קריאת ההלל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תפילת הלל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מתפללים בבית הכנסת מחזיקים את ארבעת המינים במהלך קריאת הלל בחג הסוכות, גלויה מתחילת המאה ה-20.

ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא בימי חג ומועד, כדי להודות לה' ולשבח אותו. בדרך כלל הוא נאמר לאחר תפילת עמידה של שחרית.[1] ההלל מורכב מהמזמורים קי"גקי"ח בספר תהילים. הפוסקים נחלקו האם חובת אמירת ההלל בימים אלו היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. בנוסף לכך, ישנם ימים שבהם אומרים את ההלל מכוח מנהג בלבד, ואז נוהגים לדלג על חלקים ממנו.

לפני אמירת ההלל מברכים ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור (או: לקרוא) את ההלל". בנוסף, לאחר אמירת ההלל נוהגים לברך את ברכת "יהללוך". הראשונים נחלקו אם מברכים ברכות אלו רק בימים שבהם קריאת ההלל היא חובה וההלל נקרא בשלמותו, או גם כאשר ההלל נקרא מכוח המנהג ובדילוג. כיום, האשכנזים נוהגים לברך בכל הימים "לקרוא את ההלל", והספרדים מברכים על אמירת ההלל רק כאשר הוא נאמר בשלמותו "לגמור את ההלל", ולמנהג הספרדים המקורי בימים בהם מדלגים החזן בלבד מברך "לקרוא את ההלל", וכך נוהגים עד היום בקהילות צפון אפריקה ומערב אירופה. בימים בהם אומרים הלל אין אומרים תחנון.

סוגי ההלל וזמני אמירתו

חצי הלל, הגדת נירנברג, 1449

ישנם ימים בהם אומרים את כל ההלל (מכונה הלל גמור או הלל שלם), וישנם ימים בהם ההלל נאמר בדילוגים, דבר המכונה חצי הלל:

הלל שלם

עיקרה של תקנת אמירת ההלל, הוא ביום הראשון של פסח, בשבועות, בכל ימי הסוכות, בשמיני עצרת ובשמונת ימי חנוכה, בימים אלו גומרים את ההלל – קוראים את כל הפרקים הנזכרים לעיל, ואף מברכים ברכה לפניה וברכה לאחריה (ראו להלן). על 18 ימים אלו נוספים בחוץ לארץ גם ימים טובים שניים של גלויות: שני של פסח, שני של שבועות ושמחת תורה.

הלל כזה שאומרים בו את כל הפרקים הנזכרים נקרא גם "הלל גמור" או "הלל שלם", בספרות חז"ל מכונה הלל זה גם "הלל המצרי".[2]

חצי הלל

ישנם ימים נוספים שאומרים בהם הלל, אך אין אומרים בהם את כל הפרקים כפי שאומרים בשאר החגים, אלא אומרים אותו בדילוגים, ומכונה 'חצי הלל'. הימים הם: חול המועד פסח, שביעי של פסח (כולל יום טוב שני של גלויות בחו"ל).

בראש חודש קריאת ההלל אינה אלא מנהג, אולם באשר לקריאת ההלל בחול המועד נחלקו ראשונים: לדעת הרמב"ם היא מנהג[3], בדומה לראש חודש, ואילו לדעת הרמב"ן הקריאה בחול המועד היא תקנת חכמים גמורה, משום איסור המלאכה שבו[4].

מספר הימים האלה נע בין 21 בשנה פשוטה חסרה או כסדרה ל-24 בשנה מעוברת שלמה[5].

