תחנון
תחנון או נפילת אפיים הוא אוסף קטעי תפילה (בקשת תחנונים) שנאמרים לאחר תפילת שמונה עשרה (במניין: לאחר חזרת הש"ץ). אמירת תחנון נהוגה בתפילות שחרית ומנחה ברוב ימות החול בשנה, אך אינה מתקיימת בימי שמחה (חג, ראש חודש, שבעת ימי המשתה של חתן, יום ברית מילה וכו').
לדעת הרמב"ם, אמירת תחנון בנפילת אפיים לאחר תפילת העמידה היא חלק מחיוב התפילה, אלא שהיא אינה מעכבת.[1] הדעה המקובלת יותר היא שאמירת התחנון אינה חיוב אלא מנהג של רשות בלבד[2], ולכן ישנם ימים שנהוג לא לאומרו. בהתאם לכך, הרב עובדיה יוסף התיר לבני אדם הממהרים לעבודה לדלג על אמירת התחנון.[3]
מקורות התחנון
חז"ל הורו כי יחיד המעוניין להוסיף תפילה אישית, שאיננה חלק מסדר התפילה הקבוע הנאמר גם בידי הציבור, רשאי להוסיף בסיום התפילה תחנונים כרצונו, "ואפילו כסדר של יום הכיפורים".[4] בתפילות אלה ביקש כל יחיד את צרכיו כרצונו, ללא נוסח קבוע או תוכן מחייב, והן היו בגדר רשות ולא חובה. בתלמוד הבבלי ובירושלמי מופיעים תפילות אישיות שונות שנהגו לומר אחדים מהאמוראים בסיום התפילה.[5] בנוסף לכך, מוזכר בספרות חז"ל נוהג להתחנן בנפילה על הפנים ("נפילת אפים") בהזדמנויות שונות.[6] לדעת אלבוגן, התיאורים הללו מתייחסים למעמד אחד, והתפילות האישיות שהוסיפו היחידים בסוף התפילה נאמרו תוך נפילת אפים. לדעתו, נוהג רשות זה התפתח ברבות השנים למנהג קבוע והוא מקורן של תפילת התחנון ונפילת אפים.[7]
לעומת זאת, צבי קארל סבור כי אין קשר בין התחנונים שהיחיד רשאי להוסיף לאחר התפילה ובין נפילת אפים והתחנון. לדעתו, נפילת אפים הנזכרת בחז"ל הייתה מנהג לא קבוע שנהג רק במקרים מיוחדים, וללא צמידות לתפילה דווקא. קארל מוצא לאמירת התחנון מקור אחר – תפילות התענית. כפי שעולה מתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ב עמוד ב', בבבל נהגו להוסיף בתענית ציבור תפילה בנפילת אפים, ובמקור, לא הייתה נפילה זו קשורה קשר ישיר אל התפילה שלפניה. מאחר שבקהילות אחדות היה מקובל להתענות מדי שני וחמישי,[8] נאמרה נפילת אפים בכל שני וחמישי. בהמשך, נדד מנהג זה לתפילות שני וחמישי גם בקהילות שבהן לא התענו, ולאחר שנותק המנהג מן התענית, הורחב לכל ימות החול. בכך מוסבר גם הכלל שאין נופלים אפין בימי מועד, שהרי אסור להתענות בימים אלה.[9] ייתכן שיש לשלב את שני ההסברים יחדיו: מלכתחילה הייתה אמירת התחנונים לאחר התפילה רשות ואפשרות ליחיד לבקש את צרכיו, וייתכן שתחנונים אלה נאמרו בנפילת אפים. בהמשך, הונהגה אמרית תחנון בנפילת אפים כתפילה קבועה לתעניות ציבור (ואולי לכל שני וחמישי), שבהם יש להרבות בתפילה. בשל כך נוספו אל הבקשות האישיות גם וידויים ותפילות על מחילת החטאים. בשלב שלישי הורחב המנהג מימות התענית גם לימי שני וחמישי ללא תענית ומשם לכל יום חול.[10]
הפסק בין תפילה לתחנון
אסור לדבר בין התפילה לתחנון[11], ודווקא אם מפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא או דבר שבקדושה מותר, ומותר לענות אמן יהא שמיה רבה או קדושה באמצע תחנון[12]. מותר להתפלל במקום אחד וליפול על פניו במקום אחר[13].
