היהודים במלחמת העולם השנייה
היהודים במלחמת העולם השנייה היו הקורבן הגדול ביותר של רצח העם שביצעו הנאצים, אך היהודים השתתפו באופן נרחב בלחימה במלחמה. כ-6 מיליון יהודים הושמדו במלחמה – רוב רובם נרצחו על ידי הנאצים ומשתפי פעולה שלהם בארצות אירופה הנכבשות. מיליון וחצי יהודים לחמו בחזיתות במדי צבאות בעלות הברית, עשרות אלפים לחמו במחתרות ובגדודי פרטיזנים. כחצי מיליון יהודים נפלו בקרבות. חלק פעיל במאבק נגד הנאצים ובניסיונות הצלת היהודים תפסו ארגונים יהודיים בארצות שונות. הייחודיות של השתתפות היהודים במלחמת העולם השנייה באה לידי ביטוי בכך שהיהודים נאבקו בניסיון החיסול של העם היהודי באזורים שהיו בשליטה והשפעה נאצית.
היהודים במדינות בעלות הברית
כ-1.5 מיליון יהודים לחמו במדי צבאות בעלות הברית. מתוכם 556 אלף חיילים בצבא ארצות הברית ו-501 אלף חיילים בצבא ברית המועצות. מאות אלפים מתוכם נהרגו בקרבות. יותר מ-350 אלף איש נפצעו, כשליש מהם נפצעו באורח קשה.
להלן הנתונים הסטטיסטיים כפי שהוצגו באנציקלופדיה היהודית באינטרנט:
| מדינה |
| |
| אוסטרליה וניו זילנד | 3,000 | |
| בלגיה | 7,000 | |
| בריטניה | 62,000 | |
| הולנד | 7,000 | |
| יוון | 13,000 | |
| קנדה | 16,000 | |
|
היחידות של הצבא הבריטי שהורכבו מלוחמי היישוב היהודי בארץ ישראל |
35,000 | |
| פולין | 140,000 | |
| ברית המועצות | 500,000 | |
| ארצות הברית | 550,000 | |
| צרפת | 46,000 | |
| צ'כוסלובקיה | 8,000 | |
| דרום אפריקה | 10,000 | |
| סה"כ | 1,397,000 |
הנתונים אינם לוקחים בחשבון את הפרטיזנים ולוחמי המחתרות היהודים שלחמו בשטחים הכבושים על ידי הנאצים. לפי הנתונים של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה מדובר בעוד 93,310 חיילים.
יהודי ברית המועצות
השואה על שטחה של ברית המועצות[1]
אחרי פלישתה ביוני 1941 של גרמניה לשטחה של ברית המועצות וכיבוש על ידי הנאצים של חלקה המערבי של ברית המועצות, היהודים שהתגוררו באוקראינה, בלארוס והארצות הבלטיות הפכו ליעד הרדיפות של הנאצים. חלק מהיהודים הספיקו לברוח לאזורים הפנימיים (מזרחיים ודרומיים) של ברית המועצות. לפי הנתונים של האוניברסיטה העברית בירושלים, אוכלוסייה היהודית של ברית המועצות ברגע פלישת הנאצים (לא נלקחו בחשבון הפליטים היהודים מפולין ומרומניה) מנתה 4 מיליון ו-855 אלף איש. 4 מיליון ו-95 אלף מתוכם גרו בשטחים אשר נכבשו על ידי הנאצים במהלך המלחמה. מתוכם הספיקו להגר לאזורים הפנימיים של ברית המועצות לא יותר מ-1.4 מיליון יהודים. ובכן, מניינם של יהודי ברית המועצות אשר נשארו בשטחים הנכבשים על ידי הנאצים מסתכם בכ-2.9 מיליון איש. רובם המכריע נרצחו.
החוקרים מדברים על שלבים של השואה על שטחה של ברית המועצות כדלקמן: 1. 22 ביוני 1941 (תקיפתה של גרמניה על ברית המועצות) – ינואר 1942 (ועידת ואנזה). במהלך התקופה הזו נרצחו מרבית יהודי ליטא, לטביה, אסטוניה, ומולדובה, כמעט כל היהודים שהיו באזורים המזרחיים של בלארוס ואוקראינה ואזורי רוסיה שנכבשו על ידי הנאצים.
2. פברואר 1942 – סתיו 1943 - חיסולם של הגטאות ו מחנות עבודה בשטחים הכבושים על ידי הגרמנים. בתקופה הזו הושג " פתרון סופי" באזורים המערביים של בלארוס ואוקראינה וגם באזורי דרום רוסיה אשר נכבשו במהלך שנת 1942.
3. חורף 1943 – סתיו 1944 - העברתם של היהודים ששרדו למחנות השמדה ו-"שחרור סופי" מהיהודים של השטחים הכבושים.
חלק פעיל בהשגתו של "הפתרון הסופי" לקחו משתפי הפעולה עם הנאצים אשר פעלו לרוב בשטחן של אוקראינה וארצות בלטיות.
השתתפות היהודים במאבק נגד הנאצים
יותר ממחצית מיליון יהודי ברית המועצות לחמו במדי צבא האדום, במחתרות ובגדודי הפרטיזנים.
- יהודים בצבא האדום
לפי הנתונים של הארכיון המרכזי של משרד הביטחון של ברית המועצות, בחזיתות מלחמת העולם השנייה לחמו במדי צבא האדום כ-501 אלף יהודים, מתוכם 167 אלף קצינים ו-334 אלף חיילים, מלחים וסמלים. לפי אותו הארכיון, 198 אלף מתוכם נהרגו בשדות הקרב, מתו מפצעיהם או הוכרזו נופלים שמקום קבורתם לא ידוע. כלומר, 39.6% של הלוחמים היהודים נהרגו. לפי הנתונים של ד"ר יצחק ארד, בין 120 ל-180 אלף חיילים יהודים נהרגו בשדות הקרב וכ-80 אלף נרצחו במחנות השבויים. מתוך 300 אלף לוחמים יהודים שנותרו בחיים, כ-180 אלף (60%) נפצעו, יותר מ-70 אלף מתוכם (38%) באורח קשה. כ-80% מכלל יהודים לוחמים שירתו ביחידות קרביות ו-27% מכלל יהודים לוחמים בצבא האדום התגייסו כמתנדבים.[2]
מתוך 800 אלף נשים שלחמו במדי צבא האדום 20 אלף היו יהודיות. 44% מתוכן שירתו בכוחות היבשה, 29% - בחיל הרפואה, 11% - בחיל הקשר, 10% - ביחידות נ"מ, 6% - בחיל האוויר. יהודים רבים מאד שירתו בחיל הרפואה ובחיל הנדסה. מספרם המדויק של היהודים בחיל הרפואה אינו ידוע, אך ידוע כי 6,000 מתוכם נהרגו בשדה הקרב. אחוזים גבוהים יחסית של היהודים בקרב המפקדים של חיל הנדסה מוסבר ברמת השכלתם הגבוה יחסית של היהודים. לפי הנתונים של מפקד האוכלוסין שנערך בברית המועצות בשנת 1939, כלל היהודים בברית המועצות מנו 1.78% של כלל אוכלוסייה. באותה העת חלקם בקרב בעלי השכלה אקדמאית הגיע עד ל-15.5% (171 אלף) ובנתון זה על היהודים עלו רק הרוסים (620 אלף) ואוקראינים (147 אלף). בצמרת צבא האדום שירתו 305 יהודים בעלי דרגות גנרלים ואדמירלים. 38 מתוכם נהרגו בשדות הקרב. חלוקת גנרלים יהודים לפי חילות הנה כדלקמן: הגנרלים בחיל היבשה: 92 הגנרלים בחילות הנדסה וחימוש: 34 הגנרלים בחיל התותחנים: 33 הגנרלים בחיל האוויר: 26 הגנרלים בחיל השריון: 24 הגנרלים בחילות סיוע הלחימה של חיל האוויר: 18. 9 יהודים פקדו בארמיות ובציים, 8 מלאו התפקידים של ראשי מטות של חזיתות והפיקודים האזוריים, 12 פקדו בקורפוסים, 64 – בדיוויזיות בחילות השונים, 52 פקדו בבריגדת השריון. 132 גנרלים יהודים לחמו ופקדו ביחידות קרביות.
המבצעים הראשונים אשר הוכתרו בהצלחה בשנת 1941 – שנת תבוסה כוללת של צבא האדום – פרי יוזמתם וניהולם של היהודים: מפקד העוצבה הגנרל מיכאל חלבלוביו ניהל מתקפת נגד הראשונה במלחמה ההיא בפאתי העיר גרודנו (בקרב ההוא הוא עצמו נפל). המפקד של הקורפוס ה-25 חיל השריון גנרל סמיון קריבושיין הצליח לעצור לפרק זמן מה את התקפת הגרמנים ביולי 1941 באזור העיר מוהילב. הקורפוס של קריבושיין זכה לכינוי "משוריין ומיוהד" כי הרי ראש מטה שלו היה קולונל לימברג, סגן המפקד היה קולונל ליבשיץ ובשתי הבריגדות בקורפוס פיקדו קולונלים יבסיי גריגורייביץ' ויינרוב ואברם טיומניק – כולם יהודים. קצינים וחיילים רבים בקורפוס זה היו גם יהודים.
15 יהודים פיקדו בצוללות ושבעה מתוכם נהרגו בקרבות. שלושה מתוכם זכו בעיטור הגבורה הגבוה של ברית המועצות: גיבור ברית המועצות.
7 יהודים הועלו לאחת הדרגות הגבוהות ביותר בצבא הסובייטי – הגנרל-קולונל: גריגורי שטרן (כיהן כמפקד חזית המזרח הרחוק), יעקב סמושקביץ' (כיהן כמפקד חיל האוויר הסובייטי), ולדימיר קולפקצ'י, יעקב קרייזר (כיהן כמפקד ארמיות: הארמייה ה-3, ארמיית המשמר ה-2, והארמייה ה-51), אלכסנדר צירלין, ליאונטי קוטלר, לב מכליס. שטרן וסמושכביץ' אשר הספיקו להילחם גם בקרבות במזרח הרחוק (1938) ונגד פינלנד (1940) הוצאו להורג על ידי סטלין ב-28 אוקטובר 1941 (אחר כך הם זוכו באופן מלא). הגנרלים קולפקצ'י, קרייזר, צירלין, וקוטלר זכו לעיטורי גבורה וכבוד רבים במהלך מלחמת העולם השנייה. הגנרל מכליס בהיותו קומיסר במספר חזיתות, הטיל אימה ופחד על המפקדים ועל החיילים אשר קראו לו "מלשינו האישי של סטלין".
