הסדר החדש
הסדר החדש (בגרמנית: Neue Ordnung) הוא כינויה של מערכת פוליטית, מדינית, כלכלית וחברתית שהנאצים שאפו להקים באירופה, שהייתה מיועדת להחליף את הסדר הקיים. הסדר החדש התבסס על האידאולוגיה הנאצית והרעיון של היטלר לבנות עולם חדש על פיה: להרוס את העולם ולבנות עולם חדש על הריסותיו. שני עקרונות של האידאולוגיה שבאים בסדר החדש הם מרחב המחיה ותורת הגזע. כחלק מההשתלטות על מזרח אירופה, ראו הנאצים בעמים המזרח אירופיים עמים נחותים. בנוסף, האוכלוסייה היהודית הרבה בה, בעיקר בפולין, ומספר הקומוניסטים הרב בברית המועצות, הניעו את הנאצים ליישם את כל עיקרי הנאציזם על אדמת מזרח אירופה. הקמת הסדר החדש החלה כאשר מלחמת העולם השנייה כבר החלה, אך הוכרזה בפומבי על ידי אדולף היטלר בשנת 1941:
השנה 1941 תהיה, ואני משוכנע, השנה ההיסטורית של הסדר החדש הגדול באירופה.
— אדולף היטלר[1]
ההיסטוריונים עדיין חלוקים באשר למטרות הסופיות של "הסדר החדש", חלקם מאמינים שהיא אמורה להיות מוגבלת לשליטה הנאצית באירופה, בעוד שאחרים טוענים שהשליטה הייתה אמורה להיות קרש קפיצה לכיבוש עולמי בסופו של דבר ולהקמת ממשלה עולמית בשליטה גרמנית.
עיקרי התוכנית
התוכנית הייתה לנצל את עמי מזרח אירופה לטובת הרייך השלישי, כחלק מה"אריזציה" של האזור כולו. בנוסף לניצול הפיזי של התושבים, הנאצים גם תכננו לגרום להם ל"הדללות טבעית" ובכך להשמידם מבלי צורך במאמצים מיוחדים.
הקומוניסטים, אויבי הנאצים, היו צריכים להירצח בו במקום, עקב כך שהאידאולוגיה הקומוניסטית הייתה מנוגדת לחלוטין לאידאולוגיה הנאצית (הקומוניסטים דגלו בשוויון, ואילו הנאצים באי-שוויון וניצול).
באשר ליהודים, הנאצים תכננו לבצע את "הפתרון הסופי לשאלת היהודים באירופה" על ידי השמדת כל האוכלוסייה היהודית ברחבי היבשת.
ביצוע התוכנית
הנאצים ביצעו את תוכניתם בפעולות הבאות:
- כיבוש: גרמניה כבשה כמעט את כל אירופה חוץ מבריטניה, חלקים מרוסיה והמדינות הנייטרליות (שוודיה, ספרד, פורטוגל ושווייץ).
- חלוקת אירופה למעמדות אדונים ועבדים על פי מספר סוגי מדינות.
- היטלר חילק את שטחי הכיבוש. המעמד החוקי של שטחים שהפכו לשטחי סיפוח הוא כמו של כל אזרח בגרמניה ושטחים שמסופחים רשמית לגרמניה (אוסטריה, חבל הסודטים ומערב פולין).
- שלטון כיבוש גרמני ישיר. מי ששלט עליהם הוא הצבא הגרמני באופן ישיר. המדינות הן: נורווגיה, צ'כיה, צפון צרפת ולאחר מכן המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.
- הסוג השלישי של מדינות הן מדינות תחת שלטון גרמני לא ישיר. דרום צרפת ודנמרק (כבושה אך עצמאית).
- מדינות עצמאיות ששיתפו פעולה מרצון עם גרמניה – הונגריה, פינלנד, בולגריה וממלכת רומניה.
- התיישבות וגרמניציה: במערב פולין גרש היטלר תושבים מקומיים ויישב במקומם גרמנים כדי לממש את העיקרון של מרחב המחיה. הוא לקח פולנים מאזורים שלפי האידאולוגיה שלו אסור שיחיו בהם גזעים שאינם ארים ומבצע חילופי אוכלוסייה. באמצע 1941 הוא יישב 200,000 גרמנים במערב פולין ובסוף 1943 ישבו במערב פולין כבר למעלה ממיליון גרמנים. התוכנית דיברה על 100,000,000 גרמנים לאורך כמה דורות עם ריבוי טבעי, במערב בלבד.
- ניצול כלכלי: היטלר רצה לנצל את המדינות הכבושות שלו. הוא ניצל אותן כלכלית בתחומים הבאים:
- משאבים טבעיים – אוצרות טבע, חומרי גלם ותוצרת חקלאית.