נפילת אפיים
כאמור, מרכזו של חלק התחנון בתפילה הוא אמירת תחנונים תוך נפילת אפים, כלומר, צורה כלשהי של השתחוואה הכוללת נפילת על הפנים. אמירת תפילות תוך כדי השתחוואה (לרוב כריעה על הברכיים) נזכרת במקרים שונים בתנ"ך, למשל בתפילות שלמה, דניאל ועזרא.[14] תחנונים בנפילת אפים דווקא נזכרים בתפילת משה ואהרן בעת מחלוקת קורח ועדתו, ובתפילת יהושע בן נון לאחר מלחמת העי.[15]
במקום שאין שם ספר תורה, אומרים תחנון בלי נפילת אפיים[16] ומנהג ירושלים ליפול גם אם אין ספר תורה[17]
צורת הנפילה
המנהג הקדום היה שסדר נפילת אפיים נאמר בנפילת אפיים (כמשמעו) על הקרקע. מנהג זה נשתמר אצל חלק מיהודי תימן. כך תיאר ר' יחיא צאלח בפירושו על התכלאל את סדר נפילת אפיים: ”וסדר הכפיפה שישים הברך השמאלי על הארץ כסדרה כשהוא מוטה ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא מוטה, ואז יהיה חציו כפוף וחציו יושב.” (תכלאל עץ חיים, תרגום הרב שמעון צאלח).
בזמנינו אצל האשכנזים (גם נוסח אשכנז וגם נוסח ספרד), האיטלקים וחלק קטן מהספרדים (בעיקר בצפון אפריקה ומערב אירופה) מקובל להטות את הראש על היד תוך כדי ישיבה (וכמו שפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ב'), ולא נהגו ליפול ממש על הקרקע[18]. המשנה ברורה[19] מביא מהריב"ש שאין צורך להקפיד שיהיה דווקא בישיבה אלא אפשר להטות גם בעמידה, והאחרונים סמכו על דעתו בשעת הדחק.
נוהגים לכסות את הפנים גם בבגד ולא בידו בלבד[20].
ישנה מחלוקת על איזו יד מטים יש אומרים[21] שצריך להטות על יד ימין, ולדעת השולחן ערוך[22] והגר"א צריך להטות על יד שמאל, בין בשחרית בין במנחה, ולדעת הרמ"א בתפילת שחרית מטים על יד ימין, כיוון שהתפילין מצויים על יד שמאל, (ואיטר שמניח תפילין ביד ימין, מטה על יד שמאל), ובתפילת מנחה בה אין מניחים תפילין מטים על יד שמאל[23]. אמנם חלק מהאשכנזים מטים תמיד על צד שמאל, ובהם חסידי ברסלב, זאת על פי דברי רבי נחמן מברסלב שסיפר שפעם כשהיה בדרך היטה בשחרית על צד ימין, כנהוג, והתגלה אליו רס"ג ואמר לו שתמיד צריך להטות על יד שמאל[24].
אבל ברוב הקהילות הספרדיות (חוץ מיוצאי מרוקו ויהודי תימן המתפללים לפי נוסח תימן הישן, בלדי) התפשט המנהג שלא ליפול אפים כלל, אלא אומרים את הקטע של נפילת אפים בישיבה. זאת על פי הבא"ח בעקבות מנהג בית אל ודברי הזוהר שכתוב על הפסוק "אליך ה' נפשי אשא" שאם אינו מתכוון כראוי בפסוק זה, אז יוכל להגיע לסכנה ממש וה' יטול נפשו קודם זמנה.
טעם נפילת אפיים
טעמים רבים ניתנו לאמירת תפילה זו בתנוחת נפילת אפיים. בזוהר[25] כתב, שהנפילה היא כסמל למיתה שאדם חייב על חלק מהעוונות גם לאחר שהתודה על חטאיו.
רבינו בחיי[26] כתב כמה טעמים נוספים לכיסוי הפנים:
- כביטוי לבושת וצניעות
- כביטוי לצער והכנעה, דבר שנמנה בין חלקי התשובה,
- כביטוי לאסירת החושים - הפה והעינים, כלומר שאאין בידו להפיק רצונו ללא הסכמת הקב"ה.
המטה משה[27] כתב שהסיבה לכך היא שכשישראל היו משתחוים בעזרה היה בין כל אחד ואחד ד' אמות, כדי שלא ישמע וידוי חבירו ויתבייש ממנו, ובדומה לכך אמירת התחנון נאמרת בהסתרת הפנים - כביכול המתפלל לא רואה ויודע מה מתפלל חבירו.