ד"ר אהרון שנייר מיד ושם טוען כי במהלך מלחמת העולם השנייה היהודים ניסו פעמים מספר להקים יחידות מיוחדות יהודיות במסגרתו של צבא האדום לדוגמת יחידות לאומיות אחרות – ליטאית, פולנית, לטבית, ארמנית ועוד. כך למשל אחר שחרורה מכיבוש הנאצים של העיר קרסנודר והיוודע על פשעיהם המצמררים, קומיסר הדיוויזיה של צבא האדום מורגוליס אמר: "לו היה לעמנו גדוד השריון, המנוולים הגרמנים לא היו מעזים לערוך רצח עם כזה. אנו זקוקים לכוחות הלחימה היהודים! יש להקים יחידות קרב משלנו כדוגמתן של היחידות האסטוניות וליטאיות!" אך שלטונות ברית המועצות דחו כל יוזמות מסוג זה. עם זאת, בדיוויזיה הליטאית ה-201 למשל 17% חיילים ומפקדים היו יהודים, כולם התגייסו בהתנדבות. ביחידות אשר בהן אחוז היהודים היה גבוה במיוחד השפה המדוברת הכמעט רשמית הייתה יידיש. מפקד הדיוויזיה הראשון הקולונל יאן וייקין טען בשנת 1966 כי חלקם של היהודים בקרב לוחמי הדיוויזיה הגיע עד ל-30%. בדיוויזיה הליטאית ה-16 כמות היהודים הגיעה ל-33% והדיוויזיה ההיא כונתה "הדיוויזיה היהודית ביותר בצבא האדום".
- מעשי גבורה הבולטים ביותר של לוחמים יהודים
החייל אברם לווין ב-22 פברואר 1942 כיסה בגופו את חרך הירי של הבונקר הגרמני ונהרג. מעשי גבורה זהים ביצעו עוד 4 יהודים ובכך הם כולם קדמו למעשה של החייל הרוסי אלכסנדר מטרוסוב אשר הפך לסמל גבורת הלוחמים של צבא האדום. סמל הגבורה האחר היווה המעשה של הטייס ניקולי גסטלו אשר כיוון את מטוסו שהופל על ידי הגרמנים אל תוך השיירה של כוחות היבשה של האויב. את מעשה גבורה זה ביצע בו-זמנית הטייס היהודי יצחק פריסייזן וכעבור זמן מה מעשי גבורה זהים ביצעו טייסים יהודים יצחק אירז'ק, זינובי לוויצקי, יצחק שוורצמן, איליה קטונין ואחרים. סך כל 11 טייסים יהודים ביצעו מעשי גבורה כגון אלה. מפקדת גדוד חיל היבשה נחום פייסחובסקי הסתער ראשון והוביל את גדודו אחריו למתקפה על הרייכסטאג. בהסתערות הוא נפצע בפעם בשמינית – הפעם באורח קריטי. מעשה גבורה זה זכה לעיטור גיבור ברית המועצות. מרשל גיאורגי ז'וקוב בספר זיכרונותיו בשנת 1961 כתב כי מעשה גבורה זה נחרט בזיכרונו וגם מעשה גבורה של טוראי יפים דיסקין אשר בהיותו פצוע קשה לא עזב את שדה הקרב בו הוא הצליח לחסל 7 טנקים גרמנים.
- החיילים היהודים שנפלו בשבי
.jpg)
לצבא הגרמני ניתנה פקודה לחסל כל חייל יהודי הנופל בשבי. יהודים שלא זוהו ככאלה ונרצחו במקום נפילתם בשבי הובאו למחנות השבויים בהם אותרו והוצאו להורג באופן מיידי או הועברו למחנות השמדה. הוצאות להורג המוניות של השבויים היהודים החלו ביום הראשון של מתקפת הגרמנים לברית המועצות, כלומר ב-22 ביוני 1941 – חודשים רבים עד לוועידת ואנזה ויומיים טרם התחלת הוצאות להורג המוניות של אזרחים יהודים. כמעט כל יהודים אשר נלקחו בשבי על ידי הגרמנים במדי צבא האדום נרצחו. יצוין כי לפי עדויות רבות את חבריהם היהודים הסגירו לגרמנים השבויים האחרים.
- הלוחמים היהודים במחתרות ובגדודי הפרטיזנים
בפעילותה של מחתרת העיר מינסק פקד ישי קזינץ אשר הוצא להורג על ידי הגרמנים ב-7 מאי 1942. ב-8 מאי 1965 הוא זכה אחרי מותו לעיטור גיבור ברית המועצות. קזינץ הנו האזרח היהודי היחיד אשר זכה לתואר גיבור ברית המועצות. מחתרות הוקמו בגטאות רבים. רק בגטו מינסק פעלו 22 קבוצות מחתרתיות שמנו כ-300 איש ואשר פעילותן ריכז מיכאל גבלייב. בגטו בעיירת גלובוקי בשנת 1943 נערך המרד, אותו יזם ובו פיקד יהודי בשם ליברמן. בקרב נגד כוחות הצבא הגרמני וכוחות המשת"פים היהודים הצליחו לחסל יותר מ-100 לוחמי אויב. הגרמנים נאלצו להזעיק לסיוע בדיכוי המרד כוחות השריון והתותחים. רוב היהודים בגטו במהלך דיכוי המרד נרצחו או הוצאו להורג, אך חלקם הצליחו לברוח ליערות הסמוכים. המפקד ליברמן נרצח בקרב.
רוב פעילותם של יהודים פרטיזנים התנהלה בשטחה של בלארוס ובאופן בולט פחות באוקראינה וליטא. רובם ככולם של היהודים הפרטיזנים היו פליטים מגטאות. גדוד הפרטיזנים הגדול ביותר הוקם בשנת 1941 על ידי האחים בלסקי אחרי שהם הצליחו לאסוף ביערות בלארוס יהודים רבים שברחו מגטאות ומגאי ההריגה. הגדוד פעל בהצלחה ניכרת עד לשחרורה של בלרוס מהכיבוש הנאצי בשנת 1944 ומנה 1200 איש מתוכם 350 לוחמים. לתהילה רבה זכה גם הגדוד בפיקודו של שלום זורין אשר מנה 600 איש. יצוין כי פלוגה אחת בגדוד הזה אשר מנתה 137 לוחמים הורכבה מנשים וילדים. בשטחה של ליטא אחרי חיסולו של גטו וילנה פעל גדוד הפרטיזנים בשם "נקמה" ובו פיקד אבא קובנר. כ-4000 יהודים לחמו בגדודי הפרטיזנים אשר פעלו באוקראינה. 26 יהודי אוקראינה פקדו בגדודי הפרטיזנים. 70 גדודי פרטיזנים אשר פעלו בכל שטחה הנכבש של ברית המועצות היו יהודים על טהורה ובהם לחמו כ-4000 איש. סך כל היהודים אשר לחמו בגדודי הפרטיזנים בשטחה של ברית המועצות הגיע עד ל-49 אלף איש.
- עיטורי גבורה וכבוד[3]
131 יהודים זכו לתואר ועיטור הגבורה הגבוה ביותר של ברית המועצות – גיבור ברית המועצות, מתוכם 45 – אחרי מותם. בשנים אחרי תום המלחמה עיטור זה הוענק לעוד 26 יהודים ומניינם הכולל הגיע עד ל-157. הגנרל דוד דרגונסיק זכה לעיטור זה פעמיים. סך כל היהודים שזכו בעיטורי גבורה שונים על מעשי גבורתם בעת המלחמה הגיע ב-1 אפריל 1946 ל-123,822, ובהתחשב בהענקת העיטורים בתקופה שאחרי המלחמה ל-160,772.
מפקד הפרטיזנים יבגני וליינסקי זכה לשלושה עיטורי הגבורה של ברית המועצות ולחמישה עיטורי הגבורה של צ'כוסלובקיה (כולל הגבוה ביותר – גיבור צ'כוסלובקיה). מנהיג הלוחמים נגד הנאצים ואחר כך מנהיג יוגוסלביה יוסיפ טיטו באופן אישי העניק התואר ועיטור הגבורה הגבוה ביותר של יוגוסלבי – גיבור יוגוסלביה לקפטן צבא האדום היהודי בשם פיוטר אורנסיק (אשר פעל בגדוד הפרטיזנים בכינוי מפקד הגדוד פיירו רוסו"). פיוטר אורנסקי בימים הראשונים של המלחמה נפל בשבי הגרמני אך הצליח לברוח ממחנה השבויים ועד תום המלחמה לחם בגדודי הפרטיזנים ביוגוסלביה.
עבודה בעורף
תרומתם של היהודים במאמץ המלחמתי של ברית המועצות הייתה ענקית לא רק בחזיתות המלחמה, אלא גם בעורף. התרומה הבולטת ביותר תרמו מהנדסים ומדענים יהודים אשר פיתחו סוגים חדשים רבים של אמצעי הלחימה. בתוכם יוצרי מטוסים חדשים סמיון לבוצ'קין, מיכאל מיל ומיכאל גוריביץ, יוצרי טנקים חדשים יעקב ברן, בוריס צ'רנייק, ויוסף קוטין, ממציאי ויוצרי קטיושות ליאוניד שוורץ, משה קומיסרצ'יק, יעקב שור, מיכאל לוין ואחרים. התרומה הבולטת ביותר נתרמה גם על ידי מדענים יהודים כגון אברם יופה, אברהם אליקנוב, בנציון וול, אלכסנדר מינץ, יעקב זלדוביץ', יולי חריטון.
יהודים רבים ניהלו ענפי התעשייה הצבאית ומפעילים ענקיים, בתוכם שר החימוש בוריס וניקוב, מנהל מפעל הטנקים ע"ש קירוב ושר ענף בניית הטנקים יצחק זלצמן ורבים אחרים. יותר מ-180 אלף יהודים מהנדסים ומדענים זכו בתוארי הכבוד של ברית המועצות עבור תרומתם למאמץ המלחמתי בעורף, כ-50 מתוכם זכו גם לדרגול הגנרלים.
- הוועד היהודי האנטי-פשיסטי
ב-7 אפריל 1942 פורסמה בעיתונות הסובייטית ההודעה הרשמית על הקמתו של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי וההצהרה מטעם הוועד "קול קורא ליהודי העולם כולו", בו יהודי ברית המועצות פנו ליהדות העולמית בקריאה לתרום כמה שאפשר לסיוע במאמץ המלחמתי של ברית המועצות. על ההצהרה חתמו 47 יהודי ברית המועצות הידועים ביותר. קול קורא זה זכה להיענות רבה בקרב יהדות ארצות מערב: בארצות הברית הוקמה מועצת היהודים למען מתן הסיוע למאמץ המלחמתי של רוסיה ובראש המועצה כאמור עמד לא אחר אלא פרופ' אלברט איינשטיין. ועדת דומה הוקם גם בארץ ישראל המנדטורית הידוע בשם "ליגת ה-V" ( על שם המלה האנגלית victory - ניצחון).
בראש הוועד היהודי האנטי-פשיסטי עמד המנהל האמנותי של התיאטרון היהודי הממלכתי שלמה מיכאלס ופעילותו ריכז בגן שר החוץ של ברית המועצות ויו"ר הלשכה הממשלתית של ברית המועצות למידע שלמה לוזובסקי.
