פרעות צפת (1834)

פרעות צפת או הביזה הגדולה בצפת הייתה סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים ודרוזים^[1] מקומיים בקהילה היהודית בצפת במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים במהלכם נבזז כל רכוש הקהילה ורבים נפצעו ואף נרצחו.

רקע

לאחר ששליט מצרים, מוחמד עלי, כבש את ארץ ישראל, בשנת 1831, הוא החל להנהיג גיוס חובה לצבא המצרי בקרב האוכלוסייה הערבית כחלק מתהליך המודרניזציה שהוביל. הרפורמה בגיוס עוררה התמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית שרחשה עדיין נאמנות לשלטון העות'מאני, עד שב-19 במאי 1834 הוכרז מרד בשכם וקבוצות חמושות פשטו על ירושלים והחלו לבזוז את הקהילה היהודית בעיר. אבראהים פאשא ניסה לכבוש חזרה את ירושלים מהמורדים אולם נאלץ לסגת בתחילת המערכה, והשמועות על תבוסתו זרעו אי סדר ומרי ברחבי הארץ. בצפת יעץ מושל העיר למוסלמים לבזוז את הקהילה היהודית העשירה. המוסלמים בעיר הוסתו עוד בתחילת אותה שנה על ידי חכם דת מוסלמי, מוחמד דַמוּר, שהטיף כנגד הקהילה היהודית בשוק של צפת. הנוסע האנגלי, אלכסנדר ויליאם קינגלֵיק, סיפר שדַמוּר "חזה" את הביזה העתידה לבוא ב-15 ביוני, במהלכה ינשלו "המאמינים האמיתיים" את היהודים מזהבם, כספם ותכשיטיהם.^[2]

התרחשות

ביום ראשון, ח' בסיוון ה'תקצ"ד (15 ביוני 1834), התקבצה האוכלוסייה המוסלמית כדי לחזות בהתגשמות הנבואה. גם מוחמד דמור הופיע, כדי להבטיח את התגשמות "נבואתו".^[2] ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר, ופשטו על בתי הקהילה היהודית כעצת המושל.^[3]

אסד רוסתום (אנ') מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על צפת, בו נאמר שהמורדים פרצו לרובע היהודי "כשהם בוזזים ופוגעים באמות המידה המקובלות של מוסר וכבוד".^[4]

הפורעים גרשו את היהודים מבתיהם ופצעו גם ילדים ונשים:

"הנבלה הגדולה ביותר - חיפוש על גופן של הנשים כדי לבדוק אם לא החביאו כסף או זהב - נעשתה לעין כל וללא-בושה. היהודים האומללים והמפוחדים עד מוות לא עשו דבר להגנתם, גם כאשר היה הדבר אפשרי. היו מקרים שבהם נכנס נער מוסלמי, כבן עשר או שתים-עשרה, לתוך בתיהם של יהודים וגזל מהם את רכושם, בעוד הם ומשפחתם צופים בנעשה."

— אלכסנדר ויליאם קינגליק^[2]

מכיוון שהאזור היה תחת סגר לא יכלו היהודים ליידע את השלטונות שישבו בערי החוף על מצבם. בתיהם נבזזו והוחרבו והמקומות הקדושים הושחתו וטומאו. בבית המדרש של הפרושים הוכו באכזריות זקנים וזקנות שחיפשו שם מקלט ובאחד מבתי הכנסת עונו נשים יהודיות על קרעי ספרי תורה, כפי שתיאר רבי ישראל משקלוב. חלק מהרבנים, בהם רבי אברהם דב אוירבך מאבריטש ורבי ישראל משקלוב, נשבו עבור כופר.

בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס והספרים שנמצאו בו הושחתו.^[5]

ניסיונות התגוננות סוכלו באכזריות – באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר נורו שני מגניו.