נוסח התפילה
מעיקר הדין, אין נוסח מחייב לתחנונים בשעת נפילת אפים. בסידורי הגאונים מוצעות למתפללים תחינות שונות לשעת נפילת אפים. ברבות השנים, התקבל המנהג לומר מזמור תהלים בשעה זו. כיום, המנהג בקרב מתפללי נוסח הספרדים, נוסח איטליה וחלק ממתפללי נוסח ספרד (בעיקר חסידי חב"ד) הוא לומר את תהילים כ"ה. מנגד, מתפללי נוסח אשכנז ורוב מתפללי נוסח ספרד אומרים את תהילים ו' (תוך השמטת פסוק א' שלו). לפי התכלאל אומרים לקט פסוקים.
כאמור, עיקרו של התחנון הוא אמירת תפילה בנפילת אפיים. במהלך הדורות נוספו לחלק התחנון שבתפילה קטעים נוספים, הנאמרים בישיבה או בעמידה.
וידוי ושלוש עשרה מידות
בימי שני וחמישי
בתפילת שחרית בימים שני וחמישי נהוג להוסיף קטעים נוספים לסדר התחנון, מכיוון שימים אלו הם ימי רצון מיוחדים שמשה עלה לקבל לוחות בחמישי וירד בשני ומכיוון שבהם בתי דינים היו יושבים לדון. גם בהרבה קהילות בהן אין אומרים וידוי בשאר הימים נהוג להוסיף אותו.[28] ברוב הקהילות מוסיפים לומר את הקטע "מה נאמר לפניך יושב מרום". שני קטעים אלו היו במקורם חלק מתפילת הימים הנוראים. בנוסח אשכנז המקורי, שעדיין נהוג בחלק מקהילות האשכנזים[29] אין אומרים וידוי גם בשני וחמישי ובכל קהילות האשכנזים (גם בנוסח ספרד) אין אומרים את הקטע "מה נאמר לפניך יושב מרום", אך בשאר עדות ישראל נהוג לומר את שני הקטעים, כאמור.
בשאר ימי השבוע
לפי נוסח ספרד ונוסח הספרדים (למעט הספרדים בצפון-מערב אירופה) סדר התחנון פותח בוידוי, שלאחריו נאמרות שלוש עשרה מידות הרחמים, ורק לאחר מכן נאמרת נפילת אפיים. זהו מנהג מאוחר בהשפעת קבלת האר"י.[דרוש מקור] פוסקי הלכה מסוימים[דרוש מקור] התנגדו בתוקף למנהג החדש לפיו אומרים וידוי בכל יום, כיוון שחששו שכאשר הווידוי יהפוך ליום-יומי המתפלל לא יתוודה כראוי אלא יאמר את הווידוי מן השפה ולחוץ. לכן בנוסח אשכנז, נוסח איטליה, נוסח תימן והספרדים במערב אירופה לא קבלו תוספת מאוחרת זו ושמרו על המנהג הקדום יותר ופותחים את התחנון בנפילת אפיים (אם כי מספר קהילות איטלקיות קיבלו בתקופה מאוחרת את המנהג לומר וידוי כל יום).
והוא רחום
כאמור, בימי שני וחמישי נהוג להרבות ולהאריך בתחנונים. הקטע המרכזי הנוסף בימים אלו לתחנון, ברוב עדות ישראל, הוא הקטע "והוא רחום". קטע זה כולל חלקים שונים ותחינות שונות, שמשובצים בהן גם קטעי פסוקים רבים. אף שככלל הקטע מקובל ברוב מנהגי התפילה, יש ביניהם שינויים רבים בנוסח הקטע. בספר המנהיג לר' אברהם בן נתן הירחי מובאת מסורת על מייסדיה של תפילת והוא רחום:
והוא רחום, שמעתי שיסדוהו שלושה זקנים על ספינת גלות ירושלים, שהגיעה לממשלת הגמון אחד. ויאמר לבחנם בכבשן האש כחנניה מישאל ועזריה, אם הם מזרע ישראל, ונתן להם זמן שלושים יום. לסוף הזמן חלם אחד מהן מקרא שכתוב בו תרין (=פעמיים) כי ותלתא (=שלוש פעמים) לא, ולא ידיע מה הוואי (=ולא ידע מה היה). אמרו לו שלושת הזקינים זה הפסוק "כי תעבור במים - אתך אני [ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך]" (ישעיה, מ"ג, ב). הלא הבטיחך הצור בזה הפסוק. מיד נכנס באש ונחלק לשלושה חלקים, ונכנסו אליו שלושת הזקינים. ויסדו "והוא רחום" והשני "אנא מלך רחום וחנון" והשלישי "אין כמוך רחום וחנון".
— ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל
להשערת יום טוב ליפמן צונץ, נתחברה תפילת 'והוא רחום' בעת רדיפות הויזיגותים את יהודי פרובנס הקדומים, סביב המאה השביעית.[30]
קטעי סיום
לאחר נפילת אפיים נאמרים קטעי תפילה מסוימים, המורכבים בעיקר מלקט פסוקים, המשתנים בהתאם לנוסחי התפילה השונים, אך עיקרם זהה. הפסוק החותם את התפילה (בכל הנוסחים) הוא הפסוק "עזרנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך" (תהלים, ע"ט, ט'). לפי נוסח אשכנז[31] ונוסח ספרד מוסיפים לפני קטעים אלו את תפילת שומר ישראל.
לדוגמה, סיום נפילת אפיים לפי נוסח הספרדים הוא:
אבינו מלכנו - אבינו אתה. אבינו מלכנו - אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו - רחם עלינו. אבינו מלכנו - חננו ועננו כי אין בנו מעשים (טובים), עשה עמנו (צדקה ו)חסד והושיענו. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך. אל תזכור לנו עוונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאוד. עזרנו בשם ה', עושה שמים וארץ. חננו ה' חננו, כי רב שבענו בוז. ברוגז - רחם תזכור, ברוגז - אהבה תזכור, ברוגז - תמימות תזכור. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קראנו. כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו. עזרנו אל-הי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך.
סדר הקטעים
להלן יפורטו סדרי התחנון בקהילות השונות בימי שני וחמישי.
לפי נוסח אשכנז
והוא רחום, נפילת אפים, פיוט עם פזמון חוזר "ה' אלקי ישראל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך", התפילה שומר ישראל[31] ומסיימים כבכל יום. יש קהילות בארץ ישראל שהנהיגו בהשפעת מנהג הספרדים לומר תחלה וידוי, תפילת אל ארך אפים ושלוש עשרה מידות הרחמים לפני שמתחילים והוא רחום.
לפי נוסח ספרד
וידוי, תפילת אל ארך אפים ושלוש עשרה מידות הרחמים, נפילת אפים, והוא רחום, פיוט עם פזמון חוזר "ה' אלקי ישראל שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך", התפילה שומר ישראל ומסיימים כבכל יום.
לפי נוסח הספרדים
ישנם שני מנהגים ספרדיים של סדר התחנון בשני וחמישי: המנהג הקדמון ומנהג לפי קבלת האר"י. המנהג הקבלי הוא זה המקובל כיום ברוב הקהילות בעוד שהמנהג הקדמון נשאר בעיקר בקהילות מערב אירופה וחלק מצפון אפריקה.
הסדר לפי המנהג הקדום
תפילת אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, ביום שני נאמרת הסליחה אנשי אמונה אבדו וביום חמישי הסליחה תמהנו מרעות, שוב אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, הסליחה אלקינו ואלקי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי, הקטע מה נאמר, שלוש עשרה מידות (יש מוסיפים לפניהן את הקטע אל ארך אפים), והוא רחום, נפילת אפים, הפיוט "ה' איה חסדיך הראשונים" ביום שני והפיוט "ה' שארית פליטת אריאל" ביום חמישי, וסיום כבשאר הימים.
הסדר לפי קבלת האר"י
העיקרון המנחה בסדר זה הוא לומר קודם כל את הקטעים הנאמרים בכל יום ורק לאחר מכן את התוספות לשני וחמישי. הסדר הוא כדלקמן: וידוי, הקטע מה נאמר (יש שאומרים אותו רק לפני והוא רחום), שלוש עשרה מידות, נפילת אפים וסיום כבכל יום, תפילת אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, הסליחה אנשי אמונה אבדו, אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, הסליחה תמהנו מרעות, אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, הסליחה "אלקינו ואלקי אבותינו אל תעש עמנו כלה", (יש אומרים כאן את הקטע "מה נאמר"), והוא רחום.
