מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה

למעלה שמאל: כוחות בעלות הברית במדבר באפריקה. למעלה ימין: חיילים יפנים קוברים אזרחים סינים בעודם בחיים. אמצע שמאל: צוללת גרמנית תחת התקפה. אמצע ימין: כוחות סובייטים במלחמה בחורף. למטה שמאל: כוחות סובייטים נלחמים בברלין. למטה ימין: מטוסים יפנים לפני המראה.
תאריכים	1 בספטמבר 1939 – 2 בספטמבר 1945 (6 שנים)
מלחמה לפני	מלחמת העולם הראשונה
מקום	מלחמת עולם: צפון אפריקה, אירופה, דרום מזרח אסיה, האוקיינוס השקט, הים התיכון, המזרח התיכון, האוקיינוס האטלנטי
עילה	חוזה ורסאי
תוצאה	ניצחון בעלות הברית. עלייתן של ארצות הברית וברית המועצות כמעצמות על. המלחמה הקרה. נפילות הרייך השלישי והאימפריה היפנית
שינויים בטריטוריות	ראו בפסקה תוצאות המלחמה
הצדדים הלוחמים בעלות הברית האימפריה הבריטית הרפובליקה הסינית ועוד מדינות הציר איטליה הפשיסטית ועוד מנהיגים וינסטון צ'רצ'יל יוסיף סטלין פרנקלין רוזוולט הארי טרומן צ'יאנג קאי שק  אדולף היטלר הירוהיטו בניטו מוסוליני   אבדות לוחמים: 17.4 מיליון אזרחים: 34.8 מיליון סה"כ: 52.2 מיליון לוחמים: 8.4 מיליון אזרחים: 3.9 מיליון סה"כ: 12.3 מיליון
שטחי שליטה לפני מלחמת העולם השנייה: בעלות הברית – בירוק (אלה שנכנסו לאחר המתקפה על פרל הארבור – בירוק בהיר); מדינות הציר – בכחול; מדינות נייטרליות – באפור

החזית המזרחית בימי מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה הייתה עימות צבאי עולמי, שנמשך בין השנים 1939–1945. המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמת העולם השנייה הקיפה כמעט את כל העולם, כללה את גיוסם של מאות מיליוני בני אדם והובילה לכ-64.5 מיליון אבידות בנפש, יותר מבכל מלחמה אחרת. כמעט כל מדינות העולם השתתפו במלחמה בצורה ישירה או עקיפה. המלחמה התחוללה באזורים נרחבים על פני כדור הארץ, יותר מבכל מלחמה אחרת: בסין, דרום-מזרח אסיה, המזרח התיכון, צפון ומרכז אפריקה, במזרח אירופה, בסקנדינביה, במערב אירופה, באיי האוקיינוס השקט ואיי יפן וכן בים – באוקיינוסים האטלנטי, השקט וההודי, בים התיכון, השחור והצפוני ואף באוקיינוס הקרח הצפוני. לחימה עזה התנהלה גם במרחבים האוויריים השונים. במהלך המלחמה נעשה השימוש הראשון והיחיד בנשק גרעיני למטרות צבאיות – הפצצת הערים היפניות הירושימה ונגסאקי.

בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית מקובל לראות את תחילת המלחמה עם הפלישה היפנית לסין ופרוץ מלחמת סין–יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימה ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת האימפריה היפנית לארצות הברית, וב-2 בספטמבר (של אותה שנה) עם כניעתה הרשמית של יפן לבעלות הברית בעקבות הטלת שתי פצצות האטום "ילד קטן" ו"איש שמן".

במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם השואה – רצח עם שיטתי בו נרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם כשישה מיליון יהודים מאירופה ומצפון אפריקה. המלחמה העולמית אפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה התמקדה מדיניותה של גרמניה הנאצית בעיקר באפליית יהודים ובעידוד הגירתם. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים לפעולות חריפות הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות, ושילוחם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית, שבוצעו מתוך קנאות אידאולוגית אנטישמית קיצונית. מלבד היהודים, הנאצים רצחו גם מיליוני לא־יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים, סוטים ושבויי מלחמה מברית המועצות.

הצדדים הלוחמים נחלקו לשני מחנות: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות במחנה הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות במחנה בעלות הברית היו הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות, ארצות הברית, והרפובליקה של סין. צרפת חדלה להיות חלק מבעלות הברית בעקבות תבוסתה לגרמניה במאי 1940 לאחר ההפסד במערכה על צרפת וכינון ממשלת וישי (עם זאת, כוחות צרפתיים קטנים המשיכו להילחם לצד בעלות הברית במסגרת צבא צרפת החופשית), וחזרה למחנה בעלות הברית לאחר ששוחררה מהכיבוש הגרמני בקיץ 1944. ברית המועצות חתמה על הסכם אי לוחמה עם גרמניה הנאצית ב-23 באוגוסט 1939 (הסכם ריבנטרופ מולוטוב) וחברה למחנה בעלות הברית רק לאחר הפלישה הגרמנית לשטחה ב-22 ביוני 1941 כחלק ממבצע ברברוסה. ארצות הברית הצטרפה למלחמה רק לאחר המתקפה היפנית על בסיס בנמל פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. סין נלחמה נגד הכיבוש היפני כבר החל מ-1937 במסגרת מלחמת סין–יפן השנייה, שהייתה אחת מזירות מלחמת העולם השנייה.

מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, דוגמת כיבוש, איום או שותפות אידאולוגית. מספר מדינות נותרו נייטרליות, דוגמת שווייץ ושוודיה. הגורם הישיר לפרוץ המלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר.

המלחמה התנהלה במספר זירות עיקריות: זירת מזרח אירופה (החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה), זירת מערב אירופה (החזית המערבית במלחמת העולם השנייה), זירת הים התיכון (שכללה את המערכות בבלקן, בצפון אפריקה, בסיציליה ובאיטליה), זירת האוקיינוס השקט, המערכה בסין (מלחמת סין-יפן השנייה), וזירת דרום-מזרח אסיה.

בשלב הראשון של המלחמה (1942-1939) זכו מדינות הציר בשורה של הצלחות והשתלטו על שטחים נרחבים באירופה ובאסיה. גרמניה הנאצית (בסיוע מוגבל של איטליה, רומניה, הונגריה, בולגריה ופינלנד) כבשה את רוב שטח אירופה היבשתית, כולל חלק גדול משטח ברית המועצות האירופאית, ואיימה על מעמדה של האימפריה הבריטית באגן הים התיכון. במקביל השתלטה האימפריה היפנית על שטחים נרחבים בסין, דרום מזרח אסיה, ומזרח האוקיינוס השקט. החל מהמחצית השנייה של שנת 1942 הצליחו כוחות בעלות הברית לבלום את התקדמות כוחות הציר ולאחר מכן לעבור למתקפת נגד. בשלב השני של המלחמה (1945-1943) נדחקו כוחות הציר בהדרגה מהשטחים שכבשו בראשית המלחמה, בלחץ צבאות בעלות הברית, שנהנו מעדיפות גדולה על הצד השני בכל הפרמטרים, ובסופו של דבר הובסו ואולצו להיכנע ללא תנאים.

התוצאות העיקריות של המלחמה היו: כיבוש הרייך הגרמני השלישי (שכלל את שטח גרמניה, אוסטריה וחלק מפולין של ימינו) ופירוק האימפריה היפנית על ידי בעלות הברית, חלוקת גרמניה, הפיכת שתי המנצחות הגדולות של המלחמה – ארצות הברית וברית המועצות – למעצמות-על, פירוק האימפריות הקולוניאליסטיות של מספר מדינות אירופאיות, ובראשן בריטניה, באסיה ובאפריקה, וחלוקת העולם בין שני גושים פוליטיים יריבים (המלחמה הקרה) : הגוש המערבי, שכלל את ארצות הברית, מערב אירופה, רוב אמריקה הלטינית, יפן, אוקיאניה ועוד, ומולו הגוש המזרחי, או הגוש הקומוניסטי, שכלל את ברית המועצות, גרורותיה במזרח אירופה, סין הקומוניסטית ועוד.

היקף ההרס והמוות שגרמה המלחמה, הוביל להקמת גופים בינלאומיים, כגון האו"ם, שנועדו לפעול על מנת למנוע עימותים צבאיים ולשמור על יחסי השלום בין מדינות העולם. כתוצאה מהניצחון במלחמה, במועצת הביטחון של האו"ם עד היום שמור מקום קבוע וזכות וטו לחמש המדינות המובילות מבעלות הברית.

הצדדים הלוחמים

היחס בין תל"ג בעלות הברית לתל"ג מדינות הציר

המלחמה התנהלה בין שתי קואליציות: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות בציר היו גרמניה, איטליה ויפן. בעלות הברית העיקריות היו הממלכה המאוחדת, ברית המועצות וארצות הברית. פרט למדינות העיקריות כללה כל אחת מהקואליציות מדינות נוספות. הציר נתמך על ידי מספר מדינות באירופה ואילו בעלות הברית נתמכו על ידי רוב מדינות העולם.

