כניעת האימפריה היפנית

נציגים יפניים עומדים על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי" בהמתנה לחתימה על הסכם הכניעה בטקס רשמי שנערך ב-2 בספטמבר 1945.

ממורו שיגמיטסו, שר החוץ היפני, חותם על הסכם הכניעה של יפן תחת פיקוחו של גנרל צבא ארצות הברית ריצ'רד סאת'רלנד.

כניעת האימפריה היפנית (ביפנית: 日本の降伏; באנגלית: Surrender of Japan), שהוכרזה ב-15 באוגוסט, ונחתמה רשמית ב־2 בספטמבר 1945, הייתה אקט הסיום של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, והביאה לסופה של מלחמת העולם השנייה.

במסגרת הצהרת פוטסדאם שפורסמה ב-26 ביולי 1945, דרשו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית מיפן להיכנע ללא תנאי, ואיימו עליה ב"הרס מהיר ומוחלט" אם היא תסרב. יפן דחתה את תנאי הצהרת פוטסדאם, אך החל מאביב 1945 ניהלה ההנהגה היפנית מגעים חשאיים עם ברית המועצות הנייטרלית, בניסיון לשכנע אותה לשמש כמתווכת בינה לבין בעלות הברית. תקוותם של היפנים הייתה כי תיווך סובייטי יאפשר להם להגיע להסכם נוח עם בעלות הברית. אולם מאמצי היפנים היו לשווא. ללא ידיעתם, במקביל למגעים שניהלה ברית המועצות איתם, נערך הצבא הסובייטי לתקוף את יפן, ולהפר בכך את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני שנחתם ב-1941.

ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15 בבוקר, הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר היפנית הירושימה. כ-16 שעות לאחר מכן, פרסם נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הצהרה מוכנה מראש שבה הודיע על השימוש בנשק החדש, וקרא ליפן להיכנע או לצפות ל"גשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה". יומיים לאחר מכן, בשעות הערב של 8 באוגוסט, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, וב-9 באוגוסט פלשו כוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטיים למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. מאוחר יותר באותו יום, הטילה ארצות הברית פצצת אטום שנייה על יפן, על העיר נגסאקי. בלילה שבין 9 ל-10 באוגוסט, בעקבות מאורעות אלה, התערב הירוהיטו, קיסר יפן, בדיוני קבינט המלחמה היפני והודיע על הסכמתו לקבל את תנאי הכניעה של בעלות הברית כפי שהוצגו במסגרת הצהרת פוטסדאם. ב-14 באוגוסט הקליט הירוהיטו הודעת רדיו לעם היפני בה הודיע על החלטתו להיכנע. ניסיון אחרון מצד קצינים זוטרים ממשרד המלחמה היפני, בשיתוף פעולה עם חלק מאנשי המשמר הקיסרי, לבצע הפיכה כדי למנוע את הכניעה כשל, והודעתו של הירוהיטו שודרה לעם היפני ביום שלמחרת.

ב-15 באוגוסט הודיעה ממשלת יפן באופן רשמי על נכונותה להיכנע ולקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם, וב-28 באוגוסט החל כיבושה של יפן על ידי ארצות הברית תחת פיקודו של המפקד העליון של כוחות הברית הגנרל דאגלס מקארתור. טקס הכניעה הרשמי התקיים חמישה ימים לאחר מכן, ב-2 בספטמבר, על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי". מצב המלחמה בין יפן לבין בעלות הברית, להוציא ברית המועצות, הסתיים סופית רק עם כניסתו לתוקף של חוזה סן פרנסיסקו, ב-28 באפריל 1952. ארבע שנים מאוחר יותר חתמו יפן וברית המועצות על הצהרה משותפת שסיימה את מצב המלחמה ביניהן. היסטוריונים חלוקים בדעתם באשר לתפקיד שמילאו פצצות האטום בכניעתה של יפן.

רקע היסטורי

המודרניזציה של יפן והפיכתה למעצמה אזורית

מאז רסטורציית מייג'י ב-1868, יפן הייתה למדינה היחידה באסיה ששמרה בהצלחה על עצמאותה לנוכח התפשטות האימפריאליזם האירופאי, ויתרה מכך, אף הצליחה לעבור רפורמה והתמערבות משמעותית – בייחוד, אך לא רק, בהשפעה גרמנית – ולהפוך למעצמה מפותחת. הצבא, הצי, התעשייה והכלכלה היפניים התחרו ברמתם עם אלו של מדינות אירופה ושל ארצות הברית. יחד עם המודרניזציה המואצת, התפתחו ביפן רגשות לאומניים עזים בדעת הקהל, והאליטה הפוליטית גיבשה השקפת עולם אימפריאליסטית. זו נבעה מתוך ביטחון בעליונותה של הקיסרות על שכנותיה, ובזכותה כמעצמה לשווקים, למקורות, לחומרי גלם, ולמרחב לצורך התפשטות טריטוריאלית. ב-1874 החלה יפן בבניית אימפריה עם כיבוש איי ריוּקיוּ, וב-1894 פתחה בעימות מזוין עם סין כדי לכבוש ממנה שטחים. הניצחון היפני במלחמת סין–יפן הראשונה הוביל להגברת השפעתה בקוריאה (שסופחה לאימפריה לבסוף ב-1910), ולהתנגשות ממושכת עם רוסיה, שהובילה למלחמת רוסיה–יפן ב-1904. במלחמה זו הנחילו היפנים תבוסה מוחצת לכוחות האימפריה הרוסית במזרח הרחוק, מפלה כמעט יחידה של מעצמה אירופאית (גם אם נחשלת), בידי כוח לא-אירופאי עד לאותה עת. הניצחון במלחמה הביא לגל של התלהבות לאומנית ולהתעצמות המיליטריזם ביפן, כך שהצבא זכה להשפעה רבה מבעבר על חינוך הנוער ותודעת הציבור. המצביאים והקצינים נהנו מהערצה ומיוקרה, הכתיבו מדיניות ואף השתלטו בפועל על משרדי ממשלה שונים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה יפן בעלת ברית של בריטניה ונמנתה עם מדינות ההסכמה, אם כי השתתפותה בפועל במלחמה הייתה מינורית. לאחר ניצחונן של מדינות ההסכמה במלחמה, זכו היפנים בשטחים אשר הופקעו מידי גרמניה במערב האוקיינוס השקט. בנוסף, קיבלה יפן מושב קבוע בחבר הלאומים שהוקם זמן קצר לאחר סיומה של המלחמה. בכך הכירו מדינות המערב ביפן כמעצמה עולמית.

התעצמותו של הצבא הקיסרי היפני וכיבושיה הצבאיים הנרחבים של יפן הביאו לכך שהאימפריה היפנית החדשה הפכה לאיום על ההגמוניה המערבית בחצי הכדור המזרחי. ב-1921, בניסיון לבלום את ההתעצמות היפנית ולהגביל את מרוץ החימוש הימי שהתפתח באותה תקופה, כינסה ארצות הברית את הוועידה הימית בוושינגטון. במהלך הוועידה, נאלצה יפן, בלחץ המעצמות האירופאיות, לוותר על שליטתה בחצי-האי שאנדונג ולהחזירו לסין, וכן להוציא את כוחותיה מסיביר (שם לחמו היפנים נגד הקומוניסטים). הוועידה הסתיימה בחתימה על אמנת וושינגטון. במסגרת האמנה, התחייבו המדינות החותמות על הגבלת גודל ציין, קוטר קני תותחי הים שברשותן וגודל האוניות שברשותן. נקבע גם כי היחס בין גודל שלושת הציים הגדולים בעולם - האמריקאי, הבריטי והיפני - יעמוד על 3:5:5 (לטובת הצי האמריקאי והבריטי). להסכם זה נודעה חשיבות מכרעת בהתפתחות המערכה הפוליטית במערב האוקיינוס השקט. היפנים ראו ביחס ה-3:5:5 כהמשך המדיניות המתנשאת של המערב כלפי יפן. ב-1936, פקעה תוקפה של האמנה, והיפנים הודיעו שהם לא יחדשו את מחויבותם אליה.

התחזקות הלאומנות והמיליטריזם ביפן והשתלטותה על מנצ'וריה

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20, הגיע כוחו של הימין הלאומני והמיליטריסטי ביפן לשיא. התחזקות הגורמים הלאומניים והמיליטריסטיים ביפן, כמו במדינות רבות בעולם באותה תקופה, הושפעה בין השאר מהמשבר הכלכלי הגדול, שפגע קשות גם בכלכלה היפנית. תנועות של קצינים צעירים וקנאים, שביקשו לחזק את כוחו של הצבא בפוליטיקה ובכלכלה, החלו לצמוח ולהתחזק. קצינים אלה האמינו כי כוחו של הקיסר נגזל ממנו על ידי אילי הון ופוליטיקאים רודפי בצע, וביקשו לחולל הפיכה על מנת להחזיר לו את כוחו ולהשלים את הרסטורציה של מייג'י. כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, אירעו ביפן מספר ניסיונות הפיכה צבאית נגד הממשלה, דוגמת תקרית מרץ, ותקרית אוקטובר. ניסיונות אלו סוכלו, לאחר שנחשפו טרם הוצאתם לפועל. סדרה נוספת של ניסיונות הפיכה כושלים בוצעה לאורך שנות ה-30. אחד הבולטים בהם התרחש ב-15 במאי 1932 כאשר קציני צי צעירים, שהתארגנו מבעוד מועד, נכנסו לביתו של ראש הממשלה אינוקאי צויושי ורצחו אותו. אחרים זרקו רימונים ברחבי טוקיו הבירה, ובין היתר על מטה המשטרה ועל תחנת החשמל המרכזית של העיר. הקושרים ניסו לשכנע את גנרל סדאו אראקי לתפוס את השלטון, אך אראקי סירב לשתף איתם פעולה. הקושרים נתפסו, אולם עקב התמיכה העממית הרחבה לה זכו, נדונו לעונשי מאסר קלים יחסית.

חיילים יפניים מקרב המורדים חוזרים לבסיסיהם לאחר כישלון מרד הנפל

ניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932 הביא להתפלגות פיקוד הצבא היפני לשתי סיעות: סיעת ה-"קודו-הא" ("סיעת הדרך הקיסרית") וסיעת ה-"טוסיי-הא" ("סיעת הפיקוח"). סיעת "קודו הא" הייתה הקיצונית מבין השניים, ולא שללה שימוש בטרור למען הגשמת מטרותיה. ב-26 בפברואר 1936 פרץ ניסיון הפיכה נוסף שנודע בשם מרד הנפל. במהלך ההפיכה, פרצו המורדים לבתיהם של אישים מרכזיים באליטה השלטונית ורצחו אותם. בין הנרצחים היו שר האוצר טקהאשי קורקיו, וראש ממשלת יפן לשעבר סאיטו מקוטו. המורדים פרצו גם לביתו של ראש הממשלה אוקדה קייסוקה, אך לא הצליחו למצוא את חדרו. הם ניסו להשתלט על הארמון הקיסרי אך נכשלו בשל התנגדות חיילי המשמר הקיסרי. המורדים דרשו את התפטרות הממשלה והציעו במקומה ממשלה בראשותו של הגנרל מזאקי. הם קיוו לקבל את תמיכתו של הקיסר הירוהיטו אך התבדו. הירוהיטו זעם על המורדים על שרצחו את יועציו הקרובים וכן הטילו מצור על ארמונו. הוא צוטט אומר כי ”אני בעצמי אצא בראש המשמר הקיסרי על מנת להביס אותם”. התנגדותו של הירוהיטו סתמה את הגולל על ניסיון ההפיכה. המורדים נשפטו והפעם קיבלו עונשים חמורים - 19 איש הוצאו להורג ו-70 איש קיבלו עונשי מאסר. תקרית זו הביאה לקיצם של ניסיונות הפיכה על ידי גורמי צבא לאומנים. עם זאת, ניסיונות ההפיכה גרמו להנהגה היפנית להגדיל את כוחו של הצבא ואת המשאבים שהושקעו בחיזוקו על מנת לפייס גורמים קיצוניים בתוכו ובכך למנוע ניסיונות הפיכה עתידיים. בשנים שלאחר מכן, המשיך כוחו של הצבא לגדול ומעורבותו בעיצוב מדיניות החוץ והפנים של המדינה גברה.

שגריר יפן בגרמניה, קינטומו מושנוקוצ'י (יושב משמאל), והשר הגרמני לתפקידים מיוחדים, יואכים פון ריבנטרופ (יושב מימין), בעת חתימתם על הסכם אנטי-קומינטרן ב-1936

רבים ממפקדי הצבא והאליטות ביפן האמינו באידאולוגיה מיליטנטית, גזענית ואימפריאליסטית, כהמשך לעבר "הסמוראי" של יפן. מפקדים אלה היו אהודים מאוד בציבור היפני עקב הצלחות הצבא הקיסרי היפני, כך שמדיניותם לא נתקלה בהתנגדות ציבורית ופוליטית. כחלק מאידאולוגיה זו, החלו גורמים בתוך הצבא הקיסרי היפני לפעול למען מימוש תוכנית אסטרטגית להשתלטות על חלקים נרחבים במזרח אסיה ובאגן האוקיינוס השקט. ב-18 בספטמבר 1931 יזמו מספר קצינים מיליטריסטיים בצבא קוואנטונג את תקרית מוקדן, ששימשה כעילה לפלישה יפנית לשטח מנצ'וריה, והובילה בסופו של דבר לכיבושה מידי כוחות הרפובליקה הסינית. קיימת מחלוקת היסטורית סביב השאלה, האם הפלישה היפנית למנצ'וריה הייתה יוזמה מקומית של קצינים בצבא קוואנטונג, בניגוד לדעת הפיקוד העליון של הצבא וההנהגה היפנית, או שהם פעלו בהסכמה שבשתיקה, או באישור סמוי, של האחרונים, אולם אין מחלוקת לגבי התוצאות של תקרית מוקדן. לאחר השלמת כיבוש מנצ'וריה הקימו היפנים בשטחה את מנצ'וקו, מדינת-בובות יפנית שבראשה עמד פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. השיקול הטקטי לכיבוש מנצ'וריה התבסס על המחשבה שהיא תוכל להוות בסיס למתקפה נגד הרפובליקה הסינית וברית המועצות ולבניית אימפריה יפנית במזרח אסיה. יפן חיפשה בעלת ברית באירופה ומצאה מדינה בעלת אידאולוגיה ושאיפות דומות. ב-1936 חתמו יפן וגרמניה הנאצית על הסכם נגד ברית המועצות - הסכם אנטי-קומינטרן. היה זה הסכם סיוע הדדי והגנה משותפת במקרה שאחת מהמדינות תותקף.

מלחמת סין–יפן השנייה

ערך מורחב – מלחמת סין–יפן השנייה

השנאה בין העם היפני והעם הסיני, חוסר התגובה מצד מדינות המערב לפלישה למנצ'וריה, חוסר מחויבותה של יפן כלפי חבר הלאומים ובעיקר – חולשתה של הרפובליקה הסינית כתוצאה מהמאבק הממושך בין כוחות הממשלה לבין הכוחות הקומוניסטים במדינה, כל אלה עודדו את יפן לפלוש ב-1937 לרפובליקה הסינית במה שנודע כמלחמת סין–יפן השנייה. בתוך זמן קצר יחסית זכו היפנים להישגים גדולים וכבשו את פקינג, טיינג'ין וננקינג עם זאת, מתחילת 1939 החל הצבא הקיסרי היפני, לראשונה, לספוג מפלות משמעותיות בקרבות מול הסינים. בנוסף לכך, החל מ-1940 נתקלו היפנים בקשיים הולכים וגוברים בשליטה על השטחים הנרחבים שכבשו. הם ניסו לפתור את בעיית השליטה על ידי שימוש באסטרטגיה של יצירת ממשלי–בובות, אלא שממשלים אלו לא נהנו משיתוף פעולה של העם, והיו, לפיכך, בלתי פופולריים ובלתי יעילים. מאידך, הצליחו היפנים לגייס צבא גדול של משתפי פעולה סיניים, שעזר בשמירת השקט בשטחים שכבשו. מנהיג הרפובליקה הסינית, צ'יאנג קאי שק, סירב בתוקף לנהל משא ומתן עם היפנים אלא אם ייסוגו לקווי 1937 שלפני פרוץ המלחמה. עובדה זו הביאה להתמשכותה של המלחמה, על אף רצונם של היפנים לשמור את כוחותיהם לעימות אפשרי מול ברית המועצות וארצות הברית.