לפי נוסח איטליה
פותחים בפסוקים מספר דניאל (פרק ט', פסוקים ט"ו-י"ט) - פסוקים אלו מהווים חלק של תפילת "והוא רחום" שאינה קיימת במנהג האיטלקי, והם משמשים לה כתחליף. הקטע אל מלך ושלוש עשרה מידות הרחמים, וידוי, הקטע "מה נאמר", נפילת אפים, מזמור קל בתהילים, פסוקים מלוקטים מירמיה ומיכה, פיוט הפותח במילים "זכור ברית אברהם" ופזמונו החוזר "והושיענו למען שמך" (אין זה הפיוט שאומרים האשכנזים בסליחות שלפני ראש השנה), מזמור כ בתהילים, ומסיימים כבכל יום.
לפי מנהג תימן
בתכאליל הקדומים בתימן לא היו שום תוספות לתפילות של ימים שני וחמישי. בהשפעה ספרדית מאוחרת התקבלו גם על הקהילות המתפללות במנהג הבלדי חלק מההוספות הבאות, הנאמרות לאחר נפילת אפים: תפילת "אל מלך" ושלוש עשרה מידות, הסליחה "אלקינו ואלקי אבותינו אל תעש עמנו כלה", וידוי, הקטע "מה נאמר", שלוש עשרה מידות, "והוא רחום", הפיוט "ה' איה חסדיך הראשונים" ביום שני והפיוט "ה' שארית פליטת אריאל" ביום חמישי וסיום כבכל יום.
סדר תחנון בתעניות ציבור
בכל תעניות הציבור (מלבד תשעה באב, וכן בקהילות האשכנזים והאיטלקים בצום גדליה מאחר שהסליחות נאמרות באשמורת כבשאר עשרת ימי תשובה), אומרים סליחות בתפילת שחרית. בסליחות אומרים את י"ג המידות פעמים רבות, כשבין קטע אחד למשנהו, אומרים פיוט; חלק מפיוטי הסליחות לתעניות חוברו על אותה תענית ספציפית. לפי המנהג המקורי, שנהוג עד היום בקהלות אשכנז המערבי, הסליחות נאמרות בברכת סלח לנו בחזרת הש"ץ.[32] ומאחר שכבר אמרו סליחות בתוך חזרת הש"ץ, תחנון נאמר כרגיל.[33] בעבר נהגו כך גם אצל הספרדים ובמנהג אשכנז המזרחי,[34] אך ברוב הקהילות המנהג התבטל משום שלא רצו להפסיק בפיוטים באמצע התפילה, ואותן הקהילות אומרות סליחות אלו כחלק מתחנון; יש שמוסיפים את התוספות המיוחדות לתענית לפני התחנון הרגיל, ויש שמוסיפים את התוספות לאחר נפילת אפיים. לפי מנהג איטליה מוסיפים קרובה בחזרת הש"ץ, ובמנהג המקורי אמרו גם את הסליחות בסלח לנו, אלא שבבית הכנסת האיטלקי בירושלים, אומרים את הקרובה בתוך חזרת הש"ץ, ואילו את הסליחות אומרים רק אחרי התפילה.
ברוב קהילות נוסח אשכנז המזרחי והרבה קהילות נוסח ספרד התקבל בתקופה מאוחרת מנהג להוסיף גם את אמירת אבינו מלכנו שהוא קטע בו מבקשים בקשות רבות על פרנסה, גאולה, רפואה וכו', שכל אחת מהן פותחת במילים "אבינו מלכנו".
התוספות (חוץ מאבינו מלכנו) נאמרות ברוב הקהילות רק בתפילת שחרית; בכמה קהילות ספרדיות בודדות אומרין אותן גם בתפילת מנחה.