הצדדים לא היו שווים בכוחם: בעלות הברית נהנו מיתרון עצום בכוח אדם ובמשאבי טבע שבאו לידי ביטוי ביתרון הכלכלי של בעלות הברית. מדינות הציר הצליחו לצמצם מעט את היתרון הזה בתחילת המלחמה לאחר הכיבושים הגדולים, אך אף פעם לא הגיעו לשוויון כלכלי מול בעלות הברית. היתרון הכלכלי היה אחד הגורמים החשובים לניצחונן של בעלות הברית במלחמה.

צבאות בעלות הברית ופיקודם

כל אחד מהצבאות של בעלות הברית היה נתון לפיקוד הקצונה הבכירה שלו, שבתורו היה כפוף לדרג הפוליטי. אמנם לא הוקמה מפקדה משותפת לכל צבאות בעלות הברית, אך בין שתי מעצמות המערב – האימפריה הבריטית וארצות הברית – התקיים שיתוף פעולה הדוק בכל הרמות, והם הקימו מפקדה משותפת, שפעלה החל מסוף 1943 ועד תום המלחמה. מעצמות המערב וברית המועצות שיתפו פעולה הן ברמה האסטרטגית, שבאה לידי ביטוי בהעברת ציוד צבאי וטכנולוגיה, שיתוף מודיעין ותוכניות צבאיות, והן ברמה האופרטיבית, ותיאמו את הפעולות הצבאיות שלהם, בעיקר בשלבים המאוחרים של המלחמה.

צבאות הציר

שיתוף הפעולה בין גרמניה הנאצית לבין האימפריה היפנית היה מוגבל מאוד. עובדה זו נבעה הן מהנתק הגאוגרפי בין שני המרכיבים המרכזיים של מדינות הציר (כל דרכי הגישה למעט שיט תת-ימי היו חסומות בפניהן) והן מחוסר נכונות של שני הצדדים לקיים שיתוף פעולה משמעותי. הגרמנים כמעט שלא שיתפו את היפנים בטכנולוגיה המתקדמת של התעשייה הגרמנית ובפיתוחים הצבאים שלהם. בנוסף, שני הצדדים לא יידעו זה את זה ביחס לתוכניות האסטרטגיות שלהם, לא התייעצו זה עם זה לפני ביצוען, ובאופן כללי לא קיימו שיתוף פעולה ברמה האסטרטגית. הדוגמה הבולטת ביותר להיעדר שיתוף הפעולה האסטרטגי היא, שאף על פי שיפן חלקה גבול יבשתי עם ברית המועצות, היא מיאנה לתקוף את ברית המועצות, במקביל לפלישה הגרמנית לשטח ברית המועצות בקיץ 1941, ושמרה על הסכם הנייטרליות ההדדית, שחתמה עם ההנהגה הסובייטית, לאורך כל שנות המלחמה. יפן גם לא יידעה מראש את גרמניה ביחס לתוכניותיה בדרום-מזרח אסיה, ולהחלטתה לתקוף את צי ארצות הברית בנמל פרל הארבור.

מצד שני, התקיים שיתוף פעולה הדוק למדי בין גרמניה הנאצית לבין גרורותיה ובעלות בריתה ביבשת אירופה. גרמניה סיפקה סיוע צבאי רב לאיטליה במהלך המערכה הצבאית נגד יוון (1940–1941), והמערכה בזירת המלחמה של צפון אפריקה (1940–1943), ולפינלנד במלחמתה נגד ברית המועצות (1941–1944). איטליה הפאשיסטית, רומניה, הונגריה ופינלנד השתתפו במתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-1941, ותרמו תרומה משמעותית למאמץ המלחמה הגרמני במסגרת המערכה בחזית המזרחית לפחות עד שנת 1944 (במהלך שנה זו החליפו רומניה, בולגריה ופינלנד צד במלחמה, וצבאותיהן החלו להילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה). מערכת היחסים בין גרמניה הנאצית לרוב המדינות הנ"ל (למעט אולי פינלנד) לא הייתה שוויונית, ובמקרים רבים הן קיבלו ממנה תכתיבים. גם ספרד תמכה בגרמניה אם כי מלחמת האזרחים בספרד והנזק שנגרם לספרד מנעו ממנה לשלוח שום דבר מעבר לדיוויזיית מתנדבים.

רקע

רקע מדיני

המצב המדיני לאחר מלחמת העולם הראשונה

לאחר מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים משמעותיים במצב המדיני בעולם ובאירופה בפרט. האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה וחלקים מהאימפריה העות'מאנית נכבשו על ידי הממלכה המאוחדת וצרפת. שטחה של גרמניה צומצם והוטלו עליה מגבלות קשות ועונשים כבדים במסגרת חוזה ורסאי. ארצות הברית חזרה למדיניות בדלנית, ואילו רוסיה עברה מהפכה בעקבותיה כונן בהּ שלטון קומוניסטי.

מעצמות המערב (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת) שאפו ליצור שלום בעולם על ידי עקרונות מערביים כמו לאומיות ודמוקרטיה. השאיפה לשלום באה לידי ביטוי בהקמת "חבר הלאומים", אולם ארצות הברית לא הצטרפה לגוף זה, ובהמשך הסתבר שכוחו מועט. בשנות השלושים המשיכה השאיפה לשלום בדמות "מדיניות הפיוס" של מעצמות המערב נוכח מדיניותה של גרמניה. קידום הלאומיות בא לידי ביטוי בשאיפתו של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, לאפשר לכל עם את הזכות להגדרה עצמית והקמת מדינה. בעקבות זאת הוקמו מדינות חדשות, שהיו בעבר בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית. בתוך אירופה נוצרו תשע מדינות חדשות. במזרח התיכון המשיכו הבריטים והצרפתים בשלטון אימפריאלי, אולם הן חילקו את המרחב למדינות מוגדרות והציבו בהן שלטון מקומי.

מגמות אלו לא הביאו לתוצאות המיוחלות. הלאומיות קנתה אחיזה חזקה ופנתה כנגד אימפריאליזם של מעצמות המערב עצמן. במזרח התיכון דרשו המדינות השונות כי הממלכה המאוחדת וצרפת יחדלו משלטונן האימפריאלי. במדינות מסוימות באירופה קיבלה הלאומיות צביון לאומני, פשיסטי או גזעני. מספר מדינות, כמו ברית המועצות, איטליה וגרמניה, חיפשו את התשובה לקשייהן בדמות משטרים טוטליטריים. על רקע זה נוצרה הברית בין גרמניה הנאצית בראשות היטלר לבין איטליה הפשיסטית בראשות מוסוליני (מדינות הציר). רק במהלך המלחמה התגבשה ברית נגדית של מדינות המערב הדמוקרטיות, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת (בעלות הברית). ברית המועצות בראשות סטלין, לא מיהרה לקחת צד זה או אחר, אלא ניסתה ליצור איחוד של מדינות קומוניסטיות ברחבי העולם. גם ארצות הברית שאפה לשמור על מדיניות בדלנית ולא להתערב בנעשה באירופה.

בצידו השני של כדור הארץ, המשיכה יפן את המגמה שבה החלה בסוף המאה ה-19: מודרניזציה, התעצמות והתפשטות. בשנות השלושים החלה גם ביפן מגמה לאומנית וצבאית. טרם פרוץ המלחמה כבר היו בידיה חלקים מסין ואיים שונים בסביבתה. מגמה זו גרמה בסופו של דבר לחבירתה אל מדינות הציר.

עליית המשטר הנאצי בגרמניה

ערך מורחב – גרמניה הנאצית

בסוף שנות העשרים החל להתמוטט המשטר הגרמני הדמוקרטי, שכונה "רפובליקת ויימאר". המשטר היה חלש וגרמניה סבלה מבעיות כלכליות מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי החמיר בעקבות השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית. בגרמניה נוצרה אבטלה רבה, מפעלים התמוטטו והעוני התפשט. על רקע זה היוותה המפלגה הנאצית בראשות היטלר מוקד משיכה, משום שהיא הציגה הנהגה חזקה וטענה שיש בכוחה להוציא את גרמניה מן המשבר ולהשיב לה את הכבוד שנלקח ממנה במלחמת העולם הראשונה.

בבחירות 1932 קיבלה המפלגה הנאצית 37% מהקולות והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. המפלגה הנאצית, יחד עם מפלגות ימין נוספות, לא אפשרו לראש הממשלה (הקנצלר) להמשיך לנהל את הממשלה לפי ראות עיניו וראש הממשלה התפטר. לאחר לחץ כבד, הסכים הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקנצלר גרמניה.

משנת 1933 החל היטלר לבסס את שלטונו כפיהרר של גרמניה בצעדים יותר ויותר חריפים. צעדים אלו כללו את הוצאת כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית מחוץ לחוק והעברת סמכויות החקיקה לידי הממשלה (על ידי חוק ההסמכה). במצב זה, הפך הרייכסטאג לחותמת גומי של הפיהרר.