הוועד היהודי האנטי-פשיסטי הצליח לגייס תרומות בסך 16 מיליון דולר ארצות הברית, מתוכם 15 מיליון – בארצות הברית עצמה ובקנדה, 1 מיליון ממקסיקו, 750 אלף דולר – בארץ ישראל. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי גייס גם תרומות לא כספיות רבות כגון רכבים, ציוד רפואי, ביגוד. עיתון פראבדה בשנת 1943 כתב כי שלמה מיכואלס הצליח לשכנע את הג'וינט האמריקאי לפתוח בקמפיין התרמה למען רכישת אלף אמבולנסים בשביל צבא האדום. התרומות אשר גייס ג'וינט לבקשתו של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי נרכשו אלף מטוסי קרב, 500 טנקים, לברית המועצות נשלחו גם שתי אוניות עם מטען תרופות ומזון. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי תרם רבות גם למען גיוס דעת הקהל בעד פתיחתה של החזית המערבית נגד הגרמנים.
האנטישמיות בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה
האנטישמיות בברית המועצות במהלך תקופה כאמור באה לידי ביטוי בכדלקמן:
- פוגרומים ורציחות המוניות של היהודים על ידי המשת"פים של הנאצים בשטחה הנכבש של ברית המועצות ובהסגרה לידי הרוצחים של היהודים המסתתרים
- סיוע לנאצים בזיהוי היהודים בקרב שבויי המלחמה
- דחיית פניותיהם של היהודים להתקבל לשורות גדודי הפרטיזנים והרחקתם של היהודים שהצליחו לברוח מגטאות, עינויים ואף הוצאתם להורג בתור "מרגלי הגרמנים".
בשטחה של ברית המועצות הלא הכבוש פוזרו שמועות על כך "שיהודים פחדנים ולא רוצים להילחם", שהם רובם ככולם מתחמקים משירות ביחידות קרביות ומסתתרים בעורף וכדומה. אי העלאת היהודים בדרגות, סירוב להעניק עיטורי הגבורה על מעשי גבורתם הבולטים של היהודים וכיוצא בזה כך טופח והוחדר לתודעה המונית השקר על היעדרותם כביכול של היהודים בחזיתות מלחמת העולם השנייה – המיתוס הקיים עד עצם היום הזה הן בתודעה ההמונית והן בספרות הרוסית (למשל בספרו של אלכסנדר סולז'ניצין "200 שנה יחד" המוקדש ליחסו של העם הרוסי כלפי היהודים). בקרב האוכלוסייה הסובייטית היה מקובל לקבוע כי "יהודים לוחמים בחזית טשקנט" – רמז גס לכך שיהודים רובם ככולם מסתתרים כביכול בעורף. אך אפילו הסטטיסטיקה הסובייטית הרשמית סותרת את קביעות שקריות כגון אלו: כאשר שיעור האבדות בקרב כלל לוחמי החזית הגיע בצבא האדום עד ל-20%, בקרב לוחמים היהודים הוא הגיע עד ל-40%. היחס כזה היה בלתי אפשרי לו רוב היהודים שירתו ביחידות סיוע הלחימה ובעורף.
בדיווחים רבים צויין כי הפרטיזנים מסרבים לעזור ליהודים. היו אף מקרים בהם הפרטיזנים גזלו את הנשק שהיה בידי היהודים הבורחים מנאצים ושלחו אותם חסרי האונים חזרה לגטאות. האנטישמיות בקרב הפרטיזנים נפוצה עד מאוד. גדודי פרטיזנים אחדים מקבלים את היהודים לשרותיהם, באחרים את היהודים מוציאים להורג או שולחים חזרה לגטאות. בפקודה הרשמית מטה הלוחמה הפרטיזנית מ-2 אפריל 1944 נאמר: "נתגלו מקרים רבים של הטרור ההמוני כלפי פרטיזנים יהודים שבוצע על ידי חבריהם הפרטיזנים, שלילה בלתי חוקית של נשקם, הרעבתם והפשטתם מהלבוש.”
בשטחה הנכבש של ברית המועצות האנטישמיות הייתה כה נפוצה וכה חזקה, שראש המחתרת בעיר מוהילב קזימיר מוטה כתב: "בהתחשב באווירה השולטת בקרב אוכלוסייה המקומית לא יכולנו להגן על היהודים בגלוי בחומרי ההסברה שהפצנו כי הדבר היה עלול לגרום להפניית עורף כלפינו גם מצד האנשים התומכים בשלטון הסובייטי".
שלטונות ברית המועצות הפיצו הוראות גם רשמיות וגם לא רשמיות להפחית עד כמה שאפשר את כמות היהודים הזוכים לעיטורי גבורה. גנרל-קונונל אלכסנדר שרבקוב – המפקד האגף הפוליטי של צבא האדום בשנת 1943 הפיץ הוראה: "עיטורי הגבורה יוענקו לנציגי כל העמים, אך יש להגביל את כמותם של היהודים הזוכים בהם".
על סמך כל הנתונים האלה ואחרים רבים ההיסטוריון יוסף קרמנצקי קבע: כשאנו חוקרים את תפקידם של היהודים במלחמה ההיא, איננו יכולים לברוח מהמחשבה על כך שהם נאלצו להילחם לא רק נגד האויב הגלוי בצורת נאצים אלא גם נגד האויב הבלתי נראה אך מורגש היטב – האנטישמיות של שלטונות ותושבי ברית המועצות עצמה".
יהודי ארצות הברית
בצבא ארצות הברית לחמו 556 אלף יהודים – 13% מכלל אוכלוסייה היהודית של ארצות הברית. חלוקתם לחילות הייתה כדלקמן: 81% - בחיל היבשה, 16% - בחיל הים, 2% - בחיל הנחתים ו-1% - בחיל האוויר. 11,350 חיילים וקצינים יהודים נפלו בשדות הקרב, יותר מ-27 אלף נפצעו באורח קשה או נפלו בשבי. 61,567 לוחמים יהודים זכו בעיטורי גבורה. יהודים רבים בצבא ארצות הברית היו מצביאים, בתוכם 6 שירתו בדרגת ג'נרל-מייג'ור, 13 בדרגת סגן אלוף, 2 בדרגת אדמירל ו-2 בדרגת קונטר-אדמירל. סך כל היו 23 גנרלים יהודים. 3 יהודים – סגן ריימונד זוסמן, סרן בנג'מן סלומון וסמ"ל ראשון אייסידור יאכמן זכו בעיטור הגבורה הגבוה ביותר של ארצות הברית – מדליית הכבוד.
מפקד דיביזיית השריון ה-3 מוריס רוז היה מצביא דגול. הוא נפל בקרבות בהרי ארדן ב-31 מרץ 1945. רוז הוכר כגיבור האומה האמריקאית, על שמו נקראו רחובות ובתי ספר במדינת קונטיקט, ובעיר מולדתו דנבר הוקמה אנדרטה לזכרו.
ג'נרל-לייטננט היהודי מארק קלארק זכה לעיטורי גבורה וכבוד רבים בארצות הברית ובמדינות אחרות, הוא פיקד בארמיות ה-5 וה-7 של צבא ארצות הברית והחל מדצמבר 1944, מונה למפקד של כוחות היבשה של בעלות הברית באיטליה. על שמו נקרא אחד הגשרים בוושינגטון.
יהודי אחר – קונטר-אדמירל בן מורל פיקד בכל כוחות ההנדסה של חיל הים האמריקאי ("דבורות הים"). הוא זכה בעיטורי גבורה וכבוד רבים של ארצות הברית, בריטניה וצרפת. תהילה רבה רכשו המפקד של דיוויזיות ה-5 וה-77 של חיל רגלים ג'נרל-מייג'ור ג'וליוס אוקס-אדלר, והמפקד של הארמיות האוויריות ה-4 וה-12 ג'נרל אדברד מוריס.
טייס הקרב ליאון פרנקל טיבע ספינת הקרב היפנית "יהאג'י" וזכה לעיטורי גבורה רבים. תת-קולונל רוברט רוזנטל התגייס בהתנדבות לחיל האוויר, זכה ב-16 עיטורי גבורה, הפציץ בשנת 1945 את ברלין ואחרי תום המלחמה השתתף כסגן התובע מצד ארצות הברית במשפטי נירנברג. בצבא ארצות הברית שירתו 311 רבנים צבאים, 8 מתוכם נפלו בשדות הקרב. הנשיא הארי טרומן כתב ב-8 דצמבר 1945:
- "הפטריוטיות וגבורתם של אזרחינו בני הדת היהודית הם נשוא גאוותנו ומכה קשה על כל אויבינו ושונאינו".
יהודי גרמניה רבים אשר הצליחו לברוח מהנאצים והיגרו לארצות הברית שירתו בכוחות ההסברה בלוחמה הפסיכולוגית נגד כוחות הגרמנים. חיילים יהודים בצבא ארצות הברית אשר נפלו בשבי, לא הופלו לעומת שבויים אחרים. כמעט בכל מקרים שבהם שבויים האמריקאים נלכדו, הם לא הסגירו את היהודים, על אף כל ניסיונות של הנאצים לזהות אותם ולהפריד בין השבויים. רוב חיילים האמריקאים אשר נפלו בשבי נשארו בחיים עד תום המלחמה וזכו לשחרור.
פיתוחים מדעיים
יהודים ומדענים ממוצא יהודי השתתפו בארצות הברית בפיתוחים מדעיים לטובת ניצחון ארצות הברית. אלברט איינשטיין בשנת 1939 כתב בהשפעת עמיתו, לאו סילארד איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט, בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני, דבר שדירבן את הנשיא רוזוולט להחיש את ייצורה של פצצת האטום. בפרויקט מנהטן השתתפו גדולי המדענים באותה עת, שרובם היו יהודים או ממוצא יהודי: המנהל המדעי של הפרויקט רוברט אופנהיימר, הפיזיקאים יוסף רוטבלט, נילס בוהר, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר והאנס בתה; והמתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם.
יהודי בריטניה
אין נתונים סטטיסטיים הרשמיים לגבי מניינם של היהודים בצבא בריטניה. לפי הנתונים של הרב הצבאי הראשי של צבא בריטניה ישראל ברוד, בצבא בריטניה שירתו יותר מ-62 אלף יהודים, קרי 13% מכלל האוכלוסייה היהודית של בריטניה. 5 לוחמים יהודים זכו לעיטורי גבורה הגבוהים ביותר של בריטניה, 62 קצינים יהודים זכו לעיטור "הצלב הצבאי", ו-411 חיילים יהודים זכו במדליה צבאית. עיטור הכבוד והגבורה "על הגבורה והצטיינות בלתי רגילה" קיבלו קצינים יהודים כדלקמן: הטייסים יצחק קורמן, דוד גולדברג, הרולד רובין, אוטו שטיינברג, הצנחן אבא קנדיוטי, וקציני חיל רגלי מאיר מדין ומורטון מנדל. הגדוד בו פיקד מורטון מנדל היה הכוח של בעלות הברית הראשון אשר דרך על אדמת גרמניה. פעיל ציוני ידוע פרדריק הרמן קיש בימי המלחמה היה המהנדס הראשי של צבא בריטניה בצפון אפריקה. הוא הועלה לדרגת בריגדיר גנרל (מקבילה לדרגת תת-אלוף) ונהרג בשנת 1943 בתוניסיה. יהודי יליד העיירה סולוטבין בם לייב הוך לחם בצבא צרפת ואחר כך בצבא הבריטי, ואחרי תום המלחמה הוא הפך למיליונר, לנדיב ולאיל התקשורת בשם רוברט מקסוול. בימי המלחמה הוא זכה לעיטור גבורה "צלב מלחמה" והועלה לדרגת סרן. בצבאות של בעלות הברית שירתו גם 16 אלף יהודים מקנדה, 3 אלפים יהודים מאוסטרליה וניו זילנד, מאות יהודים מהודו ו-10 אלפים יהודים מדרום אפריקה.
