החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

טנק טיגר מסייע להתקדמות חיילי הואפן אס אס במהלך קרב קורסק, יוני 1943
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	22 ביוני 1941 – 8 במאי 1945 (3 שנים ו־45 שבועות)
מקום	מרכז אירופה ומזרחה
תוצאה	ניצחון של ברית המועצות, חלוקת גרמניה והפיכת מזרח אירופה וחלק ממדינות אירופה המרכזית לאזור השפעה סובייטי.
הצדדים הלוחמים (מ-1944) (מ-1944) (עד 1944) (עד 1944) ממלכת הונגריה (עד 1943) הרפובליקה הסלובקית הראשונה (עד 1944) המדינה העצמאית של קרואטיה מנהיגים יוסיף סטלין  אדולף היטלר  מפקדים סטבקה OKW OKH כוחות 1941 2,680,000 חיילים (ב-22.6.1941) 1943 6,724,000 חיילים 1945 6,410,000 חיילים 1941 3,767,000 חיילים 1943 3,933,000 חיילים 1945 1,960,000 חיילים אבדות 11 מיליון חיילים ו-13 מיליון אזרחים, סך הכל 24 מיליון הרוגים. כ-5 מיליון חיילים ו-3 מיליון אזרחים, סך הכל 8 מיליון הרוגים.

החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה הוא השם המקובל במחקר ההיסטורי למערכה הצבאית בין גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבין ברית המועצות, החל מהפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 ועד כניעתה של גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945 במסגרת מלחמת העולם השנייה. בברית המועצות מתייחסים אל המלחמה נגד גרמניה הנאצית בשם מלחמת המולדת הגדולה (Великая Отечественная война, וֵליקַיה אוֹטצֶ'סטבינַייה ווֹינָה), על מנת להבדיל בינה לבין פלישת נפוליאון לרוסיה ב-1812, הקרויה "מלחמת המולדת של שנת 1812".

המערכה הצבאית בחזית המזרחית הייתה העימות הקשה והעקוב מדם ביותר בהיסטוריה האנושית. הייתה זו התנגשות בין שני משטרים טוטליטריים בעלי אידאולוגיה מנוגדת, מה שנתן לעימות ביניהם אופי של "מלחמת השמדה", כפי שציינו מנהיגי שני הצדדים. המשטר הנאצי שאף ליישם את רעיונות תורת הגזע במלחמה בחזית המזרחית, והנחה את הצבא ויחידות המשטרה המסופחות להשיג את יעדיו בכל מחיר, כולל ביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בהיקף גדול. שני הצדדים התייחסו לשבויי המלחמה באכזריות רבה, תוך התעלמות מכללי אמנת ז'נבה, ומיליוני שבויים מתו בשבי במהלך העימות ביניהם.

במהלך המלחמה איבדה ברית המועצות לפי הערכות שונות 20–28 מיליון הרוגים - מעל 15% מאוכלוסיית ברית המועצות, מתוכם לפחות 13 מיליון אזרחים. עובדה זו משקפת את האכזריות וחוסר המעצורים שאפיינו את הלחימה בחזית הסובייטית.

לאחר הפלישה לשטח ברית המועצות החלה גרמניה הנאצית לבצע, בפעם הראשונה, השמדה שיטתית של האוכלוסייה היהודית בשטחים שנכבשו על ידיה. השמדת היהודים בוצעה על ידי יחידות מיוחדות (האיינזצגרופן) שיועדו לכך, שהסתייעו במקרים רבים ביחידות רגילות של הצבא הגרמני.

המלחמה בחזית הסובייטית הייתה ייחודית מבחינות רבות: המרחבים הגדולים בהם פעלו הכוחות היריבים, הכמויות הגדולות של חיילים ושריון שהופעלו במערכה, ותנאי מזג האוויר הקשים של החורף הרוסי.

זירת המלחמה

המלחמה התנהלה בחלקה האירופי של ברית המועצות ובמזרח אירופה. עיקר הלחימה התנהלה בזירה הקרקעית, אך גם בזירה האווירית התנהלה לחימה אינטנסיבית, ובמידה מעטה יותר בזירה הימית.