מדיניות החוץ התוקפנית של מדינות הציר מול מדיניות הפיוס של המערב

ערכים מורחבים – גרמניה הנאצית, מדיניות הפיוס כלפי גרמניה

מדיניות החוץ של גרמניה נבעה במישרין מן האידאולוגיה הנאצית. אידאולוגיה זו קבעה, בין היתר, כי מטרתה של גרמניה לכבוש שטחים באירופה ולהחיל בהם את "הסדר החדש". על פי החזון הנאצי, המדינה הגרמנית עצמה תתרחב מזרחה לכיוון פולין וברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה (בגרמנית: Lebensraum) לעם הגרמני. גרמניה תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי) השולטת על מדינות נוספות. במסגרת הרייך תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים ומתחתיהם יהיו הסלאבים, שישמשו עבדים. גזעים נחותים כמו יהודים, צוענים ושחורים – יושמדו.

בשנתיים הראשונות לשלטונו, ניסה היטלר להציג את גרמניה כמדינה שוחרת שלום והסתיר את כוונותיו האמיתיות. עם זאת, בהמשך החל היטלר להתקדם לעבר מטרותיו בזהירות, כדי לבדוק את תגובת מעצמות המערב. כאשר נוכח לדעת כי מעצמות המערב נוקטות "מדיניות פיוס", החריף היטלר את צעדיו, עד לסיפוח שטחים ואף מדינות שלמות.

מדיניות הפיוס של מדינות המערב נבעה מהרבה סיבות, שהעיקריות שבהן הן: החשש ממלחמה נוספת וניסיון לשמור על השלום, (ככל הנראה) הערכה לא נכונה של מדינות המערב לגבי מטרותיו של היטלר ונכונותו להשיגן. בנוסף לכך, ארצות הברית נקטה במכוון מדיניות בדלנית וצרפת העדיפה לעסוק בבעיות פנים ולהסתמך על קו הביצורים שלה, "קו מאז'ינו" (שהפך לחסר תועלת אחרי הפלישה הגרמנית לבלגיה).

קשה לומר עד כמה היו צעדיו של היטלר מתוכננים וכמה התפתחו בעקבות הנסיבות. הראיה המוקדמת ביותר בנוגע לתכנון מלחמה היא ככל הנראה מסמך הוסבך מ-1937, אם כי יש רמזים למלחמה גדולה (במיוחד נגד אנגליה) בספרו של היטלר, מיין קאמפף.

להלן כמה צעדים עיקריים במדיניות החוץ של מדינות הציר, לערעור הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שננקטו בשנות השלושים:

ב-1933 פרשה גרמניה מוועדת פירוק החימוש ומחבר הלאומים. ב-1935 הכריז היטלר כי מבחינתו חוזה ורסאי מבוטל וגרמניה תחזור להתחמש ותגדיל את צבאה. לאחר מכן, פתחה איטליה במלחמה לכיבוש חבש, אותו השלימה בשנה שלאחריה. ב-1936 נחתמה ברית בין גרמניה ליפן כנגד האיגוד הקומוניסטי הבינלאומי (קומינטרן). ב-1936 פלש הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על ברית בין גרמניה לאיטליה (ציר רומא ברלין). ב-1937 הצטרפה יפן לברית זו.

בשנים 1936–1939 התערבו גרמניה, איטליה וברית המועצות במלחמת האזרחים בספרד. ברית המועצות סייעה לרפובליקה הספרדית, ואילו גרמניה ואיטליה סייעו לגנרל פרנקו, שעמד בראש ספרד הלאומנית (המורדים) בשלטון חוקי. גרמניה ואיטליה שלחו לפרנקו כוחות צבא כגון תחמושת וטנקים. היטלר ראה בכך הזדמנות לנסות כלי נשק חדשים לתקופה זו, כמו מטוסים.

במרץ 1938 "אוחדה" אוסטריה עם גרמניה (אנשלוס). איחוד זה נעשה לאחר איומים ושינויים פוליטיים באוסטריה, אך גם מרצונו של רוב העם האוסטרי. ב-1938 הצהיר היטלר כי חבל הסודטים בצ'כיה שייך לגרמניה משום שרוב תושביו גרמנים. כאשר התנגדה צ'כוסלובקיה ונראה כי עומדת לפרוץ מלחמה מעצמות המערב גיבו את הכיבוש בוועידת מינכן, בספטמבר 1938. מספר חודשים אחר כך התעלמה גרמניה מהמוסכם בוועידת מינכן, ובמרס 1939 השתלטה על צ'כוסלובקיה כולה. באותו חודש גרמניה השתלטה באיומים על ממל, שהייתה בשליטה של ליטא. כתגובה לצעדים אחרונים אלה, ערבו הבריטים והצרפתים לביטחונה של פולין, שנראה היה שהיא הבאה בתור. במקביל לצעדים אלה של גרמניה השתלטה איטליה על אלבניה.

באפריל 1939 היטלר נשא נאום ברייכסטאג שבו תקף את הדרישות של בריטניה וארצות הברית לריסון שאיפותיו. הוא טען שאין לו כוונה אחרת מלבד שלום, ומנה את כל המדינות שאין לגרמניה כל תביעה כלפיהן: שווייץ, ליכטנשטיין, לוקסמבורג, פולין, הונגריה, רומניה, יוגוסלביה, רוסיה, בולגריה, טורקיה, עיראק, ערב הסעודית, סוריה, פלשתינה, מצרים ואיראן. תוך חמש שנים בלבד, כל המדינות ברשימה הארוכה הזאת תהיינה תחת כיבוש נאצי, או מדינה גרורה, או לפחות בתוכניות לכיבוש.

באוגוסט 1939 נחתם חוזה אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, שכונה "הסכם ריבנטרופ מולוטוב". ההסכם קבע בסעיף סודי כי עם פרוץ המלחמה יחולקו שטחים בין ברית המועצות לגרמניה: ברית המועצות תקבל את פינלנד, המדינות הבלטיות, מזרח פולין וחלק מרומניה. גרמניה תקבל את מערב פולין.

רקע גאוגרפי

המלחמה היבשתית התנהלה בעיקר באירופה, אסיה, אוקיאניה ואפריקה. המלחמה הימית התנהלה בעיקר באוקיינוס השקט ובאוקיינוס האטלנטי. מספר ימים היו חשובים גם כן: הים התיכון, הים הבלטי והים הצפוני. זמינותם של משאבי הטבע הכתיבה בחלק מהמקרים תמרונים אסטרטגיים גדולים וניסיונות השתלטות על משאבי טבע של היריב או ניסיונות חבלה במשאבים אלה או בתעשייה שמפיקה אותם.

אירופה

אירופה מתאפיינת בשטח מגוון שכולל הרים, מישורים רחבי ידיים, וערבות שטוחות במזרח היבשת (חלק מהערבה האירואסיתית). כמו כן, משופעת אירופה בנהרות גדולים שמהווים מכשול טבעי בפני התוקף. פני השטח הכתיבו במידה רבה את האסטרטגיה באירופה – שטחים רחבי ידיים שלא היו בהם מכשולים טבעים גדולים התאימו מאוד ללוחמת שריון ניידת וזאת אחת הסיבות שבאירופה התרחשו קרבות השריון העיקריים של המלחמה. בחלק מהזירות הטופוגרפיה מתאפיינת בפני שטח הרריים ולא נוחים למעבר כמו באיטליה. חצי האי האפניני משופע בהרים גבוהים ונמוכים ומיעוט דרכים טובות למעבר שדרות גדולות. בנוסף, רוחבו הלא גדול של חצי האי מנעו תנועות איגוף יבשתיות. פני שטח אלה הכתיבו גם את צורת הלחימה: מלחמת חפירות עם איגופים אמפיביים.

מזג האוויר באירופה מתאפיין בארבע עונות מובחנות עם קיץ יבש וחם, חורף קר ומושלג ועונות מעבר בסתיו ובאביב. מזרחה של היבשת קר בהרבה ממערבה. הטמפרטורה בחורף במזרח היבשת יכולה ליפול הרבה מתחת לטמפרטורת הקיפאון. השפעת הטמפרטורה הנמוכה ניכרת הן בציוד שלא פועל בתנאי הקור הקיצוניים והן באנשים שזקוקים ללבוש חם שבלעדיו הם חשופים לפציעות קור ואף למוות.

משאבי הטבע של אירופה הם מוגבלים למדי מבחינה אנרגטית. עתודות הנפט הגדולות של נורווגיה וסקוטלנד בים הצפוני לא התגלו במלואן בתקופה זו. מאגר נפט גדול שכן פעל באירופה היה ברומניה והיה תחת שליטה גרמנית. קווקז הנמצא בגבול בין אירופה לאסיה היה שייך לברית המועצות והוא משופע בעתודות נפט גדולות שנוצלו במהלך המלחמה.