- משאבים כלכליים – יצירות אומנות, בתי חרושת ובנקים.
- משאבים אנושיים – כוח עבודה, עבודת כפייה, מחנות עבודה שבהם עבדו עובדי כפייה בפרך תחת שמירה ופיקוח צבאי.
- המתות חסד: היטלר רצח את כל מי שהיווה בעיניו איום על הגזע הארי ופוגע בטהרתו (חולי רוח, נכים, בעלי צרכים מיוחדים, החולים במחלות סופניות ותורשתיות, המתות החסד הסתיימו באופן רשמי, ב-1941 בלחץ הכנסייה הגרמנית אך למעשה המשיכו בצורה סמויה.
- דיכוי והשמדה: לאורך המלחמה דוכאו והושמדו מיליוני בני אדם. הדיכוי כלל גירוש, מעצרים, הרעבה, עבודות כפייה. מעבר לזה, התקיים רצח שיטתי של אוכלוסייה אזרחית (לא רק יהודית). העם היהודי והעם הצועני סבלו מהרצח במידה ניכרת משאר העמים, ולמעשה הופעלה נגדם מדיניות של רצח עם שיטתי.
- עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941, ניתנה פקודה להרוג את כל הקומיסרים (פקידי המפלגה הקומוניסטית) בארצות הכבושות.
- באשר ליהודים, הנאצים בודדו אותם בתחילה בגטאות, על פי פקודה של ריינהרד היידריך. עם תחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941 החלו הנאצים במדיניות רצח המוני שיטתית בשטחי ברית המועצות הכבושים, בדצמבר 1941 החלו המשלוחים למחנות ההשמדה, בתחילת 1942 התקיימה ועידת ואנזה שהסדירה את הפתרון הסופי של העם היהודי - תוכנית מסודרת לרצח של 11 מליון יהודים.
תוכניות במסגרת הסדר החדש
באירופה
מבצעים בפולין ומערב אירופה.
השלב הראשוני של הקמת הסדר החדש היה:
- ראשית, החתימה על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב ב-23 באוגוסט 1939 לפני הפלישה לפולין כדי להבטיח את הגבול המזרחי החדש עם ברית המועצות, למנוע מלחמה דו-חזיתית ולעקוף מחסור בחומרי גלם שיגרם עקב מצור בריטי צפוי.
- שנית, מלחמת בזק בצפון ומערב אירופה (מבצע וסריבונג והמערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בהתאמה) כדי לנטרל התנגדות ממערב. מלחמת הבזק הביאה לכיבוש של דנמרק, נורווגיה, לוקסמבורג, בלגיה, הולנד וצרפת שכולן היו תחת שלטון גרמני כבר בתחילת הקיץ של 1940.
בנוסף לכך, לנאצים היו תוכניות לכבוש את הממלכה המאוחדת ואת אירלנד כחלק ממבצע ארי-הים ומבצע גרין בהתאמה. אילו הנאצים היו מנצחים בקרב על בריטניה החלק של מערב אירופה בסדר החדש היה מושג לא הייתה אמורה להתקיים ועידת שלום כללית כמו הועידה שנערכה בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה אלא רק משא ומתן דו-צדדי בין גרמניה לאויביה המובסים. כל הארגונים הבינלאומיים שעדיין קיימים כמו ארגון העבודה הבינלאומי היו אמורים להיות מפורקים או מוחלפים על ידי מקבילים בשליטה גרמנית.
אחת ממטרות מדיניות החוץ הגרמנית העיקריות לאורך שנות ה-30 הייתה לכונן ברית צבאית עם בריטניה, ורק לאחר דחייה מהבריטים החלו הנאצים לאמץ מדיניות אנטי-בריטית מאחר שהדבר התברר כבלתי אפשרי, עם זאת עדיין נותרה התקווה שבריטניה תהפוך עם הזמן לבעלת ברית של גרמניה. היטלר הביע מספר פעמים הערצה (אשר הייתה משולבת עם לעג וזלול) לאימפריה הבריטית והעדיף לראותה נשמרה כמעצמה עולמית, בעיקר משום שפירוקה יועיל למדינות אחרות הרבה יותר מאשר לגרמניה, במיוחד לארצות הברית ולאימפריה היפנית. מצבה של בריטניה הושווה למצבה ההיסטורי של האימפריה האוסטרית לאחר תבוסתה על ידי ממלכת פרוסיה בשנת 1866 ועם הפסדה במלחמת אוסטריה–פרוסיה, על אף שאוסטריה הודרה רשמית מענייני גרמניה היא תתברר כבעלת ברית נאמנה של האימפריה הגרמנית במערך הכוחות שלפני מלחמת העולם הראשונה. היטלר קיווה שבריטניה המובסת תמלא תפקיד דומה, תהיה מודרת מניהול ענייני היבשת אך תשמור על האימפריה שלה ותהפוך לבעלות ברית של הגרמנים.