בעיטורי גבורה וכבוד של האימפריה הבריטית זכו 178 יהודי קנדה ועוד 9 בעטורי גבורה של מדינות בעלות הברית האחרות. בעיטורי גבוהים זכו גם 60 לוחמים יהודים מאוסטרליה, 14 קצינים ו-222 חיילים יהודים מדרום אפריקה.
ממשלת בריטניה הגיבה בחריפות על ניסיונות הנאצים להפלות את השבויים הבריטיים היהודים, והזהירה את הגרמנים שהדבר ישפיע באופן מיידי וחמור ביותר, על גורלם ומצבם של השבויים הגרמנים המוחזקים בידי הבריטים. מאז הגרמנים התייחסו ליהודים מהצבא הבריטי שהוחזקו בשבי באופן סובלני למדי, ומצד חבריהם השבויים הבריטיים הלוחמים היהודים תמיד זכו לייחס ידידותי ומעודד.
היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית
לפי נתונים שונים בין 27 עד ל-40 אלף יהודים מארץ ישראל שירתו בצבא הבריטי. רבים מהם התגייסו בספטמבר 1944 לגדוד העברי (הבריגדה היהודית) אשר מנה 5,000 לוחמים והיווה הכוח היהודי הלאומי היחיד בכל צבאות בעלות הברית. מכיוון שעל ארץ ישראל המנדטורית, להבדיל משאר חלקי האימפריה הבריטית לא חל חוק גיוס חובה, כל לוחמי הבריגדה היו מתנדבים. כבר באוגוסט 1940 יהודים מתנדבים הרכיבו 15 פלוגות אשר נשלחו יחד עם כוחות הצבא הבריטי האחרים ללוב ולמצרים. הגדוד היהודי תחת פיקודו של מייג'ור משה ליבמן לחם בקיץ 1942 בקרב אל עלמיין הראשון. בפברואר-מאי 1945 הגדוד העברי לחם באיטליה במסגרתה של הארמייה הבריטית ה-8. 668 לוחמים יהודים מארץ ישראל נפלו בשדות הקרב. הפיקוד הצבאי הבריטי אירגן גם שיגור הצנחנים היהודים מארץ ישראל למען פעילויות חבלה בעורף הנאצי בסלובקיה, הונגריה ויוגוסלביה בשנת 1944. שתי נשים מתוך הקבוצה הזו זכו בתהילה מיוחדת: חנה סנש וחביבה רייק. שתיהן נתפסו על ידי הנאצים ונרצחו. בסך הכל מתוך 32 צנחנים יהודים מארץ ישראל נפלו 7 אנשים.
יהודי ארץ ישראל דוברי גרמנית שירתו גם בקבוצת החקירות המיוחדת אשר ביצעה מספר משימות סודיות בעורף הצבא הגרמני בצפון אפריקה. יהודים אלה שירתו גם כיחידה מס' 3 של הבריגדה ה-10 של כוח הקומנדו הבריטי וביחידות בריטיות מיוחדות אחרות. גולדה מאיר בספר הזכרונות שלה כתבה: "הבריטים התנגדו באופן נחרץ לגיוסם של מתנדבים יהודים (אף על פי שסך כל 130 אלף נרשמו כמתנדבים) והמציאו מסכת שלמה של מכשולים על מנת להגביל את רישומם של יהודי היישוב. בין השאר שלטונות הבריטים עמדו על כך שמניין הנרשמים היהודים יהיה זהה לזה של הערבים. עשרות אלפים יהודי ארץ ישראל צעירים אשר לא הצליחו להתגייס לשורות הצבא הבריטי, עבדו כל ימי המלחמה בתור נהגים צבאיים בכוחות סיוע הלחימה וחיל הרפואה. כמובן הם נקראו לא יהודים אלא "פלסטינים" והם לא זכו לכבוד מיוחד, אך הם לפחות שירתו בצבא."
רעיון הקמתו של הכוח היהודי מיוחד נתקל בהתנגדות נחרצת של ערביי ארץ ישראל ולכן הבריטים הביעו זהירות יתרה בעניין. הנציב הבריטי הרולד מקמייקל חשש שכוחות הלחימה היהודים אחרי תום המלחמה יפנו את נשקם נגד הבריטים בלחימה נגד שלטונות המנדט. בה בעת צ'רצ'יל צידד להקמתם של הכוחות היהודים והציע להקים אותם עוד בשנת 1939 "על מנת להשליט חוק סדר בארץ ישראל ולפנות את החיילים הבריטים הממוקמים שם למען הלחימה באירופה". דווקא צ'רצ'יל עמד על כך שתוקם הבריגדה היהודית.
יהודים בארצות אירופה שנכבשו על ידי הנאצים
היהודים שנמצאו בשטחה של אירופה הכנבשה על ידי הנאצים נרדפו ונרצחו בשיטתיות הזדונית. יהודים רבים לחמו בצבאות המדינות שהובסו על ידי הגרמנים ואחר כיבושן לחמו במחתרות ובגדודי הפרטיזנים. בארצות שנכבשו בראש ובראשונה בשטחה של פולין הנאצים הקימו גטאות ואחר כך גם מחנות השמדה, בהם הם הביאו לידי מימוש את מדיניות "הפתרון הסופי". סך הכל הוקמו 800 גטאות בהם הוחזקו בתת-תנאים לא פחות ממיליון יהודים. רוב היהודים אשר הובלו לגטאות באירופה נרצחו על ידי הנאצים והמשת"פים שלהם. הראשונים שדוכו היו פליטים יהודים אשר ברחו מגרמניה לארצות שונות והיהודים שגרו בשטחים שנכבשו. בגטאות ובמחנות השמדה הוקמו מחתרות ונערכו המרדות. הידוע מכולם הנו המרד בגטו ורשה אשר נמשך כחודש ימים.
יהודי פולין
השואה על שטחה של פולין
ב-1 בספטמבר 1939 כוחות הגרמנים פלשו לפולין וכך החלה מלחמת העולם השנייה. באותו יום החלה גם זרימתם של פליטים יהודים מפולין מזרחה, לשטחה של ברית המועצות. בשלב ראשון שלטונות ברית המועצות לא מנעו כניסתם לשטחה של יהודי פולין, אך מאוחר יותר הגבול נסגר בפניהם והם נאלצו לחזור לאזורי מגוריהם אשר כבר נכבשו על ידי הנאצים. ב-21 בספטמבר 1939 החל גירושם של היהודים המתגוררים בפולין ובאזורים אחרים אשר סופחו לגרמניה. בתקופה בין אוקטובר 1939 למרץ 1940 95 אלף יהודים גורשו לאזור ליובלין מדנציג, מפרוסיה המערבית, מפוזנן, משלזיה המזרחית, מווינה ומאוסטרבה. בתחילתה של שנת 1940 נרשמו בבלרוס (ברית המועצות) 65,796 פליטים יהודים שבאו מפולין. סך כל יהודים אשר ברחו מפולין לברית המועצות במהלך חודש ספטמבר 1939 מסתכם בכ-300 אלף איש. במהלך סתיו וחורף 1939 כ-15 אלף יהודי פולין ברחו לליטא ומצאו מקלט זמני בווילנה. אחרי כיבוש פולין הנאצים החלו להקים בשטחה גטאות ומחנות השמדה. החל מפברואר 1942, מיד אחרי ועידת ואנזה, בשטחה של פולין נערכו רציחות המוניות של היהודים. מחנה השמדה הראשון אשר החל לפעול בדצמבר 1941 הוקם בחלמנו. מחנות השמדה הגדולים ביותר בשטחה של פולין היו אושוויץ, מיידנק, בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור. במהלך מבצע ריינהרד שנערך מיולי 1942 עד אוקטובר 1943 בשלושת מחנות השמדה (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה) נרצחו יותר מ-2 מיליון יהודים וכ-50 אלף צוענים אשר הובאו למחנות אלה מ-5 אזורים של פולין (ורשה, ליובלין, ראדום, קרקוב וגליציה). הגטו האחרון בשטחה של פולין נותר בעיר קילצה עד לאוגוסט 1944 כאשר תושביו הובלו לאושוויץ. להשמדה המונית של היהודים בפולין סיעו באופן פעיל פולנים עצמם. ב-10 יולי 1941 פולנים ערכו פוגרום בכפר יידוובנה, הם רצחו כמה מאות יהודים, תפסו את כל מי שנשאר ושרפו אותם בעודם חיים. בפוגרום ההוא נרצחו 1,500 יהודים כולל נשים וטף. מאידך, פולנים רבים ניסו להציל יהודים. ממשלת פולין בגולה הקימה על מנת זה ארגון מחתרתי "ז'גוטה" ( ראשי תיבות בפולנית Rada Pomocy Żydom- מועצת הסיוע ליהודים). מ-3.3 מיליון יהודים אשר גרו בשטחה של פולין ביום תחילתה של מלחמת העולם השנייה בעת המלחמה נרצחו 2.8 מיליון איש, כלומר 85%. במחנות השמדה בשטחה של פולין נרצחו מיליוני יהודים מכל ארצות אירופה שנכבשו על ידי הנאצים וממדינות בעלות ברית של גרמניה.
השתתפות היהודים במאבק נגד הנאצים
- יהודי פולין בצבא פולין
כ-140 יהודים שירתו בצבא פולין ביום תחילת מלחמת העולם השנייה ובקרבות נגד כוחות הגרמנים במהלך ספטמבר 1939 נהרגו כ-35 חיילים וקצינים יהודים אשר לחמו במדי צבא פולין. אחרי כיבושה וחלוקתה של פולין כ-30 אלף יהודי פולין מצאו את עצמם משרתים בשורות צבא האדום ו-14 אלף בשורות צבא שחרור פולין (סך כל לוחמים בה היו 72 אלף) אשר הוקם בצרפת. 438 קציני צבא פולין יהודים אשר נפלו בשבי הסובייטי אחרי פלישתו של צבא האדום לאזורים מזרחיים של פולין במחצית השנייה של ספטמבר 1939, נורו למוות ביער קטין ואתרי השמדה אחרים במסגרת מבצע חיסול המוני של קציני צבא פולין אשר נערך על ידי הבולשת של סטלין באביב 1940. בשנת 1944 כאשר שלטונות ברית המועצות הקימו על שטחה את צבא פולין החדש, מתוך 598 קצינים בו 203 היו יהודים ואחד היוזמים של הקמת הצבא הזה היה גנרל קרול סברצ'בסקי, יהודי אשר אחר כך הפך למפקד הארמייה ה-2 של צבא פולין. יותר ממאה לוחמים יהודים בצבא פולין החדש זכו לעיטורי גבורה וכבוד פולניים וסובייטיים וסרן יוליאוש חיבנר זכה לתואר גיבור ברית המועצות. חיבנר היה יהודי בעל אזרחות זרה היחיד אשר זכה לתואר הגבוה הזה. במקביל בשטחה של ברית המועצות הוקם צבא פולין בפיקודו של הגנרל אנדרס. הצבא בהסכמה עם ממשלת בריטניה נשלח להילחם בחזיתות מערביות וצפון אפריקאיות של מלחמת העולם השנייה. יהודי פולין רבים אשר פלטו לברית המועצות התפקדו לשורות הצבא הזה ובתוכם היה ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין. בהתחלה ביחידות צבא פולין בפיקודו של אנדרס היו מ-40 עד 60% יהודים מסך כל המתפקדים, אך כעבור זמן מה הפולנים נקטו מדיניות אשר מנעה מיהודים להתפקד לשורות הצבא הזה. בסוף שנת 1942 שיעור היהודים בצבא הזה היה כ-5%, סך הכל היו בו 4,401 יהודים כולל 143 קצינים. גדוד שלם המורכב מיהודי פולין לחם במדי צבא צרפת.