אסיה

הלוחמה באסיה התנהלה בעיקר בשטח סין, בדרום מזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. במערב היבשת האסייתית התנהלה לחימה מצומצמת במזרח התיכון וכן באזור הקווקז, בגבול בין יבשות אירופה ואסיה. החלקים המזרחיים של אסיה מתאפיינים באקלים חם בהרבה מזה השורר באירופה. חלקו טרופי וסוב טרופי עם מונסונים עונתיים. מחלות קשות הן אנדמיות למקומות אלה, במיוחד לאנשים שלא היו חשופים קודם לכן לחיידקים הפתוגנים האלה. בנוסף, בגלל האופי הקולוניאלי של האזור, התעשייה והתשתיות באזור זה היו מפותחות הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה. סין כוללת מספר נהרות גדולים וערים ענקיות אך גם מישורים רחבי ידיים. היפנים, שהיו מדינת הציר באזור זה פלשו לסין אך הם השתמשו בכלי שריון מעטים יחסית למה שהיה מקובל באירופה, אף על פי שפני השטח אפשרו להשתמש במספר גדול יותר של טנקים.

אסיה משופעת בחומרי גלם, אך אלה רחוקים גאוגרפית מאיי יפן ולכן נאלצה יפן לייבא חלק גדול מחומרי הגלם האלה לשטחה כדי לפתח את תעשייתה. ריבוי האיים שבהם מרוכזים חומרי גלם אלה הכתיב גם את מבנה הצבא היפני שכלל זרוע ימית חזקה מאוד. משאבי אנרגיה גדולים נוספים נמצאים במזרח התיכון, בעיקר באיראן, עיראק, המפרץ הפרסי וכולי. אלה היו נתונים תחת שליטה ישירה או עקיפה של בעלות הברית ולמדינות הציר לא הייתה גישה למשאבים אלה.

אפריקה

הלחימה ביבשת אפריקה הייתה מוגבלת ברובה לצפון היבשת ולמזרחה. אף על פי שהיא העסיקה כוחות צבא ומשאבים משמעותיים, בעיקר מצד בעלות הברית, מדובר היה בזירת מלחמה משנית ובעלת חשיבות מוגבלת. במזרח אפריקה התנהלה מלחמה קצרה ומוגבלת בין כוחות חבר העמים הבריטי לבין האיטלקים, אשר השתלטו על ממלכת אתיופיה ב-1936 והפכו אותה לקולוניה איטלקית. הלחימה העיקרית התנהלה בצפון אפריקה. פני הקרקע באזור זה מתאפיינים במישורים פתוחים רחבי ידיים חסרי מכשולים טבעיים, עובדה שהקלה על תנועות מהירות של כוחות ניידים גדולים. הלחימה התנהלה בדרך כלל ברצועת החוף הצרה הסמוכה לים התיכון, וכמעט בכל המקרים ניתן היה לאגף מדרום את קו החזית דרך המדבר הפתוח, דבר שהפך את הלוחמה בזירה זו לניידת ביותר. המערכה סביב קו אל-עלמיין (יולי-אוקטובר 1942), שהתאפיינה בלוחמה סטטית, הייתה יוצאת מן הכלל בזירה זו. מזג האוויר הנוח יחסית באגן המזרח התיכון הקל אף הוא על הלוחמה הניידת ואיפשר שימוש נרחב בכוחות אוויריים.

הלוחמה בים

הלוחמה הימית התאפיינה בניסיונות לפגוע בסחר של המדינות, בדגש על יבוא חומרי גלם. הגרמנים ניסו לחבל ביבוא הבריטי, מה שהתפתח למערכה ארוכה באוקיינוס האטלנטי ואילו האמריקאים פגעו בסחר היפני. בנוסף, שימשו הימים והאוקיינוסים דרכי מעבר לכוחות היבשתיים, מה שהוביל לקרבות קשים על השליטה בנתיבי התעבורה הימית.

הקרבות הגדולים ביותר התנהלו באוקיינוס השקט בין הצי האמריקאי לצי היפני.

מהלכי המלחמה העיקריים

על מנת להקל על הבנת מהלכי המלחמה, ניתן לחלק בהכללה גסה את המלחמה לשני שלבים: התקדמות מדינות הציר והתקדמות בעלות הברית. בחלקה הראשון של המלחמה התקדמו מדינות הציר בהצלחה בחזיתות השונות. התקדמות זו הייתה גם צבאית וגם פוליטית. התנגדותן של בעלות הברית הביאה בשלבים שונים לנקודות מפנה במלחמה. בחלקה השני של המלחמה הדפו בעלות הברית את מדינות הציר עד להכרעתן. לכן מחולקים מהלכי המלחמה לחזיתות שונות, כאשר בכל חזית מוצגת התקדמות מדינות הציר, ולאחר מכן התקדמות בעלות הברית.

התקדמות מדינות הציר באירופה

ערכים מורחבים – הזירה האירופית: 1939–1941, החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שטח הכיבוש הנאצי

כוחות גרמניים בזמן הפלישה לפולין

כיבושים באירופה; "מדינות הציר" בכחול, בעלות הברית באדום

התקדמותן של גרמניה ומדינות הציר באירופה הייתה מהירה (בזכות ה"בליצקריג"). מספטמבר 1939 עד אפריל 1941 הן הצליחו להשתלט על רוב אירופה. חלק מהמדינות נכבשו בקרב, אולם חלקן בחרו לשתף פעולה עם מדינות הציר מתוך פחד או הזדהות.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כחמישה שבועות של לחימה עיקשת אך חסרת סיכוי מצד הפולנים. הממלכה המאוחדת (בריטניה) וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה אולם לא נכנסו ללחימה בפועל ("המלחמה המדומה"). בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השתלטה ברית המועצות על חלק מפולין ועל המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה). במרץ 1940, לאחר פלישתה של ברית המועצות לפינלנד שכללה גם מספר כישלונות צבאיים סובייטיים (המלחמה הסובייטו-פינית או מלחמת החורף), הצליחה ברית המועצות להשיג ויתורים טריטוריאליים מצד השכן הקטן אותו תקפה. באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורווגיה. בעלות הברית הנחיתו כוחות בצפון נורווגיה במהלך כושל לכיבוש צפון נורווגיה עקב כיבוש דרום המדינה על ידי הגרמנים, אולם ההיענות לא הייתה מהירה דיה. בעקבות כישלון זה ועוד שורה רבה של כישלונות מבצעיים מצד הממלכה המאוחדת, התפטר ראש ממשלת בריטניה, צ'מברלין והוחלף ב-10 במאי על ידי צ'רצ'יל שהנהיג מדיניות נמרצת יותר. במאי 1940 כבשה גרמניה את בלגיה, לוקסמבורג והולנד. כיבושים אלו אפשרו לגרמניה לפלוש לצרפת גם מצפון מזרח, וכך לעקוף את קו הביצורים הצרפתי – קו מאז'ינו. הכוחות הבריטים שהונחתו בצרפת, נותרו מנותקים בצפון צרפת. חיל הים הבריטי וסירות פרטיות הצליחו לחלץ כ-338,000 חיילים בריטיים וצרפתים מחוף דנקרק לממלכה המאוחדת במשך כשבוע (מבצע דינמו). ב-10 ביוני 1940, לאחר שצפתה בניצחונות של גרמניה, הכריזה איטליה הפשיסטית מלחמה על בריטניה ועל צרפת. ב-22 ביוני 1940 חתם ראש ממשלת צרפת, פטן, על הסכם שביתת נשק עם גרמניה. צרפת חולקה לשניים – החלק הצפוני (כ-60% משטח צרפת) היה בשליטה צבאית גרמנית (אם כי היו אלו כוחות קטנים), ובחלק הדרומי הוקמה בעיר וישי ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה והייתה ממשלת בובות.

באוגוסט וספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) את דרום מזרח אנגליה ואת לונדון ("הקרב על בריטניה"). באוקטובר 1940 הצליח חיל האוויר הבריטי לגבור על חיל האוויר הגרמני.

במהלך 1940 הפכה בולגריה לבעלת ברית של מדינות הציר. ביוני 1940 כבשה ברית המועצות חלק מרומניה, ובאוגוסט 1940 אולצה רומניה למסור חלקים נוספים להונגריה ובולגריה. בנובמבר 1940 הצטרפה רומניה למדינות הציר. במרץ 1941 אולצה יוגוסלביה לחתום על ברית עם מדינות הציר. יומיים לאחר מכן התחוללה בה הפיכה צבאית והברית בוטלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוגוסלביה. בנובמבר 1940 ניסתה איטליה לכבוש את יוון ונכשלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוון והיא חולקה בין גרמניה, איטליה ובולגריה. ביוני 1941 יצא היטלר למערכה נגד ברית המועצות תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ("מבצע ברברוסה"). המועד המקורי למערכה נקבע לאפריל 1941, אולם נדחה ליוני. אחת הסיבות לדחייה הייתה המערכה לכיבוש יוגוסלביה ויוון על ידי כוחות הציר באביב 1941, שמטרתה הייתה למנוע התבססות של כוחות בעלות הברית בבלקן. דחייה זו הייתה גם אחת הסיבות לכך שהמבצע לא הצליח להשיג את יעדיו לפני כניסת החורף הרוסי הקשה של 1941–1942. ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית בסיוע כוחות צבא מפינלנד (מלחמת ההמשך), הונגריה ורומניה לברית המועצות, במבצע עצום שכונה בשם "מבצע ברברוסה". במהלך החודשים הראשונים התקדמו הגרמנים במהירות בכל הגזרות של החזית הסובייטית. בצפון הם הגיעו עד לפרברי לנינגרד והטילו עליה מצור שנמשך למעלה משלוש שנים. בדרום הם הצליחו לכבוש את אוקראינה כולה ואת חצי האי קרים. במרכז החזית הם הגיעו עד למרחק קצר מעיר הבירה מוסקבה, אולם לא הצליחו לכובשה, ונהדפו לאחור במתקפת נגד סובייטית מסיבית. ביוני 1942 יצאו הגרמנים למתקפה נוספת, מקרה כחול בעיקר בדרום החזית, במטרה להגיע לשדות הנפט שבקווקז. ובאוגוסט 1942 פתחו בקרב עיקש על העיר סטלינגרד ונכשלו.