לנאצים אף הייתה תוכנית שמעולם לא יצאה לפועל, לפלוש לשווייץ וליכטנשטיין ולספח אותם לרייך הגרמני, מבצע הפלישה קיבל את הכינוי "מבצע טננבאום".
ביסוס השליטה הגרמנית במרכז ומזרח אירופה
כבר לפני מבצע ברברוסה כ-3 מדינות במרכז ומזרח אירופה (הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הרפובליקה הסלובקית הראשונה, המדינה העצמאית של קרואטיה) היו מדינות בובה של גרמניה הנאצית. בנוסף לכך, סרביה הייתה תחת כיבוש צבאי גרמני ישיר (אנ'), מונטנגרו הייתה תחת כיבוש איטלקי (אנ') ואלבניה סופחה לאיטליה. כמו כן, גם יוון הייתה נתונה לכיבוש צבאי גרמני-איטלקי ישיר (אשר פעל עד 1944 תחת מדינת בובה של הנאצים) בגלל תנועת ההתנגדות הגוברת. למרות שמבחינה טכנית הייתה בתחום ההשפעה האיטלקי. היטלר סבר כי ייתכן שיוקמו בסיסים גרמניים קבועים בבלגרד ובסלוניקי.
כיבוש מזרח אירופה
היטלר קיווה להפוך את גרמניה לאוטרקיה מוחלטת חסינת מצור על ידי ניצול המשאבים העצומים השוכנים בשטחי ברית המועצות: אוקראינה הייתה אמורה לספק שמן צמחי, פחם, גומי, ברזל ועוד. הגרמנים היו אמורים גם לקבל דגים מאזור הים השחור ונפט מהקווקז[2].
כבר ב-1942 התקיימו במזרח אירופה נציבות הרייך אוקראינה ונציבות הרייך אוסטלנד. שתי חטיבות אדמיניסטרטיביות נוספות היו צפויות לקום בהמשך: נציבות הרייך קווקז ואחת באזור שיכלול את המטרופולין של מוסקבה ושטחים נרחבים של רוסיה האירופית אך הן מעולם לא הוקמו.
תוכנית-האב למזרח הייתה תוכנית לביצוע רצח עם, טיהור אתני וכיבוש קולוניאליסטי בשטחי מזרח אירופה. השלב הראשון כונה "התוכנית הקטנה", ובו נכללו פעולות שהיו אמורות להתבצע במהלך המלחמה, ולאחריו תבוא "התוכנית הגדולה", שהייתה אמורה להימשך 25–30 שנה, לאחר תבוסת ברית המועצות. עם סיום התוכנית שטח הרייך של גרמניה הנאצית היה אמור לכלול את שטחי פולין, לטביה, ליטא, אסטוניה, בלארוס, אוקראינה, חלקה האירופי של רוסיה, הרי הקווקז וחלקה המערבי של קזחסטן, עד להרי אורל (בהתאם למשא ומתן על חלוקת אסיה בין גרמניה לחברתה לצירה, האימפריה היפנית), גם להרי אורל הייתה התייחסות משלה עצמה: התוכנית הנאצית להרי אורל. התוכנית דנה בדרכים לבצע טיהור אתני של האוכלוסייה המקומית בשטחים הכבושים — עשרות מיליוני בני אדם. מתוכם את מי שנחשבו לפי תורת הגזע לגרמנים תכננו לקלוט אל הרייך, את השאר תכננו להשמיד, לשעבד כעבדים שישרתו את הגזע הארי או לגרש אל מעבר להרי אורל. בשטחים שיתפנו יוקמו קולוניות והן יאוכלסו בגרמנים, וגרמניה הנאצית תשלוט עליהם מבחינה כלכלית ותרבותית.
נשים גרמניות עודדו להביא ילדים רבים ככל האפשר כדי לאכלס את השטחים המזרחיים החדשים שנרכשו. כדי לעודד מדיניות פוריות זו, הורחבה תוכנית לבנסבורן והנאצים החלו להעניק את צלב הכבוד של האם הגרמנייה, אשר הוענק לנשים גרמניות שילדו לפחות שמונה ילדים למען הרייך השלישי. היה גם מאמץ של מרטין בורמן והיינריך הימלר להנהיג חקיקת נישואים חדשה כדי להקל על גידול האוכלוסייה, מה שהיה מאפשר לגיבורי מלחמה מעוטרים להינשא לאישה נוספת[3]. הימלר חזה שיהיו בעולם כ-300,000,000 גרמנים עד שנת 2000.