הגבול היבשתי בין גרמניה הנאצית וגרורותיה לברית המועצות עבר ברובו בשטח מישורי, שבותר על ידי ביצות פריפייט בערך במרכזו. ביצות אלה, שעבירותן נמוכה ושטחן הענק מגיע כמעט ל-100,000 קמ"ר, הכתיבו את צירי התנועה של הכוחות הגרמניים הפולשים. קבוצת ארמיות מרכז תקפה מצפון לביצות לכיוון מוסקבה ואילו קבוצת ארמיות דרום תקפה מדרום להן בכיוון קייב.

על קו הגבול הישן של ברית המועצות בחזית המערבית הגן קו ביצורים, שנודע בשם קו סטלין. סיפוח המדינות הבלטיות, מערב בלארוס ומערב אוקראינה (מזרח פולין) בשנים 1939–1940 אילץ את הסובייטים לבנות קו ביצורים חדש, שהורכב ממספר "אזורים מוגנים", כדי להגן על הגבול החדש. כדי לבנות את קו הביצורים החדש, שנודע בשם קו מולוטוב, נעשה שימוש בחומרים ובציוד שפורקו מ"קו סטלין". ביוני 1941, ערב הפלישה הגרמנית, עדיין היה "קו מולוטוב" בשלבי הקמה ראשונים. הוא כלל ביצורי שדה באיכות משתנה שציודם לקוי, שלא הגנו על כל אורך החזית, אך בכל זאת סייעו לצבא האדום להאט במספר אזורים את התקדמות הוורמאכט ובעלי בריתו לתוך שטח ברית המועצות.

הלחימה בחזית הסובייטית התאפיינה במגמה עונתית, לפחות עד שנת 1943. הגרמנים תקפו בעיקר בקיץ, ואילו הצבא הסובייטי ניצל את החורף הקשה, כדי לעבור להתקפת נגד (קרב מוסקבה, קרב סטלינגרד). הציוד והביגוד של הצבא הסובייטי התאימו יותר ללחימה בתנאי קור עז, בקרח ובשלג עמוק, בעוד שהצבא הגרמני לא התכונן כראוי ללחימה בתנאי החורף הרוסי, והציוד הצבאי שלו לא היה מותאם לכך. חודשי האביב והסתיו התאפיינו בתנאי אקלים, שהיקשו מאוד על תנועת כוחות ממוכנים. הפשרת השלגים באביב וגשמי הסתיו הפכו את הקרקע לבוצית מאוד, ואת דרכי העפר לנהרות בוץ, ויצרו בעיית עבירות קשות לצבאות היריבים. התשתית התחבורתית הדלה בברית המועצות, והעובדה, שמספר הכבישים הסלולים היה מצומצם, החמירה את בעיות העבירות. בנוסף, רוחב מסילות הרכבת בברית המועצות היה שונה מהרוחב המקובל במערב אירופה, עובדה שהקשתה על ניצולן על ידי הגרמנים. החל מקיץ 1943 עברה היוזמה האסטרטגית לידי הצבא הסובייטי, והוא ערך מבצעים התקפיים לאורך כל עונות השנה.

המלחמה בזירה הימית התרכזה בעיקר בים הבלטי ובים השחור. בעקבות כיבוש המדינות הבלטיות ולאחר מכן כמעט כל קו החוף הבלטי על ידי הצבא הגרמני בחודשי המלחמה הראשונים, איבד הצי הבלטי הסובייטי כמעט את כל בסיסיו, וכתוצאה מכך נפגעה מאוד יכולתו להשתתף במערכה הצבאית. מה שנשאר מכוחו של הצי הבלטי התרכז בבסיס הצי באי קרונשטאדט וסייע בהגנת לנינגרד בעת המצור הגרמני עליה. רק בשלבים המאוחרים של המלחמה, לאחר פריצת המצור על לנינגרד וכיבושן מחדש של המדינות הבלטיות, החל הצי הבלטי למלא תפקיד פעיל יותר במלחמה, ותקף ספינות גרמניות שניסו לפנות כוחות צבא ואזרחים גרמניים מחופי הים הבלטי (בעיקר מפרוסיה המזרחית) במהלך החודשים האחרונים של המלחמה.