מפת הכיבוש היפני ברפבוליקה הסינית (בוורוד) עד שנת 1940

מלחמת סין–יפן השנייה הביאה להידרדרות ביחסיה הדיפלומטיים של יפן עם מרבית מעצמות המערב. בתחילת המלחמה, נרתעו מרבית המעצמות ממתן עזרה לרפובליקה הסינית, מכיוון שהעריכו שהיא תפסיד במלחמה בסופו של דבר. המעצמות לא רצו להתעמת עם היפנים, וחששו שכל תמיכה שיתנו לרפובליקה הסינית תדרדר את יחסיהם עם יפן, שלגלגה על צבאה של הרפובליקה הסינית ודיברה על כיבוש המדינה בתוך שלושה חודשים. עם זאת, החל מדצמבר 1937, בעקבות טבח ננקינג וההתקפה היפנית על ספינת המשמר האמריקנית "פאנאי" על הנהר יאנגצה, החלה דעת הקהל במערב לפנות באופן בולט נגד יפן. בנוסף, מעצמות המערב החלו לחשוש מהמשך התפשטותה הטריטוריאלית של יפן באסיה. כתוצאה מכך, החלו ארצות הברית, בריטניה וצרפת לספק אמצעי לחימה לרפובליקה הסינית. בנוסף, מנעה אוסטרליה מחברה ממשלתית יפנית מלהשתלט על מכרות הברזל באוסטרליה, וב-1938 אף החרימה יצוא של עפרות ברזל מאוסטרליה ליפן. יפן השיבה במהלך מלחמתי בהודו-סין, ופלשה להודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) ב-1940. לאחר הפלישה, היא הטילה הסגר אפקטיבי על יבוא אמצעי לחימה, נפט וחומרי אספקה אחרים לסין, שעד אותה עת הועברו מבעלות הברית לסין (בהיקף של כ-10,000 טונות מדי חודש) באמצעות הרכבת הסינו-וייטנאמית מהייפונג ליואן.

בסוף 1941 החזיקה יפן במרבית אזורי החוף של הרפובליקה הסינית, ממנצ'וריה שבצפון ועד וייטנאם בדרום, וחלק ניכר מאוכלוסיית סין חי תחת כיבוש יפני. הסינים אימצו אסטרטגיה של שחיקה והתשה נגד יפן, תוך הימנעות מניהול קרבות גדולים בשדה הפתוח, והתמקדו בעיקר בפעולות גרילה, שהסבו אבדות כבדות לכוחות היפנים. המערכה נכנסה למצב של קיפאון יחסי, כשאף אחד מהצדדים לא היה מספיק חזק להשיג הכרעה צבאית ברורה.

מלחמת העולם השנייה

ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט והידרדרות מצבה של יפן במלחמה

ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, ובכך פרצה מלחמת העולם השנייה. בתוך פחות משנה מפרוץ המלחמה כבשה גרמניה הנאצית את צרפת ואת רוב מדינות אירופה האחרות. במקביל לאירועים באירופה, פרצו, בשנים 1938–1939, שורת עימותים צבאיים מוגבלים בצפון מזרח אסיה בין האימפריה היפנית (שנמצאה בברית צבאית עם גרמניה הנאצית), לבין ברית המועצות, כתוצאה מסכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבול ביניהן. ההנהגה הסובייטית חששה שעימות צבאי עם גרמניה הנאצית הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה רצתה להבטיח את גבולה הצפוני בעקבות הסתבכות צבאה במלחמת סין–יפן השנייה, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לסין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם נייטרליות הדדי בין האימפריה היפנית לברית המועצות ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ההסכם הוגבל לתקופה של חמש שנים, והוסכם שאם אף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית בחמש שנים נוספות.

פיצוץ על משחתת מצי ארצות הברית בעת המתקפה על הבסיס הימי בפרל הארבור

במקביל לכך, המשיכה ארצות הברית, בהנהגתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, לשמור על מדיניות בדלנית, ועל אף הכיבושים הנרחבים של גרמניה הנאצית באירופה, ושל האימפריה היפנית באסיה, סירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל. אף על פי כן, באמצע 1941, בתגובה להמשך תוקפנותה של יפן במזרח אסיה, החליטה ארצות הברית לממן, באופן לא רשמי, קבוצה של מתנדבים אמריקאים שכללה יחידות של מטוסי תקיפה, טייסים וטכנאים, שנלחמו לצד סין. הקבוצה קיבלה את הכינוי "הנמרים המעופפים". בנוסף, הטילו ארצות הברית ובריטניה אמברגו על יפן, ומנעו העברת נפט ועפרות מתכת אליה, מה שהקשה על יפן להמשיך בפעולות מלחמתיות רחבות נגד סין במהלך 1941. בתגובה לעיצומים שהוטלו עליה, תקפה האימפריה היפנית במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941, ופתחה במסע כיבושים בדרום מזרח אסיה. ב-8 בדצמבר, יום לאחר המתקפה היפנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית. ב-11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר מכן, בצעד שהפתיע רבים, הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית. באותו היום, בתגובה להכרזה המלחמת הגרמנית, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה הנאצית ובכך הצטרפה למלחמת העולם השנייה באופן מלא לצדן של בעלות הברית.

בשלבים הראשונים של המערכה נחלו היפנים ניצחונות רבים ותוך כחצי שנה הצליחו לכבוש שטחים נרחבים בדרום-מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, כולל וייק, גואם, הונג קונג, בורמה, תאילנד, מלאיה, סומטרה, ג'אווה, בורנאו, סינגפור והפיליפינים. המשטר ביפן במהלך המלחמה התאפיין בדיכוי אלים של האופוזיציה וגיוס טוטאלי של כלל הציבור למאמץ המלחמה. הצבא היפני זכה להשפעה פוליטית חסרת תקדים על עיצוב מדיניות השלטון, וכל התנגדות פוליטית פנימית דוכאה, בטענה כי יפן נלחמת על חייה. מתנגדי המשטר הושלכו לכלא, והאופוזיציה לממשלה חוסלה הלכה למעשה. בנוסף לכך, הוטלה צנזורה כבדה על כלי התקשורת במדינה, המשטרה הידקה את הפיקוח על האוכלוסייה והמשק עבר לפיקוח ממשלתי. המלחמה השפיעה רבות גם על מערכת החינוך היפנית. חוק חינוך חובה הורחב משש שנות לימוד לשמונה שנות לימוד והחינוך הפך ליותר מיליטריסטי ולאומני. מערכת החינוך ביפן החדירה בקרב הנוער את הערכים והמסרים של הסגידה לקיסר, מנהיגותה של יפן במזרח אסיה והצורך בהקרבה עצמית למען המדינה והקיסר. בנוסף, מילים אנגליות שחדרו לשפה היפנית הוחלפו במילים יפניות והחובה ללמוד אנגלית בבתי ספר, בוטלה.

במחצית השנייה של 1942 החל מצבה הצבאי של האימפריה היפנית להשתנות לרעה. כישלונותיה בקרב מידוויי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943 סימנו נקודת מפנה במלחמה, וארצות הברית ובעלות בריתה עברו למתקפת נגד, פתחו במסע כיבוש מחדש של שטחים שהיו תחת שליטתה של האימפריה היפנית, ובראשית שנת 1945 הגיעו עד למרחק קצר מהאיים הראשיים של יפן. כישלונתיה של יפן במערכה הצבאית, נבעו בין היתר מחוסר יכולתה להתחרות בכושר הייצור העדיף של תעשיית ארצות הברית. כך למשל, בשנת 1943 לבדה ייצרה ארצות הברית קרוב ל-100 אלף מטוסים, בעוד התפוקה היפנית עמדה על כ-70 אלף מטוסים לאורך כל שנות המלחמה. בשנת 1944 הפעילה ארצות הברית קרוב למאה נושאות מטוסים באוקיינוס השקט, פי ארבעה ממספר נושאות המטוסים שהיו בידי יפן לכל אורך המלחמה. שליטתה של ארצות הברית בים אפשרה לה להטיל מצור ימי מוגבל על יפן, שהלך והתהדק בשלבים המאוחרים של המערכה באוקיינוס השקט.

ברם, ככל שהתקדמו כוחות בעלות הברית לעבר האיים הראשיים של יפן, הוחרפה התנגדות הכוחות היפניים, והם הצליחו לגבות קורבנות רבים יותר מקרב כוחות בעלות הברית. כך למשל, בעוד שבמהלך הכיבוש מחדש של הפיליפינים בסוף 1944 עמד יחס הנפגעים בין הצדדים היריבים על 5:1 לטובת צבא ארצות הברית, הרי שבמהלך כיבוש האי אוקינאווה בחודשים אפריל ויוני 1945 הוא ירד ל-2:1 בלבד.

בתחילת המחצית השנייה של שנת 1945, חתמה יפן שנתיים של כישלונות צבאיים רצופים במלחמה. לאחר כיבוש האי סאיפאן על ידי ארצות הברית, הוחלף ראש ממשלת יפן הגנרל הידקי טוג'ו בגנרל קוניאקי קויסו שהכריז שהפיליפינים יהיה המקום בו יערך הקרב המכריע של המלחמה. לאחר שורת התבוסות שספגה יפן במערכה על הפיליפינים, הוחלף קויסו באדמירל קנטרו סוזוקי ששימש כראש הממשלה עד סוף המלחמה.

ההכנות לפלישה ליפן

ערך מורחב – מבצע קריסה

במחצית הראשונה של שנת 1945, כבשו בעלות הברית את האיים איוו ג'ימה ואוקינאווה. כיבוש אוקינאווה במיוחד היה הישג חשוב לארצות הברית שתכננה להשתמש באי, הרחוק כ-550 קילומטרים מהאיים הראשיים של יפן, כבסיס לפעולות צבאיות עתידיות במסגרת הפלישה הצפויה ליפן. בעלות הברית תכננו להכריע את היפנים באמצעות פלישה קרקעית רחבת היקף לאיי יפן במסגרת מבצע צבאי שכונה מבצע קריסה (Operation Downfall). המבצע היה אמור להתבצע בשני שלבים: "מבצע אולימפיק" ו"מבצע קורונט". מבצע אולימפיק היה מתוכנן לצאת לפועל באוקטובר 1945, ומטרתו הייתה כיבוש קיושו, האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני והשלישי בגודלו ביפן. מבצע קורונט היה צפוי להתבצע כחצי שנה אחר כך, ומטרתו הייתה כיבוש אזורים נרחבים סמוך לטוקיו שבאי הונשו.

מפציצי B-29 סופרפורטרס מטילים פצצות תבערה על העיר יוקוהמה במהלך חודש מאי 1945

אזור מגורים בעיר טוקיו לאחר שהופצץ על ידי ארצות הברית.

הגאוגרפיה של יפן אפשרה ליפנים לחזות נכונה כי פלישת בעלות הברית למדינה תתחיל באי קיושו, והם החלו להשקיע משאבים רבים בתגבור מערך ההגנה על האי. הפעילות היפנית לא נעלמה מעיני המודיעין בארצות הברית, שהחל להעריך כי לנוכח רמת המוכנות הגבוהה של היפנים לפלישה והמוטיבציה הגבוהה שלהם להתנגד לה בכל האמצעים עד מוות, צפויים כוחות בעלות הברית לספוג אבדות כבדות במיוחד במהלך המבצע. הערכה זו התחזקה בעקבות האבדות הכבדות שספגו כוחות הצבא והצי של ארצות הברית במהלך כיבוש איוו ג'ימה ואוקינאווה באביב ובקיץ 1945.

במקביל לכך, החלה גם ברית המועצות לתכנן מתקפה נגד האימפריה היפנית בעקבות ההבטחה שנתן יוסיף סטלין לרוזוולט במהלך ועידת יאלטה, להצטרף למערכה הצבאית נגד יפן באסיה שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה. במסגרת המתקפה תכנן הפיקוד העליון הסובייטי (הסטאבקה) לכבוש את שטח מנצ'וריה, ולהשתלט מחדש על שטחים שהאימפריה הרוסית איבדה במזרח אסיה לאחר תבוסתה במלחמת רוסיה–יפן, כולל חצי האי הקוריאני, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים. בשלב השני של המתקפה תכנן הפיקוד הסובייטי פלישה אמפיבית לאי הצפוני של יפן, הוקאידו. לאחר כניעת גרמניה הנאצית, כהכנה לפלישה, החלה ברית המועצות להעביר כוחות צבא מאירופה למזרח הרחוק, כדי לתגבר את 40 הדיוויזיות שהושארו באזור משנת 1941 כדי להגן עליו מפני האפשרות של פלישה יפנית.

בעלות הברית ניהלו מלחמת צוללות עיקשת נגד יפן שלוותה בהנחת אלפי מוקשים ימיים בסמוך לנמלים ונתיבים ימיים יפניים חשובים. פעולות אלה הביאו לחיסולו הכמעט מלא של צי הסוחר היפני, עובדה שהיוותה מכה קשה ליפן שהסתמכה על ייבוא של חומרי גלם רבים. הירידה ההדרגתית במלאי הנפט בפרט היוותה מכה קשה במיוחד למאמץ המלחמתי היפני והקשתה על הצבא היפני לבצע פעולות מלחמתיות רבות. בנוסף למצור הימי, פתחו בעלות הברית במערכה נרחבת של הפצצות אוויריות נגד יפן, שגרמה להרס ערים שלמות, מאות אלפי נפגעים ופגיעה קשה בתעשייה היפנית. הניתוק הכמעט מוחלט של איי הבית של יפן משאר חלקי האימפריה היפנית, והרס התעשייה היפנית, הביאו לפגיעה קשה מאוד בכלכלה היפנית. בתחילת המחצית השנייה של 1945 עמדה תפוקת חומרי הגלם החיוניים למאמץ המלחמתי היפני, כגון פחם, ברזל, פלדה וגומי, על אחוזים בודדים ממה שהייתה ערב פרוץ המלחמה. הצי הקיסרי היפני כמעט הושמד לחלוטין כתוצאה מהאבדות הכבדות שספג במהלך המערכה הצבאית, ונותר עם 19 משחתות, 38 צוללות וכמה אלפי סירות תקיפה מיוחדות (סירות מתאבדות) בלבד.

לאחר שחברי קבינט המלחמה היפני הבינו שהמלחמה אבודה מבחינת יפן, וכי פלישת צבאות בעלות הברית לאיי יפן היא בלתי נמנעת, הם החלו להכין תוכניות נואשות כדי להגן על המדינה. כאמור, היפנים העריכו נכונה כי הפלישה תחל באי קיושו, לפיכך התמקד הפיקוד היפני בריכוז כל היכולת הצבאית שנותרה ליפן בהגנה על האי במטרה להביס את כוח הפלישה, או לפחות לגרום לו אבדות כבדות כל כך, שיאלצו את בעלות הברית להסכים לשלום עם יפן בתנאים מכובדים. למעלה מ-3,000 טייסי קמיקזה היו אמורים לתקוף את הספינות וכלי הרכב האמפיביים של ארצות הברית לפני שיספיקו להנחית את החיילים והציוד שעליהן על החוף. אם פעולה זו לא הייתה עוצרת את בעלות הברית, 3,500 טייסי קמיקזה נוספים, כ-5,000 סירות מתאבדות ושארית הצי הקיסרי היפני, היו אמורים להישלח למערכה כדי לעצור את הפלישה. במקרה שבעלות הברית היו מצליחות בכל זאת לתפוס ראש גשר בחופי קיושו, היו היפנים נשארים רק עם 3,000 מטוסים כדי להגן על המדינה, ואלה היו אמורים להישלח גם כן להגנה על קיושו. תוכנית ההגנה הכוללת על האי קיושו התבססה על ההנחה שברית המועצות תישאר נייטרלית ולא תפלוש למדינה מצפון.

במסגרת ההכנות לפלישה, בנו היפנים בונקר תת-קרקעי באזור העיר נאגנו. לאחר פלישת בעלות הברית ליפן, היה אמור בונקר זה לאכסן את הקיסר ולשמש כמפקדה ממנה ינהל הפיקוד הצבאי את ההגנה על המדינה.

המועצה העליונה לניהול המלחמה

חברי הקבינט של ממשלתו של קנטרו סוזוקי עומדים בפתחו של הדיאט של יפן (סוזוקי עומד מלפנים באמצע). התמונה צולמה במהלך חודש יוני 1945.

תכנון מדיניות המלחמה של יפן והתיאום בין זרועות הממשל לצבא נעשה על ידי המועצה העליונה לניהול המלחמה, מעין קבינט מלחמה מצומצם, שהוקם ב-1944 (גוף זה החליף את "מועצת המלחמה העליונה" שהוקמה בתקופת מייג'י והייתה בעלת תפקיד דומה). המועצה כללה שישה נציגים של הממשלה ושל הצבא והצי היפני, שכונו "ששת הגדולים" - ראש הממשלה, שר החוץ, שר המלחמה, שר הימייה, ראש מטה הצי וראש מטה הצבא. לחלק מדיוני המועצה הצטרף גם הקיסר הירוהיטו ויועצו הקרוב, שומר חותם המלך קואיצ'י קידו. העובדה שארבעה מתוך ששת חברי קבינט המלחמה היו קציני צבא בכירים בשירות פעיל או בעברם הקרוב, מעידה על ההשפעה המכרעת של הצבא היפני על קביעת מדיניותה של יפן החל משנות ה-30, ועל היעדר הבחנה ברורה בין הדרג המדיני-אזרחי לבין הדרג הצבאי בהנהגה היפנית.