ממבצע ברברוסה החלו הגרמנים בהשמדה המונית ושיטתית של קבוצות אוכלוסייה שונות, כולל יהודים, צוענים וקומוניסטים על ידי יחידות אס אס בשם איינזצגרופן. בראשית 1942 החלו הגרמנים להקים מחנות השמדה בפולין למטרה זו. הנאצים גם רצחו בעיקר באמצעות הרעבת רבים משבויי המלחמה של ברית המועצות שנתפסו בזמן הקרבות.

תנועות התנגדות לכיבוש הגרמני

בחלק מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה, קמו תנועות התנגדות. תנועות אלו עסקו בלוחמת גרילה, פעולות חבלה, איסוף מודיעין ועוד. הן קיבלו סיוע והכוונה מבעלות הברית וכן מהממשלות הגולות של המדינות הכבושות באירופה (פולין, צרפת, הולנד, נורווגיה ועוד), שהתמקמו בבריטניה ופעלו משם.

בשטחים הכבושים של ברית המועצות קמה תנועת התנגדות רחבה, שבשיאה כללה מאות אלפי לוחמים, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, והעניקה סיוע משמעותי למערכה שניהל הצבא הסובייטי בחזית המזרחית. בפולין פעלו נגד הגרמנים ה"ארמייה קריובה" (צבא המולדת), ולצידה תנועת מחתרת קומוניסטית (ארמייה לודובה). בצרפת קמה תנועת ההתנגדות הצרפתית. ב-1940 הקים צ'רצ'יל את הרשות הבריטית לפעולות מיוחדות (SOE) כדי לתאם את פעולות ההתנגדות ברחבי אירופה. החל מפלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, מילאו הקומוניסטים תפקיד מרכזי בארגון תנועות ההתנגדות השונות, שקמו באירופה הכבושה. תנועות התנגדות משמעותיות בהובלה קומוניסטית קמו ביוון ויוגוסלביה. תנועת ההתנגדות ביוגוסלביה (צבא השחרור העממי של יוגוסלביה), בראשותו של טיטו, הייתה כנראה הגדולה והחזקה ביותר. צבא הפרטיזנים של טיטו ריתק כוחות גדולים של צבאות הציר ומשתפי פעולה מקומיים, והיה תנועת ההתנגדות היחידה באירופה, שהצליחה להשתלט על שטחים נרחבים ולהחזיק בהם במהלך המלחמה, ובסופו של דבר לשחרר את מולדתה מידי הגרמנים, כמעט ללא עזרה חיצונית (למעט מצד הצבא הסובייטי).

לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת ב-1944, העניקה תנועת ההתנגדות הצרפתית סיוע משמעותי ואפקטיבי לכוחות בעלות הברית המערביות. פעולות תנועת ההתנגדות הצרפתית ריתקו והטרידו כוחות גרמניים ברחבי צרפת, שיבשו את נתיבי התקשורת והאספקה שלהם, ועיכבו את הגעת התגבורות הגרמניות לאזור נורמנדי.

הקרב על האוקיינוס האטלנטי

ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)

הקרבות באוקיינוס האטלנטי נמשכו לאורך כל המלחמה, אך שיאם התרחש מאמצע 1940 עד סוף 1943. בקרבות אלו תקפו אוניות וצוללות גרמניות שיצאו מלוריאן שיירות של אוניות אספקה של בעלות הברית. שיירות אלו שטו מצפון אמריקה ודרום האוקיינוס האטלנטי לממלכה המאוחדת וברית המועצות. שיירות אלו לוו על ידי אוניות קרב ומטוסים של הממלכה המאוחדת וקנדה, ומשלב מסוים גם ארצות הברית.

הניצחונות בקרבות אלו נטו לכאן ולכאן, בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות וטקטיות במהלך המלחמה. הבריטים ובעלי בריתם הצליחו בהדרגה לגבור על הגרמנים. עד אמצע 1941 הצליחו הבריטים למנוע תנועת אוניות קרב גרמניות באוקיינוס האטלנטי. בסדרת קרבות בין מרץ ומאי 1943 הצליחו הבריטים להכניע גם את הצוללות הגרמניות. הניצחון התאפשר במידה רבה גם בזכות פיצוח הקוד של מכונת האניגמה, בה השתמשו הגרמנים על מנת להעביר מסרים מוצפנים.

חזית צפון אפריקה והמזרח התיכון

ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, המערכה במזרח התיכון, המערכה במזרח אפריקה, המערכה במדבר המערבי

מלחמת העולם השנייה התנהלה בשטחן של כל המדינות בצפון אפריקה, מספר מדינות במזרח אפריקה (קרן אפריקה) וחלק ממדינות המזרח התיכון. מדינות אלו היו תחת שליטה ישירה או עקיפה של מספר מדינות אירופאיות – בריטניה, איטליה וצרפת (תחת שלטון ממשלת וישי) – ולכן נגררו למעגל המלחמה. המערכה העיקרית בין כוחות בעלות הברית (בעיקר בריטניה) לבין כוחות מדינות הציר (איטליה וגרמניה הנאצית) התנהלה בזירת המלחמה של צפון אפריקה בשנים 1940–1943, בעוד שבקרן אפריקה ובמזרח התיכון התנהלו עימותים צבאיים מוגבלים, שארכו זמן קצר יחסית.

ביוני 1940 הכריזה איטליה מלחמה על צרפת ובריטניה, ובעקבות זאת פרצו עימותים צבאיים מוגבלים בין הכוחות שהחזיקה איטליה במושבותיה באפריקה – לוב, אתיופיה, אריתריאה וסומליה – לבין הכוחות שהחזיקה בריטניה באזור. לבריטניה היו כוחות מצומצמים מאוד במצרים (שהייתה תחת חסות בריטית) ובמזרח אפריקה, ואילו איטליה החזיקה מאות אלפי חיילים באזור, ולכן בשלב ראשון היוזמה הייתה בידיה. בספטמבר 1940 פלשו האיטלקים מלוב למצרים, אך עצרו את התקדמותם לאחר זמן קצר, והקימו מערך הגנה מבוצר באזור סידי ביראני. ההססנות של הפיקוד האיטלקי, נתנה לבריטים את הזמן הדרוש לתגבור כוחותיהם בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. האינטרס העיקרי של בריטניה באזור היה השמירה על שליטתה בתעלת סואץ האסטרטגית, שקישרה בינה לבין מושבותיה ומדינות חבר העמים הבריטי בחצי הדרומי של כדור הארץ, ועל מעבר חופשי דרך הים התיכון לבריטניה. בדצמבר 1940 עברו הכוחות הבריטיים המתוגברים במצרים בפיקוד ארצ'יבלד ויוול להתקפת נגד (מבצע מצפן), הביסו לחלוטין את הכוחות האיטלקיים שעמדו מולם, והשתלטו על בליטת קירנאיקה בלוב. אך ההתחייבויות של בריטניה בבלקן, גרמו לעצירת ההתקדמות הבריטית לפני כיבוש נמל טריפולי, ולהחלשה משמעותית של הכוחות הבריטיים בקירנאיקה.