צי הים השחור הסובייטי מילא תפקיד פעיל יותר במלחמה. עד קיץ 1942 הוא פעל מבסיסיו בחצי האי קרים, ומילא תפקיד מרכזי בעמידה של אודסה ולאחר מכן של סבסטופול במצור של כוחות הציר, ובפינוי הכוחות הסובייטיים מאודסה. לאחר השלמת כיבוש חצי האי קרים בידי הגרמנים המשיך צי הים השחור לפעול, ולתקוף את התעבורה הימית הגרמנית והרומנית בים השחור מבסיסיו בקווקז. במהלך שחרור חצי האי קרים על ידי הצבא האדום במאי 1944 גרם צי הים השחור אבדות כבדות לספינות, שניסו לפנות את שרידי כוחות הציר מקרים, ולאחר מכן השתתפו כוחותיו במתקפה הסובייטית, שהביאה לכיבוש רומניה ולהוצאתה ממחנה מדינות הציר (מבצע יאשי-קישינב).

הצדדים הלוחמים, ציודם ופיקודם

ברית המועצות

הצבא האדום

ערך מורחב – הצבא האדום

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לברית המועצות הצבא הגדול בעולם מבחינת כמויות החיילים, הטנקים והמטוסים שעמדו לרשותו, אך יכולתו הצבאית הממשית עמדה בסימן שאלה. הצבא הסובייטי סבל קשות מהשפעת ה"טיהורים" שנערכו בו בשנים 1937–1938. סטלין היה חשדן בצורה חולנית כלפי כל הסובבים אותו, ולאורך כל תקופת שלטונו בברית המועצות בוצעו טיהורים בקנה מידה המוני נגד מתנגדים פוליטיים אמיתיים או מדומים, בהם נספו מיליונים. הפרנויה של סטלין גרמה לכך, שהוא שוכנע בקיום מעורבות קצינים בכירים בצבא האדום בתוכניות להפיכה צבאית. התוצאה הייתה טיהורים המוניים בשורות הצבא האדום, במהלכם נעצרו עשרות אלפי קצינים מכל הדרגים, וצמרת הפיקוד של הצבא חוסלה כמעט כליל, כולל המרשל טוחצ'בסקי, שהיה אחראי להנהגת רפורמות מרחיקות לכת בשורות הצבא בשנות ה-30.

הטיהורים עיכבו את תהליך המודרניזציה של הצבא האדום, וגרמו לקצינים מכל הדרגות שלא "טוהרו", או שהוחזרו לשורות הצבא לאחר שנעצרו, לחשוש מנקיטת יוזמה כלשהי, ולהיצמד בצורה עיוורת לפקודות מלמעלה. לאחר הטיהורים, סטלין החליף קצינים אלו בנאמניו מתקופת מלחמת האזרחים, ללא קשר ליכולותיהם הצבאיות. כדי להחליף את הקצינים המנוסים ש"טוהרו", קודמו עשרות אלפי קצינים לדרגות ולתפקידים שהיו מעבר ליכולתם. לרשות הצבא הסובייטי עמדו ערב המלחמה עשרות אלפי טנקים ומטוסים, אולם רובם היו מדגמים מיושנים, ורמת המיומנות המקצועית והכישורים הטקטיים של צוותי הטנקים ושל הטייסים הייתה נמוכה מאוד יחסית למקובל בצבאות המערביים.

עדות לחוסר תפקודו של הצבא האדום התגלתה במהלך העימות הצבאי עם פינלנד בחורף 1939/1940. סטלין רצה לנצל את העובדה, שמעצמות המערב עסוקות במלחמתן נגד גרמניה, כדי להשתלט על שטחים מסוימים בפינלנד. אולם הצבא הפיני הקטן ניצל היטב את היכרותו עם תוואי השטח שעליו הגן כדי להנחית שורת מפלות לכוחות הסובייטיים הפולשים. רק לאחר שהצבא האדום תגבר את כוחותיו באזור לכמעט מיליון חיילים, וספג אבדות כבדות במהלך חודשי המערכה, הצליחה ברית המועצות לאלץ את פינלנד לקבל את דרישותיה. היטלר והפיקוד הגרמני ראו במערכה כושלת זו ראיה לחולשת הצבא הסובייטי ולחוסר המיומנות המקצועית שלו. בהזדמנות אחת היטלר אף אמר למפקדיו הבכירים: "עליכם רק לבעוט בדלת, וכל המבנה הרעוע יקרוס עד היסוד".

אין ספק שלטיהורים הייתה השפעה הרסנית על התפקוד של הצבא האדום, אבל אין לתלות בהם את כל האשמה לחסרונות ולחולשות של הצבא הסובייטי, כפי שנחשפו במהלך השלבים הראשונים של המלחמה כנגד גרמניה הנאצית.