חצי האי האיברי
הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו שקל להצטרף למלחמה לצד מדינות הציר. הפלנגות הספרדיות העלו טענות רבות לגבול העתידי בין המדינות בפרט ולעתיד התרחבותה של המדינה הספרדית בכלל. הספרדים רצו להחזיר לידם את חבל הבסקים הצפוני שהיה בידי צרפת. הוא גם חשק בכיבוש סרדיניה ואנדורה[4].
כתנאי להצטרפות ספרד למלחמה ובפרט כתנאי להשתתפות ספרד במבצע פליקס, מבצע שגרמניה הציעה שבמסגרתו ישתלטו גרמניה הנאצית והמדינה הספרדית על גיברלטר פרנקו דרש מגרמניה את מרוקו ואת עיר הנמל אוראן באלג'יריה. דרישה נוספת הייתה בנוגע להרחבה בקנה מידה גדול של גינאה הספרדית אך דרישה זאת ככל הנראה מעולם לא הייתה יוצאת לפועל מאחר שההצעה להרחבה חפפה את השאיפה הגרמנית להחזיר לידם את קמרון הגרמנית[5]. אם לא די בכך, פרנקו דרש אספקת דלק ותבואה לצבא הספרדי אך תביעות אלה נראו להיטלר כמוגזמות והמשא ומתן המתיש, בו הצטיין פרנקו, הסתיים בהכרזות מעורפלות וללא הסכם.
לאחר הסירוב הספרדי להצטרף למלחמה, הגרמנים רצו לפלוש לספרד וגם לפורטוגל ולהפוך אותן למדינות בובה אך הגרמנים זנחו את התוכניות הללו ומעולם לא מימשו אותן. לההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה אם פרנקו דרש דרישות מוגזמות כתנאי לכניסתה של ספרד למלחמה, או נקב בכוונה במחיר לא מציאותי כדי לסכל את תוכניותיו של היטלר.
תוכניות עבור חלקים אחרים של העולם מחוץ לאירופה
אפריקה
גרמניה שימשו בעיקר כקלפי מיקוח למטרות טריטוריאליות נוספות באירופה עצמה. עם זאת, אפריקה צפויה ליפול תחת שליטה גרמנית בדרך זו או אחרת לאחר שגרמניה השיגה לראשונה עליונות על היבשת[6].
כוונותיו הכוללות של היטלר לארגון העתידי של אפריקה חילקו את היבשת לשלוש. השליש הצפוני היה אמור להיות מוקצה לאימפריה האיטלקית, בעוד החלק המרכזי ייפול תחת השלטון הגרמני. החלק הדרומי שנותר היה אמור להיות בשליטת מדינת בובה אפריקאית פרו-נאצית.
בתחילת 1940 שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ יצר קשר עם מנהיגים דרום אפריקאים שנחשבו אוהדי נאציזם והודיע להם כי גרמניה מתכננת להשיב לעצמה את המושבה שלה בדרום מערב אפריקה הגרמנית (אותה איבדה בעקבות חוזה ורסאי ובמקומה הוקם איחוד דרום אפריקה). דרום אפריקה הייתה אמורה לקב פיצוי על ידי רכישות טריטוריאליות של מדינות החסות הבריטיות סווזילנד, צ'ואנאלנד ודרום רודזיה. על חלוקת אפריקה המערבית הצרפתית בין הספרדים לצרפתים סירב היטלר לספק הבטחות רשמיות כלשהן במהלך המלחמה זאת ככל הנראה מחשש לאבד את תמיכתה של צרפת של וישי.
ב-1940 המטה הכללי של הקריגסמרינה בנה תוכנית מפורטת בהרבה שמציגה אימפריה קולוניאלית גרמנית באפריקה שמדרום לסהרה המשתרעת מחופי האוקיינוס האטלנטי ועד חופי האוקיינוס ההודי. האימפריה שהייתה אמורה לקום על פי התוכנית הייתה נותנת לגרמניה מעמד בולט ביבשת אפריקה בדיוק כפי שכיבוש מזרח אירופה היה כדי להשיג מעמד של מעצמת-על ביבשת אירופה. האזור כלל את כל הטריטוריות הקולוניאליות הגרמניות באפריקה שלפני 1914 וכן חלקים נוספים שהיו חלק מהאימפריות ההבריטית, הבלגית והצרפתית באפריקה. האימפריה הנאצית החדשה כללה בין היתר את קונגו הצרפתית, קונגו הבלגית, ניאסלנד, צ'אד, אוגנדה, גבון, זנזיבר, אובאנגי-שארי ודרום קניה (צפון קניה היה אמור להינתן לאיטליה).