חברי המועצה מונו על ידי הירוהיטו והיו כפופים פורמלית למרותו, אולם הקיסר נמנע בדרך כלל מלהשתתף באופן פעיל בדיוניה. התערבות כזו מצידו בהליך קבלת ההחלטות הייתה מנוגדת למסורת המקובלת ביפן. החל משנת 1900, קיבלו פיקוד הצבא והצי היפני את הזכות למנות (או לסרב למנות) את נציגיהם למועצה, עובדה שאִפשרה להם למנוע הקמת ממשלות בלתי רצויות מבחינתן, או להפיל ממשלות קיימות על ידי התפטרות נציגיהם מהמועצה.

ערב כניעת האימפריה היפנית חברי המועצה העליונה היו:

• קנטרו סוזוקי, ראש הממשלה.
• שיגנורי טוגו, שר החוץ.
• קורצ'יקה אנאמי, שר המלחמה.
• יונאי מיצומאסה, שר הימייה.
• סואמו טויודה, ראש המטה של הצי.
• יושיג'ירו אומזו, ראש המטה של הצבא.

חילוקי הדעות בהנהגה היפנית

קנטרו סוזוקי, ראש ממשלת יפן ערב כניעת האימפריה היפנית

כבר מראשית המלחמה תכננו היפנים לסיימה בחתימה על הסדר עם בעלות הברית. האסטרטגיה היפנית בתחילת המלחמה התמקדה בכיבוש מהיר של שטחים בעלי חשיבות טקטית וכלכלית והתבססות מהירה בהם, שלאחריו צפוי היה להתקיים, באופן בלתי נמנע, עימות צבאי עם ארצות הברית. היפנים קיוו שרוח הלחימה והיתרון הטכנולוגי שלהם יביאו אותם לנצח את ארצות הברית בקרב ימי מכריע ולחתום על הסכם שלום שיאפשר להם לשמור על חלק גדול מהישגיהם. ברם, לאחר שהמלחמה החלה לנטות לרעת היפנים, הפכה תוכנית זו ללא מציאותית. עם זאת, מרבית ההנהגה היפנית המשיכה לדבוק בה ואף על פי שבמהלך המחצית הראשונה של 1945, בתום סדרה של כישלונות צבאיים קשים, היה ברור ליפנים שהם איבדו כל סיכוי לנצח במלחמה, סירבו חברי המועצה העליונה לניהול המלחמה להיכנע ללא תנאי בפני בעלות הברית.

עבור היפנים, כניעה הייתה מעשה בלתי נתפס - אף צבא זר מעולם לא פלש בהצלחה לאדמת יפן, ובכל ההיסטוריה הארוכה שלה עד אותה עת היא מעולם לא הפסידה במלחמה. אף על פי שחברי המועצה הבינו כי יהיה זה לטובתה של המדינה להביא את המלחמה לידי סיום, הם היו חלוקים בדעתם כיצד יש לפעול כדי להגיע לכך. נוצרו שני מחנות - מחנה השלום, שכלל את סוזוקי, טוגו ויונאי, ותמך ביצירת ערוץ דיפלומטי עם יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות, במטרה לשכנע אותו לתווך להסכם שלום נוח בין יפן לבין בעלות הברית, ומחנה הקיצונים, שכלל את אנאמי, טויודה ואומזו, תמך בהשקעת כל המשאבים שנותרו בקרב "מכריע" אחד בתקווה שזה יביא לאבדות קשות מנשוא לבעלות הברית ויוביל אותם לקבל את דרישותיה של יפן לסיום המלחמה. אסטרטגיית המלחמה היפנית ועמדת שני המחנות, הושפעו במידה רבה ממלחמת רוסיה–יפן שהתרחשה 40 שנה לפני כן וכללה סדרה של קרבות שהסתיימו ללא הכרעה ברורה, שלאחריהם הגיעה תבוסת הרוסים בקרב צושימה וחתימה על הסכם שלום נוח ליפנים בתיווכו של נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט.

בפברואר 1945 העביר הנסיך פומימרו קונואה להירוהיטו מזכר שניתח את תמונת המצב של המלחמה וסיכם אותו באומרו כי אם המלחמה תימשך עוד זמן רב, עלולה להתרחש במדינה הפיכה קומוניסטית שתסכן את המשפחה הקיסרית יותר מהשלכות הכניעה לבעלות הברית. על כך השיב הירוהיטו, שבאותו זמן תמך בעמדת מחנה הקיצונים וקיווה לראות קרב מכריע שיסתיים בניצחון יפני, כי אין טעם לנסות להגיע להסכם שלום עם בעלות הברית כל עוד יפן לא השיגה הישג צבאי נוסף.

היפנים ריכזו את מרבית כוחותיהם בדרום המדינה כדי להדוף את הפלישה הצפויה של ארצות הברית. עובדה זו הביאה לכך שהצפון נשאר פגיע לפלישה סובייטית אפשרית. ב-5 באפריל 1945, הודיעה ברית המועצות ליפן כי היא מממשת את זכותה שלא לחדש את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני לאחר פקיעתו, דבר שהביא את ההנהגה היפנית לחשוש שברית המועצות מתכננת לנצל את חולשתה של יפן כדי לפלוש אליה. ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות, ויעקב מליק, שגריר ברית המועצות ליפן, קיימו שיחות רבות עם נציגים יפניים כדי לשכנע אותם כי בכוונתה של ברית המועצות לכבד את ההסכם עד פקיעתו באפריל 1946. מאמציהם של מולוטוב ומליק היו הטעיה מכוונת, שכן כבר בוועידת טהראן שהתקיימה בסוף שנת 1943, התחייבה ברית המועצות להכריז מלחמה על יפן לאחר תבוסת גרמניה הנאצית. בוועידת יאלטה, שהתקיימה בפברואר 1945, הסכימה ארצות הברית לבצע ויתורים רבים לברית המועצות ונענתה למרבית דרישותיה כדי להבטיח שברית המועצות תעמוד בהתחייבות זו. מאמצים אלו נשאו פרי לאחר שבסיומה של הוועידה, התחייבה ברית המועצות לפלוש ליפן שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה באירופה.

שיגנורי טוגו, שר החוץ של יפן ערב כניעת האימפריה היפנית

במהלך חודש מאי 1945, קיימו חברי המועצה העליונה לניהול המלחמה סדרה של פגישות שבמהלכן דנו לראשונה בדרכים שונות להביא את המלחמה לידי סיום. אף על פי כן, היה להם ברור שאף אחת מההצעות שעלו לדיון לא תתקבל על ידי בעלות הברית. גל הלאומנות ששטף את יפן העלה חשש בקרב חברי המועצה שאנשי צבא קיצוניים עלולים להתנקש במי שיציע להיכנע לבעלות הברית. על מנת למזער סיכון זה, הוחלט שדיוני המועצה יהיו סגורים לכולם פרט לששת חברי המועצה העליונה, הקיסר הירוהיטו ושומר חותם המלך, קואיצ'י קידו. במהלך הדיונים שר החוץ, שיגנורי טוגו, היה היחיד מבין חברי המועצה שהחל לחשוד שארצות הברית ובריטניה עשו הסכם עם ברית המועצות כדי להביא אותה להצטרף למלחמה נגד יפן. טוגו הביע חשש זה בפני שאר חברי המועצה, ואלה אישרו לו לנהל מגעים עם ברית המועצות במטרה לשכנע אותה לשמור על נייטרליות או (על אף הסיכויים הנמוכים) ליצור ברית עם יפן. טוגו והדיפלומטים היפנים האחרים, הונחו לשכנע את ברית המועצות בכך שניצחונה על גרמניה הנאצית הושג בזכות שמירתה של יפן על נייטרליות וכי לברית המועצות קיים אינטרס לשמור על כוחה של יפן כמעצמה, כדי שתשמש ככוח נגדי לארצות הברית שצפויה להפוך לאויב של ברית המועצות לאחר המלחמה. בנוסף לכך, אישרה המועצה, ברוב של חמש מול אחד, מסמך שכתב הפיקוד הצבאי שהצהיר שהעם היפני יעדיף להילחם עד כדי השמדתו הכוללת מאשר להיכנע (טוגו היה היחיד מבין חברי המועצה שהצביע נגד).

ב-9 ביוני פנה קידו להירוהיטו עם הצעה לפנות לבעלות הברית ולהציג בפניהם תנאים "נדיבים מאוד" לסיום המלחמה. בין היתר, הציע קידו כי יפן תציע לוותר על הקולוניות האירופיות אותן כבשה באסיה, בתנאי שתוענק להן עצמאות, ותסכים לפרק את צבאה, בתנאי שהדבר לא יהיה בפיקוח של בעלות הברית ויותר לה להשאיר "כוחות הגנה מינימליים". הצעתו של קידו לא כללה הסכמה לכיבושה של המדינה על ידי כוחות זרים, העמדה לדין של פושעי מלחמה יפנים, או שינוי כלשהו בשיטת הממשל היפני. לאחר שקיבל את אישורו של הירוהיטו, פנה קידו עם הצעתו למספר חברים במועצה העליונה לניהול המלחמה כדי לשמוע את דעתם. טוגו הביע תמיכה רבה בהצעה בעוד ראש הממשלה, קנטרו סוזוקי, ושר הימייה, מיצומאסה יונאי, הביעו תמיכה מהוססת - כל אחד מהם התעניין לדעת מה השני חושב. מנגד, קורצ'יקה אנאמי, שר המלחמה, אמר כי על הדיפלומטיה להמתין "עד אשר ארצות הברית תספוג אבדות כבדות" במהלך הפלישה ליפן.

באמצע חודש יוני, לאחר הפסדה של יפן בקרב אוקינאווה, החל הירוהיטו לאבד תקווה כי יפן תוכל לזכות בהישג צבאי משמעותי. הנסיך היגשיקוני העביר לו דיווח בו תיאר בהרחבה את חולשתו של הצי הקיסרי וכן את חולשתם של צבא קוואנטונג המוצב במנצ'וריה ושל כוחות הצבא היפני המוצבים בסין. היגשיקוני טען גם כי כוחות הצבא שהוצבו כדי להגן על האיים הראשיים של המדינה סובלים ממחסור חמור בציוד צבאי, ובפרט מחסור בכלי נשק. לאחר שנאמר לו שהברזל של שברי הפצצות שהוטלו על המדינה משמש להכנת מגרפות, הבין הירוהיטו סופית כי אין ביכולתה של יפן להמשיך ולהילחם. ב-22 ביוני זימן הירוהיטו את חברי המועצה העליונה לניהול המלחמה ואמר להם:

אני חפץ בכך כי ללא קשר למדיניותנו הנוכחית, תוכניות ממשיות לסיום המלחמה יוכנו במהרה וייעשו מאמצים כדי ליישם אותן.

בסיומה של הישיבה הוחלט לפנות לברית המועצות כדי לנסות לשכנע אותה לעזור ליפן לסיים את המלחמה בתנאים שיהיו נוחים ליפן. חברי המועצה העליונה הביעו תקווה כי ברית המועצות תסכים לשמש כמתווכת בינם לבין בעלות הברית, ותראה נכונות לסייע ליפן לשמור על האינטרסים שלה במהלך המשא ומתן איתם.

המגעים הדיפלומטיים עם ברית המועצות

נאוטקה סאטו, שגריר יפן בברית המועצות בין השנים 1942 עד 1945 (עד הכרזת המלחמה של ברית המועצות על יפן).

תחילה ניסו היפנים לנהל את המגעים עם ברית המועצות דרך יעקב מליק, שגריר ברית המועצות ביפן. טוגו אישר לקוקי הירוטה, דיפלומט יפני בכיר ששימש בעבר כשר חוץ וראש הממשלה, להיפגש עם מליק על מנת לנסות לחזק את הקשרים עם ברית המועצות ובסופו של דבר להביא בפניו את ההצעה שברית המועצות תתווך בין יפן לבעלות הברית. במהלך חודש יוני, נפגש הירוטה עם מליק מספר פעמים והציע לו הצעות שונות לחיזוק היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות ליפן. אף על פי כן, מליק, בהוראותו של מולוטוב, התחמק ממתן תשובות. לבסוף, ב-29 ביוני, פנה הירוטה למליק עם הצעה ברורה לכונן ”יחסי ידידות איתנים וממושכים בין ברית המועצות ליפן”. בתמורה לכך, אמר הירוטה למליק כי יפן מוכנה לדון על מעמדה של מנצ'וריה ועל ”כל נושא אחר שהם (הרוסים) ירצו להעלות”. לאכזבתו, מליק רק השיב שהוא יעביר את ההצעה למשרד החוץ הסובייטי ובימים שלאחר מכן, שוב בהוראתו של מולוטוב, התחמק מליק מפגישות נוספות עם הירוטה.

לאחר שנואשו ממליק, החליטו היפנים לנסות לפנות לדיפלומטים בכירים במוסקבה ישירות. ב-30 ביוני העביר טוגו לשגריר יפן בברית המועצות, נאוטקה סאטו, הודעה בה ביקש ממנו להציג בפני מולוטוב את ההצעה שהציג הירוטה למליק על כינון ”יחסי ידידות איתנים וממושכים”. טוגו ראה דחיפות רבה בהגשת ההצעה לברית המועצות לפני קיומה של פגישה נוספת של "שלושת הגדולים" בעיר פוטסדאם באמצע חודש יולי שעלולה הייתה, לדעתו, לטרוף את הקלפים. ב-11 ביולי נפגש סאטו עם מולוטוב והציג בפניו את ההצעה. מולוטוב הגיב בהתחמקות דיפלומטית באומרו: ”אנו נלמד את ההצעה היפנית היטב ונקבל החלטה”.

באותו היום, שלח טוגו לסאטו הודעה בהולה נוספת בה אמר לו מפורשות שיפן בודקת דרכים להביא לסיומה של המלחמה וכי עליו לדון לא רק על חיזוק הקשרים בין ברית המועצות ליפן אלא גם להעריך את האפשרות לקבל הסכמה לתיווך סובייטי מול בעלות הברית לצורך סיום המלחמה. ב-12 ביולי שלח טוגו לסאטו מסר בהול נוסף בו ביקש ממנו להציג בפני מולוטוב את עמדתה של יפן באופן הבא:

הוד מלכותו, הקיסר, שדואג מכך שהמלחמה הנוכחית מביאה לרוע ולהקרבה מצד התושבים של האומות המעורבות באופן יום-יומי, חפץ בכל ליבו לראות אותה מסתיימת במהירות. אולם כל עוד אנגליה וארצות הברית מתעקשות על כניעה ללא תנאי (מצידה של יפן), לאימפריה היפנית אין ברירה אלא להמשיך ולהילחם בכל כוחה למען כבודה וקיומה של המולדת.

באותה הודעה אמר טוגו כי הקיסר הציע לשלוח את קונואה לברית המועצות כנציג מיוחד מטעמו. אף על פי שהיה ברור שקונואה לא יספיק להגיע לברית המועצות לפני פגישתם של "שלושת הגדולים" בועידת פוטסדאם, ביקש טוגו מסאטו שיארגן לקונואה אישור כניסה לברית המועצות ויתאם לו פגישה עם הנציגים הסובייטים מיד לאחר סיומה של הוועידה. סאטו הגיב להודעות אלה ואמר:

כמה השפעה אתה חושב שתהיה להצהרות שלנו על אי-סיפוח ואי-תביעת בעלות על שטחים שכבר הפסדנו או שאנו עומדים להפסיד על הממשל הסובייטי?... אנו בוודאות לא נצליח לשכנע אותם (את הסובייטים) עם משפטים קטנים ויפים המנותקים לחלוטין מהמציאות...

לאחר מכן אמר סאטו לטוגו כי הוא ממליץ לו להכיר בכך שמציאותית, ”כניעה ללא תנאי או תנאים הקרובים לכך מאוד” הוא כל מה שיפן יכולה לצפות לקבל. סאטו סיים את הודעתו במילים:

...אני חושב ש(זוהי) אחריותי המרכזית למנוע אמונה באשליות שלא תואמות את המציאות. אני מבקש את סליחתך.

למרות הכל, סאטו ניסה לתאם פגישה בין קונואה לנציגים סובייטים, אולם זכה להתחמקות מצד הסובייטים. הנציגים הסובייטים רמזו לסאטו כי המסרים המועברים מיפן לא כוללים שום הצעות ממשיות. סאטו עצמו החל לתהות לגבי המסרים המעורפלים שמועברים על ידי טוגו ובאחת מהתכתבויותיהם הוא שאל את טוגו לגבי עמדתו של הצבא והממשל בעניין סיום המלחמה. טוגו ענה לו בתגובה:

אף על פי שבעלי הסמכות בצבא ובממשלה משוכנעים שכוחותינו במלחמה מסוגלים להנחית מכות משמעותיות לאויב, אנו לא מסוגלים לחוש שקט נפשי מלא לנוכח אויב שיתקוף ללא הפסק... עם זאת, אנא קח במיוחד בחשבון שאנו לא מחפשים תיווך סובייטי למשהו כמו כניעה ללא תנאי.