הפיקוד העליון

ערך מורחב – סטבקה

בעלות הברית של ברית המועצות

בעלות הברית העיקריות של ברית המועצות היו ארצות הברית והאימפריה הבריטית. בנוסף, היו לה בעלי ברית חלשים יותר דוגמת מונגוליה, שהייתה גרורה סובייטית.

ארצות הברית סיפקה לברית המועצות ציוד רב במסגרת חוק השאל-החכר. האספקה כללה ציוד לחימה כגון טנקים ומטוסים, חומרי גלם כמו פלדה ומוצרי דלק, כלי תחבורה וקשר, מזון משומר ועוד. גם הבריטים עזרו, אך היקף העזרה שלהם היה קטן בהרבה. אחד מנתיבי העזרה היה מהים הצפוני ומצפון לסקנדינביה לנמלי מורמנסק וארכנגלסק, ובו עברו שיירות בעלות הברית בנתיב עקוב מדם, בו הן הותקפו שוב ושוב על ידי מטוסים וצוללות גרמניים. נתיב אספקה אחר נפתח באוגוסט 1941, עת נכבשה איראן מצפון על ידי הסובייטים ומדרום על ידי הבריטים. עוד נתיב, בדרך האוויר, עבר מקליפורניה, דרך אלסקה, ומשם לברית המועצות.

גרמניה

ורמאכט

ערך מורחב – ורמאכט

הצבא הגרמני היה קטן יותר מהצבא הסובייטי, אך הרבה יותר מיומן. ציודו היה מתוחכם יותר וראשיו היו בעלי ניסיון קרבי עשיר מתחילת המלחמה. במונחים מערביים, המשמעת בצבא הגרמני הייתה קשה ביותר, הרבה יותר היה מצופה מחייל גרמני מאשר מחייל בריטי או צרפתי אך המוראל של הצבא היה בשיאו; אפילו לחיילים הפשוטים ניתן שכר גבוה וחופשות נדיבות והיחסים שלהם עם הקצינים תמיד היו טובים והתאפיינו באמון ובביטחון גם מחוץ לשדה הקרב. ההכשרה שלהם הייתה מפרכת ומקיפה ביותר ואימנה אותם למודעות למצב הטקטי הכללי ובמקרה הצורך, גם לתפוס פיקוד דרגה מעבר אליהם. כל זאת, בנוסף לקבלה הדרגתית של האידאולוגיה הנאצית על שלל היבטיה.

החיילים הגרמנים ראו בעצמם מקצוענים, ובמקביל תפסו את הצבא האדום לא רק כנחות גזעית, אלא גם כמחוסר יכולת טקטית בכל הדרגים, כאשר הדבר היחיד שמציל אותו הוא האומץ של החייל הסובייטי.

הפיקוד העליון

ערך מורחב – OKH

ציודו של הוורמאכט

לגופם לבשו חיילי הוורמאכט מדים בצבא ירוק (חילות השדה) או שחור (ואפן אס אס או שריון) ועל ראשם חבשו קסדה המוכרת בשם שטאל הלם.

חיילי השדה של הווארכמט היו חמושים בדרך כלל ברובה מאוזר K98, שריד מימי מלחמת העולם הראשונה ותת מקלע MP40 המוכר יותר בכינוי "שמייסר". בהמשך המלחמה פיתחו את רובה הסער Stg.44 שהיה פופולרי מאוד. הקצינים קיבלו את לוגר P08. מקלע MG34 היה נשק מסייע לחיל רגלים.

לצבא הגרמני היו מספר רב יחסית של סוגי טנקים ותותחי סער (המונח הגרמני לתותחים מתנייעים, שיועדו להשמדת שריון של האויב). בשלבים הראשונים של המלחמה, הטנקים הגרמניים הטובים ביותר, היו טנקים בינוניים מהדגמים פאנצר סימן 4 ופאנצר סימן 3, אך אחוז ניכר מהטנקים שעמדו לרשותם היו מדגמים קלים וישנים יותר. בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, חלק ניכר מכלי הרכב המשוריינים הגרמניים היו תותחי סער מדגמים שונים, וטנקים חדישים וכבדים יותר (כגון הפנתר והטיגר) נכנסו לשירות.

בעלות הברית של גרמניה הנאצית

גרמניה ראתה בפינלנד וברומניה מעין בנות-ברית "טבעיות" על רקע סכסוכי הגבול שהיו בין מדינות אלה לברית המועצות.