המזרח התיכון ומרכז אסיה
לאחר הנפילה הצפויה של ברית המועצות, היטלר תכנן להגביר את המערכה בים התיכון. הפיקוד העליון של הוורמאכט הפיק מחקרים הנוגעים להתקפה נגד תעלת סואץ דרך טורקיה, מתקפה לעבר בגדאד-בצרה מהקווקז (שרובם כבר היו תחת כיבוש גרמני) בתמיכה בלאומנים ערבים מתקוממים וכן בעזרת פעולות באפגניסטן ובאיראן מכוונות נגד הראג' הבריטי. היטלר לא חזה בקולוניזציה הגרמנית של האזור וסביר להניח שתכנן לאפשר שליטה איטלקית לפחות על אזור הלבנט, אם לא על כולו. יהודי המזרח התיכון היו אמורים להירצח כחלק מהפתרון הסופי על ידי אנשי איינזצגרופה מצרים, כפי שהבטיח היטלר למופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני בנובמבר 1941. ליישוב העברי ולכוחות הבריטים (שבאופן יוצא דופן נאלצו לשתף פעולה על אף משקעי העבר במהלך מאתיים ימי חרדה) היו לפחות כ-2 תוכניות למקרה ותתרחש פלישה נאצית לפלשתינה-ארץ ישראל (התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש ותוכנית המבצר האחרון).
טורקיה הועדפה כבעלת ברית פוטנציאלית על ידי היטלר בגלל מיקומה האסטרטגי החשוב כמדינה שמחברת בין אירופה, אפריקה ואסיה. כמו כן, ההיסטוריה הענפה שלה כמדינה שנלחמה רבות באימפריה הרוסית (ואף בברית המועצות שירשה אותה). כדי להבטיח שגרמניה רוצה לעבוד איתם ולהיות איתם בקשר ארוך ורצי והובטח להם מספר שטחים שהם עשויים לרצות מטעמי ביטחון. הם קיבלו הצעות להרחבת קווי החוף של אדריאנופול על חשבון יוון, יצירת מדינות חיץ בקווקז בהשפעה טורקית, עדכון של גבול טורקיה–סוריה (העברה של אזור מוסול ומדינת חלב לטורקים, הים השחור ככל הנראה היה אמור להיות בחלקו תחת תחום השפעתה של טורקיה. הדבר גם היה אמור לשלול את הצורך בהצבת צי גרמני שיחליף את צי הים השחור הסובייטי). בסופו של יום, טורקיה הייתה מרבית שנות המלחמה נייטרלית ואף חתמה על חוזה ידידות עם גרמניה אך הפרה אותו בסוף המלחמה עם הכרזת מלחמה על גרמניה ולהצטרפות לבעלות הברית.
גם איראן הייתה אמורה להיגרר למחנה מדינות הציר, ככל הנראה באמצעות התקוממות שתקבל תמיכה גרמנית. האפשרות של איראן כמעוז אנטי-סובייטי נשקלה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ערב מלחמת העולם השנייה גרמניה כבר הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של איראן, ואחריה ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית. בפועל מאז אמצע יוני 1941 היו תוכניות גרמניות שנועדו לפלישה אל תוך הראג' הבריטי בתת-היבשת ההודית שעברו דרך איראן ותוכננו להתבצע לאחר סיום מוצלח שלהם יחלו הגרמנים בסוף מבצע ברברוסה. משימות סיור של יועצים צבאיים גרמנים ברחבי איראן כדי להתכונן למימוש תוכניות אלה נקבעו לא לפני סוף אוגוסט 1941. בסופו של דבר, על מנת למנוע את הצטרפותה של איראן למדינות הציר החליטו הבריטים והסובייטים לפלוש אליה.
במהלך תמרונים דיפלומטיים שלפני המלחמה, משרד החוץ הגרמני גילה עניין מיוחד באפגניסטן, המטרה הייתה להבטיח שהמדינה תישאר נייטרלית במהלך סכסוך גרמני-בריטי אפשרי ואף תשתמש בה צבאית נגד הראג' הבריטי או כנגד ברית המועצות. למרות היחסים הטובים של הנאצים עם ממשלת אפגניסטן, משרד החוץ בפיקודו של ריבנטרופ תמך בהפלת הממשלה הנוכחית ובהחזרת שלטונו של השאה של אפגניסטן לשעבר, אמאנואלה ח'אן שחי בגלות מאז 1929 (שם גם מת ב-1960).
לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, הממשלה בקאבול ניסתה לתשאל את ברלין בנוגע לתוכניות הגרמניות הנוגעות לעתידה של אפגניסטן. עניין מיוחד היו גבולות המדינה שלאחר המלחמה - ממשלת אפגניסטן קיוותה לראות את התאגדותם מחדש של 15 מיליון פשטונים אתניים שהתגוררו בראג' הבריטי בעוד שהנאצים החלו במגעים עם סובייטים לצירוף ברית המועצות למדינות הציר ולכן ברלין לא ששה לתת הצעות מחייבות לקאבול.
באמצע 1943 הציע המופת אל-חוסייני למפקד הלופטוואפה, הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוניות", ה-2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם תוך זמן קצר דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים. במסמך של מטה הלופטוואפה מאוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע אל-חוסייני מספר פעמים להפציץ את תל אביב. ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון מבצע "אטלס"[7].
הודו
דעותיו של היטלר על הודו היו מזלזלות בדרך כלל, עם זאת הוא ראה בשלטון הקולוניאלי הבריטי של תת-היבשת שלטון למופת והתכוון שהשלטון הגרמני במזרח הכבוש ידמה לו. היטלר התייחס מעט מאוד לתנועת העצמאות ההודית, והכריז שהם "להטוטנים אסיאתיים" ונחותים מבחינה גזעית. כבר ב-1930 דיבר על תנועת העצמאות כמרד של הגזע ההודי הנחות נגד הגזע הנורדי האנגלי העליון" וסבר כי הבריטים היו חופשיים להתמודד עם כל פעיל הודי חתרני כרצונם. ב-1937 אמר לשר החוץ הבריטי לורד הליפקס שהבריטים צריכים "לירות בגנדי ואם זה לא מספיק כדי לצמצם אותם לכפיפות, תירה בתריסר חברי הקונגרס הלאומי ההודי מובילים ואם זה לא יספיק תירה ב-200 וכן הלאה".
במהלך השנים הראשונות של המלחמה באירופה, כאשר היטלר ביקש להגיע להסדר עם הבריטים, הוא החזיק בתפיסה שעל הודו להישאר בשליטה בריטית לאחר המלחמה, שכן בעיניו האלטרנטיבה היחידה הייתה כיבוש סובייטי של תת-היבשת ההודית. מאחר שהבריטים דחו את הצעות השלום הגרמניות, הורה היטלר ב-17 בפברואר 1941 להכין מחקר צבאי למבצע שיתקיים לאחר מבצע ברברוסה באפגניסטן נגד הודו. מטרת המבצע הזה לא הייתה למעשה לכבוש את תת-היבשת, אלא לאיים על עמדות צבאיות בריטיות שם כדי לאלץ את הבריטים "להשלים איתם". שבוע לאחר מכן המבצע באפגניסטן היה נושא לדיון בין ראש המטה הכללי של הצבא פרנץ האלדר. בהערכה שהופקה ב-7 באפריל 1941 העריך האלדר שהמבצע ידרוש 17 דיוויזיות וגדוד אחד נפרד. לשכה מיוחדת להודו הוקמה מתוך מחשבה על מטרות אלו.
המהפכן ההודי סובהאז צ'נדרה בוסה נמלט מהודו ב-17 בינואר 1941 והגיע לברלין דרך מוסקבה. שם הוא הציע לארגן ממשלה לאומית הודית בגלות ודחק במדינות הציר להכריז על תמיכתם בעצמאות ההודית. בסופו של דבר הוא הצליח לחלץ הבטחות כאלה מיפן לאחר נפילת סינגפור ובהמשך גם מאיטליה, אך הגרמנים סירבו. בוסה זכה להיפגש עם בניטו מוסוליני, אך היטלר סירב בתחילה לראותו ולכן החל בוסה ליצור קשר עם שר החוץ הגרמני, ריבנטרופ. משרד החוץ הגרמני היה סקפטי לגבי כל מאמץ כזה, שכן המטרה הגרמנית הוגבלה בלהשתמש בבוסה לתעמולה ופעילות חתרנית בדומה למודל של הפיכת רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק ב-1941. אמצעי תעמולה אלו כללו שידורי רדיו נגד הראג' וגיוס שבויי מלחמה הודים לצד מדינות הציר.
בסופו של דבר בוסה נפגש עם היטלר ב-29 במאי 1942. במהלך הפגישה, שכללה בעיקר מונולוג בוז של היטלר, הביע היטלר את הספקנות שלו לגבי נכונותה של הודו למרד נגד הבריטים והביע את חששותיו מפני השתלטות סובייטית על הודו. הוא הצהיר שאם גרמניה תצטרך לעשות משהו בנוגע להודו, היא תצטרך תחילה לכבוש את רוסיה, שכן הדרך להודו יכולה להתבצע רק דרכה. בוסה טען בעקבות המפגש כי אי אפשר לערב את היטלר בשום דיון פוליטי רציני.