הפיקוד הגרמני חשש, שהמשך ההתקדמות הבריטית בלוב, יגרום לאובדן האחיזה של מדינות הציר בצפון אפריקה, ולכן שלח בפברואר 1941 כוח נייד מצומצם ("קורפוס אפריקה"), שכלל בתחילה רק דיוויזיה אחת, בפיקוד ארווין רומל, לעזרת האיטלקים בלוב. תוך זמן קצר עברו כוחותיו של רומל להתקפת נגד, והדפו את הכוחות הבריטיים חזרה לגבול לוב-מצרים, למעט המתחם המבוצר מסביב לנמל טוברוק, שנותר כמובלעת בריטית בעורף כוחות הציר, ועמד במצור ממושך. לאחר שני ניסיונות כושלים של הבריטים להבקיע את מגנני הציר בגבול מצרים-לוב בקיץ 1941, פתחו הבריטים בנובמבר 1941 במתקפה גדולה על כוחותיו של רומל. לאחר כחודש וחצי של לחימה מבולבלת, נאלצו כוחות הציר לסגת ולפנות את בליטת קירנאיקה, לאחר שספגו אבדות כבדות (בעיקר בשבויים ונעדרים). אולם זמן קצר לאחר מכן, בינואר 1942, שוב עברו הכוחות הגרמנים-איטלקים למתקפה, ואילצו את הכוחות הבריטיים לסגת לקו גזאלה, במרחק קצר ממערב לטוברוק. לאחר מספר חודשים של הפוגה, תקפו כוחותיו של רומל בסוף מאי 1942 את הארמייה השמינית בקו גזאלה, ולאחר כחודש של לחימה עזה הנחילו תבוסה קשה לכוחות הבריטיים וכבשו את נמל טוברוק (21 ביוני). רומל לא הסתפק בהצלחה זו, והמשיך במרדף אחרי הכוחות הבריטיים הנסוגים, במטרה לכבוש את מצרים, ולהשתלט על תעלת סואץ. אולם כוחותיו המותשים נבלמו לבסוף על ידי בעלות הברית בקו אל עלמיין בראשית יולי 1942. לאחר סדרת קרבות מבולבלים התייצב קו החזית בסוף החודש. ניסיון נוסף של רומל לאגף מדרום את קו אל עלמיין בסוף אוגוסט, נבלם על ידי הארמייה השמינית, תחת פיקוד ברנרד מונטגומרי, במסגרת קרב עלם חלפה.

במקביל למערכה בצפון אפריקה התחוללה לחימה גם במספר זירות משניות. עיראק הייתה אמנם תחת השפעה בריטית, אולם היא זכתה לעצמאות חלקית לפני המלחמה והחלה לשתף פעולה עם גרמניה. לכן באפריל 1941 כבשה בריטניה את עיראק. ביוני-יולי 1941 כבש הצבא הבריטי את סוריה ולבנון מידי כוחות צרפת של וישי. ובאוגוסט 1941 פלשו כוחות בריטיים וסובייטיים לאיראן, כדי להבטיח את שליטת בעלות הברית על משאבי הנפט שלה, ולפתוח נתיב יבשתי להעברת סיוע צבאי ממעצמות המערב לברית המועצות, והשתלטו עליה תוך זמן קצר כמעט ללא התנגדות.

המערכה במזרח אפריקה החלה בכיבוש סומלילנד הבריטית על ידי כוחות איטלקיים באוגוסט 1940. בראשית ינואר 1941, לאחר שהפיקוד הבריטי תיגבר את כוחותיו באזור, עברו כוחות חבר העמים הבריטי, בסיוע כוחות צרפת החופשית ובלגיה החופשית, למתקפת נגד משטח קניה וסודאן, ועד מאי 1941 השלימו את השתלטותם על המושבות האיטלקיות באתיופיה, אריתריאה וסומליה, והכניעו את הכוחות האיטלקיים הגדולים שהחזיקו בהן.

באוקטובר 1942 תקפה הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי את ארמיית הפאנצר אפריקה בקו אל עלמיין, הביסה אותה במסגרת קרב אל-עלמיין השני, ואילצה את כוחות הציר להתחיל בנסיגה ארוכה מערבה לאורך חופי צפון אפריקה. במקביל, ערכו כוחות בעלות הברית בנובמבר 1942 מבצע נחיתה ימית רחב היקף בחופי צפון אפריקה המערבית ("מבצע לפיד"). כוחות אמריקאים ובריטיים בפיקוד הגנרל אייזנהאואר נחתו במרוקו ואלג'יר, שהיו תחת שליטה צרפתית. הם הכניעו תוך זמן קצר את כוחות ממשלת וישי, שהחזיקו באותן מדינות ועברו לצד בעלות הברית, ולאחר מכן הדפו את כוחות הציר מזרחה, לשטח תוניסיה. "מבצע לפיד" נועד ללכוד את כוחות הציר בצפון אפריקה בצבת בין כוחות בעלות הברית המתקדמים ממזרח וממערב, ולהשמיד אותם. באפריל 1943 חברו כוחותיו של אייזנהאואר עם הכוחות הבריטיים בפיקוד מונטגומרי, שהתקדמו לתוניסיה מכיוון מזרח, לאחר שהשלימו את כיבוש לוב. המערכה בתוניסיה, שארכה מספר חודשים, והסתיימה עם כניעת כוחות הציר, שנדחקו לשטח קטן בצפון תוניסיה, באמצע מאי 1943. כרבע מיליון חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי בעלות הברית, שהשלימו את השתלטותם על חופי צפון אפריקה.

התקדמות יפן בזירת האוקיינוס השקט

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

יפן החלה במלחמה עם סין ב-1937, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזירת לחימה המכונה מלחמת סין–יפן השנייה. כבר ב-1932 כוננה יפן במנצ'וריה, שבצפון מזרח סין, ממשלת בובות שכונתה מנצ'וקוו. עד 1938 כבשה יפן ערים מרכזיות בסין כמו שאנגחאי, נאנצ'אנג, ווהאן וקנטון. ב-1941 הפך שר המלחמה טוג'ו לראש ממשלת יפן. יפן הצטרפה באופן פעיל למדינות הציר ב-7 בדצמבר 1941, עת תקפה מהאוויר ומהים (בעזרת צוללות זעירות) את פרל הארבור, בסיס הצי האמריקאי באי אוהאו שבהוואי. אחד עשר כלי שיט טובעו, עשרות כלי שיט נפגעו וכ-2402 מאנשי הצי האמריקני נהרגו. בעקבות פעולה זו הכריזה ארצות הברית על מלחמה עם יפן והחליטה להתערב במלוא עוצמתה במלחמת העולם השנייה. במהלך החודשים הבאים השתלטה יפן על איים רבים באוקיינוס השקט, ועד לפברואר 1942 כבשה גם את מלאיה, הונג קונג, הפיליפינים וסינגפור. במרץ 1942 כבשו היפנים את איי הודו המזרחית ההולנדית וחלקים מגינאה החדשה. במאי 1942 כבשו היפנים את בורמה, ואיימו בכך על הודו (שנשלטה בידי בריטניה) ועל אוסטרליה.

התקדמות ברית המועצות במזרח אירופה

ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

אנדרטה לזכר חללי הצבא האדום בווינה

למרות התקדמותם המהירה של הכוחות הגרמניים במבצע ברברוסה, הם נתקלו בקשיים רבים עם כניסתם לחורף 1941–1942. הקור העז פגע בכושר הלחימה של החיילים ושיבש את פעולתם של אמצעי הלחימה. בחלק הדרומי של החזית, הפכו קווי האספקה לכוחות הגרמניים ארוכים מדי. הסובייטים, לעומתם, ניצלו זמן זה כדי להכין כוחות צבא חדשים במזרח המדינה והתמודדו עם החורף בהצלחה רבה יותר. כבר בחורף 1941–1942 פתחו הסובייטים במתקפת נגד ראשונה באזור מוסקבה. בנובמבר 1942 ביצעו הסובייטים מתקפת נגד בסטלינגרד, ובפברואר 1943 נכנעו הגרמנים בחזית זו. לאחר ניצחונו בקרב קורסק ביולי 1943 החל הצבא האדום לבצע שורת מתקפות גדולות, שהדפו בהדרגה את צבאות הציר מהשטחים שנכבשו על ידם בברית המועצות. בינואר 1944 שוחררה לבסוף לנינגרד מן המצור הגרמני שהוטל עליה, במהלכו נספו כמיליון אזרחים סובייטיים, ועד סוף יולי 1944 השלים הצבא הסובייטי את שחרור כל השטחים, שנכללו בגבולות ברית המועצות ביוני 1941 (לפני פתיחת מבצע ברברוסה).

מ-1944 החלו הסובייטים להתקדם לתוך אירופה, כשהם הודפים את הגרמנים ומשתלטים ומשחררים את מדינות מזרח אירופה. באוגוסט 1944 כבשו הסובייטים את רומניה ובולגריה. בספטמבר 1944 נכנעה פינלנד, בולגריה עברה לצד בעלות הברית והגרמנים יצאו מיוון. באוקטובר 1944 כבשו הסובייטים את יוגוסלביה. בינואר 1945 כבשו הסובייטים את פולין והונגריה ונכנסו לצ'כוסלובקיה ולגרמניה עצמה. אוסטריה נכבשה באפריל 1945. באפריל 1945 נפגשו הכוחות הסובייטים עם הכוחות האמריקניים והבריטיים בגרמניה על גדות הנהר אלבה (וכך חצו את גרמניה לשתיים), ובמאי 1945 נכנעו הגרמנים.

התקדמות בעלות הברית במערב ודרום אירופה

ערך מורחב – הזירה האירופית 1945-1942

חיילים בדרך לנורמנדי

כתב הכניעה ללא תנאי של גרמניה, 7 במאי 1945, ריימס. חותם בשם גרמניה – אלפרד יודל. בשם כוחות בעלות הברית – ולטר בדל סמית' האמריקני, איוואן סוסלופארוב הסובייטי ופרנסואה סבז הצרפתי כעד.