בכך רמז טוגו לסאטו כי הצבא והממשל היפני חלוקים בדעתם באשר לתנאים לפיהם יש להביא את המלחמה לידי סיום. למעשה, חילוקי הדעות בצבא ובממשל היפני נגעו אף לוויתורים שיש להציע לברית המועצות בתמורה להסכמתה לתווך בין יפן לבעלות הברית. עם זאת, תגובתו של טוגו גרסה שקיימת תמימות דעים בצבא ובממשל כי אין להסכים לכניעה ללא תנאי לבעלות הברית. בתגובה להודעתו של טוגו, שלח סאטו לטוגו הבהרה בה אמר:

כשאמרתי שאני קורא לקבל כניעה ללא תנאי או בתנאים הקרובים לכך מאוד, הוצאתי מהכלל הסכמה לפגיעה כלשהי במעמדו של הקיסר ומשפחתו.

התכתובות בין טוגו לסאטו, כמו כל התכתובות החשובות של משרד החוץ היפני, הועברו באמצעות הודעות מוצפנות דרך מכונת PURPLE. ללא ידיעתם של היפנים, צוות מיוחד מיחידת המודיעין של ארצות הברית שעסק בפענוח צפנים, הצליח לפצח את הקוד של המכונה ולקרוא את ההודעות היפניות. עם הזמן, שיכללה ארצות הברית את שיטת פיצוח הצופן עד כדי כך שפעמים רבות התכתבויות בין בכירי משרד החוץ היפני הגיעו לידיהם של מקבלי ההחלטות בארצות הברית לפני שהגיעו לנמענם המיועד.

האינטרסים של ברית המועצות ביפן

לכל אורך המגעים בין יפן לברית המועצות, ניסו הנציגים הסובייטים למשוך זמן בלי לתת תשובות ברורות להצעות היפניות. תחילה מסרו הנציגים הסובייטים כי מתן תשובה רשמית להצעות של היפנים מתעכבת עקב נסיעתם של סטלין ומולוטוב לוועידת פוטסדאם. לאחר מכן נאמר ליפנים שההצעות שלהם לא כוללות שום דבר מעשי והם התבקשו להעביר הבהרות ולבסוף, הנציגים הסובייטים החלו לבקש מהיפנים להעלות את הדברים שנאמרו בשיחות ביניהם על הכתב. הטקטיקה הסובייטית נועדה להטעות את היפנים ולעודד אותם להמשיך במגעים ובמקביל לא לתת התחייבות מצד הממשל הסובייטי לשום דבר ממשי. טקטיקה זו נבעה מכך שלסובייטים לא הייתה כל כוונה מלכתחילה להיענות להצעות היפניות השונות שכן הם היו מודעים היטב לחולשתה של יפן ושאפו לנצל אותה לטובתם על ידי פלישה אליה. לאורך שנים רבות, שאפו הסובייטים לקבל גישה בלתי-מוגבלת למימי האוקיינוס השקט. אף על פי שקו החוף של ברית המועצות כלל גישה לאוקיינוס השקט בו המים לא קופאים לאורך כל השנה, ניתן היה לחסום אותה בקלות יחסית על ידי הטלת מצור אווירי וימי מהאי סחלין והאיים הקוריליים שבאותה עת נמצאו בשליטתה של יפן. על כן, השתלטות על שטחים אלה מיפן וקבלת גישה למצר לה פרוז, הפכה למטרה המרכזית של ברית המועצות במלחמה המממשת ובאה עם יפן. בנוסף לכך, שאפו הסובייטים לקבל זכויות חכירה במסילת הרכבת של דרום מנצ'וריה, מסילת הרכבת של מזרח סין ובערים פורט ארתור ודאירן (אף על פי ששטחים אלו השתייכו במקור לסין, הם נשלטו על ידי האימפריה הרוסית לפני המלחמה נגד יפן ב-1905, ולאחר מכן עברו לשליטה יפנית).

לאורך מרבית מלחמת העולם השנייה, שאפה גם ארצות הברית להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן. ארצות הברית האמינה שהצטרפותה של ברית המועצות תסייע להביא לסיומה של המלחמה באופן מהיר יותר ותחסוך חיי חיילים רבים מצבאה. בוועידת יאלטה, התנה סטלין את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן בקבלת הכרה מצד ארצות הברית בקיום "אינטרסים מיוחדים" של ברית המועצות בנמלים ובאזורים בעלי חשיבות אסטרטגית שנמצאו בשליטת יפן. רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו, ובתמורה הבטיח לו סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית באירופה.

לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית, חששו הסובייטים מכך שהמלחמה נגד יפן תסתיים לפני שהם יספיקו לפלוש אליה. סטלין בפרט חשש שיפן תיכנע לפני שברית המועצות תצליח לממש את השאיפות הטריטוריאליות שלה והתעקש על כך שבעלות הברית ידרשו מיפן להיכנע ללא תנאי לכל בעלות הברית בו-זמנית. סטלין קיווה שחסימת האפשרות בפני יפן לחתום על הסכמים נפרדים עם בעלות הברית תקשה עליה להיכנע. במקביל, פעלו אנשי משרד החוץ הסובייטי לתת ליפנים תקוות שווא כי ברית המועצות לא תצטרף למלחמה נגדם. סטלין קיווה כי פעולות אלה יספיקו להאריך את המלחמה מספיק זמן כדי שברית המועצות תספיק להעביר את כוחות הצבא האדום מהחזית המערבית למזרח הרחוק, לפלוש ליפן ולכבוש את מנצ'וריה (מנצ'וקוו), מונגוליה הפנימית, קוריאה, דרום סחלין, האיים הקוריליים ובתקווה גם את הוקאידו.

פיתוח פצצת האטום והחלטתה של ארצות הברית להטילה על יפן

ערך מורחב – פרויקט מנהטן

בעוד היפנים ממשיכים במאמצים דיפלומטיים קדחתניים מול הסובייטים, הגיע פרויקט מנהטן של ארצות הברית לסיומו המוצלח. מקורו של הפרויקט הוא במכתב ששלחו ב-2 באוגוסט 1939 הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד לרוזוולט, שבו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה, הקימה ארצות הברית פרויקט סודי מיוחד שקיבל את השם "פרויקט מנהטן". הפרויקט, עליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, קנדה ובריטניה, נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני. המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי רוברט אופנהיימר, ובראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר כהצלחה בניסוי טריניטי שהתקיים ב-16 ביולי 1945, קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, במהלכו הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.

מדעני הפרויקט ייצרו שני סוגי פצצות גרעיניות – פצצת אורניום המבוססת על "מנגנון ירי" ופצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה" - מנגנון שהיה יעיל יותר אך בעל אופן פעולה מורכב יותר. אף על פי שהיפנים הפעילו פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלהם, מחסור בכוח אדם, חומרי גלם ומשאבים פיננסיים הובילו לכך שלא חלה בו התקדמות משמעותית במהלך המלחמה.

ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט, וסגנו הארי טרומן ירש את מקומו. טרומן, שלא היה מודע קודם לכן לפרויקט מנהטן, קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון. כדי לקבל החלטת מדיניות בנוגע להיבטים הקשורים לאופן השימוש בפצצת האטום נגד האימפריה היפנית וההשפעות הצפויות שיהיו לכך על העולם לאחר סיום המלחמה, הקים סטימסון, באישורו של טרומן, ועדה סודית מיוחדת שכללה מספר מדענים, אנשי צבא ואנשי ממשל בכירים. הוועדה נקראה "ועדת הביניים" והתכנסה לראשונה ב-9 במאי של אותה שנה. הוועדה לא דנה בשאלה אם להטיל את פצצת האטום על יפן, שכן הנחת העבודה הייתה שמרגע שפצצת האטום תהפוך למבצעית ייעשה בה שימוש במלחמה נגד יפן. במקום זאת, דנה הוועדה בדרך האפקטיבית ביותר בה ניתן להשתמש בפצצת האטום כדי להביא לסיומה של המלחמה וההשפעות הצפויות של מעשה זה על העולם שלאחר סיום המלחמה ועל היחסים הדיפלומטיים של ארצות הברית.

בין ה-10 ל-11 במאי 1945, בעוד דיוני ועדת הביניים בעיצומם, התכנסה ועדה אחרת במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס ודנה במטרות אפשריות עליהן ניתן להטיל את פצצת האטום. מלבד אופנהיימר היו חברים בוועדה אנשי צבא ומדענים אחרים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה המליצה לממשל ארצות הברית על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות. ב-25 ביולי הוצאה קיוטו מרשימת המטרות ובמקומה הוכנסה העיר נגסאקי. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחצו של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שזכה לבקר בקיוטו בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופייה לטובה.

ב-1 ביוני, בתום חמישה מפגשים, הגישה ועדת הביניים את מסקנותיה לטרומן. מסקנות הוועדה התקבלו פה אחד וכללו המלצה להטיל את פצצת האטום על מטרה צבאית שמוקפת בבתיהם של עובדי התעשייה הצבאית היפנית (אף על פי שלחברי הוועדה היה ברור כי הפצצה תפגע גם באזרחים שלא היו מעורבים במאמץ המלחמתי). בנוסף, המליצה הוועדה שהפצצה תוטל בהקדם האפשרי, מרגע הפיכתה למבצעית, וללא מתן התרעה מוקדמת על מנת ליצור אפקט פסיכולוגי מקסימלי על אזרחי יפן ועל ראשיה.

ועידת פוטסדאם

ערך מורחב – ועידת פוטסדאם

Click to Shrink Back

Click to Enlarge

---

נציגי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וברית המועצות בוועידת פוטסדאם.
יושבים (משמאל לימין): קלמנט אטלי, הארי טרומן ויוסיף סטלין.
עומדים מאחוריהם: מפקד סגל של הפיקוד העליון האמריקאי אדמירל ויליאם ד' ליהי, שר החוץ הבריטי ארנסט בווין, מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס פרנסיס ברנס ושר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. למידע על אישיות, לחצו עליה

ב-16 ביולי החלה ועידת פוטסדאם בארמון צציליינהוף שבגרמניה הכבושה. הוועידה נמשכה מעט יותר משבועיים וננעלה ב-2 באוגוסט. המשתתפים בוועידה היו: ברית המועצות שיוצגה על ידי סטלין, ארצות הברית שיוצגה על ידי טרומן והממלכה המאוחדת שיוצגה על ידי וינסטון צ'רצ'יל (קלמנט אטלי שניצח את צ'רצ'יל בבחירות שהתקיימו בבריטניה, החליף אותו באמצע הוועידה).

הוועידה עסקה בעיקר בחלוקת השליטה על השטחים שכבשו בעלות הברית לאחר כניעת גרמניה הנאצית והניצחון בזירה האירופית. אף על פי כן, שלוש בעלות הברית דנו בהרחבה גם לגבי המלחמה נגד יפן. בתחילת הוועידה, עודכן טרומן על כך שהניסוי בפצצת האטום עבר בהצלחה וחלק את המידע הזה עם המשלחת הבריטית אבל לא עם המשלחת הסובייטית (טרומן אמר לסטלין רק שארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש, מבלי לפרט). הן בוועידת טהראן והן בוועידת יאלטה, ניסתה ארצות הברית ללחוץ על ברית המועצות להצטרף למלחמה נגד יפן שכן האמינו שהדבר יכול להביא לכניעה מהירה יותר של יפן ולחסוך חיי חיילים רבים לצבאהּ. ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את הממשל בארצות הברית למסקנה, כי ניתן יהיה להביא לכניעת האימפריה היפנית ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרת ברית המועצות, על ידי שימוש בנשק הגרעיני נגד יפן. כתוצאה מכך, לממשל ארצות הברית נהיה אינטרס ברור למנוע את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן כדי שזו לא תגדיל את השפעתה במזרח אסיה. מסיבה זו נמנע טרומן מלספר לסטלין על הפצצה. הוא חשש כי אם סטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה, ויבין שארצות הברית יכולה באמצעותה לסיים את המלחמה עם יפן במהירות, לפני הצטרפותה של ברית המועצות אליה, סטלין יורה לצבאו לתקוף את יפן באופן מיידי. ללא ידיעתה של ארצות הברית, המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר מרגלים לפרויקט מנהטן. על כן סטלין ידע על קיומה של פצצת האטום אולם הוא לא התרשם יתר על המידה מהפוטנציאל הטמון בה.

הצהרת פוטסדאם

תמונה מאחת הישיבות שקיימו בעלות הברית במהלך ועידת פוטסדאם. בתמונה ניתן לראות את קלמנט אטלי, ארנסט בווין, ויאצ'סלב מולוטוב, יוסיף סטלין, ויליאם ד' ליהי, ג'יימס פרנסיס ברנס והארי טרומן.

שלוש בעלות הברית החליטו לפרסם הצהרה משותפת בה תוגדר "כניעה ללא תנאי" ותובהר משמעותה על מעמדו של הקיסר ביפן בכלל ושל הירוהיטו בפרט. הצהרה זו נודעה בשם "הצהרת פוטסדאם". המשלחות מארצות הברית ומבריטניה מצאו עצמן חלוקות בשאלת מעמדו של הקיסר לאחר כניעתה של יפן - מספר אישיים בכירים בארצות הברית שאפו לבטל הקיסרות היפנית (וייתכן אף לשפוט את הירוהיטו על פשעי מלחמה) בעוד הממלכה המאוחדת רצתה לשמור על הקיסרות ואף לשקול להשאיר את הירוהיטו על הכס. הצהרת פוטסדאם עברה שינויים רבים לפני שגרסה המקובלת על כל המשתתפים אושרה לפרסום.

ב-26 ביולי פורסמה הצהרת פוטסדאם במשותף על ידי ארצות הברית, הממלכה המאוחדת והרפובליקה הסינית. תנאי הכניעה שיפן נדרשה להסכים אליהם נלוו באזהרה של בעלות הברית ”אנו לא נסטה מהם. אין חלופות אחרות. לא נסבול שום עיכוב.” בפירוט תנאי הכניעה מיפן כתבו בעלות הברית בהצהרה את הדברים הבאים:

• ”(תחוסל) לתמיד השליטה וההשפעה של אלה שרימו והטעו את העם היפני לצאת למסע כיבוש עולמי.”
• ”(כיבושן) של נקודות בשטחי יפן יקבעו על ידי בעלות הברית.”
• ”הריבונות היפנית תוגבל לאיים הונשו, הוקאידו, קיושו ושיקוקו ואיים קטנים אחרים שאנו (בעלות הברית) נחליט עליהם. כפי שהוחלט בועידת קהיר ב-1943, שטח השליטה של יפן יצומצם לזה שהיה קיים לפני שנת 1894 והשליטה באימפריה שלה לפני המלחמה, ובהן קוריאה וטאיוואן כמו גם כיבושיה האחרונים, ישללו ממנה.”
• ”כוחות הצבא היפניים, לאחר שיפורקו מנשקם, יורשו לחזור לבתיהם ויזכו בהזדמנות לנהל חיים שלווים ופוריים.”
• ”...צדק קפדני יוטל על כל פושעי המלחמה כולל אלו שהתנהגו באכזריות לאסירים שלנו (של בעלות הברית)”

אף על פי כן, בהצהרה נאמר גם ש:

• ”אין לנו (בעלות הברית) כוונה לשעבד את היפנים כעם או להרוס אותם כאומה... הממשל היפני יסיר כל מכשול לתחייה וחיזוק של מגמות דמוקרטיות בקרב הציבור היפני. חופש הביטוי, חופש דת, חירות המחשבה כמו גם כבוד לזכויות אדם בסיסיות ימוסדו.”
• ”יפן תורשה לשמור על תעשיות שיתמכו בכלכלתה ויאפשרו לה לשלם פיצויים הוגנים אולם לא (תעשיות) כאלו שיאפשרו לה לחמש את עצמה מחדש למלחמה. לצורך כך, גישה לחומרי גלם, בהתאם לשליטתה עליהם, תאושר. בסופו של דבר, תתאפשר השתתפותה של יפן בסחר הבינלאומי.”
• ”כוחות בעלות הברית הכובשים ייסוגו מיפן ברגע שהמטרות הללו יושגו ותגובש, בהתאם לרצונו החופשי של העם היפני, ממשלה אחראית ובעלת רצון לשמור על השלום.”