רבי מנחם מנדל מקמיניץ כתב בזכרונותיו, כי היהודים הופשטו מבגדיהם לפני שגורשו מבתיהם: "וכאשר עשו כן בחצר שהייתי בו ופשטו בגדינו, ראינו שרוצים גם כן להרוג אותנו בקנה השרפה... והנה צווחה ברחובותינו... וגרשוּם ערומים החוצה".^[6]

רבים מבני הקהילה מצאו מחסה מחוץ לעיר, חלקם במערות וקברי הצדיקים שבכפר עין זיתון. הם שילמו לתושבי הכפר ואלו, בעזרת יהודים שהתחפשו למוסלמים, חילצו חלק מהפצועים מן העיר.^[7] המחנה מחוץ לצפת מנה כשש מאות אנשים.^[8] בתוך העיר התחבאו יהודים בחצר הנוצרים, שכן אלה לא לקחו חלק בפרעות.^[9] הרב גרשון מרגלית, נשיא כולל החסידים נתן לקאדי המקומי את כל כסף הכולל בתמורה למחסה לבני הכולל^[10] וכך ניצלו מאות בני אדם.

בהמשך הצטרפו אליהם קבוצה מבני הפרושים שהתחבאו מחוץ לעיר במקום המכונה "כרם" (בו על פי המסורת נהרגו חנה ושבעת בניה),^[11] אך לאחר חמישה ימים הקאדי גירש את הפרושים ואת רבי אברהם דב מאבריטש וסיעתו ואמר להם ללכת לחורבה בה היו קודם.^[12] רבי ישראל וחלק מהעדה התחבאו בעין זיתון.^[13]

הניצולים סבלו מחרפת רעב, צמא ופציעות קשות. בין הבורחים נמצאו תינוקות רבים שהופרדו מאמותיהם ולא יכלו לינוק. רבי מנחם מנדל מקמיניץ תיאר את הפליטים שהצטרפו אל המחנה מחוץ לצפת: "עוד יהודים הרבה מכף רגל ועד ראש אין בם מתום רק פצעים ודם הרבה יצא מהם".^[10] הרב סיפר כי הקבוצה ניסתה לחזור אל העיר, אולם כאשר נכנסה אליה, עמדו הפורעים על גגות בתיהם ואיימו לפגוע ביהודים. בעקבות זאת, ברחה קבוצת היהודים אל חורבה מחוץ לעיר, אך כעבור כמה שעות באו לשם גם הפורעים. הקבוצה ברחה אל חורבה גדולה על "ראש הר אחד" ובילתה שם את הלילה הקר והגשום: "היה צר לנו לשמוע גודל הששון ושמחה שעשו השוללים בעיר מכל השלל הרב ששללו מהיהודים, כי קול שמחתם נשמע למרחוק". רבי מנחם מנדל סיפר גם על גורלה של חצרו של רבי יעקב הירש ממאהליב באותו לילה שהוא עצמו שהה על ההר. אנשיה נעלו אותה וניסו להתגונן באמצעות השלכת אבנים על הפורעים מגג הבית: "ויורו היורים בקנה השרפה ויהרגו את החכם הספרדי ולר' יעקב הירש עשו חבורות ופצעים, ואחר כך נכנסו תוך החצר ושללו ובזזו כל הנמצא, וגם בגדי המתים פשטו".^[14]

רבי מנחם מנדל סיפר כי שילם לאחד מאנשי הקאדי כדי שילווה אותו ואת רבי שלום חייט הזקן אל העיר, במטרה לנסות ולהציל את ספרי התורה. בהגיעם לבתי הכנסת גילו כי מהתפילין עשו הפורעים רצועות לשקים ולסוסיהם, מהטליתות אבנטים ומהקלף של ספרי התורה עשו נעליים. השניים אספו את היריעות שמצאו ברחובות ולקחו אותן לקבורה. ברחובות ראו את בני הכפרים מהסביבה על חמורים לוקחים את הביזה, בגדים וכלים. הפורעים היו מבצעים הרס בבתים בניסיון למצוא מחבוא של כסף או זהב. בדרכם חזרה של השניים אל ההר, הניח אחד הפורעים את חרבו על צווארו של רבי שלום חייט ואיים להתיז את ראשו, חרף צעקותיו של המלווה מאנשי הקאדי. ר' שלום הזכיר לפורע כי היה תופר לו את בגדיו והתחנן על חייו, והפורע הניח לו לנפשו. באחד הרחובות שמעו קול צורח ומצאו יהודי "שוכב תוך האשפה עד צווארו". האיש היה פצוע ולא יכול היה ללכת, והשניים עזבו אותו כדי להזעיק סיוע. הוא הובא לאחר מכן על חמור אל ההר, אולם נפטר כעבור שלושה ימים.^[15]