מועדים נוספים לאמירת ההלל

ליל הסדר

בתקופת בית המקדש גמרו את ההלל בעת הקרבת קרבן הפסח וכזכר לכך נהוג כיום לגמור את ההלל בליל הסדר כחלק מסדר ההגדה, אך משום שהלל זה מפוצל בין חלקי ההגדה השונים אין מברכים לפניו.[א] לפי מנהג הספרדים, יש לומר הלל גמור בברכות גם בתפילת ערבית של ליל הסדר. מנהג זה התקבל בנוסח ספרד החסידי, ובארץ ישראל הוא נאמר גם ברוב קהילות נוסח אשכנז.[ב]

ראשי חודשים ופסח

לפי מנהג ארץ ישראל הקדמון גמרו את ההלל רק בימים שנזכרו לעיל, כך נראה ממקורות ארץ ישראליים שונים.[6] לעומת זאת בבבל נהגו באותה תקופה לקרוא את ההלל גם בראש חודש. במסכת תענית[7] מובא כי האמורא רב הגיע לבבל וראה כי הם קוראים את ההלל בראש חודש. רב חשב להפסיקם, שכן אין חיוב לומר הלל ביום זה, אלא שראה שהם מדלגים על קטעים מן ההלל ובשל כך לא הפסיקם. מנהג זה התקבל כיום בכל הקהילות. קיימת מחלוקת בקרב הגאונים והראשונים מהו דילוג זה, וכיום ישנם שני מנהגים: המנהג הנפוץ הוא לדלג על החצי הראשון של מזמורים קט"ו (פסוקים א'–י"א) וקט"ז (פסוקים א'-י"א). אצל יהודי תימן מדלגים, נוסף על הדילוגים לעיל, גם על קי"ז ועל קי"ח פסוקים א'-ד'.[8]

גם בסיומו של חג הפסח, בחול המועד ובשביעי של פסח (ובחוץ לארץ גם בשמיני של פסח) קוראים את ההלל בדילוג. הנימוק המובא לכך בגמרא[9] הוא שהפסח הוא חג אחד ארוך בו מקריבים את אותו קרבן, ועל כן אין אומרים בשאר הימים של החג הלל נפרד. הסבר נוסף שניתן במדרש הוא שמאחר שביום שביעי של פסח נהרגו המצרים אין לומר הלל ולשמוח, וכפי אחת ההבנות למאמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

ימי מועד בהם לא נאמר הלל

התלמוד הבבלי קבע במפורש[10] שישנם ימים, על אף שנחשבים כימי חג, שלא אומרים בהם הלל:

  • ראש השנה (אף על פי שהוא גם ראש חודש) ויום הכיפורים - אין אומרים בהם הלל משום שהם ימי דין[11].
  • פורים - אין אומרים בו הלל, ובתלמוד הובאו לכך מספר טעמים, יש שסברו מכיוון שהנס לא נעשה בארץ ישראל, ויש שסברו משום שהישועה לא הייתה שלמה כיון שאחשוורוש המשיך למלוך או משום שהקריאה במגילת אסתר נחשבת כתחליף לאמירת ההלל[12].

יום העצמאות ויום ירושלים

ערך מורחב – אמירת הלל ביום העצמאות

לאחר קום מדינת ישראל התקינה הרבנות הראשית לישראל לגמור את ההלל גם ביום העצמאות, ולאחר שחרור ירושלים – ביום ירושלים. כנגד, רבים מרבני הפלגים החרדיים חולקים על הרבנות הראשית ונוהגים בימים אלו כבשאר הימים. מאידך, גם בקרב הנוהגים לקוראו, ישנו פולמוס הלכתי האם יש לברך על ההלל או לאו מחשש לברכה לבטלה, כיוון שחז"ל לא תיקנו ברכה זאת אלא במועדים האמורים לעיל.

זהות המחבר

התלמוד בבלי מביא מספר שיטות מי חיבר את נוסח ההלל:[13]

מקור החיוב

הראשונים והאחרונים דנו בשאלה מהו מקור המצוה לומר הלל ומה תוקפה. בתלמוד נאמר במקום אחד שהלל הוא מדרבנן,[14] אך במקום אחר מובא כמקור לאמירת ההלל בחג הפסוק בישעיהו, ל', כ"ט.[15] במקום שלישי נאמר שהלל בראש חודש אינו מדאורייתא, ויש שהסיקו מכך ששאר אמירות ההלל הן כן מדאורייתא.[16] בעל הלכות גדולות מנה את אמירת הלל במניין המצוות.[17] הרמב"ם בספר המצוות הקשה על הבה"ג כיצד מנה את מצוות דרבנן במניין המצוות, ולחלופין, כיצד ייתכן לסבור שאמירת ההלל היא מדאורייתא, והרי מזמורי ההלל הם מספר תהלים שנכתב בידי דוד. לכן, סבר הרמב"ם שאמירת ההלל היא מדרבנן, ואינה נמנית במניין המצוות.[18] הראב"ד סבר, בעקבות הפסוק שהביאה הגמרא, שלמצוות קריאת ההלל תוקף של דברי קבלה.[19]