- המחתרות וגדודי הפרטיזנים
באזורים מרכזיים של פולין פעלו 27 גדודי פרטיזנים יהודים ו-13 "מעורבים" אשר בהם היה לא פחות משליש היהודים. עם זאת, היקף השתתפותם של היהודים במאבק הפרטיזנים בפולין היה קטן מאשר זה בברית המועצות וזאת משתי סיבות: ראשית, יהודים אשר הצליחו לברוח מגטאות בפולין לרוב נרצחו על ידי פולנים מקומיים ושנית, מפני שהמאבק הפרטיזני רחב ממדים החל בפולין בתקופה בה רוב רובם של היהודים כבר נרצחו. בתולדות הגבורה והגדולה האנושית נחרט המרד בגטו ורשה אשר אותו ניהל מרדכי אנילביץ'. המורדים היהודים כמעט בלי נשק הצליחו לעמוד כחודש ימים נגד גדודי אס.אס מקצועיים. ידוע על פעילותן הפעילה ולעיתים אף יעילה של מחתרות בגטאות קרקוב, סוסנובץ, טרנוב. המרד במחנה השמדה סוביבור – היחיד שהוכתר בהצלחה. על המרד ב-14 אוקטובר 1943 פיקד סגן צבא האדום היהודי בשם אלכסנד פצ'רסקי, וסגנו בפיקוד המרד היה בנו של הרב הפולני ליאון פלדחנגר. המרדות ידועות ומוצלחות פחות נערכו במחנות וגטאות כגון קרושין (16 דצמבר 1942), מינסק-מזובצקי (10 ינואר 1943), צ'נסטוחוב (25 יולי 1943), טרבלינקה (2 אוגוסט 1943), ביילוסטוק (13 אוגוסט 1943), קריכוב (16 אוגוסט 1943), לבוב-ינובסקי (18 נובמבר 1943). כמה אלפים לוחמים יהודים נטלו חלק פעיל במרד הכללי בוורשה שנערך בקיץ 1944. לכוחות אלה הצטרפה גם "הבריגדה היהודית הבינלאומית" המורכבת לרוב מיהודי יוון אשר שוחררו על ידי המורדים ממחנה כפייה גנסירובקה.
- חיילים יהודים בצבא פולין אשר נפלו בשבי
היחס של הנאצים כלפי שבויים יהודים בצבא פולין לא היה כמעט לא שונה מזה יחסם כלפי היהודים שנפלו בשבי במדי צבא האדום. לדעת הנאצים על השבויים הפולנים והסובייטים לא חלו התנאים של אמנת ז'נבה משנת 1929 וזאת מפאתן "אי קיומה של המדינה הפולנית". מניינם של חיילים יהודים במדי צבא פולין אשר נפלו בשבי הגרמני היה כ-60-65 אלף איש והיחס כלפיהם מוגדר בפקודה של ראש מטה הכללי הגרמני קייטל מ-16 נובמבר 1939. הם הופרדו משבויים אחרים והוחזקו בתנאי תת-תזונה. עד לאביב 1940 במחנות השבויים נרצחו או הומתו ברעב 25 אלף מתוך השבויים כאמור. אחר כך השבויים הפולניים הועברו למעמד אזרחים ולגבי יהודים משמעותו של מהלך זה הייתה העברה לגטאות ורציחתם יחד עם שאר יהודים. עד סוף המלחמה שרדו מאות ספורות של חיילים פולנים יהודים וכמעט 1,000 קצינים אשר הוחזקו בשבי על ידי הגרמנים בתנאים דומים לאלה של קצינים שבויים מצבאות אחרים.
יהודי צרפת
השואה בשטחה של צרפת
לפני מלחמת העולם השנייה בצרפת גרו כ-240 אלף יהודים בעלי אזרחות צרפתית. מעבר לזה לצרפת ברחו עשרות אלפים יהודים מגרמניה, אוסטריה, פולין וצ'כוסלובקיה. אחרי שצרפת נכבשה על ידי הגרמנים, ב-27 בספטמבר 1940 שלטונות הכיבוש פרסמו צו לפיו נערך מפקד של כל אוכלוסייה היהודית בצרפת. לפי המפקד נרשמו 287,982 יהודים אשר 60% מהם נמצאו על שטחה הצרפתי הכבוש ו-40% נמצאו תחת השיפוט של ממשלת משת"פים בראשותו של מרשל אנרי פיליפ פטן. ממשלת וישי (ממשלתו של פטן) הוציאה מצדה ב-2 באוקטובר 1940 "צו לגבי יהודים" (Statut de juifs).[4] ביוני 1941 הוצא צו נוסף אשר החמיר עוד יותר מצבם של יהודים.[5] שלטונות צרפת של וישי רדפו אחרי מהגרים יהודים אך התנגדו נחרצות לטרנספורט של יהודים בעלי אזרחות צרפתית. ב-29 במרץ 1941 הוקם הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים אשר עסק במסירת הרכוש היהודי שהוחרם לידי הגרמנים. ב-6 במאי פעילותה של הנציבות התפרשה גם על שטחה של "צרפת החופשית". בהתחלה יהודי צרפת חשבו שהרדיפות ייגעו רק על הפליטים ולא באזרחי צרפת. אך אלה שלא האמינו בכך כבר בסוף יוני 1940 (מיד אחרי תבוסתו של הצבא הצרפתי) הקימו ארגון "אמלו" למען מתן סיוע ליהודים. בשטח צרפתי הכבוש על ידי הגרמנים יהודים הבינו די מהר לאן הם פני דברים ובינואר 1941 הקימו את "הוועד המרכז של הארגונים ההתנדבותיים של אזור פריז" אשר ריכז את הפעילות המחתרתית של יהודים פליטים ואזרחי צרפת. הוועד בסיוע של ארגוני המחתרת האחרים ושל הכנסייה הקתולית סייע ליהודים לברוח מרדיפות ולעבור את הגבול עם מדינות נייטרליות. אך בדרום צרפת בשטחה תחת שיפוטה של ממשלת וישי יהודים אזרחי צרפת והפליטים לא הצליחו להתלכד. רק ארגון אחד בשם Œuvre de secours aux enfants, OSE (ארגון למען הצלת ילדים) עסק בהצלתם של ילדים יהודים – גם ארחי צרפת וגם בני פליטים. מספרם המדויק של יהודי צרפת שנספו בשואה טרם ידוע. הנתונים נעים בין 75,721 עד ל-150 אלף איש. המספר הקטן אינו לוקח בחשבון את היהודים אשר נעצרו וגורשו בתור פעילי המחתרת ואת היהודים אשר נספו בצרפת עצמה – הוא נוגע אך ורק ליהודים אשר גורשו מצרפת למנות השמדה. המחקרים מדברים על כך שיהודים בעלי אזרחות צרפתית ופליטים יהודים שהיו בשטחה של צרפת נרדפו במידה זהה.
- השתתפות היהודים במאבק נגד הנאצים[6]
כ-20 אלף יהודים גויסו לשורות צבא צרפת ועוד כ-10 אלפים התגייסו בהתנדבות. כ-700 יהודים שלחמו במדי צבא צרפת זכו לעיטורי גבורה וכבוד. מתוך אלף הזוכים ל"עיטור השחרור" 60 היו יהודים. 32 יהודים זכו ב"מדליית הכבוד", 24 זכו ב"מדליית הלוחם" ויותר מ-400 זכו ב"צלב הצבאי". חיילים יהודים שנפלו בשבי במדי צבא צרפת זכו לסיוע ותמיכה מצד חבריהם בני עמים אחרים. ידוע מקרה של המרדה במחנה השבויים ליד העיר שטאטגן בקיץ 1944 כמחאה על הרדיפות מצד מנהל המחנה אחרי שני שבויים יהודים. במסגרת הרזיסטנס הצרפתי הוקם Organisation Juive de Combat – הארגון היהודי הלוחם. ארגון זה ערך כ-2,000 מבצעים, בתוכם 750 פעולות חבלה במסילות ברזל ו-32 פיצוצים במפעלים צבאיים. יהודים רבים פקדו בארגונים מחתרתיים ויחידות גדולות של הרזיזטנס. אחד מהם היה היסטוריון מפורסם, הסרן של הצבא הצרפתי מרק בלוק. הוא נעצר על ידי הגסטפו ואחרי עינויים רבים הוצא להורג ב-16 יוני 1944. ביחידות הרזיסטנס אחדות אחוז חבריהם היהודים היה גבוה עד מאד. למשל בין 23 לוחמי מחתרת מיחידה בפיקודו של מיסק מנושיאן שהוצאו להורג על ידי הגרמנים, 11 היו יהודים. לא פחות מ-20% הלוחמים בגדודים הפרטיזנים שפעלו על שטחה של צרפת היו יהודים. בוועד הלאומי אשר היווה את הממשלה הזמנית של צרפת בחודשים אחרונים של המלחמה מתוך 16 חברים 3 היו יהודים. ב-25 באוגוסט 1944 גנרל שארל דה גול כאשר הוא פיקד במצעד הצבאי בפריז המשוחררת אמר: "בית הכנסת נתן לצרפת יותר לוחמים מאשר הכנסייה".
יהודי יוון
לפני פרוץ המלחמה ביוון גרו 77,377 יהודים. 12,898 מתוכם לחמו נגד הנאצים ובעלי בריתם במדי הצבא היווני. במהלך הקרבות בשנות 1940-1941 3,500 חיילי צבא יוון יהודים נפצעו ו-613 נהרגו. המפורסם ביותר מקרבם היה הקולונל מרדכי פריזיס אשר נהרג בקרב נגד הכוחות האיטלקים ב-5 דצמבר 1940 והוקמה לזכור אנדרטה בסלוניקי. הבריגדה ה-50 ממקדוניה זכתה לכינוי "גדודו של כהן" מפני שרבים מאד מקרב חייליה היו יהודים מסלוניקי. אחרי כניעתו של הצבא היווני המדינה חולקה לשלושה אזורי הכיבוש בין גרמניה, איטליה ובולגריה. באזור הכיבוש הגרמני רדיפות אחרי יהודים החלו באפריל 1941. במרץ 1943 כל היהודים אשר נמצאו באזור הכיבוש הגרמני הועברו לגטאות ואחר כך למחנות השמדה בפולין – 49,285 איש למניינם. את היהודים אשר נמצאו באזור הכיבוש האיטלקי החלו לגרש למנות השמדה רק אחרי כניעתה של איטליה וכיבושה על ידי הצבא הגרמני בסתיו 1943. שלטונות בולגריים מצדם גרשו למחנות השמדה את 7,122 יהודים ממקדוניה ו-4,221 יהודים מפראקיה. בתום מלחמת העולם השנייה בשטחה של יוון שרדו כ-10 אלפים יהודים.