הימים בהם אין אומרים תחנון
בימי שמחה לא אומרים תחנון. נוסף על ימים אלו הוא יום תשעה באב, המוזכר במקרא גם בלשון "מועד".[35]
הימים בהם לא אומרים תחנון כפי המקובל כיום ברוב העדות: שבת, ראש חודש, כל חודש ניסן, פסח שני,[36] ל"ג בעומר,[37] 12 הימים הראשונים בחודש סיוון (בהם כלול חג השבועות),[38] תשעה באב (למעט התימנים שאומרים תחנון בכל תפילות תשעה באב; לפי נוסח איטליה המקורי (אך לא נהוג היום בשום מקום) חוזרים לומר תחנון במנחה של תשעה באב), ט"ו באב,[37] ערב ראש השנה (כ"ט באלול)[39] וראש השנה עצמו, ערב יום כיפור,[40] אחרי יום כיפור עד לאחר ראש חודש חשוון,[41] חנוכה, ט"ו בשבט,[37] שני ימי הפורים (בשנה מעוברת גם בשני ימי פורים קטן). לגבי יום הכיפורים עצמו המנהגים חלוקים, בסדרי התפילה הספרדיים והאשכנזיים נכלל הווידוי אך לא נפילת אפים. אצל האיטלקים נהוג לומר נפילת אפים בתפילת נעילה, ואצל התימנים בכל תפילות יום כיפור. בכל אלו הימים, גם לא אומרים תחנון במנחה שלפניהם, מלבד מנחה שלפני פסח שני, ערב ראש השנה וערב יום כיפור. כשיש פורים משולש נהגו שלא לומר תחנון גם ביום א' ט"ז באדר[42], אבל רבי עובדיה יוסף[43] והרב שריה דבליצקי[44] כתבו שיש לומר אבל הנוהג שלא לומר מנהגו מנהג. נוסף על הימים הקבועים בשנה, ישנם כמה מאורעות שבהם לא אומרים תחנון:
- כאשר נערכת ברית מילה בבית הכנסת - אין אומרים תחנון בבית הכנסת שבו נערכת המילה. בנוסף, במנין בו נוכח אבי הבן, המוהל או הסנדק אין אומרים תחנון, גם אם המילה נערכת במקום אחר.
- מנין בו נוכח חתן בשבעת ימי המשתה שלו.
- בבית האבל בשבעת ימי האבלות.
- בקהילות מסוימות (בעיקר ספרדים) במנין בו נוכח בר מצווה (ביום הולדתו ה-13). ברוב הקהלות לא נוהגים לפי מנהג זה.
על ימים אלו נוספו בקהילות שונות ימים נוספים בהם אירע נס לבני הקהילה (ראו ערך פורים שני). על פי רוב מכונים ימים אלו "פורים" (למשל פורים אשריף או פורים סרגוסה), ונוהגים בהם מנהגים של משתה ושמחה בדומה לחג הפורים הרגיל. דוגמאות לימים כאלו בקהילות השונות: פורים אשריף (כ"ג בטבת) ופורים ברגל (כ"ט בטבת) של יהודי לוב[45], י"ז בשבט פורים סרגוסה, כ"ח באדר אצל יהודי מצרים, י"א באב וט"ז בטבת אצל יהודי בגדאד, כ' באדר בפרנקפורט. בקהילות איטליה השונות: י' באלול בפדובה, כ"ח באלול בטורינו, ב' בשבט ברומא. בקרב קהילות גאורגיה נהוג לא לומר תחנון ביום ח' באייר, שבו נתבטלה הגזירה של סגירת בתי הכנסת ברחבי המדינה.[46]
בחסידויות שונות נהוג שלא לומר תחנון ביום פטירת אדמו"ר של אותה חסידות או של מי שנחשב אחד מראשי תנועת החסידות. אצל חסידי חב"ד נהוג שלא לומר תחנון בי"ט בכסלו ובי"ב וי"ג בתמוז.
בדור האחרון, לאחר הקמת מדינת ישראל ושחרור ירושלים, קבעה הרבנות הראשית לישראל שגם בימים ה' באייר (יום העצמאות) וכ"ח באייר (יום ירושלים), לא יאמרו תחנון. קביעה זו התקבלה בעיקר בחוגי הציונות הדתית (שם אף נהוג לומר תפילת הלל).
פסוקים הנאמרים במקום תחנון
בחלק מן הקהילות הספרדיות (בעיקר בקהילות המזרח ופחות בצפון אפריקה ומערב אירופה) נהוג לומר מספר פסוקים בימים בהם אין אומרים תחנון, במקום התחנון. בקהילות רבות נוהגים לומר את הפסוקים: תהילים, קי"ג, ב'-ד' (יש המשמיטים את פסוק ד') ולאחר מכן תהילים, ח', י'. בארץ ישראל יש נוהגים לומר רק את הפסוק תהילים ח',י' ולא את שאר הפסוקים. יש נוהגים לומר פסוקים אלו לא רק בימים בהם אין אומרים תחנון אלא בכל יום, בין אם אומרים תחנון ובין אם לאו.