ראשונים רבים השיגו על הרמב"ם, וסברו שקריאת ההלל בזמנים קבועים שאירע בהם נס או במועדים היא מן התורה. חלקם (רבי דניאל הבבלי, רבי יצחק מקורביל, התשב"ץ) מצאו לכך פסוקים שונים בתורה ללמוד מהם מצווה זו,[20] וחלקם (הרמב"ן, רבי אליעזר ממיץ) אמרו שזוהי הלכה למשה מסיני.[21] לפי שיטות אחרות, אמירת ההלל היא חיוב מדאורייתא, אך אינו מצווה עצמאית אלא חלק ממצווה אחרת.[22] בעלי דעות אלה נחלקו ביניהם כיצד לענות להוכחת הרמב"ם: חלקם סברו שנוסח ההלל גם הוא מן התורה, והכנסתו לספר תהלים בידי דוד היא משנית, וחלקם סברו שהחיוב מן התורה הוא רק להלל את הקב"ה, אך הנוסח המדויק נקבע מאוחר יותר, לאחר כתיבת המזמורים בימי דוד.[23] שאלה נוספת היא האם אפילו ההלל בימי חנוכה, שנתקנו בתקופת בית שני, הוא מן התורה (כלומר, שהתורה צוותה שלכשיעשה נס, יהיה חיוב הלל), או שרק ההלל במועדים מן התורה.

יש שהציעו חלוקה בין מקרים שונים: יש שטענו שרק הלל הנאמר בשעת הנס עצמו מחויב מן התורה או מדברי קבלה, אך אמירת הלל לדורות במועד הנס היא מדרבנן,[24] ויש שטענו שבמועד שאירע נס גם לדורות יש חיוב הלל מדאורייתא, למשל ההלל שבחנוכה, אך ההלל שנאמר בחגים אינו אלא מדרבנן.[25] יש שטענו שמצות קריאת הלל מצד עצמה היא דרבנן, אך אמירת הלל כחלק ממצוות אחרות, כגון שחיטת קרבן פסח ונטילת לולב, היא חיוב מדאורייתא כחלק ממצוות אלה.[26]

ברכות ההלל

במשנה[27] מוזכר שבמקום שנהגו לברך אחר ההלל מברכים ובמקום שנהגו שלא לברך אין מברכים. התלמוד הבבלי[28] מביא שכוונת המשנה לברכה לאחר אמירת ההלל, אך לפניו מברכים כשאר ברכות המצוות. התלמוד אינו מזכיר מהן הברכות, אך מדברי הגאונים נראה כי נוסח הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" ואילו הברכה החותמת היא ברכה הפותחת במילים "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך" וחותמת "מלך מהולל בתשבחות".[29]

תקנה מאוחרת של מהר"ם מרוטנבורג היא לברך גם על ההלל הגמור "לקרוא את ההלל" כפי שנוהגים לברך לפי חלק מן השיטות על ההלל בדילוג. הסיבה לתקנה זו הוא חשש שמא ישכח מילה או אפילו אות ואז ההלל אינו גמור וברכותיו לבטלה. תקנה זו התקבלה רק אצל יהודי אשכנז (הן נוסח אשכנז והן נוסח ספרד החסידי) אך ביתר הקהילות נשמר הנוסח המקורי. הרא"ש דחה את דברי רבו המהר"ם מרוטנבורג בטענה שגם מי שדילג דבר מועט בהלל נחשב כ"גומר את ההלל".[30]

ברכה על הלל בדילוג (חצי הלל)