במשך כשנה, מנפילת צרפת ביוני 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות, עמדה הממלכה המאוחדת לבדה (להוציא סיוע מהדומיניונים), לרוב, מול מדינות הציר והייתה נתונה במגננה כדוגמת הקרב על בריטניה. במהלך 1941 היא החלה לקבל סיוע מארצות הברית בדמות מדיניות השאל-החכר ותמיכה דיפלומטית בדמות האמנה האטלנטית.

פתיחת החזית בברית המועצות ב-22 ביוני 1941 עם פתיחת מבצע ברברוסה וכניסת ארצות הברית למלחמה לאחר הפצצת פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, אפשרו לממלכה המאוחדת ובנות בריתה להתחיל במתקפות נגד.
ביולי 1943 נחתו כוחות בריטיים ואמריקאים בסיציליה לאחר סיום המערכה בצפון אפריקה במאי 1943, ופתחו במערכה באיטליה. תוך חודשיים הדיחו האיטלקים את מוסוליני, חתמו על הסכם שביתת נשק ואפשרו לבעלות הברית לנחות באיטליה. הגרמנים פלשו מיד לאיטליה במטרה לעצור את בעלות הברית, ואכן, האטו במידה ניכרת את התקדמותן. במשך שנתיים התקדמו בעלות הברית באיטליה מדרום לצפון. ביוני 1944 כבשו את רומא (שנכנעה ללא קרב), אך נאלצו להמשיך להילחם כמעט עד לכניעת גרמניה במאי 1945.

ביוני 1944 פתחו בעלות הברית במבצע עצום לכיבוש מערב אירופה, שכונה "מבצע אוברלורד" (מוכר בשם "הפלישה לנורמנדי"). כוחות בריטים ואמריקניים בפיקודו של אייזנהאואר נחתו בנורמנדי, שבצרפת. כעבור חודש היו בנורמנדי כמיליון חיילים אמריקנים ובריטים. עוד נחיתה התרחשה מאוחר יותר בפרובנס. וכונתה מבצע דרגון.

הכוח הבריטי בפיקודו של מונטגומרי כבש את קאאן (caen) והכוח האמריקני כבש את סן לו וחבל ברטאן. כוח קנדי כבש את פלז, בזמן שכוחות אמריקנים נוספים הונחתו בדרום צרפת, והתקדמו צפונה כמעט ללא התנגדות. בסוף אוגוסט 1944 נכבשה פריז על ידי הארמייה האמריקנית הראשונה ויחידת השריון של הגנרל הצרפתי לקלרק. בעלות הברית התקדמו דרך בלגיה, אך נעצרו בספטמבר 1944 בקרב על ארנהם.

בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת נגד באזור הארדנים בדרום בלגיה (הקרב על הבליטה). בינואר 1945 הצליחו בעלות הברית המערביות להדוף את הכוחות הגרמניים בארדנים ופתחו במתקפה הסופית. במרץ 1945 חצו בעלות הברית המערביות את נהר הריין ובאפריל כיתרו את חבל הרוהר. באפריל 1945 נפגשו הכוחות האמריקאים והבריטיים עם הכוחות הסובייטים על אדמת גרמניה, ובמאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי.

התקדמות בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט

תמונת הפטרייה של פצצת "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי, ב-9 באוגוסט 1945

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

לאחר שב-1942 בלמו האמריקנים את התקדמות היפנים באוקיינוס השקט במידוויי ובגוודלקנל, החלה מטוטלת המלחמה להפוך את מגמתה. בשנת 1943 החלו האמריקנים בהתקדמות בכל החזיתות נגד היפנים, ובמאי 1944 פתחו האמריקאים במבצע אווירי וימי רחב לכיבוש איי האוקיינוס השקט. באוקטובר 1944 הביסו האמריקנים את הצי היפני בקרב מפרץ לייטה. ניצחון זה הוביל לכיבוש הפיליפינים ובורנאו ביוני 1945.

למרות הפסדיה בקרבות האחרונים סירבה יפן להיכנע. בפני ארצות הברית עמדו שתי אפשרויות: להתכונן למבצע נפילה, כלומר לפלישה אמפיבית של חילות בעלות הברית אל תוך האימפריה היפנית, או להשתמש בפצצת האטום, נשק שנוסה על ידי מדעני ארצות הברית רק בחודשים אלו בניסוי טריניטי. נשיא ארצות הברית הארי טרומן בחר להשתמש בפצצת האטום. באוגוסט 1945, בהפרש של שלושה ימים, הוטלו שתי פצצות גרעיניות על יפן: אחת על הירושימה והשנייה על נגסאקי, בשתי הפצצות אלו נהרגו כ-135,000 יפנים.

בנוסף, ב-9 באוגוסט 1945 הצבא האדום פתח במבצע סערת אוגוסט נגד יפן.

כתוצאה משני לחצים אלו ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה האימפריה היפנית.

עד היום החלטתו של הארי טרומן שנויה במחלוקת: האם נחוץ היה להשתמש בפצצת האטום, ובכך לגרום למוות של 135,000 אזרחים, או לפלוש בקנה מידה גדול שיגרום להמשך המלחמה (על פי ההערכות המקובלות) עד ל-1947, ולאבדות כבדות לצדדים הלוחמים.

תוצאות המלחמה

אבדות והרס

ערכים מורחבים – חללים במלחמת העולם השנייה, כניעת גרמניה הנאצית

הרוגי מלחמת העולם השנייה

  אנשי צבא בעלות הברית (25%)

  אזרחי מדינות הציר (4%)

  אנשי צבא מדינות הציר (13%)

  אזרחי בעלות הברית (58%)

למרות הבדלים גדולים בהערכות מחקרים שונים למספרי אבדות במלחמות בתולדות האנושות, מקובל על מרבית ההיסטוריונים שמלחמת העולם השנייה הייתה הקטלנית מכולן. עם זאת, קטלנות זאת נבעה בחלקה מאוכלוסיית העולם אשר בעת המלחמה הייתה גדולה פי כמה וכמה מאשר במרבית המאות שקדמו לה. במונחי אחוז האבדות מתוך אוכלוסיית העולם היו לאורך ההיסטוריה מלחמות קטלניות במידה דומה, ואולי אף קטלניות יותר.

ההערכות לגבי מספר האבדות במלחמה נעות מ-50 מיליון ל-90 מיליון. אחד האומדנים עומד על כ-60 מיליון הרוגים (כולל שישה מיליון היהודים שנספו בשואה). מתוכם כ-20 מיליון חיילים וכ-40 מיליון אזרחים. לבעלות הברית נהרגו כ-26 מיליון אזרחים וכ-12 מיליון חיילים, מתוכם כ-9 מיליון סובייטים. למדינות הציר נהרגו כ-6 מיליון חיילים, מתוכם כ-3 מיליון גרמנים.

בעקבות המלחמה נותרו מיליוני פליטים מפוזרים ברחבי אירופה ללא קורת גג. כ-15 מיליון גרמנים גורשו מהשטחים הכבושים ורבים מהם נספו בתהליך זה.

הכלכלה האירופית התרסקה וכ-70% מהתשתית התעשייתית באירופה נהרסה. הרס רב נוצר בעקבות ההפצצות האוויריות על עריהן של הממלכה המאוחדת וגרמניה. בנוסף, היטלר הכריז על מדיניות אדמה חרוכה בכל השטחים הרבים שגרמניה נסוגה מהם, תחת לחץ צבאי של בעלות הברית. כמעט שלא היה שטח בשליטה גרמנית שנותר בנוי, כשצבאות בעלות הברית שחררוהו. מדיניות זו הופעלה אפילו בשטחי גרמניה עצמה.

הוועידות שלאחר המלחמה וחלוקת אזורי ההשפעה באירופה

ועידת יאלטה, ובה "שלושת הגדולים" דנים לגבי חלוקת השטחים שתתקיים לאחר המלחמה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, התאריך הוא פברואר 1945. יושבים מימין לשמאל: סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל.

לקראת סוף המלחמה נראה כי נוצרים שני גושים דיפלומטיים חדשים בעולם: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.

כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. בפברואר 1945 (כחודשיים לפני כניעת גרמניה), התכנסה ועידת יאלטה. בוועידה נכחו נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, יוסיף סטלין מברית המועצות וראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל. בוועידה הוסכם שבתום המלחמה תחולק גרמניה בין ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת. סטלין הבטיח כי לא יכפה על מדינות מזרח אירופה משטר קומוניסטי מבלי שיסכימו לכך. כמו כן הוסכם על הקמת האומות המאוחדות. ביולי 1945 התכנסה ועידת פוטסדאם. בוועידה נכחו טרומן מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל (שהוחלף בקלמנט אטלי ב-28 ביולי, בעיצומה של הוועידה, בעקבות הפסדו בבחירות) מהממלכה המאוחדת. בוועידה נוסחה תוכנית מדינית כלכלית שתיושם בגרמניה והוחלט על הצעדים שינקטו נגד יפן. בוועידה בלטו ניגודי העניינים בין ברית המועצות ומעצמות המערב.