תחנון במנחה שלפני יום שאין אומרים בו תחנון
המנהג המקובל כיום הוא שאין אומרים תחנון בתפילת מנחה שלפני יום שאין אומרים בו תחנון. מסיבה זו אין אומרים תחנון בתפילת מנחה של ימי שישי (שכן בשבת אין אומרים תחנון). למנהג זה שני יוצאים מן הכלל: תפילת מנחה שלפני ערב ראש השנה ושלפני ערב יום הכיפורים. כלומר למרות שבערב ראש השנה (כ"ט באלול) אין אומרים תחנון בתפילת שחרית ובתפילת מנחה, בתפילת מנחה של יום לפני ערב ראש השנה (כלומר תפילת מנחה של כ"ח באלול) אומרים תחנון. אחת מהסיבות לכך היא שבימים אלו אומרים סליחות לאחר תפילת מנחה (בערב לאחר חצות, או לפנות בוקר) ובהן אומרים תחנון. אבל האשכנזים לא אומרים תחנון אף בסליחות של ערב יום כיפור, ואם כן ניתן לומר שהטעם שלא אומרים תחנון הוא מפני ששמחת יום כיפור נגרר לערב יום טוב, אבל לא ליום שקודם לו. האשכנזים שנוהגים שלא אומרים תחנון בפסח שני מחשיבים ליוצא דופן גם את זה - כלומר שאף בקהילות שלא אומרות תחנון בפסח שני אומרים אותו בתפילת מנחה שלפניו. בחלק מקהילות אשכנז המערבי, נוהגים שבט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב, מדלגים תחנון רק בשחרית, אבל אומרים תחנון גם במנחה ביום שלפניו וגם במנחה בו ביום.[47]
בעבר מנהג אי אמירת תחנון במנחה שלפני יום שאין אומרים בו תחנון לא היה כה גורף. כך למשל מעיד רבי דוד אבודרהם על המנהג בספרד בזמנו:
ובערבי ראשי חדשים וחנוכה נוהגין שלא ליפול על פניהם בערביהם וביום מוצאיהם בין בשחרית בין במנחה. והוא הדין בערב פורים, אלא שביום מוצאו אין נופלים על פניהם בין בשחרית בין במנחה, מפני שהוא פורים שושן.
— רבי דוד אבודרהם, סדר תפילות שבת
לקריאה נוספת
- צבי אדלר, ספר קבל תחנוני: והוא ליקוט נפלא מספרים וסופרים בסדר תחנון ונפלת אפים, בלשון צח ורגיל, ובסופו עיונים בהלכות תחנון. בני ברק : בית מדרש לדיני ממונות זיכרון משה, תשע"א.
- יעקב גרטנר, עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, הוצאת תבונות תשע"ה, עמ' 132–185.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: תחנון |
- "תַּחֲנוּן", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 248–249, באתר HebrewBooks
- מידע על תחנון ונפילת אפים בקטלוג הספרייה הלאומית
- דינים
- אליעזר מלמד, דיני נפילת אפיים, באתר "ישיבה"
- אליעזר מלמד, דיני אמירת תחנון, באתר "ישיבה"
- הרב אליעזר מלמד הלכות תחנון ונפילת אפיים בספרו פניני הלכה.
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ה', הלכה י"ג.
- ^ תשובת רב נטרונאי גאון ברודי (אופק) אורח חיים סימן לז מובאת בארבעה טורים, אורח חיים, סימן קל"א, שו"ת ריב"ש סימן תי"ב.
- ^ שו"ת יביע אומר חלק ג' סימן י"א אות ח'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח' עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ז עמוד ב'–דף י"ז עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ד עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ב עמוד ב'. במקור האחרון מוזכרת נפילת אפים כמאפיין שת התפילה בתענית ציבור דווקא.
- ^ יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית הוצאת דביר, תל אביב תשל"ב, עמ' 58–59.
- ^ מסכת סופרים, פרק כ"א, הלכה ג'; מגילת תענית, פרק יב (לפי גרסת הדפוסים).
- ^ צבי קארל, מחקרים בתולדות התפלה, טברסקי, תל אביב תש"י, עמ' 99, באתר היברובוקס.
- ^ יעקב גרטנר, עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, הוצאת תבונות, אלון שבות תשע"ה, עמ' 132–134.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קל"א, סעיף א'
- ^ משנה ברורה, סימן קל"א, סעיף קטן ב'
- ^ משנה ברורה, סימן קל"א, סעיף קטן ב'
- ^ ספר מלכים א', פרק ח', פסוק נ"ד; ספר דניאל, פרק ו', פסוק י"א; ספר עזרא, פרק ט', פסוק ה'.
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ז, פסוק כ"ב; ספר יהושע, פרק ז', פסוק ו'.
- ^ בית יוסף בשם הרוקח סימן שכ"ד, ונפסק להלכה ברמ"א אורח חיים, סימן קל"א, סעיף ב'.