המשנה שהיא חיבור ארץ ישראלי, המזכירה את הברכה על ההלל אינה מזכירה את מנהג אמירת ההלל בדילוג בראשי חודשים ובסיום הפסח, מנהג שבאותה עת נהג בבבל בלבד. גם הדיון בתלמוד על הברכה נדון נסב סביב המשנה ואינו מתייחס להלל בדילוג. בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת האם יש לברך על הלל זה או לא. רבים מן הראשונים סברו שגם כאן יש לברך, אך שינו את נוסח הברכה ל"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל" משום שאין גומרים אותו. ברם, ראשונים אחרים בראשם הרמב"ם ורש"י סברו שכלל אין לברך עליו, משום שאינו חיוב מן הדין אלא מנהג, והתלמוד קבע כי אין לברך על מנהגים.[31] יש שסברו שציבור רשאים לברך אך ביחיד אין לברך.[32]

המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן נוסח אשכנז והן אצל רוב ככל מתפללי נוסח ספרד החסידי[ג]) והאיטלקים נהוג לברך. אצל יהודי תימן אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות הרומניוטים.[ד] אצל הספרדים שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל, מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. בחלק מהמקומות נהגו לברך רק כשההלל נאמר בציבור.[33] החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-20 דנו בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.

צורת אמירת ההלל

צורת אמירת ההלל הנהוגה היא אמירתם של המזמורים השונים בפי הציבור. עם זאת קיימים מנהגים שונים באמירת פסוקים שונים לקראת סוף ההלל כגון חזרה על פסוקים וכן אמירת פסוקים בעניית הקהל אחר החזן.

מנהג קדום מתקופת האמוראים נזכר בתלמוד הבבלי,[34] ששליח הציבור קורא את ההלל והציבור יוצאים ידי חובה על ידי שמיעתם.[35] מנהג זה השתמר אף אצל מעט מהקהילות (לדוגמה, אצל יהודי תימן), ונקרא הלל "בקירוי" – כלומר: שליח הציבור קורא שבר פסוק מההלל, וכל הציבור עונים אחריו הללויה, וכן על זה הדרך 123 שברי פסוקים.[36] בשאר העדות לא השתמר מנהג כזה.[37]

בפרק קי"ח נוהגים לכפול כמה פסוקים; את הפסוק הראשון "הודו לה'" חוזרים 4 פעמים - בהתחלת הפרק, וגם אחרי פסוקי "יאמר נא", וגם מהפסוק "אודך כי עניתני" עד סוף הפרק אומרים כל פסוק פעמיים, לבד מפסוק אנא ה' שכופלים את חצי הפסוק הראשון ואחר כך את החצי השני.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מצות הלל; קריאת ההלל וברכותיו; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, ברכות, כרך א, מערכות ח-ט, עמ' קז-קמד.

קישורים חיצוניים

הערך "הלל", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

ביאורים

  1. ^ לאחריו מברכים את ברכת השיר שלפי חלק מן השיטות היא אותה ברכה אשר מברכים בסיום ההלל
  2. ^ הוא לא נאמר בבתי הכנסת של מכון מורשת אשכנז ולא בחסידות ערלוי. בקהילת וויען אומרים את ההלל אחרי גמר התפילה כדי שמי שלא נוהג לומר אותו יכול לצאת מבית הכנסת קודם. הגרי"ז התנגד לאמירת הלל בליל פסח (עיין משה שטרנבוך, הגדה מועדים וזמנים, עמ' 50–51).
  3. ^ בקהילות חסידיות בודדות בארץ ישראל קיבלו את המנהג שלא לברך עליו
  4. ^ כך העיד ר' יצחק בן אבא מארי ממרסיי בספר העיטור (הלכות הלל צ"ה עמוד א') וכתב שבמקומו נהגו לברך, אך שמע שמנהג רומניא שאין מברכים ולדעתו מנהג זה עדיף. במחזור רומניא ונציה ה'רפ"ג (עמוד מ"ב) מוזכרת ברכה, אך נכתב שם כי "רוב הקהילות נהגו שלא לברך וכן עיקר".