השימוש היחיד במושג "כניעה ללא תנאי" נעשה בסופה של ההצהרה בה נאמר:

• ”אנו קוראים לממשל היפני להצהיר כעת על כניעה ללא תנאי של כל הכוחות היפניים המזוינים ולספק במעשה זה בטוחה ראויה והולמת לכנות כוונותיהם. החלופה עבור יפן היא הרס מוחלט ומיידי.”

ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי ממשל ארצות הברית סבר כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד היפני ואת האידאולוגיה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, יתאוששו היפנים לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אף על פי כן, במהלך שנת 1945, החלו אנשי ממשל רבים לתמוך בשינוי קל במדיניות הכניעה ללא תנאי. מזכיר המדינה, ג'וזף גרו, ששימש לפני כן שגריר ארצות הברית ביפן, הציע לפרסם הצהרה בה תבטיח ארצות הברית ליפנים לשמר את מוסד הקיסרות אם הם ייכנעו. גרו טען כי לאור ההערצה הגדולה לקיסר ביפן, יפן לעולם לא תיכנע ללא קבלת הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות ותילחם במקום זאת עד נפילתו של החייל האחרון. על כן הוא טען כי הבטחה לשמר את מוסד הקיסרות תוכל להביא לקיצורה של המלחמה שכן היא תקל על היפנים לקבל את תנאי הכניעה. אף על פי שטרומן ורבים מאנשי ממשלו, ובהם סטימסון, הסכימו עם טיעונו של גרו, הם שללו פרסום הצהרה פומבית בנושא באותה עת שכן חששו שהדבר ישדר מסר של חולשה ליפנים שעלול לגרום להם להאמין כי ארצות הברית נכונה לסגת לחלוטין מדרישתה לכניעה ללא תנאי. על כן, בניגוד לכוונה המקורית, ההצהרה בסופו של דבר לא הזכירה את הקיסר כלל. עמדתן של בעלות הברית בנוגע למעמדו של הקיסר, הסוגיה החשובה ביותר עבור היפניים, נותרה אפוא, באופן פומבי, אפופת מסתורין. בפרט, מההצהרה לא ניתן היה להבין אם הקיסר יוגדר כאחד מאלו ש"רימו והטעו את העם היפני" ואולי אף כפושע מלחמה או לחלופין, הוא יוכל להפוך להיות אחד מהחברים ב"ממשלה אחראית ובעלת רצון לשמור על השלום".

המשפט המאיים על יפן ב"הרס מוחלט ומיידי" פורש במהלך השנים כאזהרה ליפנים על כך שארצות הברית מחזיקה בנשק גרעיני. אף על פי כן, בהצהרה ניתן אזכור להרס שהביאו בעלות הברית על גרמניה הנאצית בחודשים האחרונים למלחמה בזירה האירופית. לאנשים משני המחנות (יפן ובעלות הברית) שקראו את ההצהרה בעת פרסומה, שלא היו מודעים לקיומה של פצצת האטום, היה קל מאוד להניח שהמשפט בסיומה של ההצהרה מאיים להביא הרס על יפן באמצעות נשק קונבנציונלי בדומה למה שנעשה לגרמניה הנאצית ולא באמצעות נשק חדש והרסני ברמה שלא נודעה עד אז.

התגובה היפנית להצהרה

ב-27 ביולי, התכנסו חברי הקבינט היפני לדון בהצהרת פוטסדאם. אנאמי, טויודה ואומזו, תמכו בדחיית ההצהרה וטויודה אף הציע שהקיסר יוציא הודעה מיוחדת על כך. בניגוד אליהם, שוניצ'י קאסה, שגריר יפן בשווייץ, ראה את ההצהרה באור יותר חיובי. במברק ששלח טען קאסה שהדרישה לכניעה ללא תנאי בהצהרה התייחסה לצבא בלבד ולא לממשלה או לעם היפני וכי לדעתו בעלות הברית הקדישו מחשבה רבה לניסוחה של ההצהרה בניסיון לשמור על כבודה של יפן בנקודות מסוימות. טוגו לעומת זאת חשב שההצהרה עמומה ואינה כוללת התייחסות ברורה למעמדו של הקיסר לטוב או לרע. אף על פי כן, גרס טוגו שדחיית ההצהרה תהיה טעות טקטית וכי על יפן לא להגיב אליה כלל. הוא הצליח לשכנע את חברי הקבינט בעמדתו בכך שאמר שהוא חושב שברית המועצות סירבה לחתום על ההצהרה ועל כן המשא ומתן איתה עדיין לא אבוד. הסתרת דבר פרסומה של ההצהרה מאזרחי יפן לא הייתה אפשרית מכיוון ששידורי הרדיו מארצות הברית נקלטו גם ביפן ועל כן אזרחי יפן היו מודעים לפרסומה של ההצהרה. בסופו של דבר, החליטו חברי הקבינט להורות לעיתונות להתייחס להצהרה כחדשות לא משמעותיות.

ב-28 ביולי, נפגשו אנשי צבא בכירים עם מספר אנשי ממשל ובהם ראש הממשלה, סוזוקי, לפגישת עדכון שגרתית. טוגו לא השתתף בפגישה. במהלך הפגישה, דרשו שוב אנאמי, אומזו וטויודה שהממשל ידחה באופן רשמי את ההצהרה. יונאי היה איש הצבא היחיד שהביע התנגדות לכך אולם בסופו של דבר, כסוג של פשרה, הציע לסוזוקי להודיע בפומבי שהממשלה תתעלם מההצהרה. סוזוקי נכנע ללחצי הצבא ובמסיבת עיתונאים שהתקיימה באותו יום, אמר:

אני חושב שההצהרה המשותפת (הצהרת פוטסדאם) היא חזרה על הצהרת קהיר. הממשלה לא חושבת שיש לה ערך משמעותי כלשהו. אנו יכולים רק להתעלם ממנה.

בעת אמירתו שהממשל היפני יתעלם מההצהרה, נטען שסוזוקי השתמש במילה "מוֹקוּסאטסוּ" (ביפנית: 黙殺) - מילה יפנית ייחודית שניתן לפרש אותה הן כ"להתעלם" והן כ-"להרוג באמצעות שתיקה" ואף "להתייחס בשתיקה מלווה בבוז". המשמעויות השונות של המילה "מוֹקוּסאטסוּ" תיארו בצורה טובה יחסית את מגוון הדעות בהם החזיקו אנשי הממשל היפני. אף על פי כן, קיימת סברה שסוזוקי מעולם לא השתמש במילה זו אלא אמר בפשטות שאין בכוונתו להגיב על ההצהרה וכי העיתונאים היפנים פרסמו מאוחר יותר, באופן שגוי, כי סוזוקי אמר במקום זאת "מוֹקוּסאטסוּ" - מילה בעלת קונוטציה שלילית יותר. בין אם דבריו של סוזוקי צוטטו נכונה או לא, "מוֹקוּסאטסוּ" הפכה לתגובה היפנית הרשמית להצהרה עובדה שהביאה את עיתונאי העולם לדווח כי יפן דחתה את הצהרת פוטסדאם כשחלק אף הוסיפו שהיא דחתה אותה בבוז.

ב-30 ביולי, שלח סאטו מברק לטוגו בו אמר שלדעתו סטלין ככל הנראה עדכן את ארצות הברית והממלכה המאוחדת בדבר המגעים של ברית המועצות עם היפנים וכי הצהרת פוטסדאם מהווה את תגובתן המשותפת ליפן (ובהן גם תגובתה של ברית המועצות אף על פי שהיא לא חתמה על ההצהרה). סאטו סיים את דבריו בחוזרו שוב על כך שלדעתו:

...אין (לנו) חלופה אחרת מלבד כניעה מיידית וללא תנאים אם ברצוננו למנוע את כניסתה (של ברית המועצות) למלחמה.

ב-2 באוגוסט שלח טוגו את תגובתו לסאטו:

לבטח זה לא קשה לך להבין... שהזמן שלנו להמשיך בהכנות (ובדיונים) לסיומה של המלחמה לפני פלישתו של האויב לאדמת יפן הוא מוגבל, מצד שני, כאן בבית קשה להחליט, ככה פתאום, על תנאים ברורים להסכם שלום.

לאחר המלחמה, טען סטימסון כי דחייתה של יפן את ההצהרה והגדרתה כ"לא ראויה לתגובה", דחפו את ארצות הברית להראות ליפנים מה המשמעות של האיום ב"הרס מוחלט ומיידי" שנכתב בהצהרה.

הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי והפלישה הסובייטית

ערכים מורחבים – הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, מבצע סערת אוגוסט

הטלת פצצת האטום על הירושימה

פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר הירושימה זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליה

הירושימה לפני הטלת פצצת האטום

הירושימה אחרי הטלת פצצת האטום

ב-6 באוגוסט בשעה 8:15 שעון יפן, הטיס קולונל פול טיבטס מפציץ מדגם B-29 סופרפורטרס, שקיבל את השם "אנולה גיי", מעל העיר הירושימה, וביחד עם צוותו, הטיל עליה פצצת אטום. אחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול ממדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו, הוחלט לשלוח למקום קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם ממשל ארצות הברית, 16 שעות לאחר המתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום. הודעתו של טרומן כללה את הדברים הבאים:

אנו מוכנים כעת להחריב לחלוטין, בקצב מהיר יותר, כל מיזם יצרני שהיפנים מחזיקים מעל האדמה בעיר כלשהי. אנו נשמיד את הרציפים שלהם, את המפעלים שלהם ואת אמצעי התקשורת שלהם. שלא תהיה טעות, אנו נשמיד לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה. האולטימטום שפורסם ב-26 ביולי בפוטסדאם נועד כדי למנוע מהעם היפני הרס מוחלט. המנהיגים שלהם דחו באופן מיידי אולטימטום זה. אם הם לא יקבלו את תנאינו כעת, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.

מכיוון שהצבא היפני הפעיל פרויקט לפיתוח נשק גרעיני משלו, הבינו היפנים את האתגרים הרבים הכרוכים בבנייתה של פצצת אטום. מסיבה זו, אנשי ממשל וצבא יפנים רבים התקשו להאמין כי ארצות הברית הצליחה לבנות פצצה כזו. ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקר בהירושימה ד"ר יושיאו נישינה, מבכירי מדעני האטום היפנים. נישינה סקר את נזקי ההפצצה ואישר כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, הוא העריך, בדומה למדעני אטום יפנים אחרים, כי ארצות הברית מחזיקה לכל היותר בשתי פצצות אטום מבצעיות נוספות. אדמירל סואמו טויודה, ראש המטה של הצי, היה שותף גם הוא להערכה זו וטען שאף אם ארצות הברית הצליחה ליצור פצצת אטום אחת, לא ייתכן שהיא ייצרה פצצות רבות כאלה נוספות. מסיבה זו, החליטו ראשי הצבא היפני לספוג גם את ההתקפות הגרעיניות הצפויות הבאות בהנחה שהם יגרמו נזק רב נוסף אולם יכולת הלחימה של הצבא היפני לא תשותק כתוצאה מכך. ארצות הברית שציפתה להערכה זו של היפנים תכננה מראש להטיל פצצת אטום נוספת זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום הראשונה, במטרה לשכנע את היפנים כי בידיה מלאי גדול של פצצות מסוג זה.

הטלת פצצת האטום על נגסאקי והכרזת המלחמה של ברית המועצות

תוכנית המתקפה הסובייטית במנצ'וריה בקווים כלליים

פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר נגסאקי זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליה

ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר השעה חצות לפי שעון טוקיו, הפרה ברית המועצות את הסכם הנייטרליות ההדדי בינה לבין האימפריה היפנית, לאחר שכוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים פלשו למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן, קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן.

המבצע הסובייטי נוהל כפעולת מלקחיים משולבת קלאסית. באגף המערבי התקדם הצבא האדום דרך מדבריות והרי מונגוליה, הרחק ממסילות הרכבת ששימשו אותו לצורך אספקה. היפנים הופתעו לחלוטין ממהלך זה, שסתר את הדרך בה ניתחו את המהלכים הצבאיים הסובייטים ולכן נמצאו בעמדות לא מבוצרות בעת המתקפה. הסובייטים התקדמו במהירות לתוך מנצ'וריה תוך שהם מביסים בקלות את חיילי צבא קאוונטנג. למעשה, התקדמותם של הסובייטים הייתה כה מהירה שחלק מהיחידות נעצרו רק לאחר שאזל להם הדלק. ב-18 באוגוסט פלשו הסובייטים גם לדרום האי סחלין. החיילים הסובייטים בסחלין קיבלו הוראות לחסל כל התנגדות יפנית על האי ולהיות מוכנים לפלושה להוקאידו, האי הצפוני ביותר ביפן, בתוך שבועיים לכל היותר. הכוחות היפניים בהוקאידו שהתכוננו לפלישת ארצות הברית, נמצאו בעמדות מבוצרות במזרח האי ולא היו מוכנים לפלישה סובייטית שתוכננה להגיע ממערב.

אנשי המועצה לניהול המלחמה הופתעו מהכרזת המלחמה של ברית המועצות שניפצה את תקוותם כי ניתן יהיה להגיע להסכם כניעה עם ארצות הברית בתנאים נוחים באמצעות תיווך סובייטי. בנוסף, הכרזת המלחמה של ברית המועצות והתקדמותו המהירה של הצבא האדום בתוך שטחה של האימפריה היפנית, הגדילה משמעותית את הלחץ עליהם. המודיעין היפני האמין כי פלישה של ארצות הברית לא תצא לדרך במשך חודשים רבים. מנגד, הכוחות הסובייטים יכלו לפלוש לאיים הראשיים של יפן בתוך 10 ימים. עובדה זו דרשה מחברי המועצה לניהול המלחמה לקבל החלטות מהירות לגבי המשך ניהולה של המלחמה. ההלם מהפלישה הסובייטית הצטרף להלם מהנזק העצום שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה שלושה ימים לפני כן. "הלם כפול" זה השפיע עמוקות על מקבלי ההחלטות ביפן והביא להבנה בקרב רבים מהם, ובכללם גם ראש הממשלה קנטרו סוזוקי ושר החוץ שיגנורי טוגו, כי יש לסיים את המלחמה אף במחיר קבלת התנאים של הצהרת פוטסדאם. להבנה זו היה שותף גם הקיסר הירוהיטו. בבוקר ה-9 באוגוסט, זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה של ברית המועצות על יפן, זימן הירוהיטו את קואיצ'י קידו, שומר חותם המלך ויועצו הקרוב, ודחק בו ללחוץ על חברי הממשלה היפנית למצוא דרך לסיים את המלחמה במהירות. קידו בתגובה שוחח עם סוזוקי שהבטיח לפעול לסיים את המלחמה במהירות האפשרית.

חברי המועצה העליונה לניהול המלחמה התכנסו באותו היום ודנו בשאלה אם להיכנע בפני בעלות הברית ובאילו תנאים. במהלך הישיבה, הגיעו אליהם דיווחים ראשונים על הטלת פצצת האטום על העיר נגסאקי. בקרב כל חברי המועצה הייתה תמימות דעים כי על כניעה של יפן לבוא רק בתנאי שבעלות הברית יתחייבו לשמר את מוסד הקיסרות (היפנים ראו בקיסר אל וכמנהיג העליון של האומה היפנית ועל כן הדחתו נחשבה למעשה בלתי נתפס בעיניהם). המחלוקת העיקרית נגעה לשלושת התנאים הנוספים אותם ביקשו להציב חלק מאנשי המועצה בפני ארצות הברית:

1. פירוק הצבא היפני יעשה על ידי גורמי שלטון יפניים.
2. האיים הראשיים של יפן, קוריאה והאי פורמוזה לא ייכבשו על ידי צבא זר.
3. שפיטת פושעי מלחמה יפנים תתבצע על ידי בתי משפט יפניים.

בעוד הנצים, בהובלתו של שר המלחמה קורצ'יקה אנאמי, תמכו בהצבת שלושת התנאים הנוספים, היונים, בהובלתו של סוזוקי, התנגדו לכך. אנאמי ותומכיו, ראש המטה של הצבא היפני, יושיג'ירו אומזו וראש המטה של הצי, סואמו טויודה, טענו כי לא ניתן יהיה לשמר את מוסד הקיסרות אם יפן תיכבש וצבאה יפורק על ידי גורם זר. מנגד, סוזוקי ותומכיו, טוגו ושר הימייה יונאי מיצומאסה, טענו כי הצבת שלושת התנאים הנוספים תמנע את האפשרות לסיים את המלחמה שכן במצב הנוכחי, ארצות הברית לעולם לא תסכים לסטות מעקרונות הצהרת פוטסדאם בצורה כה גסה. אנאמי בתגובה גרס כי אם ארצות הברית תדחה את ההצעה, יש להילחם בה בקרב הירואי על הגנת המולדת.

לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, פרסם טרומן הצהרה נוספת:

	חלק מן הנאום שנשא נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לעמו לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום: ”העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה.”
לעזרה בהפעלת הקבצים

הממשל הבריטי, הסיני והאמריקאי נתנו לעם היפני אזהרה מספקת לגבי מה שצפוי להם. הבהרנו להם את התנאים במסגרתם הם יכולים להיכנע. הם לא שעו לאזהרה שלנו ודחו את התנאים שלנו. מאז היפנים ראו מה פצצת האטום שלנו יכולה לעשות. הם יכולים לצפות מה היא תעשה בעתיד.

העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה - בסיס צבאי. זה משום שרצינו להימנע בהתקפה ראשונה זו, עד כמה שניתן, מהריגתם של אזרחים. אולם התקפה זו הייתה רק אזהרה לעתיד לבוא. אם יפן לא תיכנע, נצטרך להטיל פצצות על מפעלי המלחמה שלה ולצערנו, אלפי אזרחים יהרגו כתוצאה מכך. אני קורא לאזרחים היפנים לעזוב את ערי התעשייה באופן מיידי ולהציל את עצמם מכיליון...

השתמשנו בפצצת האטום נגד אלו שתקפו אותנו ללא אזהרה מוקדמת בפרל הארבור, נגד אלו שהרעיבו, הכו והוציאו להורג שבויי מלחמה אמריקאים, נגד אלו שנטשו כל חזות של ציות לחוקי המלחמה הבינלאומיים. השתמשנו בפצצת האטום כדי לקצר את ייסוריי המלחמה על מנת להציל את חייהם של עשרות אלפי צעירים אמריקאים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה. רק כניעתה של יפן תעצור אותנו.

התערבותו של הקיסר וחילופי המסרים בין בעלות הברית ליפן

קורצ'יקה אנאמי, שר המלחמה של יפן ערב כניעת האימפריה היפנית.

הירוהיטו, קיסר יפן בזמן מלחמת העולם השנייה.

קבינט המלחמה היפני התכנס בהרכב מלא ב-9 באוגוסט בשעה 14:30 ודן בהצעה להיכנע לבעלות הברית. חברי המועצה לניהול המלחמה הציגו את עמדת שני המחנות - זו של היונים שגובשה על ידי טוגו ובה תמכו סוזוקי ויונאי וזו של הנצים שגובשה על ידי אנאמי ובה תמכו אומזו וטויודה. אף על פי כן, אף מחנה לא הצליח לגבש רוב כאשר מחצית מחברי הקבינט תמכו בעמדת היונים והשאר תמכו בעמדת הנצים. במהלך הישיבה, הודיע אנאמי לנוכחים כי טייס שנשבה מצבא ארצות הברית, סיפר לחוקריו תחת עינויים כי ארצו מחזיקה במאה פצצות אטום וכי טוקיו וקיוטו יופצצו בתוך ימים ספורים. למעשה, הטייס המדובר, מרקוס מקדילדה, שיקר. לא היה לו שום ידע על פרויקט מנהטן והוא בחר לספר לחוקריו את מה שהוא חשב שהם רוצים לשמוע כדי שאלה יפסיקו לענות אותו. במציאות, החזיקה ארצות הברית באותה עת בשתי פצצות אטום מבצעיות בלבד כאשר הפצצה השלישית הייתה צפויה להיות מוכנה ב-19 באוגוסט והרביעית רק במהלך חודש ספטמבר. אף על פי כן, ארצות הברית אכן תכננה להטיל את פצצת האטום השלישית על טוקיו.

ישיבת הקבינט הסתיימה בשעה 17:30 ללא החלטה. ישיבה נוספת שהתקיימה באותו היום בין השעות 18:30 ל-22:00 הסתיימה גם היא ללא קבלת החלטה. בסיומה של הישיבה השנייה של הקבינט, נפגשו סוזוקי וטוגו עם הירוהיטו והציעו לו לקיים בדחיפות ישיבה מיוחדת של חברי הקבינט בנוכחותו. הירוהיטו הסכים והישיבה המיוחדת החלה מעט לפני חצות בארמון הקיסרי. עוד לפני כן, הצליח קידו, בעצה אחת עם סוזוקי וטוגו, לשכנע את הירוהיטו לתמוך בעמדתם של אנשי המחנה היוני. על כן, הישיבה המיוחדת נועדה לאפשר להירוהיטו לכפות, באופן חסר תקדים, את דעתו על הנוכחים ולהביא בכך ניצחון למחנה היוני.

בתחילת הישיבה, הקריא הירנומה קיאיצ'ירו, נשיא המועצה הקיסרית שהוזמן לישיבה במיוחד על ידי הירוהיטו, את הצהרת פוטסדאם. לאחר מכן, הציג סוזוקי שוב את עמדת המחנה היוני שקרא לקבל את ההצהרה, בתוספת התנאי שבעלות הברית יתחייבו לשמר את מוסד הקיסרות, בעוד אנאמי הציג את עמדת המחנה הנצי שקרא להציב את שלושת התנאים הנוספים. שאר חברי המועצה העליונה לניהול המלחמה הציגו איש איש את עמדתו כאשר גם הפעם, טוגו ויונאי תמכו בעמדתו של סוזוקי ואומזו וטויודה תמכו בעמדתו של אנאמי. זכות הדיבור עברה לקיאיצ'ירו שהציג את בעיות הפנים הקשות ששררו ביפן, כמו מחסור במזון, והדגיש את חוסר יכולתו של הצבא להמשיך ולהגן על המדינה.

הישיבה נגררה לדיון סוער נוסף, שבמהלכו חברי הקבינט שוב לא הצליחו להגיע להסכמה וכל צד המשיך להתבצר בעמדתו. בסופו של דבר, בשעה 2:00 בבוקר, קם סוזוקי ממקום מושבו, ותוך שאנאמי מפציר בו לחזור למקומו, הוא פנה להירוהיטו, השתחווה בפניו, וביקש ממנו להכריע בין שני המחנות. דממה מתוחה השתררה בישיבה. הירוהיטו המשיך לשבת במקומו אולם לאחר שניות ספורות הוא גחן קדימה, שבר את שתיקתו הטקסית והודיע שהוא מצדד במחנה היוני. הירוהיטו המשיך ואמר:

הרהרתי ארוכות במצבינו בבית ומחוצה לו והגעתי למסקנה שהמשך המלחמה יביא אך ורק להרס האומה והארכת שפיכות הדמים והאכזריות בעולמינו. איני יכול לראות עוד את הסבל שעובר על עמי החף מפשע...

לאחר מכן תיאר הירוהיטו את הפער בין ההבטחות שניתנו לו על ידי הפיקוד הצבאי למציאות כשהוא נותן כדוגמה את ההבטחה לבנות ביצורים על חוף קוג'וקורי שבחבל קאנטו:

נאמר לי, על ידי אלו שתומכים בהמשך הלחימה, כי יחידות חדשות יוצבו בעמדות מבוצרות (בחוף קוג'וקורי שבחבל קאנטו) עד חודש יוני ויהיו מוכנות להילחם בפולש כשזה יגיע. כעת חודש אוגוסט ובניית הביצורים עדיין לא הושלמה.

ישנם כאלה המאמינים כי המפתח להישרדותה של האומה טמון בעריכת קרב מכריע על אדמת המולדת. אולם ניסיון העבר מראה לנו כי תמיד קיים פער בין התוכניות שנעשות לבין ביצועיהן בשטח. איני מאמין כי הפער בין ההבטחות שניתנו לגבי קוג'וקורי ניתנות לתיקון. מכיוון שאלו הם פני הדברים, כיצד נוכל להדוף את הפולשים?

לאחר מכן התייחס הירוהיטו מפורשת לעוצמת ההרס העצומה של פצצת האטום וסיים את דבריו באומרו:

מיותר לציין כי זה בלתי נסבל בשבילי לראות את לוחמי יפן האמיצים והנאמנים מתפרקים מנשקם. זה בלתי נסבל באותה מידה לראות אנשים רבים אחרים, שנתנו לי שירות מסור, מואשמים כמחרחרי מלחמה. אף על פי כן, הגיע הזמן לסבול את הבלתי נסבל.

אני בולע את דמעותיי ונותן את אישורי לקבל את תנאי בעלות הברית לפי המתווה אותו גיבש שר החוץ.

זמן קצר לאחר שסיים את דבריו, עזב הירוהיטו את הישיבה. סוזוקי מיד החל לדחוק בחברי הקבינט לקבל את רצונו של הקיסר והם הסכימו ללא היסוס. מספר שעות לאחר מכן, שלח משרד החוץ היפני מברק לבעלות הברית (דרך נציגי משרד החוץ השווייצרי) בו נכתב שיפן תהיה מוכנה לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם בתנאי שהדבר לא יפגע בסמכויותיו של הקיסר.

תגובת בעלות הברית והמשך הדיונים בקבינט המלחמה היפני

תגובתן של בעלות הברית נוסחה על ידי ג'יימס פרנסיס ברנס, מזכיר המדינה של ארצות הברית ואושרה על ידי בריטניה, הרפובליקה הסינית וברית המועצות. התגובה נשלחה ליפנים (גם כן דרך משרד החוץ השווייצרי) ב-12 באוגוסט. בנוגע לשימור מעמדו של הקיסר, התנאי היחיד שהציבה יפן לכניעה, כתבו בעלות הברית:

מרגע הכניעה יוכפפו סמכויותיו של הקיסר ושל הממשלה היפנית לשלוט במדינה למפקד העליון של כוחות הברית שיוציא לפועל את הצעדים הנדרשים, כפי שיראה לנכון, כדי לבסס את תנאי הכניעה... צורת הממשל הסופית במדינה תקבע, בהתאם להצהרת פוטסדאם, על ידי רצונם החופשי של אזרחי יפן.

טרומן הורה להמשיך במתקפות הצבאיות נגד יפן (ובהם גם ההפצצות האוויריות על ערי המדינה) עד לקבלת כניעה רשמית. אף על פי כן, ב-11 באוגוסט פרסמו כלי תקשורת בעולם שארצות הברית הכריזה על הפסקת אש. הפרסום נבע מדברים שאמר גנרל קרל ספאץ, מפקד כוח המפציצים האסטרטגי בזירה הפסיפית, למספר עיתונאים, על השבתת פעילותם של המפציצים (דבריו המדויקים היו: "המפציצים לא טסים היום"). העיתונאים פירשו בטעות את דבריו של ספאץ כהכרזה על הפסקת אש כאשר למעשה המפציצים הושבתו זמנית עקב הרעה במזג האוויר. בעקבות הפרסום החדשותי השגוי נאלץ טרומן להורות להפסיק את ההפצצות באמת מחשש שחידושם לאחר הפרסום על הפסקת אש עלול להביא את היפנים לידי מסקנה שבעלות הברית זנחו את מאמצי השלום.

חברי קבינט המלחמה היפני נחלקו בדעתם בשאלה כיצד לענות לבעלות הברית. אנאמי המשיך לטעון כי אין לאפשר כלל את כיבוש המדינה על ידי כוח זר בעוד סוזוקי אמר כי עליהם להתעקש לקבל הבטחה מפורשת מבעלות הברית בנוגע לשמירת מעמדו של הקיסר. בתגובה לכך, אמר טוגו לסוזוקי כי אין תקווה לקבל תנאי כניעה טובים יותר. קידו אמר לנוכחים שוב כי רצונו של הקיסר הוא שיפן תיכנע. יונאי, שדאג מזה תקופה ארוכה מהתסיסה האזרחית הגוברת אמר באחת מפגישותיו עם הירוהיטו:

אני חושב שהמונח לא מתאים, אך פצצות האטום והכרזת המלחמה של ברית המועצות הן במובן מסוים מתנה משמיים. בדרך זו לא נצטרך להגיד שסיימנו את המלחמה בגלל בעיות פנים-מדיניות.

במהלך אותו יום, עדכן הירוהיטו את משפחתו על החלטתו להביא לכניעתה של יפן. הנסיך אסאקה, דודו של הירוהיטו, שאל בתגובה אם המלחמה תימשך אם ארצות הברית לא תסכים לשמר את מוסד הקיסרות. על כך ענה הירוהיטו בפשטות, "כמובן".

ביום שלמחרת, ה-13 באוגוסט, המשיכו חברי המועצה לניהול המלחמה לדון במענה לבעלות הברית אולם שוב לא הצליחו להגיע להסכמה. לאחר שראו שהיפנים מתמהמהים מלהחזיר תשובה, החלו בעלות הברית לפקפק בנכונותם להיכנע. בעלות הברית הבהירו ליפנים שהם יכולים לשדר את הסכמתם לקבל את תנאי הכניעה שהוצעו להם בשידור לא מוצפן אולם היפנים המשיכו לשדר הודעות מוצפנות בעניינים שלא היו קשורים לדיון בכניעתם. שידורים אלה הביאו את בעלות הברית להסיק שהיפנים דחו את תנאי הכניעה. בנוסף לכך, בעלות הברית הבחינו בעלייה בתשדורת הרדיו הדיפלומטית והצבאית היפנית עובדה שהעלתה את חששם שהיפנים מתכננים מתקפת בנזאי כוללת. בתגובה לכך הורה טרומן לחדש את המתקפות הצבאיות על יפן בעוצמה מלאה.

אחד מהעלונים שפוזרו מעל ערים יפניות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה. בעלון כתוב: ”העם היפני ניצב בפני ימי סתיו חשובים. למפקדי הצבא שלכם הוצגו 13 סעיפי כניעה על ידי הברית המשולשת שלנו כדי להביא לסיומה של מלחמה לא כדאית זו. הצעה זו זכתה להתעלמות מצד ראשי הצבא שלכם... ארצות הברית פיתחה פצצה אטום, דבר שלא נעשה על ידי אף מדינה לפני כן. הוחלט לעשות שימוש בפצצה איומה זו. לפצצת אטום אחת יש כוח הרס של 2,000 מטוסי B-29.”

ב-14 באוגוסט החל צבא ארצות הברית להפציץ את יפן מהאוויר ומהים. הצי השלישי של ארצות הברית הפגיז את חופי יפן בעוד מאות מטוסי B-29 הפציצו את יפן במהלך היום והלילה, אחת ההפצצות הגדולות ביותר במלחמה. באחת ההפצצות הארוכות ביותר, השמידו המפציצים את בית זיקוק הנפט של חברת הנפט של ניפון שבעיר אקיטה. היה זה בית הזיקוק לנפט האחרון שפעל ביפן והוא היה אחראי על ייצור 67% מהנפט במדינה.

יום לפני כן, בעצה אחת עם פסיכולוגים, פיזרו מפציצים של ארצות הברית עשרות אלפי עלוני תעמולה בערים יפניות. בעלונים אלה נכתבו תנאי הכניעה שהציעה יפן לבעלות הברית ותגובת בעלות הברית אליהם. לפעולה זו, שהביאה לפרסום ברבים את הסכמתו העקרונית של קבינט המלחמה להיכנע לבעלות הברית, הייתה השפעה עמוקה על מקבלי החלטות ביפן.

קבלת תנאי הכניעה של בעלות הברית על ידי יפן

בבוקר 14 באוגוסט, הבינו סוזוקי, קידו והירוהיטו כי אם לא יקבלו את תנאי הכניעה שהציעה ארצות הברית עד סוף היום, קיים סיכוי גבוה שתתרחש במדינה הפיכה צבאית במטרה למנוע מהקבינט להיכנע לבעלות הברית. במהלך אותו יום, נפגש הירוהיטו עם מרבית קציני הצבא והצי הבכירים. רובם הביעו תמיכה בהמשך הלחימה, עם זאת פילדמרשל שונרוקו האטה, הביע התנגדות לכך. כמפקד הארמייה הכללית השנייה שמפקדתה הייתה בהירושימה, האטה פיקד על החיילים שהיו אחראים על הגנת דרום יפן - אותם חיילים שהתכוננו להילחם ב"קרב המכריע". האטה אמר להירוהיטו, בעיניים דומעות, כי אין לו שום ביטחון שהוא יצליח להדוף את פלישת בעלות הברית למדינה וכי הוא לא חולק על החלטתו להיכנע. בסופו של המפגש ביקש הירוהיטו מהקצינים לשתף איתו פעולה בהבאת המלחמה לידי סיום.

הפגישה הבאה של הירוהיטו הייתה עם חברי קבינט המלחמה. אנאמי, טויודה ואומזו הציגו שוב את עמדתם על כך שיש להמשיך ולהילחם. לאחר שסיימו אמר הירוהיטו את הדברים הבאים:

הקשבתי בתשומת לב לכל הטיעונים שהוצגו נגד קבלת תגובתן של בעלות הברית כפי שהיא וללא דרישה להבהרה נוספת או לביצוע שינויים, אולם דעתי לא השתנתה... על מנת שהעם ידע את החלטתי, אני מבקש מכם להכין ללא דיחוי הודעה קיסרית אותה אוכל לשדר לאומה. לבסוף, אני קורא לכל אחד ואחד מכם לעשות את מירב המאמצים עד גבול יכולתיכם כדי שנצליח לעמוד בימים המאתגרים הצפויים לנו.