בעקבות החלטות הוועידות הללו, הרחיבה ברית המועצות את גבולותיה על חשבון גרמניה, פינלנד, פולין ויפן. פולין פוצתה על השטחים שנלקחו ממנה, על ידי קבלת חלקים מגרמניה שממזרח לקו אודר-נייסה. חבל הסאר ניתן לחסותה של צרפת אך מאוחר יותר הוחזר לגרמניה. גרמניה חולקה בסופו של דבר לשני חלקים – גרמניה המערבית (תחת השפעה אמריקאית) וגרמניה המזרחית (תחת השפעה סובייטית).

דה-קולוניזציה: ירידה במעמדן של הממלכה המאוחדת וצרפת

ערך מורחב – דה-קולוניזציה

בריטניה וצרפת, שהיו מעצמות עיקריות עד המלחמה, נחלשו מאוד וירדו מגדולתן. חולשה זו גרמה להם לפנות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה את הקולוניות והמדינות שהיו תחת השפעתן. תהליך זה ניכר לקראת סוף שנות הארבעים באסיה ובמזרח התיכון, ובשנות החמישים והשישים גם באפריקה. כך באה לסיומה מגמת האימפריאליזם שפרחה במאה ה-19. במקום כיבוש צבאי וקולוניאליזם התגברה מגמה של השפעה פוליטית וכלכלית. המעצמות החדשות שנקטו במדיניות זו היו ברית המועצות וארצות הברית.

ראשית המלחמה הקרה

ערך מורחב – המלחמה הקרה

עם היווצרותם של שני גושים עיקריים, הגוש המערבי בראשות ארצות הברית והגוש המזרחי בראשות ברית המועצות, וכהמשך ליחס החשדני מצד רוב מדינות העולם כלפי כוונותיה של ברית המועצות מאז היווסדה, החלה מתיחות ביניהן. המאבק שהתפתח בשנים הבאות כונה "המלחמה הקרה". מאבק זה היה אידאולוגי, טכנולוגי וצבאי, אך לא הגיע לכדי מלחמה ישירה בין ארצות הברית וברית המועצות. החשש העיקרי לאורך כל תקופת המלחמה הקרה היה כי מלחמה שתפרוץ בין ארצות הברית וברית המועצות, תכלול שימוש בנשק גרעיני שהופיע בסוף מלחמת העולם השנייה, ותיצור את הצורך בהקמת תכנוני מבצע לא יעלה על הדעת.

שאיפות לשיקום ושלום

לאחר המלחמה שאפו המעצמות לשקם את אירופה ולהקים מנגנונים שימנעו מלחמות נוספות. לצורך כך (ובעקבות העובדה שחבר הלאומים חדל מעשית מלהתקיים), הוקם ביוני 1945 האו"ם, שתפקידו לשמור על השלום העולמי. ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולרים בשיקום מערב אירופה במסגרת תוכנית מרשל. גופים נוספים הוקמו במטרה ליצור שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות אירופה. גופים אלו היו מוגבלים בתחילה למדינות מערב אירופה, אולם לאחר סיום המלחמה הקרה הפכו לגוף המוכר כאיחוד האירופי.

יהודים בכוחות הלוחמים

ערך מורחב – היהודים במלחמת העולם השנייה

בעלות הברית

ערך מורחב – הבריגדה היהודית

אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, באשקלון

במלחמת העולם השנייה השתתפו יהודים רבים בצבאות השונים ותרומתם הייתה לא מבוטלת. כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית התגייסה לצבאות השונים. מספר היהודים שנלחמו בצבאות בעלות הברית נאמד בכמיליון וחצי, מתוכם נפלו כ-250,000, רובם מברית המועצות. בין היהודים היו מאות אלפי מעוטרים. ההתגייסות הגדולה ביותר הייתה בארצות הברית (כ-550 אלף חיילים), בברית המועצות (כ-500 אלף) ובפולין (כ-122 אלף).

יהודים התגייסו גם לצבא הבריטי (כ-62 אלף מהממלכה המאוחדת וכ-30 אלף מארץ ישראל), לצבא קנדה (כ-17 אלף), לצבא דרום אפריקה (כ-10,000) ולצבאות צ'כוסלובקיה, אוסטרליה, יוון ויוגוסלביה. בצבא צרפת שירתו כ-35 אלף יהודים שירדו ברובם למחתרת עם הכיבוש הנאצי. רבבות נוספים היו פרטיזנים במזרח אירופה.

מדינות הציר

יהודים ואנשים ממוצא יהודי שירתו גם בצבאות הציר. חוקי נירנברג כפו הגדרה גזעית-ביולוגית על רבים שמשפחותיהם נטמעו בחברה מזה עשורים, ומספר בלתי מבוטל של "בני תערובת" (מישלינג) גויסו לוורמאכט. הכותב בריאן מארק ריג עורר סערה תקשורתית כשהעריך ב-2003 שמספר היהודים-למחצה ולרביע היה עשוי להגיע עד ל-150,000, אך המספרים הופרכו על ידי חוקרים: לכל היותר 33,000 מישלינג היו בגילאי גיוס^{[דרוש מקור]}, ומבין אלה נקראו רק חלק לנשק. עם זאת, מקרים כמו הגנרל-פדלמרשל "היהודי-למחצה" ארהרד מילך, האדמירל "הרבע-יהודי" ברנהרד רוגה זכו לפרסום רב. המשטר הנאצי הנהיג מערכת פטורים במסגרתה הוענק לקצינים וחיילים ממוצא מעורב התואר "ארי של כבוד".

בהונגריה, גויסו יהודים בהמוניהם לשירות העבודה, במסגרתו היו להם זכויות כמעט שוות לחיילים עד 1942. רבבות נשלחו לחזית המזרחית. לאחר מכן הוחמר מצבם מאוד, ורבים מהקצינים האחראים התעללו ורצחו בפקודיהם. רבים נשלחו לעבודות כפייה קשות וקטלניות. למעלה מ-40,000 מתו בשנות המלחמה.

בפינלנד הדמוקרטית, כ-300 יהודים שירתו בצבא שלחם לצד הגרמנים נגד ברית המועצות. זו הייתה הקבוצה היחידה שנהנתה מחירות מלאה: בין היתר, בית-הכנסת הצבאי המוצהר היחיד של צבאות הציר פעל בחזית נהר הסיווארי (סְבִיר) במזרח חבל קרליה.

לקריאה נוספת

• מארק ארנולד פורסטר, עולם במלחמה, הוצאה זמורה-ביתן-מודן, 1979(הספר בקטלוג ULI)
• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, 6-1, הוצאת עם הספר, 1957
• ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, הוצאת משרד הביטחון (מערכות), 1987(הספר בקטלוג ULI)
• יהושע מטיאש, סוגיות נבחרות בתולדות המאה ה-20, 1994(הספר בקטלוג ULI)
• ריצ'רד אוברי, למה ניצחו בעלות הברית, תרגום: עמוס כרמל, הוצאת דביר, 1999.(הספר בקטלוג ULI)
• ריצ'רד אוברי, 1939: הספירה לאחור לקראת המלחמה, הוצאת עם עובד, 2018.(הספר בקטלוג ULI)
• עופר ריחני, מלחמת העולם השנייה: הכרוניקה, הוצאת קווים, 2004.(הספר בקטלוג ULI)
• איאן קרשו, הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940 - 1941, הוצאת עם עובד, 2007(הספר בקטלוג ULI)
• אנדרו רוברטס, סערת מלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, (תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם), הוצאת דביר, 2011
• אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות ספרים, 2014(הספר בקטלוג ULI)
• מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום: מלחמת העולם השנייה 1939–1945, מאנגלית: משה סביליה־שרון, הוצאת מודן, 2015.(הספר בקטלוג ULI)
• דיוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 269–352.

קישורים חיצוניים

• איתן גוטמן, המלחמה באוקיינוס השקט
• מערכות 301-300, דצמבר 1985 – גיליון המוקדש למלחמת העולם השנייה
• עדו הכט, התפתחותה של אמנות ניהול הקרב במלחמת העולם השנייה, מערכות, גיליון 400, מאי 2005
• אורי בר-יוסף ויעקב פלקוב, ‏כישלון ביוני והצלחה באוקטובר השפעת המודיעין על מהלכי מבצע "ברברוסה", מערכות 438, אוגוסט 2011
• א. בן-ישראל, ‏הערות צבאיות על הפלישה להולנד, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
• תומאס נריי, ‏קרבות עיר במלחמה מודרנית, מערכות 9, נובמבר 1941
• מלחמת העולם השנייה באתר הספרייה הלאומית
• האפוקליפסה - מלחמת העולם השנייה, סרט תיעודי (6 פרקים).
• יובל מלחי, מלחמת העולם השנייה – סדרת פודקאסטים העוסקת במלחמת העולם השנייה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2017
• סיפורם של לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה, אוסף הלוחם היהודי, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• מלחמת העולם השנייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת העולם השנייה בצבע HD, רשימת השמעה, באתר יוטיוב‏ (13 חלקים) (אורך כולל: 14:41) (באנגלית)
• מלחמת העולם, 1939-1945, דף שער בספרייה הלאומית
• היום בו החל החורבן, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36423759מלחמת העולם השנייה