אמריקה הצפונית
לפני השלמת הכיבוש הגרמני הצפוי של אירופה, קיוותה ההנהגה הנאצית להרחיק את ארצות הברית מהמלחמה ולהשאיר אותה נייטרלית. בראיון למגזין "לייף" באביב 1941, היטלר הצהיר כי פלישה גרמנית לחצי הכדור המערבי תהיה פנטסטית כמו פלישה לירח, והוא אמר שהוא משוכנע שהרעיון מקודם על ידי אנשים שסוברים שמלחמה תהיה טובה לעסקים. כתשעה חודשים לפני הצטרפות ארצות הברית לבעלות הברית והכרזת המלחמה של גרמניה הנאצית נגד ארצות הברית, נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט התייחס לסדר החדש בנאום שנשא ב-15 במרץ 1941, והכיר בעוינותו של היטלר כלפי ארצות הברית ובפוטנציאל ההרס שהוא מייצג. בנוסף לכך, תנועות פרו-נאציות בארצות הברית, כמו האיגוד הגרמני אמריקאי לא מילאו תפקיד בתוכניותיו של היטלר למדינה, ולא קיבלו תמיכה כספית או מילולית מגרמניה לאחר 1935.
היטלר בז לחברה האמריקאית, הוא טען שגרמניה הנאצית חייבת להתכונן למאבק האולטימטיבי נגד ארצות הברית על ההגמוניה. באמצע 1941, כשהיטלר הפך בטוח מדי בניצחון מדינות הציר באירופה נגד בריטניה וברית המועצות, הוא החל לתכנן הרחבה עצומה של הקריגסמרינה, הצפוי לכלול כ-25 ספינות קרב, 8 נושאות מטוסים, 50 סיירות, 400 צוללות ו-150 משחתות, במסגרת המערכה הימית נגד חצי הכדור המערבי. היטלר גם שקל את הכיבוש של כף ורדה, מדיירה והאיים הקנריים כדי למנוע מהבריטים להכשיר את האזור כבסיס לפעולות צבאיות נגד הנאצים וגם כדי להשיג בסיסים ימיים אטלנטיים ושדות תעופה צבאיים למבצעים נגד מטרות באמריקה הצפונית. היטלר ביקש להשתמש באיים כדי "לפרוס מפציצים ארוכי טווח נגד ערים אמריקאיות מהאיים האזוריים", באמצעות תוכנית שהגיעה למעשה לשולחנות משרדיו של גרינג באביב 1942 לתחרות העיצוב לגבי מטוס כזה שכונה "מפציץ אמריקה". ביולי 1941, פנה היטלר לשגריר יפן אושימה עם הצעה לנהל מאבק משותף נגד ארצות הברית.
בקרב אחרון זה על שליטה עולמית, היטלר ציפה שהבריטים המובסים יתמכו בסופו של דבר בכוחות הציר. הוא הצהיר כי "בין אנגליה ואמריקה תהייה יום אחד מלחמה שתתנהל בשנאה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחת משתי המדינות תצטרך להיעלם, אהיה שם יותר כדי לראות את זה אבל אני שמח בשם העם הגרמני על הרעיון שיום אחד נראה את אנגליה וגרמניה צועדות יחד נגד אמריקה".
אולם הכיבוש הפיזי של ארצות הברית לא היה סביר ועתידם של שטחי ארצות הברית נותר מעורפל במוחו של היטלר אך הוא תפס את הקרב הצפוי עם אותה מדינה, לפחות תחת שלטונו, כמעין "קרב היבשות" - בו העולם הישן שנשלט על ידי נאצים נלחם על דומיננטיות עולמית כנגד העולם החדש בהנהגת ארצות הברית. החלטות נוספות בעניין ארצות הבריצת היו אמורות להישאר ככל הנראה לדורות הבאים של שליטי גרמניה.
קנדה הופיעה מעט מאוד בתפיסות הנאציות של העולם שלאחר המלחמה. היטלר ראה בקנדה מדינה זניחה וסבר כי היא נשלטת על ידי ארצות הברית. הוא ראה בחברה הקנדית חברה "ממזרית וגזענית" כמו שכנתה הדרומית. ב-1942, כאשר הביע את חששו מקריסתה הקרובה של האימפריה הבריטית, שאותה העדיף להישאר על כנה, האמין היטלר שארצות הברית תתפוס ותספח את קנדה בהזדמנות הראשונה ושהקנדים ימהרו לקבל בברכה מהלך כזה.