לפי הערכות שונות בין 1300 לבין 2000 יהודי יוון התפקדו לגדודי הפרטיזנים בשנת 1941 ולחמו נגד כוחות הכיבוש. בבסלוניקי ובתסליה הוקמו גדודי פרטיזנים יהודים. באתונה ובערים אחרות פעלה מחתרת יהודית. פדלמרשל הבריטי הנרי מייטלנד וילסון הביע הערכה מיוחדת לפרטיזנים יהודים על עזרתם בשחרורה של יוון מכיבוש הגרמני. 135 יהודים מיוון ערכו מרד באושוויץ והשמידו שתי משרפות. הגרמנים נאלצו להזעיק לעזרה בדיכוי המרד הזה אפילו כוחות האוויר. יהודי יוון שהצליחו לברוח ממחנות השמדה בשטחה של פולין השתתפו במרד בוורשה בשנת 1944.
יהודי צ'כוסלובקיה
מיד אחרי פירוקה של צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים בשנת 1938 (עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה) שטחה של צ'כיה סופח לגרמניה, ובסלובקיה הוקמה מדינה "עצמאית". בשני האזורים האלה הגרמנים מיד פתחו ברדיפות אחרי היהודים. עד לאיסור ההגירה מצ'כיה אותו הטילו הגרמנים באוקטובר 1941, הספיקו לברוח מצ'כיה 26,629 יהודים מתוך 118,310 אשר גרו שם. רוב רובם של אלה שנשארו בצ'כיה נספו בשואה. מניין יהודי צ'כיה הנספים הנו 75,765 – מתוכם 64,172 נספו במחנות השמדה ובגטאות, 6,392 נרצחו במחנה כפייה טרזיינשטד ו-5,201 נרצחו בשטחה של צ'כיה עצמה. אחרי מסירתו של חלק משטחה של סלובקיה להונגריה בנובמבר שנת 1938 בסלובקיה עצמה נשארו כ-90 אלף יהודים. אחרי הכרזתה של עצמאות סלובקיה וחתימת הסכם הברית עם גרמניה בשנת 1939 בסלובקיה החלו רדיפות אחרי היהודים. רכושם הוחרם וחולק בין סלובקים וגרמנים. ב-9 ספטמבר 1941 בסלובקיה נכנס לתוקף "חוק יסוד היהודים" – הקביל לחוקי נירנברג. בשנת 1942 54 אלף יהודי סלובקיה גורשו לפולין, רובם ככולם נספו במחנות השמדה. הכנסייה הקתולית הסלובקית התנגדה באופן נחרץ לגירוש היהודים. חלק פעיל בהפסקת הגירוש נטלה הקבוצה המחתרתית של הציונים אשר הקימה שיתוף פעולה עם פוליטיקאים סלובקיים מתונים וחשמנים, שיחדו את חלק מפקידים הגרמנים והעבירו מידע על השמדתם של היהודים המגורשים למדינות בעלות ברית ולארגונים יהודיים במדינות עולם. אולם, אחרי המרד הגדול בסלובקיה בשנת 1944 כ-13 יהודי סלובקיה גורשו למחנות השמדה. סך מניינם של יהודי סלובקיה אשר נספו בשואה הנו 70 אלף או 77% מכלל אוכלוסייה היהודית של המדינה.
יהודי צ'כוסלובקיה רבים לחמו נגד הנאצים בשטחה של פולין (במסגרת הלגיון הצ'כוסלובקי) ושל צרפת (במסגרת הדיוויזיה ה-1 הצ'כוסלובקית). 600 מתוך 1000 לוחמי הדיוויזיה היו יהודים. אחרי כניעתה של צרפת בריגדה הצ'כוסלובקית הוקמה באנגליה. הבריגדה השתתפה בפלישה לנורמנדיה ביוני 1944 ושליש הרכבה היו יהודים. 2,500 יהודי צ'כוסלובקיה לחמו במדי הצבא הבריטי בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ב-1 מאי 1942 בעיר בוזולוק בברית המועצות הוקם הגדוד הצ'כוסלובקי אשר מאוחר יותר גדל עד לבריגדה צ'כוסלובקית ואחר כך אף עד לקורפוס צ'כוסלובקי. ברגע הקמתו של הגדוד כאמור 286 מתוך 606 לוחמיו היו יהודים (42%). בשנת 1942 בשטחה של סלובקיה התפתחה התנועה הפרטיזנית ובגדודי הפרטיזנים הסלובקים לחמו כ-2,500 יהודים. כ-1200-1500 יהודים לחמו במרד הסלובקי הגדול בשנת 1944. הגדוד הפרטיזני היהודי בסלובקיה בפיקודו של אלכסנדר בכנר מנה כ-300 לוחמים. בגדודו של בכנר הייתה גם "פלוגה כשרה" המורכבת מיהודים חרדים – היחידה במנה באירופה כולה. יחד עם לוחמי המרד לחמו 5 יהודים שהוצנחו מארץ ישראל, 4 מתוכם נהרגו. בסלובקיה פעלו גם מספר קבוצות מחתרת וגדודים פרטיזנים קטנים יהודיים קטנים יותר.
יהודי יוגוסלביה
אחרי כיבושה של יוגוסלביה על ידי הגרמנים במאי 1941 כל רכושם של היהודים המקומיים הוחרם והם עצמם נשלחו לעבודות כפיה. באוגוסט 1941 יהודי סרביה רבים נעצרו על ידי הגרמנים. באוקטובר 1941 החלו הוצאות להורג המוניות. בנובמבר 1941 יהודי סרביה אשר שרדו גורשו למחנה ריכוז סיימישטה ליד בלגרד. כולם נרצחו במרץ-יולי 1942 בתאי גזים. רוב יהודי קרואטיה נרצחו על ידי בעלי בריתם של הנאצים המקומיים, אשר ניהלו מדיניות רצח עם כלפי הסרבים, היהודים והצוענים. 20-30 אלף יהודי קרואטיה נרצחו על ידי הקרואטים במחנה השמדה יסינובץ. עד לסוף אוקטובר 1941 שרדו רק 7 אלפים יהודי קרואטיה אשר רובם ככולם גורשו לאושוויץ.
מלבד הגרמנים והקרואטים ברדיפות ובהשמדת היהודים נטלו חלק פעיל גם מוסלמים מבוסניה אשר פעלו במסגרת הדיוויזיה המוסלמית של אס.אס "חנג'ר". חלק יוגוסלביה הנכבש על ידי ההונגרים (וויוודינה) חיילים ושוטרים הונגרים החלו לרצוח יהודים וסרבים בינואר 1942. בשנת 1944 הגרמנים גרשו לאושוויץ מאזור הכיבוש ההונגרי של יוגוסלביה יותר מ-10 אלפים יהודים. מקרב 16 אלף היהודים שגרו באזור זה נספו בשואה 14 אלף. באזור הכיבוש האיטלקי של יוגוסלביה השלטונות לא הסגירו את היהודים לידי הגרמנים. כאשר איטליה נכנעה בשנת 1943, רוב היהודים שגרו באזור זה הספיקו לברוח לאזורים אשר היו תחת שלטונם של הפרטיזנים בראשות יוסף טיטו.
סך מניינם של יהודי יוגוסלביה אשר נספו בשואה הנו 66 אלף או 82% מכלל האוכלוסייה היהודית של המדינה.
מיד אחרי כיבושה של יוגוסלביה במדינה החלה להתפתח התנועה הפרטיזנית רחבת ממדים ויהודים היווי חלק ניכר ממנה. בגדודי הפרטיזנים היוגוסלבים לחמו 4,572 יהודים. היה גם גדוד יהודי מיוחד אשר פעל באי רב בים האדריאטי. אחד מיזמי ומקימי התנועה הפרטיזנית ביוגוסלביה היה איש רוח ופעיל המפלגה הקומוניסטית משה פיאדה אשר בזמנו הפך לאחד היועצים המקורבים של טיטו. 10 יהודים זכו לתואר ולעיטור הגבורה הגבוה ביותר של יוגוסלביה – גיבור העם היוגוסלבי.
יהודי בלגיה, הולנד ולוקסמבורג
לקראת המלחמה בבלגיה גרו בין 90 ל-110 אלף יהודים, כולל פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. אחרי כיבושה של בלגיה על ידי הגרמנים במאי 1940 רובם ברחו לצרפת. כמחצית מכלל יהודי בלגיה נספו בשואה. שלטונות מקומיים שיתפו פעולה עם הנאצים ורדפו אחרי יהודים. בהולנד מתוך 140 אלף יהודים שרדו רק 27 אלף. ב-25 פברואר 1941 המחתרת ההולנדית הצליחה לערוך שביתה כללית בהולנד כמחאה נגד הפוגרומים ולקיחתם של 400 יהודים כבני ערובה. ב-22 יוני 1942 הנאצים החלו מאסרים המוניים של היהודים וגירושם למחנות השמדה. הודות לפעילות עניפה של המחתרת כוחות הרזיסטנס בהולנד הצליחו להסתיר ולהציל 3000 ילדים ו-10,000 מבוגרים יהודים. בדירת מסתור באמסטרדם נכתב יומנה של אנה פרנק – ילדה יהודיה אשר בסוף הוסגרה לנאצים ונרצחה במחנה השמדה.
ההתנגדות בהולנד ובבלגיה לרוב בא לידי ביטוי בשביתות ובמתן סיוע לכוחות בעלות הברית (בין השאר בפעילות מודיעינית). לא הייתה במדינות אלה תנועה פרטיזנית המונית כמו בצרפת ועל אחת כמה וכנה כמו בפולין ובברית המועצות. אך בהולנד פעלו שלוש קבוצות יהודיות מחתרתיות אשר ערכו פיגועים בכבישים. כמאה פעילי מחתרת החמושים הצליחו לערוך התנגדות רצינית לגרמנים כאשר הם ביצעו סריקות ב"שכונה היהודית" באמסטרדם. רק 7 מתוך הפעילים האלא נותרו בחיים. בבלגיה במסגרת תנועת ההתנגדות הכללית פעלה הקבוצה המחתרתית "התלכדות היהודית" אשר גם היא ערכה פעולות חבלה ופיגועים נגד הגרמנים וב-19 אפריל 1943 הקבוצה הזו הצליחה לתקוף את הרכבת אשר הובילה ילדים יהודים לאושוויץ ולשחרר את הילדים. בין 13 ל-14 אלף יהודי בלגיה והולנד לחמו במדי צבאות בעלות הברית. במרכזה ש בריסל הוקמה אנדרטה ובה שמותיהם, תאריכי לידה ומוות של 242 לוחמים יהודים בלגים אשר נפלו בשדות הקרב. על האנדרטה כתוב בהולנדית, אנגלית, צרפתית, יידיש ועברית: תהילה ליהודים אשר נפלו בקרבות נגד הכובשים.