• רומניה - רומניה בראשותו של המרשל יון אנטונסקו הייתה מספרית ומוראלית השותף החשוב ביותר של גרמניה. אנטונסקו שאף להחזיר לרומניה את בסרביה שנכבשה בידי ברית המועצות בשנת 1940. אנטונסקו היה ראש המדינה הזר היחיד שעודכן בתוכניות הפלישה בפגישתו עם היטלר במינכן ב 11–12 ביוני 1941. רומניה הציבה את הארמיות ה-3 וה-4 של הצבא הרומני בגבול המזרחי של המדינה ואלה תכננו, יחד עם הארמייה ה-11 הגרמנית את הפלישה לדרום ברית המועצות. יחידת ה"איינזצגרופה" ד' הגרמנית התארגנה בשטח רומניה להשמדת היהודים בברית המועצות.
• פינלנד - פינלנד בראשותו של קארל גוסטף אמיל מנרהיים רצתה להחזיר לעצמה את השטחים שאבדה במלחמת החורף. היא שלחה ארמייה לשני צידי ימת לדוגה לגבול והעניקה אישור לכוחות הגרמניים לחנות בצפון פינלנד.
• איטליה - כחברה במדינות הציר הכריזה איטליה מלחמה על ברית המועצות ב-23 ביוני 1941 ושלחה גיס אחד לחזית.
• הונגריה - מיקלוש הורטי שלח לחזית שני גייסות, מתוכם אחד ממוכן.
• סלובקיה - המשטר הפשיסטי שלח בתחילה אוגדה מובחרת ובהמשך עוד שתיים.
• קרואטיה שלחה ברציפות מספר "לגיונות".
• ספרד - פרנסיסקו פרנקו שלח 15,000 מתנדבים לחזית המזרחית. הלוחמים לבשו את מדי הוורמאכט ושולבו בפעילותו. בגלל הבד כחול שלבשו על גבי המדים זכו לכינוי "הדיוויזיה הכחולה".
• מתנדבים - משמונה מדינות ואזורים השתתפו 43,000 מתנדבים זרים. רובם הגיעו מצרפת, הולנד ובלגיה ומעטים ממדינות סקנדינביה. המתנדבים שולבו בתוך יחידות הוורמאכט או צורפו לוואפן אס אס.

לרוב, צבאותיהם של בעלות הברית של גרמניה היו חלשים יותר מהצבא הגרמני וציודם היה לקוי ודל יותר אפילו מהציוד הסובייטי.

רקע

אדולף היטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון בגרמניה על בסיס אידאולוגיה, שכללה, בין השאר, אמונה בצורך של גרמניה להשתלט על "מרחב מחיה" במזרח אירופה, שיכלול גם את שטחי ברית המועצות, וראתה באוכלוסייה הסלאבית המקומית בני אדם נחותים מבחינה גזעית ("אונטר-מאנשן"), שנועדו לשרת את גזע האדונים ה"אריים". החל מ-1933 החלה גרמניה הנאצית לבנות ולפתח את כוחה הצבאי, וב-1939 כבר הייתה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות באירופה, לאחר סיפוח אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה תוך סיפוח חבל הסודטים.

עד אוגוסט 1939 נקטה ברית המועצות במדיניות אנטי-נאצית ואנטי-פאשיסטית מובהקת, עודדה את המפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה לשתף פעולה עם כוחות פוליטיים אחרים, כדי לעצור את עליית הנאציזם, ואף סייעה באופן ישיר ועקיף לצד הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. גם לאחר שמעצמות המערב נטשו את צ'כוסלובקיה, ואפשרו לנאצים להשתלט עליה בהסכם מינכן, עדיין ניסתה ברית המועצות ללא הצלחה להגיע לברית הגנה הדדית עם צרפת ובריטניה נגד גרמניה הנאצית, אך מעצמות המערב חששו מדי מסטלין ומהתפשטות הקומוניזם וסמכו בעיקר על האינטרס של ברית המועצות להגן על עצמה מפני המשטר הכי אנטי-קומוניסטי באירופה. אולם באוגוסט 1939, עם מינויו של מולוטוב הפרו-גרמני כשר חוץ, חל שינוי משמעותי במדיניותה של ברית המועצות. חששו של סטלין, שמדיניות מעצמות המערב מכוונת לעודד את היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות לאחר כיבוש פולין, וחוסר רצונו להישאר בודד במערכה נגד גרמניה הנאצית, הביאו אותו למסקנה שברית המועצות חייבת להגיע להסכם עם גרמניה.