אחרי שהייה של שלושה שבועות בחורבה על ההר, הצטרפה שאר עדת הפרושים, ובה ר' מנחם מנדל, אל רבי ישראל בעין זיתון.^[13]

ב-17 ביולי (י' בתמוז ה'תקצ"ד), שלושים ושלושה ימים לאחר פרוץ הפרעות, הגיעו לצפת כוחות חמושים של חמש מאות איש בפקודת אבראהים פאשא לאחר שהוזעקו השלטונות המצרים על ידי רץ ששלח הרב ישראל משקלוב.

הפורעים שתכננו להילחם לכדו חלק מהיהודים שהסתתרו בגבעות מחוץ לעיר ואילצו אותם לסחוב תותחים אל המגדלים, אולם לאחר שתוגברו הכוחות באלף לוחמים נכנעו וברחו. כשנכבשה צפת, קרא מצביא החיל ליהודים לשוב לבתיהם וציווה שרכושם הגנוב יושב להם.^[16] הוא גם גבה סכום כסף מהמוסלמים אותו חילק לקהילה.

אלה שסירבו לו נענשו, ושלושה עשר מראשי הפורעים שנלכדו נשלחו לעכו שם נשפטו ונגזר דינם למוות. מושל העיר הוצא גם הוא להורג וגופתו הושלכה מחומות עכו.^[16] במקומו מונה מושל מטעם אבראהים פאשא.

הרב נסים זרחיה אזולאי קבע יום פורים בי' בתמוז לזכר התשועה.^[17]

אחרית דבר

התושבים הערבים בטבריה רצו לפגוע בקהילה היהודית בעירם בדומה לאחיהם בצפת ובירושלים אולם פויסו בשוחד גדול. בחברון פרעו המורדים בקהילה היהודית וביצעו מעשי עינוי וביזה, וכשכבש צבאו של אבראהים פאשא את העיר, ביצעו חייליו מעשי רצח ועינוי נוספים, בניגוד להוראות מצביאם.

הביזה הגדולה בצפת הייתה נקודת מפנה חשובה בקורות הקהילה היהודית בעיר. בנוסף לכל בשנים הבאות אירעו בעיר שני אירועי רעידות אדמה, בשנים 1834 וב-1837. בשתי הרעידות נהרגו כאלפיים נפשות מהקהילה היהודית והמחסור בעקבות ההרס גרם למגפה קשה. ב-4 ביולי 1838 ערכו הדרוזים ביזה בעיר. יהודי העיר פנו אל המושל שנשבע שיגן על היהודים אך למעשה הוא לא עשה דבר, והדרוזים חמסו מהיהודים 150 כיסים (כל כיס היה שווה 500 סטרלינג) ודרשו עוד אלף כיסים. משלא קיבלו את מבוקשם, תפסו הדרוזים את רבי אברהם דב מאבריטש ועינו אותו. יהודי העיר החלו לברוח מהעיר והדרוזים רדפו אחריהם והכו אותם בחרבות.^[18] חלק מתושבי צפת נמלטו למערות שבסלע עכברה^[19]. הדרוזים עזבו את העיר למחרת, והמוסלמים דרשו מהיהודים שיחתמו להם על תעודה שהגנו עליהם, ולא, יגרו בהם את ערביי הסביבה. ד"ר אליעזר הלוי מזכירו של מונטיפיורי שבדיוק שהה בצפת בימים אלו, ניסה לשכנע את רבי אברהם דב לעקור לחיפה בה היו קונסוליות רבות וכן עקב היותה קרובה לים ונוחה למילוט, רבי אברהם דב אמר שיעשה כרצון העדה אך לדעתו חובה להמשיך את היישוב הקדום בעיר וכמו כן, אם יעזבו את העיר עלולים הערבים לפגוע בבתי הכנסיות בעיר.

שורת האירועים האלו גרמו לדלדול הקהילה בעיר, וכך לאחר שב-1824 מצא בה רבי דוד דבית הלל כאלפיים משפחות, במפקד משה מונטפיורי משנת 1839 נמצאו רק 1,357 יהודים בעיר.