תוכניות לשליטה כלכלית בדרום אמריקה
לא היטלר ולא כל מנהיג נאצי מרכזי אחר גילו עניין רב כלפי דרום אמריקה. עם זאת, המחלקה העולמית של המפלגה הנאצית (אנ') פעלה במדינות דרום אמריקה שונות (בעיקר בקרב ברזילאים וארגנטינאים ממוצא גרמני) ויחסי הסחר בין גרמניה למדינות דרום אמריקה נתפסו כבעלי חשיבות רבה. בין 1933 ל-1941, המטרה הנאצית בדרום אמריקה הייתה להשיג הגמוניה כלכלית על ידי הרחבת הסחר איתן על חשבון מעצמות המערב. היטלר גם האמין שאירופה הנשלטת על ידי גרמניה תעקור את ארצות הברית כשותפת הסחר העיקרית של היבשת. תקוות נאציות ארוכות טווח לחדירה פוליטית לאזור הושמו בתמיכה בתנועות הפשיסטיות המקומיות, כמו האינטגרליסטים בברזיל והפשיסטים בארגנטינה, בשילוב עם ההפעלה הפוליטית של קהילות המהגרים הגרמניות. להיטלר היו גם תקוות לראות מהגרים גרמנים "חוזרים" מחצי הכדור המערבי כדי ליישב את המזרח הנכבש. למרות היותם חשדניים מדי פעם כלפי הגרמנים הדרום אמריקאים באימוץ "גישה דרומית לחיים", האמינו צמרת הנאצים שניסיונם בעבודה באזורים לא מפותחים יהפוך אותם למתיישבים אידיאליים לשטחים המזרחיים שסופחו.
ב-27 באוקטובר 1941 הצהיר נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט בנאום "יש ברשותי מפה סודית, שנעשתה בגרמניה על ידי ממשלתו של היטלר, על ידי מתכנני הסדר העולמי החדש. זוהי מפה של דרום אמריקה וחלק ממרכז אמריקה כפי שהיטלר מציע לארגן את זה" לחמש מדינות בשליטה גרמנית. הנאום הדהים הן את ארצות הברית והן את גרמניה; האחרונם טענו שהמפה היא זיוף. אנשי הביטחון הבריטי אכן זייפו את המפה אך סביר להניח שהיא התבססה בחלקה על מפה אמיתית של סוכנים גרמנים שניסו לשכנע את מדינות דרום אמריקה להצטרף למדינות הציר ולהיות חלק מהסדר החדש.
בנוסף לכל אלו, במהלך המלחמה מספר מהגרים גרמנים באורוגוואי תכננו הפיכה פרו-נאצית במדינה. כמו כן, גרמניה הפעילה מספר סוכני מודיעין בדרום ומרכז אמריקה כחלק ממבצע בוליבר.
משתפי פעולה
בכל הארצות באירופה היו משתפי פעולה עם הנאצים. ישנן מספר סיבות לשיתוף הפעולה:
- אוכלוסיות או עמים שהאמינו בעקרונות האידאולוגיה הנאצית והחליטו לחבור להיטלר (כמו ממלכת רומניה בהנהגתו של יון אנטונסקו)
- אוכלוסיות או עמים שנכנעו למשטר הטוטליטרי של היטלר מפני שהאמינו שהוא בלתי מנוצח.
- עמים שונים בברית המועצות (האוקראינים לדוגמה) ששיתפו פעולה עם הנאצים מפני שהם רצו להיפטר מסטלין מסיבות כאלו ואחרות (לדוגמה, ההולודומור).
ראו גם
- שטח הכיבוש הנאצי
- לבנסבורן
- המשא ומתן של מדינות הציר על חלוקת אסיה
- איטליה הגדולה
- מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי - המקבילה הכלכלית היפנית החזויה של הסדר החדש והרייך הגרמני הגדול
הערות שוליים
- ^ מתוך נאומו של אדולף היטלר בהיכל הספורט של ברלין, 30 בינואר 1941
- ^ Kroener, Bernhard R.; Müller, Rolf-Dieter; Umbreit, Hans (2000). Germany and the Second World War:Organization and mobilization of the German sphere of power. Wartime administration, economy, and manpower resources 1939-1941. Oxford University Press. p. 101. ISBN 0-19-822887-2.
- ^ Fest, Joachim C. (1973). Hitler. Verlagg Ulstein. p. 686. ISBN 0-15-602754-2.
- ^ Stanley G. Payne, Franco and Hitler: Spain, Germany, and World War II
- ^ Norman Rich, Hitler's War Aims: Ideology, the Nazi State and the Course of Expansion
- ^ Weinberg 2005, p. 14.
- ^ 'Hitler's war against Jews continues in 'Palestine',' by Richard Mather, Jerusalem Post, March.11.2015
35930629הסדר החדש