בלוקסמבורג נספו בשואה 1,950 מתוך 3,500 יהודים מקומיים.
יהודי דנמרק
מרגע כיבושה של דנמרק על ידי הנאצים באפריל 1940 ועד שנת 1943 קהילת יהודי דנמרק כולל 1,700 פליטים נהנתה מכסות מלאה של אוכלוסייה הדנית. עד ל-30 ספטמבר 1943, כאשר הנציג הצבאי הגרמני דוקוויץ הזהיר על הגירוש המתוכנן של כל היהודים למחנות השמדה, פעילי המחתרת הדנית העבירו בסירות לשוודיה הנייטרלית 7,000 מתוך 8,000 יהודי דניה. דנים כולם כולל משפחת המלוכה הדנית הביעו מחאתם הגלויה לחוקי הגזעניים אשר חקקו בדניה שלטונות הכיבוש הנאצי. הודות לכל זה הנאצים הצליחו לתפוס בדניה רק 472 יהודים אשר 49 מתוכם נספו במחנה טרזין. סך מניינם הנספים בשואה מקרב יהודי דניה מגיע ל כ-120, שזה פחות מ-2% אוכלוסייה היהודית של המדינה. דנמרק היה המקום היחיד הנמצא תחת כיבוש הנאצי אשר בו יהודים לא חויב לשאת תלאי צהוב.
יהודי נורווגיה
ערב מלחמת העולם השנייה בנורווגיה גרו כ-1700-1800 יהודים כ-200 מתוכם היו פליטים מארצות מרכז אירופה. אחרי כיבושה של נורווגיה על ידי הנאצים באפריל 1940 החלו רדיפות היהודים ובאוקטובר 1940 נאסר להם לעסוק במקצועות חופשיים. ביולי 1941 כל יהודים פוטרו משירות המדינה. נכנס לתוקפו החוק האוסר נישואין של היהודים עם הלא יהודים ובתעודות הזהות של היהודים הושם ציון מיוחד. המשת"פים הנורווגים עם קוויסלינג בראשם הפעילו כללי זיהוי היהודים נוקשים יותר מאשר בגרמניה עצמה. בנורווגיה נחשבו יהודים כל אלא שנולדו בנישואי תערובת. בפרק הזמן בין אוקטובר 1942 עד לפברואר 1943 נערך בנורווגיה מבצע מאסרים וגירוש המוני למחנות השמדה של היהודים. 763 יהודי נורווגיה כולל 101 פליטים הובלו לאושוויץ. מתוכם שרדו לפי נתונים שונים מ-12 עד 24 איש. 60 יהודים אשר היו נשואים/אות לנורווגים גורשו למחנה ריכוז גריני בשטחה של נורווגיה עצמה. אך בקרב החברה הנורווגית ממשלתו של קוויסלינג ומדיניותה האנטישמי לא זכו לתמיכה ולא פעם נרשמו הבעות מחאה גלויה נגד גירוש היהודים. בעזרתה של המחתרת הנורווגי 930 יהודים הצליחו לברוח לשוודיה ונצלו. יותר מ-140 יהודים נורווגים השתתפו באופן פעיל במחתרת האנטי-נאצית.
היהודים במדינות שהשתתפו במלחמה בצדה של גרמניה הנאצית
השואה במדינות שהשתתפו במלחמה בצדה של גרמניה הנאצית
גרמניה
בגרמניה רדיפות אחרי היהודים החלו מיד אחרי עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933. עד לפריצתה של מלחמת העולם השנייה כ-350 אלף יהודים הספיקו לצאת את גרמניה וגם את אוסטריה וצ'כוסלובקיה אשר סופחו לגרמניה הנאצית. אחר כך שלטונות הנאצים פתחו במסע רדיפות והשמדה המונית של היהודים, בראש ובראשונה בגרמניה ואוסטריה עצמן. פחות מ-10 אלפים יהודי גרמניה ואוסטריה שרדו עד תום המלחמה.
אוסטריה
עד לסיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית בשנת 1938 בשטחה של אוסטריה גרו 181,778 יהודים, 90% שלהם התגוררו בווינה הבירה. עד פרוץ המלחמה מאוסטריה ברחו 109,060 יהודים, ו-66,260 נשארו בשטחה. כ-65 אלף יהודים אוסטרים נספו בשואה כלומר, כמעט כל אלה שנשארו בשטחה של אוסטריה. כאשר צבא האדום נכנס לווינה ב-13 אפריל 1945, בעיר שרדו פחות מ-800 יהודים, לרוב אלה שהיו נשואים לאזרחים אוסטרים.
הונגריה
בהונגריה בערב הכיבוש הגרמני התגוררו 762,000 יהודים, 4.9% מכלל האוכלוסייה. בשנות המלחמה נחקקו שורת חוקים כנגד היהודים: חוק להגבלת מקומם בחיי הכלכלה והמקצועות החופשיים שבהם הייתה להם בולטות גדולה, (1938—1939), חוק למניעת נישואי תערובת (אוגוסט 1941), חוק שביטל את מעמדה המוכר של הדת היהודית (מאי 1942), וחוק שאסר על יהודים רכישת שטחים חקלאים ואיפשר הפקעה של אחוזות של יהודים (ספטמבר 1942). השלטונות החלו לרכז את היהודים בגטאות רק אחרי כיבושה של המדינה על ידי הכוחות הגרמנים ב-19 מרץ 1944, אם כי עד אז בהונגריה נרצחו כ-63 אלף יהודים (8% של האוכלוסייה היהודית). בפרק הזמן מ-15 מאי 1944 עד ל-6 יולי 1944 (תוך 56 ימים) 437,402 יהודים הונגריה גורשו לאושוויץ, ועד תום המלחמה 564,507 יהודי הונגריה נספו בשואה.
רומניה
לעומת זאת, מדיניותם כלפי היהודים באיטליה וברומניה הייתה פחת נוקשה. אחוזי אוכלוסייה היהודית של המדינות הללו אשר שרדו עד תום המלחמה גבוה בהרבה לעומת הנתונים האלה גרמניה, אוסטריה והונגריה. ברומניה בשנת 1939 נשללה אזרחותם של כל היהודים, בשנת 1940 נאסרו הנישואים של יהודים עם הלא יהודים ואחר כך נערכו מספר פוגרומים המוניים. בשנת 1941 יהודי בוקובינה ובסארביה גורשו לטרנסאיסטריה אשר בה הוקמו מחנות הריכוז ובהם נספו בחורף 1941-42 1930 יהודים – הם הוצאו להורג והומתו ברעב. מתוך 765 אלף יהודי רומניה הצליחו לשרוד עד תום המלחמה 356 אלף איש.
איטליה
באיטליה למרות החוקים האנטישמיים די נוקשים, עד לקיץ 1943 על ראשם של היהודים לא ריחפה סכנת המוות. יתרה מזאת, באיטליה הצפונית וגם באזורי יוגוסלביה ויוון אשר נכבשו על ידי הכוחות האיטלקיים המוני יהודים מארצות אחרות מצאו מקלט. מיד אחרי כיבוש חלקה הצפוני של איטליה כולל רומא על ידי הנאצים בספטמבר 1943, החלו רדיפות אחרי היהודים ועד נובמבר 1943 אלפי יהודים איטלקים ופליטים יהודים גורשו לאושוויץ. סך הכל בשואה נספו כ-15% יהודי איטליה.
בולגריה
בולגריה הייתה המדינה בעלת הברית של הנאצים היחידה אשר בה ניצלה כמעט כל האוכלוסייה היהודית המקומית. שלטונות בולגריה כרתו ברית עם גרמניה הנאצית בתחילת שנת 1941 ובמקביל נכנסו לתוקף החוקים האנטישמים במדינה. בינואר 1943 הגיע לבולגריה שליחו המיוחד של אדולף אייכמן עם משימה לארגן את גירושם ההמוני של יהודי בולגריה למחנות ההשמדה בפולין. אך הרעיון נתקל במחאה המונית של החברה הבולגרית על כל רבדיה, כולל הכנסייה, חוגים פוליטיים וחברי הפרלמנט. המלך בוריס ה-3 הודיע לשגריר הגרמני אדולף בקרלה: יהודי בולגריה הם נתיניה ובכל ניסיון להגביל את חירותם אנו רואים את הפגיעה בכבודם של הבולגרים. במקביל המלך ביטל את כל החוקים האנטישמים אשר התקבלו עד כה. אך המדיניות האצילית הזאת נגעה אך ורק ליהודים בעלי האזרחות הבולגרית. לעומת זאת 11,343 יהודי מקדוניה ותרקריה אשר נכבשו על ידי הכוחות הבולגרים גורשו למחנות השמדה.
יפן
הקהילה הקטנה היהודים ביפן לא נרדפה כלל. יתרה מזו, הקונסול היפני בקובנה צ'יאונה סוגיהארה ללא אישור של משרד החוץ היפני העניק ליהודים מקומיים אשרות כניסה והצליח להציג בשנות 1940-1941 3,489 יהודים. היהודים האלה תחת הלחץ של הגרמנים רוכזו ב-18 פברואר 1943 בגטו בשנחאי, אך כולם שרדו עד תום המלחמה.
פינלנד
1,700 יהודי פינלנד כולל 300 פליטים ממדינות מרכז אירופה לא נרדפו כלל. השליט מרשל קארל גוסטף אמיל מנרהיים דחה דרישות הגרמנים להטיל סנקציות על היהודים בפינלנד. חיילים וקצינים יהודים בצבא פינלנד נהנו משוויון הזכויות המלאה ובשבילם בחזית אף נבנו בתי כנסת שדה. בשטח של ברית המועצות הכבוש על ידי הכוחות הפינלנדים גם לא היו רדיפות אחרי יהודים. המקרה היחיד ב-6 נובמבר 1942, בו 8 פליטים יהודים מאוסטריה הוסגרו לידי הנאצים גרם לשערוריה פוליטית בתוך פינלנד ושר החוץ נאלץ להצטדק, בכך שמדובר היה באנשים אשר אבדו את זכותם למקלט מדיני בפינלנד עקב עבירת פליליות שהם ביצעו כביכול. שלטונות פינלנד הסגירו לגרמנים גם 47 שבויי מלחמה יהודים אשר זוהו כסוכני הביון הסובייטי וכיוצא בזה, כך שהסגרתם בוצעה מפאת סיבות הפוליטיות ולא מפני שהם היו יהודים.
יהודים במחתרות במדינות שהשתתפו במלחמה בצדה של גרמניה הנאצית
הפעילות המחתרתית בגרמניה הנאצית ובמדינות בעלות ברית שלה אורגנה לרוב על ידי הקומוניסטים. בין השאר בגרמניה פעלה הקבוצה המחתרתית בראשו של הרברט באום אשר ביצעה מעשה חבלה ב-18 מאי 1942 בברלין. הבולשת הגרמנית גסטפו הצליחה לעלות על עקבות המחתרת הזו, 28 חבריה הוצאו להורג, 50 נשלחו למחנות השמדה. בתנועת הרזיסטנס האיטלקי השתתפו לפי נתונים שונים בין 2 ל-5 אלפים יהודים. מתוך 270 לוחמים שזכו למדליה "גיבור המחתרת" 7 היו יהודים. בין יהודי איטליה היו גם כאלה שפקדו בגדודי הפרטיזנים גדולים. על שמו שם אחד מהם – אלסנדרו סיניגליה אשר פקד בגדוד הפרטיזנים בטוסקנה – נקרא רחוב ברומא הבירה. במחתרת האנטי-נאצית נטלו חלק פעיל גם 250 יהודי בולגריה, 150 מקרבם נרצחו. הפעילות המחתרתית של היהודים בהונגריה התרכזה בעקר בניסיונות הצלה של היהודים והעברתם אל מחוץ למדינה.