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ז'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ו עמוד א'. רש"י פירש שפרקים אלו נאמרים בפסח (ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ח עמוד א'). השל"ה ביאר כי פרקים אלו נאמרו על יציאת מצרים.
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ז.
  4. ^ ר"ן, מסכת שבת פרק ב' בשם לקוטות הרמב"ן.
  5. ^ בשנה שלמה נוסף יום אחד ובשנה מעוברת יומיים.
  6. ^ למשל התוספתא (סוכה פרק ג', הלכה ב'); תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ה'; מסכת סופרים, פרק כ', הלכה ט'
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח עמוד ב'
  8. ^ מנהג זה מופיע במשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה ח'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י' עמוד א'
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י' עמוד ב'
  11. ^ שו"ע או"ח סי' תקפ"ד א' ועיין משנ"ב
  12. ^ עובדות ביהדות, באתר הידברות
  13. ^ תלמוד בבלי פסחים קי"ז א'
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ד עמוד א'.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י' עמוד ב'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח עמוד ב'.
  17. ^ מנין העשין, עשה קג–קכא, במהדורת הילדסהיימר, באתר Hebrew Books. ייתכן שבה"ג התכוון למנות אמירת הלל בכל אחד מהימים כמצווה בפני עצמה.
  18. ^ ספר המצוות לרמב"ם, שורש א; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכות ה'–ו'.
  19. ^ השגות הראב"ד על הרמב"ם, הלכות חנוכה שם.
  20. ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, שו"ת מעשה נסים, סימן א', באתר אוצר החכמה; ספר מצוות קטן, מצווה קמו, באתר ספריא; אזהרות עם זוהר הרקיע, עשה טז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  21. ^ השגות הרמב"ן לספר המצוות, [[:s:ספר_המצוות_רמב"ן_שרשים/שורש_א#[תמיהה_על_הרמב"ם,_שאמר_שהלל_מדרבנן]|שורש א']]; ספר יראים, מצווה רסב, באוצר הספרים היהודי השיתופי.
  22. ^ הרמב"ן (בהשגות על השורש הראשון לרמב"ם, בהסבר השני) הסביר שהלל במועדים הוא חלק ממצוות שמחת הרגלים. רבי אברהם בן הרמב"ם שם הציע שהוא חלק ממצוות תפילה.
  23. ^ הפתרונות השונים לשאלה זו מתבססים גם על דברי תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז עמוד א' הדן בשאלה מי אמר את ההלל לראשונה.
  24. ^ מגיד משנה בדעת הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו; הנצי"ב, העמק שאלה על השאילתות, שאילתא כו, באתר ספריא.
  25. ^ כך עולה משות חתם סופר יורה דעה, סי' רלג.
  26. ^ תשב"ץ בזוהר הרקיע עשה ט"ז, על פי דברי רבי יוסי בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ז עמוד א'.
  27. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה י"א
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ט עמוד א'
  29. ^ כך החתימה הנפוצה. אולם, בנוסח הרמב"ם חתימה ארוכה אחרת, ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה י'.
  30. ^ מובא בהגהות מיימוניות למשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה ה' ובארבעה טורים, אורח חיים, סימן תפ"ח
  31. ^ במסכת סוכה, דף מ"ד עמוד ב' מובא מעשה בכמה חכמים שלא ברכו על מנהג חיבוט הערבה בהושענא רבא משום שהוא מנהג
  32. ^ ראו רי"ף על שבת דף י"א עמוד ב', ובמגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה ז'.
  33. ^ ראו שואל ונשאל, חלק ב', אורח חיים סימן כ"ט.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ח עמוד ב'
  35. ^ ”אמר רבא: הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא... הוא אומר הללו עבדי ה', והן אומרים הללויה; מכאן שמצווה לענות הללויה” (סוכה לח ע"ב).
  36. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה י"ב.
  37. ^ וכן כתבו בעלי התוספות שם, ד"ה הלכתא: "ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן - משום דמנהגא קרי ליה והיכא דלא נהוג לא נהוג".

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35261205קריאת ההלל