זמן קצר לאחר מכן, התכנס הקבינט מחדש ואישר את בקשתו של הקיסר ללא דיחוי. בנוסף, החליטו חברי הקבינט להתחיל להשמיד מסמכים הנוגעים למעורבותם של בכירים בפשעי מלחמה ובניהול המלחמה בכלל. לאחר סיום הישיבה, שידר משרד החוץ היפני פקודה לשגרירויות יפן בשווייץ ובשוודיה לקבל את תנאי הכניעה של בעלות הברית. שידור זה נקלט על ידי ארצות הברית ב-14 באוגוסט מעט לפני השעה שלוש לפנות בוקר.

העברת ההודעה על ההחלטה להיכנע לקציני הצבא הבכירים שהוצבו בחזיתות רחוקות ושלא היו מעורבים בדיוני הקבינט, הייתה צפויה לעורר קשיים. מסיבה זו, הוחלט לשלוח באופן מיידי שלושה מחברי המשפחה הקיסרית, ששימשו גם כקצינים בצבא, להעביר להם את ההודעה באופן אישי ולדחוק בהם לקבל את החלטת הקבינט. הנסיך טסוניושי טקאדה נשלח לקוריאה ולצבא קוואנטונג במנצ'וריה, הנסיך יאסוהיקו אסאקה נשלח לצבא המשלוח לסין ולספינות הצי שהוצבו בסין והנסיך קאנייאן הארוהיטו נשלח לשאנגחאי, דרום סין, הודו-סין וסינגפור.

הניסיון לבצע הפיכה צבאית

ערך מורחב – תקרית קיוג'ו

קנג'י הטנאקה, מוביל ניסיון ההפיכה הצבאית.

הידיעה על החלטתו של קבינט המלחמה היפני לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולפנות לבעלות הברית על מנת להסדיר את תנאי הכניעה הכתה גלים במשרד המלחמה היפני. מספר קציני מטה ששירתו במשרד המלחמה הביעו התנגדות נחרצת להחלטה והחלו לתכנן הפיכה צבאית כדי למנוע ממנה לצאת אל הפועל. הקצינים האמינו שהקיסר "נשבה" על ידי "יועצים שוחרי שלום" וכי יש להקים ממשלה חדשה שתחתור להביא ניצחון במלחמה בכל מחיר (אף אם המחיר יהיה השמדתה של יפן). בליל ה-12/13 באוגוסט 1945, הגיעו חמישה מהקצינים לשוחח עם אנאמי. החמישה היו: מייג'ור קנג'י הטנאקה, לוטננט קולונל מאסטקה אידה, לוטננט קולונל משהיקו טאקשיטה, לוטננט קולונל אינבה מאסאוו וקולונל אוקיקטסו אראו. הקצינים ביקשו מאנאמי לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מהקבינט לקבל החלטה להיכנע לבעלות הברית וסיפרו לו על תוכניתם להביא להפיכה צבאית במדינה אם ההחלטה להיכנע תאושר. אנאמי סירב לומר לקצינים אם הוא יעזור להם בביצוע הפיכה צבאית. עם זאת הוא הצביע בפניהם על נקודות חולשה פוטנציאליות בתוכניתם, עובדה שהביאה את הקצינים להאמין שאנאמי לא פוסל אפשרות זו על הסף, וייתכן שיבחר להצטרף להפיכה כשזו תצא לפועל. אף על פי כן, ב-14 באוגוסט, לאחר שהירוהיטו הורה לקבינט המלחמה היפני לקבל את תגובת בעלות הברית, הודיע אנאמי לקצינים המורדים כי יש לקבל את רצונו של הקיסר וכי אין לו אפשרות להתנגד להחלטתו. על מנת לחדד את דבריו, הרים אנאמי את קולו ואמר: ”מי שירצה להמרות את רצונו של הקיסר יצטרך לעבור דרך גופתי המתה”. מכיוון שתמיכתו של אנאמי הייתה הכרחית להצלחת ההפיכה, דבריו הלכה למעשה סתמו את הגולל על תוכניתם של המורדים. קצינים רבים ובהם גם טאקשיטה ואידה, שהובילו את הקצינים המורדים עד אותו שלב, הבינו זאת והרימו ידיים. אולם, לא כך היה עם הטנאקה.

לאחר שסיים לשוחח עם הקצינים המורדים, שב אנאמי לישיבת הקבינט שהתכנס שוב כדי לאשר את ההודעה הקיסרית בדבר כניעתה של המדינה. ניסוחה של ההודעה הקיסרית הסתיים בשעות הערב המוקדמות של 14 באוגוסט והובא לאישורו של הקבינט. זמן קצר לאחר מכן התאספו מספר קציני צבא בכירים בחדר צדדי, בסמוך למקום בו הסתיימה זמן קצר לפני כן ישיבת הקבינט, ודנו בהשלכות ההחלטה. בין הנוכחים היה גם אנאמי. הקצינים חששו כי הפיכה צבאית תסכל את הכניעה. גנרל טורשירו קוואבה, סגן ראש המטה הכללי, הציע שהקצינים הנוכחים יחתמו על הצהרה הקוראת לבצע את פקודתו של הקיסר ולהיכנע לבעלות הברית. בהצהרה נכתב בין היתר: ”הצבא יפעל בהתאם להחלטתו של הקיסר עד הסוף”. ההצהרה נחתמה על ידי כל הקצינים הנוכחים ובהם: קורצ'יקה אנאמי, האג'ימה סוגיאמה, יושיג'ירו אומזו, קאנג'י דויהארה, טורשירו קוואבה ומסקאזו קוואבה. הקצינים קיוו שהצהרה בחתימתם תוריד משמעותית את המוטיבציה בקרב הגורמים בצבא שזוממים למרוד ותהווה הלכה למעשה מחסום בפניהם. אולם תקוותם הייתה לשווא.

הטנאקה שלא אמר נואש בנוגע להפיכה פנה, ביחד עם לוטננט קולונל ג'ירו שאיזאקי, למספר קציני מטה מהמשמר הקיסרי והצליח לשכנע אותם לתמוך בהפיכה. לאחר מכן נסעו הטנאקה ושאיזאקי למפקדתו של גנרל שיזוצ'י טאנקה, מפקדי ארמיית המחוז המזרחי וניסו לשכנע גם אותו להצטרף להפיכה, ללא הצלחה. טאנקה פקד עליהם בזעם לחזור הביתה ולא לנסות להמרות את פיו של הקיסר. אף על פי כן, הטנאקה לא ויתר. לקראת השעה 22:00, הוא ושאיזאקי, שותפו למרד, הסתננו לארמון הקיסר שם פגשו בגדוד של המשמר הקיסרי שהיה אחד האחראים על הגנת הארמון. השניים הצליחו לשכנע את מפקד הגדוד, קולונל טויוג'ירו האגה, להצטרף למורדים על ידי כך ששיקרו לו ואמרו לו שכל הקצינים הבכירים בצבא שותפים למרד. לאחר מכן נפגשו השניים עם אידה ושכנעו אותו לעזור להם למצוא את לוטננט גנרל טאקשי מורי, מפקד אוגדת המשמר הקיסרי הראשונה שאחראית על הגנתה של המשפחה הקיסרית (אידה הסכים לעזור אף על פי שהיו לו ספקות לגבי סיכויי ההצלחה של המרד).

גנרל שיזוצ'י טאנקה, מפקד ארמיית המחוז המזרחי הצליח למוטט את ניסיון ההפיכה לאחר שפקד על המורדים להיכנע. תשעה ימים לאחר מכן, כשהוא אכול אשמה עקב מה שהוא תפס כחלקו בהבאת ההחלטה על כניעתה של יפן לידי מימוש, טאנקה התאבד.

בשעה 23:00, בעוד הטאנקה ממשיך לארגן את ההפיכה, הגיע הירוהיטו ללשכתו, ובסיועו של צוות מתאגיד השידור של יפן, החל להקליט את עצמו מקריא את ההודעה הקיסרית בדבר כניעתה של יפן. ההקלטה הסתיימה בשעה 23:50. שני התקליטים שעליהם ההקלטה של נאומו של הירוהיטו, נמסרו ליושיהירו טוקוגאווה אחד מעוזריו של הקיסר, שהחביא אותם באחד התאים שהיו שייכים למזכירתה של הקיסרית. באותו הזמן, הצליחו הטנאקה ושאיזאקי, בסיועו של אידה, לאתר את מורי במשרדו והחלו לנסות לשכנע אותו להצטרף להפיכה. לאחר דין ודברים ארוך דרש הטנאקה ממורי להורות לחייליו להשתלט על הארמון הקיסרי, לאסור את הקיסר ולמנוע את שידורה של ההודעה הקיסרית לעם היפני. לאחר שמורי אמר לו בתגובה שהוא מטורף, ירה בו הטנאקה באופן אימפולסיבי והרג אותו במקום. לאחר מכן, השתמש הטאנקה בחתימתו של מורי והוציא הוראה לכל שבעת הגדודים שהיו תחת פיקודו, בה נכתב שיש "להגן" על הקיסר על ידי כיבוש הארמון הקיסרי ועל ידי עצירת התנועה וניתוק קווי התקשורת אל הארמון ומחוצה לו. מיד לאחר מכן נסע אידה למפקדה של ארמיית המחוז המזרחי בפיקודו של טאנקה במטרה להפיץ את דבר המרד, אולם מעשה זה חזר אליו כבומרנג. החיילים לא רק שסירבו להצטרף למרד, אלא נשבעו לרסק אותו בכוח.

בינתיים, החלו חייליו של מורי המנוח למלא אחר ההוראה שזייף הטנאקה והשתלטו על הארמון וניתקו אותו מהעולם החיצון. את המשך הלילה העבירו הטנאקה וחבריו המורדים בחיפוש נואש אחר שני התקליטים שעליהם הוקלטה ההודעה הקיסרית. המורדים עיכבו לחקירה אנשים רבים ובהם צוות תאגיד השידור של יפן שסייע להירוהיטו להקליט את ההודעה וטוקוגאווה, שללא ידיעתם של המורדים, היה זה שהחביא את התקליטים. המורדים ערכו עליהם חיפוש ותיחקרו אותם אך ללא הצלחה. אף לאחר חיפוש קדחתני בהובלתו של הטנאקה בחפציו של הקיסר בארמון (מעשה שנחשב "חילול הקודש" ביפן שעונשו מוות), המורדים לא הצליחו לאתר את התקליטים. בעוד החיפושים בארמון הקיסרי אחר התקליטים נמשכים, ניסתה קבוצת מורדים נוספת מקבוצתו של הטאנקה להתנקש בחייו של ראש הממשלה קנטרו סוזוקי. המורדים חיפשו את סוזוקי במשרדו ובביתו הפרטי והעלו אותם באש לאחר שלא הצליחו לאתר אותו.

בסביבות השעה 03:00 של ה-15 באוגוסט (שעות ספורות לאחר תחילת ההפיכה), החלה תוכניתו של הטאנקה, להתמוטט. חייליו של טאנקה הגיעו למפקדת המשמר הקיסרי וחשפו את היותה של ההוראה של מורי לכבוש את הארמון כזיוף. זמן קצר לאחר מכן הגיע טאנקה עצמו לארמון הקיסרי והורה למורדים להיכנע ולעזוב את הארמון באופן מיידי באומרו: ”מה שעשיתם מנוגד לחלוטין לרוחו של הצבא הקיסרי. עליהם לפעול בהתאם לרצונו של הקיסר ולהפסיק עם הבל ההבלים הזה”. המורדים, שהבינו שההפיכה נכשלה וחששו להמרות את פיו של טאנקה, נסוגו מהארמון. הטאנקה באותו הזמן כבר עזב את הארמון ושהה בתחנת תאגיד השידור של יפן. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את העובד היחיד שהיה במקום להעלות אותו לשידור על מנת להסביר את מעשיו לאומה. בעודו מתחנן בפני העובד שייתן לו לעלות לשידור, הגיעה אליו הידיעה שניסיון ההפיכה כשל וכי חייליו של טאנקה השתלטו על הארמון הקיסרי. בשעות הבוקר, משהבין סופית שהמרד נכשל, נסע הטאנקה לארמון הקיסרי ומול שעריו, הוציא אקדח וירה לעצמו כדור בראש. שעות ספורות לפני כן, התאבד גם אנאמי בביתו באמצעות ביצוע ספוקו (התאבדות יפנית טקסית) תוך שהוא פונה לכיוון הארמון הקיסרי. סמוך לגופתו של אנאמי נמצאו שתי מגילות שכתב לפני מותו. במגילה הראשונה נכתב: ”אני, במותי, מתנצל עמוקות בפני הקיסר על הפשע הגדול”. המגילה השנייה כללה פואמה בה בין היתר נכתב ”לאחר שקיבלתי תמיכה גדולה מהוד מלכותו, הקיסר, אין לי מה להגיד לדורות הבאים בשעת מותי”. כוונתו של אנאמי במילים המסתוריות הללו, עדיין שנויה במחלוקת בקרב החוקרים.

כניעת יפן לבעלות הברית

הודעת הרדיו של הקיסר לעם היפני

ב-15 באוגוסט בשעה 12 בצהריים שעון יפן, שידרו תחנות הרדיו ביפן את ההודעה הקיסרית של הירוהיטו בו הודיעה על הסכמת המדינה לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולמעשה להיכנע ללא תנאי לבעלות הברית. בנאום, שהוקלט שעות ספורות לפני כן, נשמע הירוהיטו קורא את ההודעה שהוכנה מראש. באמצעות ניסוח מוקפד הצליח הקיסר שלא להזכיר בכל הנאום את המילה "כניעה". כשמרביתם שומעים את קולו של הקיסר לראשונה בחייהם, שמעו אזרחי יפן את הירוהיטו אומר את הדברים הבאים:

	נאומו של הירוהיטו, קיסר יפן, ששודר בתחנות הרדיו ביפן ב-15 באוגוסט ובו הודיע על כניעתה של יפן. נאומו של הארי טרומן, נשיא ארצות הברית, לעמו ב-1 בספטמבר בו הודיע על כניעתה של יפן.
לעזרה בהפעלת הקבצים

התקליט עליו הוקלט נאומו של הירוהיטו כפי שהוא מוצג במוזיאון NHK לשידור.

לאחר בחינה מעמיקה של המגמות הכלליות בעולם והמצב השורר באימפריה שלנו כיום, החלטנו להביא להסדרת המצב הנוכחי על ידי נקיטה בצעד יוצא דופן. הורנו לממשלה שלנו לשדר לממשלות ארצות הברית, בריטניה, סין וברית המועצות שהאימפריה שלנו מקבלת את תנאי ההצהרה המשותפת שלהן.

החתירה לשגשוג משותף ואושר לכל האומות, כמו גם הביטחון והרווחה של נתינינו, היא חובה נעלה שניתנה לנו על ידי אבותינו הקיסריים ושוכנת קרוב ללבנו. אכן, הכרזנו מלחמה על אמריקה ובריטניה מתוך רצוננו הכנה להבטיח את שימורה העצמי של יפן ואת ייצובה של מזרח אסיה, אך לא מתוך כוונה להפר את ריבונותן של מדינות אחרות או להתרחב טריטוריאלית. אולם כעת המלחמה נמשכת כבר קרוב לארבע שנים. למרות המיטב שנעשה על ידי כולם, הלחימה הכבירה של כוחות הצבא והצי, החריצות והשקדנות של עובדי המדינה שלנו והשירות המסור של מאה מיליון אנשינו – המלחמה לא התפתחה בהכרח לטובתה של יפן בעוד המגמות הכלליות בעולם הופנו כנגד האינטרסים שלה.

יתרה מכך, האויב החל לעשות שימוש בפצצה חדשה ואכזרית במיוחד שביכולתה לגרום נזק שהוא אכן לא ניתן לאמידה ושגובה את חייהם של אנשים חפים מפשע רבים. אם נמשיך להילחם, לא רק שהדבר יביא לקריסתה והכחדתה של האומה היפנית, אלא גם יוביל להכחדה מלאה של הציוויליזציה האנושית.

הואיל וזה המקרה, כיצד נוכל להציל את מיליוני נתינינו או לכפר על עצמנו בפני הרוחות המקודשות של אבותינו הקיסריים? זו הסיבה שהורינו לקבל את תנאי ההצהרה המשותפת של המעצמות...

התלאות והסבל שהאומה שלנו תהיה נתונה להם בימים שיבואו יהיו ללא ספק גדולים. אנו מודעים היטב לרגשות הפנימיים של כל אחד ואחד מכם, נתינינו. עם זאת, על פי תכתיבי הזמן והגורל, החלטנו לסלול את הדרך לשלום מלא לכל הדורות הבאים על ידי כך שנישא במה שאי אפשר לשאת ונסבול את מה שלא ניתן לסבול.