- ^ גם מחוץ לחומות, משנ"ב דרשו בשם רבי שלמה זלמן אוירבך[דרוש מקור מלא]
- ^ משנה ברורה סימן קלא סעיף קטן ג'
- ^ משנה ברורה, סימן קל"א, סעיף קטן י'
- ^ משנה ברורה, סימן קל"א, סעיף קטן ג'
- ^ ריבש סימן ריב ובית יוסף בשם הרוקח
- ^ אורח חיים סימן קלא סעיף א'
- ^ משנ"ב סק"ג כתב מהחיי אדם שאם מתפלל במקום שנוהגים להטות על יד ימין כרמ"א, אסור להטות על יד שמאל, משום לא תתגודדו. אך בזמנינו שידוע שיש בזה מנהגים שונים דעת הגרש"ז אוירבך להתיר (אשי ישראל כה כא).
- ^ חיי מוהר"ן תמ"ח
- ^ סוף פרשת במדבר
- ^ במדבר ט"ז כ"ב
- ^ סימן ר"ד.
- ^ כך מובא במשנה ברורה, סימן קל"ד, סעיף קטן א', וכן הנהיגו ברוב קהילות הפרושים בא"י. אבל ראו סידור שפה ברורה, רעדלהיים תקצ"ב, דף לו ע"א, שמוסיפים והוא רחום, אבל לא מופיע וידוי כלל, וכך נוסח אשכנז המקורי, וכך נוהגים עד היום ברוב הקהילות שמתפללות נוסח אשכנז בחו"ל ובקצת קהילות בארץ.
- ^ כמעט כל קהלות נוסח אשכנז בחו"ל, וחלק גם בארץ
- ^ רבי בנימין זאב בנדיקט, "לתולדותיו של מרכז התורה בפרובנס", תרביץ כב [ב] (טבת תשי"א), עמ' 85. (=הנ"ל, מרכז התורה בפרובאנס, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ג, עמ' 1, באתר אוצר החכמה).
- ^ 31.0 31.1 בנוסח אשכנז הישן, אמרו תפלה זו רק בתענית ציבור. ברם, כבר נתקבל ברובן ככולן של הקהלות לאומרה בכל יום.
- ^ סידור שפה ברורה, רעדלהיים תקצ"ב, דף לא ע"א
- ^ ובאותן קהילות שאומרים את קטע "שומר ישראל" רק בימי תענית, מוסיפים את קטע זה.
- ^ יש קהילות ספורות שנוהגות מנהג אשכנז המזרחי ועדיין אומרות סליחות בתוך חזרת הש"ץ. זה הנוסח המופיע באברהם יצחק יעקב רוזנפלד, סדר סליחות השלם לכל השנה, ניו יארק תשמ"ח.
- ^ מגילת איכה, פרק א', פסוק ט"ו.
- ^ מנהג זה לא מוזכר בשולחן ערוך, ויש קצת קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז הישן ואומרים תחנון, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
- ^ 37.0 37.1 37.2 בחלק מקהילות אשכנז המערבי, מדלגים תחנון רק בשחרית, אבל אומרים תחנון גם במנחה ביום שלפניו וגם במנחה בו ביום, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25.
- ^ ברמ"א (שולחן ערוך או"ח תצד:ג) מובא שלא אומרים תחנון רק עד אחרי אסרו חג. ויש קצת קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז הישן ואומרים תחנון, עיין מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25 ברשימת הימים שאין אומרים בהם תחנון.
- ^ אבל בסליחות של ערב ראש השנה אומרים תחנון.
- ^ אך בקהילות הספרדים, אומרים תחנון בסליחות של ערב יום כיפור.
- ^ בשולחן ערוך (או"ח קלא:ז) מוזכר שלא אומרים תחנון רק עד אחרי סוכות. ויש קהילות שנוהגות לומר תחנון אחרי אסרו חג, עיין מנהגי ביהכ"נ דקהל עדת ישראל, פה בערלין, בערלין תרצ"ח, עמוד יב.
- ^ ראה דיון ארוך באתר בית ההוראה המרכזי לדיינות.
- ^ באתר הלכה יומית.
- ^ ספר פורים משולש עמוד קכח.
- ^ ראו [1]
- ^ ראו ערך פורים שני לרשימה יותר מפורטת.
- ^ מדריך למנהג אשכנז המובהק, עמ' 25.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
36602424תחנון