יהודים שהשתתפו בפעילות המודיעינית
עיתונאי איש רוח יהודי בשם לאופולד טרפר הקים רשת הביון הגדולה ביותר באירופה כולה אשר זכתה לכינוי התזמורת האדומה ופעלה נגד גרמניה הנאצית לטובת ברית המועצות. רשתו של טרפר אשר בה פעלו אנשי מודיעין המוכשרים ביותר (כולל גם יהודים מארץ ישראל) סיפקה לברית המועצות מידע רגיש בעל חשיבות גדולה. אחד מחברי הרשת, סוכן מודיעין צבאי הסובייטי אנטולי גרוביץ בהיותו עצור על ידי גסטפו הצליח לגייס את איש הביון הנגדי הגרמני חיינץ פאנביץ והצליח יחד אתו ועוד מספר אנשים לברוח לברית המועצות.
באיטליה פעל קולונל של הביון הסובייטי לייב מנביץ'. אחרי שהביון הנגדי האיטלקי הצליח לעצור אותו והוא נשלח למחנה הריכוז, לייב הצליח להקים במחנה ארגון מחתרתי האנטי-פשיסטי. לייב מנביץ נפטר משחפת זמן קצר אחרי שיחרורו מחנה הריכוז וזכה לעיטור "גיבור ברית המועצות" אחרי מותו בשנת 1965.
סוכן הביון הסובייטי יאן צ'רנייק הצליח להקים בגרמניה רשת הביון אשר תוך 11 שנות פעולתה לא ידעה אף מעצר אחד.
כח פעילות חבלה בעורף הנאצים ריכז גנרל המודיעין הצבאי הסובייטי נחום אטינגון הנעזר על ידי קולונלים יעקב סרבריינסקי ויורי קולסניקוב (יומה גולדשטיין).
היהודים באזורים אחרים שמאמץ המלחמתי נגע בהם
לפי הנתונים של מפקד האוכלוסין שנערך במרוקו בשנת 1936, במדינה גרו 161 אלף יהודים בעלי אזרחות מקומית ועוד 12 אלף יהודים בעלי אזרחות צרפתית. יחד עם הפליטים ממדינות אחרות שהגיעו עד לשנת 1939 סך כל מניינם מגיע יד ל-200 אלף איש. בתוניסיה גרו כ-60 אלף יהודים, באלג'יר – 117,646. יהודי צפון אפריקה רבים לחמו במדי צבאות צרפת ובריטניה וגם נטלו חלק פעיל במחתרת הצרפתית.
בשנות 1940-1942 צפון אפריקה הצרפתית (תוניסיה ואלג'יר) נמצאו בשליטה של הממשלה המשת"פית הצרפתית. המשמעות היא שבאלג'יר ותוניסיה היהודים נרדפו באותה מידה כמו באירופה הנכבשה על ידי הנאצים. כל זכויות אזרחיות של היהודים נשללו, הם נשלחו לעבודות כפיה, אולצו לשאת טלאי צהוב ולשלם כופר ענק. ב-8 בנובמבר 1942 בצפון אפריקה נחת הכוח האמריקאי, והמחתרת המקומית תמכה בנחיתה שלהם במרד אשר אותו יזם וניהל יהודי ז'וזה אבוקלר. במרד הזה נטלו חלק פעיל כ-400 יהודים. אחרי שכוחות בריטיים ואמריקאים נחתו באלג'יר ובמרוקו, הגרמנים כבשו את שטחה של תוניס. הכוח המיוחד (zondercommando) של אס.אס. פתח ברדיפות אחרי יהודים. כ-100 מתוכם נרצחו.
ארגונים ציוניים
ההסתדרות הציונית העולמית נטלה חלק פעיל במאמץ המלחמתי של בעלות הברית. יו"ר הסוכנות היהודית חיים ויצמן פרסם בעתון הבריטי טיימס ב-6 בספטמבר 1939 (מיד אחרי הכרזת המלחמה על ידי בריטניה) אגרת לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין בו הוא כתב שיהודים מוכנים "להילחם בעד הדמוקרטיה" לצידה של בריטניה הגדולה. באוגוסט 1940 חיים ויצמן פנה לראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל בהצעה להקים יחידות צבאיות מקרב יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל. לדעתו של ויצמן הייתה אפשרות לגייס ללא שום בעיות כ-50 אלף לוחמים. הרעיון זכה לתמיכתו של צ'רצ'יל. מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון בשיחתו עם נציב הבריטי בארץ ישראל הכריז: "עלינו לסייע לבריטניה במלחמה כאילו אין ספר הלבן ולהיאבק נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה".
ארגון צבאי לאומי מצדו פרסם ב-11 בספטמבר 1939 הודעה כדלקמן: "אצ"ל החליט להקפיא את פעילות נגד האנגלים על מנת לא להפריע לבריטניה ובעלות בריתה להילחם נגד הנאצים".
מנהיג התנועה הרווזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי תמך ברעיון של הפסקת כל הפעילות נגד האנגלים כל עוד נמשכת המלחמה. ראש אצ"ל וראש בית"ר דוד רזיאל אשר שוחרר לא מזמן מהכלא הבריטי, הונחת על ידי הבריטים בראש קבוצת החבלנים לעיראק ונהרג שם ב-20 מאי 1941. כוחות הגנה ופלמ"ח ביצעו בשיתוף פעולה עם הצבא הבריטי מספר מבצעים מוצלחים בסוריה ולבנון אשר נמצאו תחת שלטונה של ממשלת המשת"פים הצרפתית. במהלך אחד המבצעים האלה נפצע ואבד עינו משה דיין.
כוחות הפלמ"ח השתתפו בדיכוי המרד הפרו-נאצי בעיראק בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני וגם במבצעים של הצבא הבריטי על מנת לכבוש את סוריה ולבנון בשנת 1941. רבים מתוך חברי ההגנה התגייסו בשנת 1944 לבריגדה היהודית. רבים מתוך פעילי התנועות הציוניות באירופה נרתמו למאבק נגד הנאצים ולחמו במדי צבאות בעלות הברית, במחתרות ובגדודי הפרטיזנים. במאבק נגד הנאצים התלכדו חברי תנועות שמאל כגון השומר הצעיר וימין כגון בית"ר. כך למשל, בדיוויזיה ה-201 של צבא האדום לחמו בין היתר 71 חברי בית"ר מריגה, 38 מתוכם נפלו בקרבות.
פליטים יהודים
הארגונים הציונים לקראת המלחמה ניסו ביתר שאת לארגן את בריחתם ההמונית של יהודי גרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמיוחד אחרי ששלטונות הנאצים הטילו באוקטובר 1941 איסור מוחלט על הגירת היהודים, הניסיונות של הארגונים הציונים הופנו בעיקר למשיכת תשומת הלב של דעת הקהל במדינות בעלות הברית ומדינות נייטרליות לאמת על הרצח עם שעורכים הגרמנים ולהברחה הלא-לגלית של היהודים לשטחים שטרם נכבשו על ידי הנאצים.
אולם, מדינות העולם לא ששו לקראת הפליטים היהודים. בריטניה למשל נאבקה באופן נחרץ בעלייה בלתי-לגלית לארץ ישראל. ממשלת שווייץ מצדה הוציאה באוגוסט 1942 צו לפיו "פליטים אשר הפכו לכאלה אך ורק מפאת רדיפות על רקע הגזעני אינם זכאים למעמד הפליטים". אף על פי שאזרחי שווייץ רבים ניסו לעזור לפליטים יהודים, שלטונות המדינה הסגירו את היהודים לנאצים והטילו עונשים על אלה שניסו לעזור להם. בשנת 1995 ממשלת שווייץ הודתה באשמתה וביקשה באופן רשמי את הסליחה מפני העם היהודים על סירובה לעזור לפליטים יהודים בעת מלחמת העולם השנייה.
ב-19 באפריל עד ה-29 באפריל 1943 נערכה ועידת ברמודה אשר בה נציגי אנגליה וארצות הברית דנו בבעיית הפליטים ממדינות הנכבשות על ידי הנאצים. ועידת ברמודה לא הצליחה אפילו לבטל את הספר הלבן שהוציאו הבריטים בשנת 1939 ואשר הגבילה את העלייה לארץ ישראל במספר זעום של 75 אלף איש במשך 5 שנים. ההישג היחיד של ועידת ברמודה בא לידי ביטוי בכך שחודשה פעילותה של הוועדה הבין-ממשלתית לעניין הפליטים אשר הוקמה עוד בטרם פרוץ המלחמה.
בדרך לארץ ישראל נספו מאד יהודים. הצי הבריטי עצר ספינות עליה ב' והנוסעים עליהן הועברו למחנות מאסר באי מאוריציוס ואחר כך בקפריסין. ב-24 פברואר 1942 בים השחור הצללת הסובייטית ש-213 הטביעה את ספינה הבולגרית סטרומה עם 769 פליטים יהודים על סיפונה. ב-5 אוגוסט 1944 הצללת הסובייטית הטביעה את הספינה הרומנית מפקורה עם יותר מ-300 פליטים יהודים על סיפונה. הניסיון רחב ממדים האחרון להציל את היהודים ננקט בשנת 1944 על ידי רודולף קסטנר. הוא ניהל משא ומתן עם הנאצים על כך שהם יתירו הגירתם של יהודי הונגריה תמורת אספקת 10 אלפים משאיות עם המצרכים עבור הצבא הגרמני (עסקה "סחורה תמורת דם"). העסקה לא יצאה לפועל, אך קסטנר הצליח להוציא היתר יציאה ל-1,686 יהודי הונגריה לשווייץ תמורת כופר שהוא שילם מכיסו.
קישורים חיצוניים
- יובל מלחי, חייל במלחמת העולם השנייה – סיפורו של משה לגין, חלק א', חלק ב', חלק ג', בפודקאסט "קטעים בהיסטוריה", 2016
יובל מלחי, פרק 168: פליט וחייל – סיפורו עוצר הנשימה של מרדכי מרקשייד במלחמת העולם השנייה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 13 באוקטובר 2016- יובל מלחי, פרק 192: 'קחו את חליפות ההצלה שלנו' – סיפור אחר לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 2 ביוני 2017
הערות שוליים
- ^ הפלישה לברית המועצות ותחילת הרצח ההמוני באתר יד ושם.
- ^ חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית באתר יד ושם
- ^ ראו גם עיטור שהוענק לחייל יהודי בסטלינגרד
- ^ תקנון היהודים באתר יד ושם.
- ^ פרקים בתולדות השואה בצרפת באתר יד ושם.
- ^ צרפת החופשית מוזיאון הלוחם היהודי