כתב היד המקורי של "ההודעה הקיסרית בדבר סיום המלחמה" אותה הקריא הירוהיטו בנאום הרדיו שהוקלט מראש וששודר לאזרחי יפן ב-15 באוגוסט.

האיכות הנמוכה של ההקלטה בשילוב העובדה שהירוהיטו נשא את הנאום ביפנית קלאסית גרמה לכך שמאזינים רבים התקשו להבין את דבריו. נאומו של הירוהיטו מסמל את סופה של האידאולוגיה הלאומנית ששלטה ביפן עד אז והוא נחשב לנקודת מפנה בהיסטוריה של המדינה.

התגובות לנאום היו מגוונות. יפנים רבים המשיכו בחייהם כמיטב יכולתם בעוד קצינים אחדים משורות הצבא העדיפו לשים קץ לחייהם מאשר להיכנע. מול הארמון הקיסרי של טוקיו נאסף קהל קטן של אנשים שכרעו על ברכיהם ובכו בקולי קולות על כך שלא הצליחו לעמוד בציפיותיו של הקיסר.

ב-17 באוגוסט החליף הנסיך היגשיקוני, דודו של הירוהיטו, את סוזוקי בתפקיד ראש הממשלה בעוד ממורו שיגמיטסו החליף את טוגו בתפקיד שר החוץ. הדבר נעשה ככל הנראה כדי למנוע התנקשויות פוליטיות וניסיונות נוספים לביצוע הפיכה צבאית.

אף לאחר הודעת הרדיו של הירוהיטו, המשיכו כוחות צבא יפניים להילחם נגד כוחות סובייטים וסיניים. הקרב האווירי האחרון בין כוחות ארצות הברית ויפן התרחש ב-18 באוגוסט, עת מטוסי קרב יפניים תקפו מפציצים של צבא ארצות הברית. ברית המועצות המשיכה להילחם ביפנים עד שכבשה מהם את האיים הקוריליים בתחילת חודש ספטמבר.

טקס הכניעה הרשמי ותחילת הכיבוש ארצות הברית ביפן

ערך מורחב – יפן בתקופת כיבוש ארצות הברית

עם פרסום ההודעה על כניעת יפן, נפתחו החגיגות בקרב קבוצת מדינות בעלות הברית. בוושינגטון, קהל נלהב ניסה לפרוץ למתחם הבית הלבן בצעקות "אנחנו רוצים את הארי (טרומן)!" בסן פרנסיסקו, אלפי חיילים שיכורים מצי ארצות הברית, רקדו ברחובות. חלק מהמעשים אף הגיעו לכדי ביזת חנויות מקומיות, ואלימות כלפי תושבים. גם בניו זילנד, החגיגות הגיעו עד כדי שכרות, וביזת חנויות והביאו לפציעתם של 51 איש. אחת החגיגות הגדולות ביותר התקיימה בכיכר טיימס, שם התכנסו מאות אלפים כדי לחגוג. המאורע הונצח בצילומו המפורסם של אלפרד אייזנשטאדט "יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס".

ב-19 באוגוסט יצאה משלחת של נציגי ממשל יפניים לפיליפינים לפגישה עם המפקד העליון של כוחות הברית הגנרל דאגלס מקארתור. במהלך הפגישה קיבלו הנציגים היפניים הסבר ממקארתור לגבי הצעדים אותם הוא מתכוון להוציא לפועל כדי לבסס את כיבושה של המדינה. כיבוש ארצות הברית ביפן החל ב-28 באוגוסט עם הגעתם של 150 נציגים מארצות הברית למדינה. יומיים לאחר מכן הגיע גם מקארתור ליפן ומיד הוציא את פקודותיו הראשונות כמושל הצבאי של המדינה: איסור על חיילי ארצות הברית לפגוע בתושבים המקומיים ולאכול את מזונם המצומצם. בנוסף, אסר מקארתור על היפנים להניף את דגל ה"הינומארו" - דגל האימפריה היפנית.

גנרל יושג'ירו אומזו, ראש המטה של הצבא היפני, חותם על הסכם הכניעה על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי".

טקס הכניעה הרשמי התקיים בבוקר ה-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי". מהצד היפני חתמו על הסכם הכניעה ממורו שיגמיטסו, שר החוץ של יפן וגנרל יושיג'ירו אומזו, ראש המטה של הצבא היפני. חקירת פשעי המלחמה שביצעה יפן במהלך המלחמה החלה זמן קצר לאחר מכן. בפגישה שנערכה בין מקארתור להירוהיטו במהלך חודש ספטמבר, הציע הירוהיטו ליטול על עצמו את האשמה על פשעי המלחמה של יפן. הצעתו נדחתה והוא מעולם לא עמד למשפט. ב-19 בינואר 1946, הכריז מקארתור על הקמת בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק. למעלה מ-5,700 יפנים עמדו לדין על ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בהם היו גם 25 מנהיגים משורות הצבא והשלטון שעמדו לדין על פשעים כנגד השלום. בית הדין סיים את מלאכתו ב-12 בנובמבר 1948 כשהוא דן 984 איש למוות; 475 איש למאסר עולם ו-2,944 איש לתקופות מאסר קצובות.

במדינות רבות הן 14 ו-15 באוגוסט, היום בו הסכימה יפן לקבל את תנאי הכניעה והן 2 בספטמבר, היום בו חתמה יפן על הסכם כניעה רשמי, מוכרים כיום הניצחון על יפן. בבריטניה מוכר 15 באוגוסט כיום הניצחון על יפן בעוד בארצות הברית הוא מוכר ב-2 בספטמבר. ביפן, 15 באוגוסט מוכר לציבור הרחב בשם "שושן-קינבי" (終戦記念日) שמשמעותו (בתרגום חופשי) הוא "יום הזיכרון לסיום המלחמה". עם זאת, באופן רשמי, מוכר יום זה על ידי ממשלת יפן כ"יום האבל על הרוגי המלחמה והתפילה לשלום" (戦没者を追悼し平和を祈念する日).

טקסי כניעה נוספים וכיסים של התנגדות יפנית לאחר סיום המלחמה

טקס הכניעה של יפן על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי" היווה את אות הפתיחה לטקסי כניעה נוספים של כוחות הצבא היפני ששירתו בשטחים באוקיינוס השקט בהם שלטה האימפריה היפנית. כוחות הצבא היפני בפננג נכנעו ב-2 בספטמבר בעוד כוחות הצבא בלבואן, סראוואק ובסינגפור נכנעו ב-10 בספטמבר, 11 בספטמבר ו-12 בספטמבר בהתאמה. ב-25 באוקטובר, עברה השליטה באי טאיוואן מיפן בחזרה לסין.

בתוך זמן קצר מתחילת כיבושה של יפן, מצאו עצמן בעלות הברית בקשיים לוגיסטיים להאכיל עשרות מיליוני אזרחים יפניים ואת למעלה מ-7 מיליון החיילים והמלחים היפניים שנשבו על ידן. קשיים אלה התעצמו לאור הנזק העצום שנגרם לתשתיות ביפן כתוצאה מהמלחמה בשילוב עם רעב המוני שפקד את המדינה ב-1946.

ב-1947, שחררה ארצות הברית והממלכה המאוחדת את אחרון שבויי המלחמה היפנים בהם החזיקו. סין לעומת זאת, המשיכה להחזיק למעלה מ-60 אלף שבויי מלחמה יפניים גם במהלך שנת 1949. אחרוני שבויי המלחמה היפניים שוחררו על ידה רק במחצית השנייה של שנות ה-50.

מצב המלחמה בין יפן לבין בעלות הברית, להוציא ברית המועצות, הסתיים באופן רשמי עם כניסתו לתוקף של חוזה סן פרנסיסקו ב-28 באפריל 1952. ארבע שנים מאוחר יותר חתמו יפן וברית המועצות על הצהרה משותפת שסיימה את מצב המלחמה ביניהן. אף על פי כן, כיסי התנגדות יפניים, בעיקר באיים קטנים באוקיינוס השקט, המשיכו להתקיים אף לאחר סיומה של המלחמה. חלק מהחיילים בכיסים אלה סירבו להיכנע באמונם שההודעה על כניעתה של יפן היא תעמולה של האויב או מכיוון שחשו כי כניעה מנוגדת לעקרונותיהם. חיילים אחרים מעולם לא קיבלו את ההודעה על כניעתה של יפן. ב-18 בדצמבר 1974 נכנע טוראי טראו נקמורה באי מורוטאי שבאינדונזיה. הוא היה אחרון החיילים היפניים שנכנעו לאחר תום המלחמה.

גלריית תמונות מטקסי כניעה יפניים שונים בסיומה של המלחמה

• 
  גנרל הטזו אדאצ'י, מפקד הארמייה ה-18 של יפן שהוצבה בגינאה החדשה מוסר את חרבו למפקד הדיוויזיה השישית של אוסטרליה הוראס רוברטסון כאות לכניעתו.
• 
  קאידה טדסואיצ'י, מפקד רגימנט הטנקים הרביעי של יפן וראש המטה שלו, שוג'י מינורו, מקשיבים לתנאי הכניעה של כוחותיהם על סיפונה של האונייה האוסטרלית "מורסבי" באי טימור.
• 
  גנרל צ'ן אי (מימין) הסיני מקבל לידיו את כתב הכניעה של ריקיצ'י אנדו (משמאל), המושל הצבאי היפני האחרון של טאיוואן, בבניין העירייה של טאיפיי.
• 
  מסטאנה קאנדה (יושב משמאל) חותם על הסכם הכניעה מטעם כוחות הצבא היפניים באי בוגנוויל שבפפואה גינאה החדשה.
• 
  קצין צבא יפני מוסר את חרבו לקצין צבא בריטי במהלך טקס כניעה שהתקיים בסייגון שבהודו-סין.
• 
  קצין מחיל הים היפני חותם על הסכם הכניעה מטעם כוחות הצבא היפניים בפננג על סיפונה של האונייה הבריטית "נלסון" ב-2 בספטמבר 1945. פננג שוחררה ביום שלמחרת על ידי חיל הנחתים המלכותי.
• 
  לוטננט גנרל מסאו בבה מפקד הארמייה ה-37 של יפן חותם על הסכם הכניעה של כוחותיו בלבואן שבבורנאו תחת פיקוחו של מייג'ור גנרל ג'ורג' ווטן מהצבא האוסטרלי.
• 
  טקס הכניעה הרשמי של כוחות הצבא היפניים לכוחות הצבא האוסטרליים בעיר קוצ'ינג שבסראוואק ב-11 בספטמבר ב-1945.
• 
  טקס הכניעה הרשמי של קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית של יפן בבניין העירייה של סינגפור ב-12 בספטמבר 1945. במהלך הטקס, נכנע גנרל שאיישירו איטגאקי לאדמירל הצי לואי מאונטבאטן, נציג כוחות הצבא הבריטיים.

הפולמוס על הגורמים שהביאו להחלטתה של יפן להיכנע

מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד היום, קיים ויכוח על הגורמים שהביאו להסכמתה של יפן להיכנע לפי התנאים שהציבה לה ארצות הברית ובפרט על הנחיצות והלגיטימיות של הפצצת הירושימה ונגסאקי בנשק אטומי לשם כך.

ההיסטוריון צויושי הסגוואה, טען כי פלישתה של ברית המועצות ליפן ב-8 באוגוסט היוותה הגורם העיקרי לכניעתה של יפן ולא הטלת פצצות האטום. לפי התיזה של הסגוואה, היפנים קיוו להעביר כוחות מאזור הגבול עם ברית המועצות לחופי יפן על מנת לחזק את מערך ההגנה מפני פלישתה של ארצות הברית ובמקביל תלו תקוות בכך שברית המועצות תוכל לתווך בינם לבין ארצות הברית להגיע להסכם שיאפשר לסיים את המלחמה בתנאים נוחים. משהתנפצו שתי תקוות אלה בבת אחת עם הפלישה הסובייטית, הבינו היפנים כי אין להם ברירה אלא לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם ולהיכנע.

מנגד טענו מקבלי ההחלטות בארצות הברית, ותומכיהם, כי הטלת פצצות האטום היוותה את הגורם העיקרי לכניעתה של יפן וכי המתקפות היו מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגדה. מזכיר המלחמה של ארצות הברית, הנרי סטימסון, גרס כי רק ההלם שנגרם ליפנים מהטלת פצצות האטום ללא אזהרה מוקדמת והפחד מפני פצצות אטום נוספות, היה יכול להביא לכניעתה ללא תנאי של יפן. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, אמר כי הפצצה, שההתמודדות איתה היא למעלה מכוחותיה של אומה, יכולה הייתה לשמש מוצא של כבוד ליפנים להיכנע מבלי לחוש תחושת חרפה. תומכי ההחלטה לתקוף את יפן בנשק גרעיני טוענים כי הטלת הפצצה על שטח ריק לא הייתה מביאה לסיום המלחמה שכן היפנים לא נכנעו גם אחרי השמדת הירושימה, והצמרת הצבאית סירבה להיכנע גם אחרי הפצצה שהוטלה על נגסאקי, ושינתה דעתה רק בהתערבות הקיסר הירוהיטו. בעלי עמדה זו רואים את הכניעה כקשורה בהכרה היפנית כי הפצצת הירושימה אינה מאורע מבודד וחד פעמי ושאי כניעה תביא להמשך הרס יפן באמצעות נשק גרעיני.

לקריאה נוספת

בעברית

• מירון מדזיני. מפורט ארתור עד הירושימה: עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשס"ו, 2006.
• ג'ון טולאנד, השמש העולה - שקיעתה ונפילתה של האימפריה היפנית, הוצאת "מערכות", 1985.

באנגלית

• Cook, Haruko Taya; Theodore F. Cook (1992). Japan at War: An Oral History. New Press.
• Feifer, George (2001). The Battle of Okinawa: The Blood and the Bomb. Guilford, CT: The Lyons Press.
• Glantz, David M. (1995) "The Soviet Invasion of Japan". Quarterly Journal of Military History, vol. 7, no. 3, Spring 1995.
• Glantz, David M. (2003). The Soviet Strategic Offensive in Manchuria, 1945 (Cass Series on Soviet (Russian) Military Experience, 7). Routledge..
• Hewlett, Richard G.; Anderson, Oscar E. (1962). The New World, 1939–1946. A History of the United States Atomic Energy Commission. University Park, Pennsylvania: Pennsylvania State University Press.
• Rhodes, Richard (1986). The Making of the Atomic Bomb. Simon and Schuster.
• Schmitz, David F. (2001). Henry L. Stimson: The First Wise Man. Wilmington, Delaware: Rowman & Littlefield.
• Skates, John Ray (1994). The Invasion of Japan: Alternative to the Bomb. Columbia, SC: University of South Carolina Press.
• Smith, John B.; Malcolm McConnell (2002). The Last Mission: The Secret Story of World War II's Final Battle. New York: Broadway Books.
• Wainstock, Dennis (1996). The Decision to Drop the Atomic Bomb. Greenwood Publishing Group.
• Weinberg, Gerhard L. (1999). A World at Arms: A Global History of World War II. Cambridge University Press.
• Weintraub, Stanley (1995). The Last Great Victory: The End of World War II. Dutton Adult.

ביפנית

• Hidenari Terasaki (寺崎英成) (1991). Shōwa Tennō dokuhakuroku: Terasaki Hidenari, goyō-gakari nikki (昭和天皇独白録 寺崎英成・御用掛日記). Tokyo: Bungei Shunjū.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כניעת האימפריה היפנית בוויקישיתוף

• מאמר של החוקר ההיסטוריון צויושי הסגוואה על כניעתה של יפן. באתר של The Asia-Pacific Journal. (באנגלית)

סרטים

• The Pacific War Research Society (1968) [1965]. Japan's Longest Day (English language ed.). Palo Alto, California: Kodansha International - סרט יפני באורך מלא המתאר את האירועים שהתרחשו בין צהרי 14 באוגוסט, אז קיבלה יפן את ההחלטה, לצהרי 15 באוגוסט, אז ההודעה המוקלטת של הירוהיטו, קיסר יפן, בו הודיעה לעם היפני על הסכמת המדינה להיכנע לבעלות הברית.
• הסרט הקצר "היפנים חותמים על הסכם כניעה סופי" (Japanese Sign Final Surrender) מתאר את חתימת הסכם הכניעה על סיפונה של אוניית המערכה "מיזורי". הסרט זמין לצפייה דרך אתר ארכיון האינטרנט. (באנגלית)
• חתימה על הסכם הכניעה של יפן, אוגוסט 1945, ארכיון הסרטונים של AP

מסמכים

• הסכם הכניעה הרשמי עליו חתמה יפן ב-2 בספטמבר 1945. באתר archives.gov. (באנגלית)
• המסמך המלא של הצהרת פוטסדאם באתר National Diet Library (הספרייה הלאומית של הדיאט של יפן). (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31895070כניעת האימפריה היפנית