בשנת 1840 (כסליו תר"א), פרצה בעיר מגפה בה נפטרו רבים מיהודי העיר, בהם רבי אברהם דב מאבריטש.

לקריאה נוספת

צבי קרגילה, ‏איגרת ר' שמואל ב"ר ישראל פרץ העליר בעניין ביזת צפת בשנת תקצ"ד (1834), קתדרה 27, דצמבר 1982, עמ' 109–116
משה ריישר, שערי ירושלים, 1868 - מחקרו על תולדות הארץ.
ישראל משקלוב, פאת השולחן, 1836 - זכרונותיו מן האירוע.
מנחם מנדל מקמיניץ, ספר קורות העיתים, 1839 - זכרונותיו מן האירוע.
אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ראשון, פרק ט: התנפלות הפלחים המורדים על יהודי צפת והרעש בצפת, זכרונות ר' מנחם מענדיל מקאמיניץ דליטא, עמ' 129–142.

קישורים חיצוניים

מאה שנה ל"בזה הגדולה" של צפת, דבר, 13 באוגוסט 1934

הערות שוליים

^ Dovid Rossoff, Safed: The Mystical City. Feldheim Publishers, 1991 מסת"ב 978-0-873-06566-5 pp.149ff:'The Druze Massacre of Safed
^ ^2.0 ^2.1 ^2.2 אלכסנדר ויליאם קינגליק, ג'נטלמן באוהלי קידר, בתוך נפלאות ארץ-הקודש, ערך יעקב שביט, תרגם יגאל חיימוביץ', כתר, 1981, עמ' 116–119
^ יערי, עמ' 130–131.
^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42, הוצאת כתר, 2013.
^ יערי, עמ' 134.
^ יערי, עמ' 131.
^ יערי, עמ' 134–135.
^ יערי, עמ' 135.
^ יערי, עמ' 136.
^ ^10.0 ^10.1 יערי, עמ' 132.
^ יערי, עמ' 131–132.
^ יערי, עמ' 137.
^ ^13.0 ^13.1 יערי, עמ' 140.
^ יערי, עמ' 133–134.
^ יערי, עמ' 138–139.
^ ^16.0 ^16.1 יערי, עמ' 141.
^ ראו כאן בהקדמה לספרו
^ ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי, מתאר בכתביו: "וכאשר החלו מקצת העדה בעת ההיא לברוח על נפשם, תפסו הדרוזים בחרב ויכו בעם עד כי יגעה ידם..."^{[דרושה הבהרה]}
^ מסע יהודית, הכרמל, 12 במאי 1865

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37326615פרעות צפת (1834)

[1] Dovid Rossoff, Safed: The Mystical City. Feldheim Publishers, 1991 מסת"ב 978-0-873-06566-5 pp.149ff:'The Druze Massacre of Safed

[אלכסנדר_ויליאם_קינגליק-2] 2.0 ^2.1 ^2.2 אלכסנדר ויליאם קינגליק, ג'נטלמן באוהלי קידר, בתוך נפלאות ארץ-הקודש, ערך יעקב שביט, תרגם יגאל חיימוביץ', כתר, 1981, עמ' 116–119

[3] יערי, עמ' 130–131.

[4] הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42, הוצאת כתר, 2013.

[5] יערי, עמ' 134.

[6] יערי, עמ' 131.

[7] יערי, עמ' 134–135.

[8] יערי, עמ' 135.

[9] יערי, עמ' 136.

[זכרונות_132-10] 10.0 ^10.1 יערי, עמ' 132.

[11] יערי, עמ' 131–132.

[12] יערי, עמ' 137.

[זכרונות_140-13] 13.0 ^13.1 יערי, עמ' 140.

[14] יערי, עמ' 133–134.

[15] יערי, עמ' 138–139.

[זכרונות_141-16] 16.0 ^16.1 יערי, עמ' 141.

[17] ראו כאן בהקדמה לספרו

[18] ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי, מתאר בכתביו: "וכאשר החלו מקצת העדה בעת ההיא לברוח על נפשם, תפסו הדרוזים בחרב ויכו בעם עד כי יגעה ידם..."^{[דרושה הבהרה]}

[19] מסע יהודית, הכרמל, 12 במאי 1865

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]