם בשעתו, אלא שאין מכאן תשובה על מידת השפעתו ואחריותו על מה שהתרחש לאחר זמנו. תורגם לשפות: אנגלית, צרפתית וגרמנית.
• היציאה מן הגטו, הוצאת עם עובד, 1986. בספר זה עוקב כ"ץ אחר תהליך יציאת היהודים מן הגטו. תהליך זה משמעו עזיבת מסגרת הקיום הסגורה והמצומצמת בשולי החברה הכללית שבה היו נתונים מאז ימי-הבינים, והיכללותם כיחידים וכקבוצות בחברה הסובבת. תהליך זה עבר בתחילה בקהילות היהודיות שבמערב אירופה. תורגם לשפות: אנגלית, צרפתית, גרמנית והונגרית.
• במו עיני, הוצאת כתר, 1989. אוטוביוגרפיה של כ"ץ. תורגם לשפות: אנגלית.
• ההלכה במיצר, הוצאת מאגנס, 1992. בספר זה בוחן כ"ץ פרשיות מרכזיות שניצבו על דרך התהוותה של האורתודוקסיה בעת החדשה. המאמרים הכלולים בספר מצביעים על הקשיים של בעלי ההלכה משנשתנה המצב הפוליטי, החברתי והרוחני, במעבר מימי הביניים אל העת החדשה. מסקנתו של כ"ץ היא שאין לראות באורתודוקסיה המשך ישיר של היהדות בימי הביניים אלא יצירה היסטורית חדשה.
• הקרע שלא נתאחה, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1994. הספר עוסק בפילוג שבין האורתודוקסים ליריביהם בשנות ה-70 של המאה ה-19: הקרע ביהדות הונגריה ופולמוס הפרדת הקהילות בגרמניה. תורגם לשפות: אנגלית והונגרית.
• עת לחקור ועת להתבונן, הוצאת מרכז זלמן שזר, 1998. זהו ספרו האחרון של כ"ץ. בספר זה עוקב כ"ץ אחר קהילות ישראל שישבו בארצות הנוצרים מאז ראשיתם של ימי הביניים ועד לדורות האחרונים. התבוננות זו מתמקדת בגלגוליהן של שתי תופעות נמשכות והולכות: המתח שבין היהודים לבין האומות הנוצריות והחתירה של היהודים לשמר ולקיים את זהותם הקיבוצית. לדעת כ"ץ, בשתי תופעות אלה נעוצים השורשים ההיסטוריים של השואה ושל הקמת מדינת ישראל. שני הפרקים האחרונים של החיבור עוסקים ב'שואה והיישוב בארץ ישראל' וב'מדינת ישראל - הישגיה ומחדליה'.

ספר יובל לכבודו

• עמנואל אטקס ויוסף שלמון (עורכים), פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ספר יובל לכבוד פרופסור יעקב כ"ץ, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ם.

לקריאה נוספת

• ישראל ברטל ושמואל פיינר (עורכים), היסטוריוגרפיה במבחן - עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ, מרכז זלמן שזר, 2007. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר" (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• יעקב כ"ץ, באתר Academia.edu
• פרופ' יעקב כ"ץ, אתר לזכרו
• רשימת המאמרים של יעקב כ"ץ באתר רמב"י
• ראיון של הטלוויזיה החינוכית עם פרופ' יעקב כ"ץ, מראיינת פרופ' רחל אליאור. אתר יוטיובhttps://www.youtube.com/watch?v=aux7vOzpuB0&t=2s&ab_channel=רחלאליאור
• דוד אסף, עמנואל אטקס, המדריך: פרופסור יעקב כ"ץ ותלמידי המחקר, בבלוג "עונג שבת", 2 ביוני 2017
• אוספו הפרטי של פרופסור יעקב כ"ץ, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
• יהדות גרמניה, יעקב כ"ץ, הוצאת מטכ"ל - קצין חינוך ראשי, תל-אביב, 1960, הספר הסרוק באתר הספריה הלאומית
• יעקב כץ (1904-1998), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35738408יעקב כ"ץ (היסטוריון)