ערב הפלישה הנאצית לפולין, נוצרה בין שני הצדדים שותפות אינטרסים זמנית: הגרמנים רצו להבטיח, שברית המועצות לא תפריע לתוכניתם לתקוף ולכבוש את פולין, ובשלב השני, להבטיח את עורפם כאשר יפנו מערבה, ויתקפו את צרפת וארצות השפלה. סטלין מצידו, ידע שהוא זקוק לזמן נוסף כדי לחזק את הצבא הסובייטי, לתפוס שטחים נוספים, ולהתכונן לקראת המערכה הצבאית נגד גרמניה הנאצית (מלחמה שהוא העריך, שהיא בלתי נמנעת). על רקע זה חתמו שני הצדדים ב-23 באוגוסט על הסכם אי התקפה הדדי, שנודע בשם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. חתימת ההסכם הכתה את העולם בתדהמה. שני הצדדים הסכימו על סחר נרחב שבמסגרתו תספק ברית המועצות חומרי גלם לגרמניה הנאצית (כגון כרום, ניקל, נפט וחיטה) בתמורה לסחורות גרמניות. היו גם מספר סעיפים חשאיים, כגון חלוקת אירופה לאזורי השפעה, חלוקת פולין וסיפוח סובייטי למדינות הבלטיות, דרישה שהגרמנים לא ששו לקבלה מסיבות כלכליות של סחר עם פינלנד וסיבות היסטוריות על שייכות חלק מן החוף הבלטי לפרוסיה.

ב-1 בספטמבר פלש הצבא הגרמני לפולין, וזמן קצר לאחר מכן פלש גם הצבא הסובייטי לשטחה והשתלט על חלקה המזרחי. בדצמבר 1939 הכריזה ברית המועצות מלחמה על פינלנד בתביעה להרחיק את הגבול הפיני מלנינגרד. המלחמה עם פינלנד חשפה את החולשות של הצבא הסובייטי, ואת חוסר המוכנות שלו למלחמה. נדרשו לצבא האדום כמעט ארבעה חודשים של לחימה קשה, במהלכם ספג יותר מ-200 אלף נפגעים, כדי להכניע את פינלנד הקטנה, ולאלץ אותה לקבל את הדרישות הטריטוריאליות של ברית המועצות. ביוני 1940 פלשה ברית המועצות למדינות הבלטיות והכריזה עליהן כרפובליקות סובייטיות, ובאותו חודש תבעה מרומניה למסור לידיה את בסרביה ואת צפון בוקובינה, ועד סוף החודש אלה נכבשו בידי הצבא האדום.

סיפוח שטחים אלה היווה ניצול סובייטי מלא להסכם ריבנטרוב-מולוטוב בדבר אזורי ההשפעה של שתי מעצמות אלה מבלי שגרמניה הנאצית יכולה על פיו להתערב. ואכן, לגרמניה הנאצית נגרמו מספר בעיות אסטרטגיות עם סיפוחים אלה. אמנם בכיבוש מחצית פולין ויצירת גבול משותף עם גרמניה תקל רבות על הפלישה העתידית לברית המועצות שהייתה בראש מעייניו של היטלר, אך סיפוח המדינות הבלטיות הרחיק את הצבא הגרמני ממרכזי השלטון הסובייטיים (מוסקבה ולנינגרד), וללא שליטה בחוף הבלטי היה עלול להיווצר נתק מסחרי בין גרמניה לבת בריתה פינלנד. כמו כן, רומניה הייתה בשביל גרמניה מקור ייבוא גדול לנפט שחלקו הגדול היה כבר בידיים סובייטיות.

לאחר שהכניע את פולין במערכת בזק, פנה הצבא הגרמני מערבה. בשלב ראשון פלשו הנאצים לדנמרק ולנורווגיה והשתלטו עליהן, ובקיץ 1940 תקף הצבא הגרמני את צרפת וארצות השפלה, וכבש אותן לאחר מערכת בזק שערכה 6 שבועות בלבד. בריטניה, שצבאה ספג אבדות כבדות במערכה על צרפת, נשארה בודדה במערכה. היטלר הורה לצבאו להתכונן לפלישה לבריטניה, אך ויתר על תוכניתו כתוצאה מכישלון חיל האוויר הגרמני לזכות בשליטה אווירית, והאבדות הכבדות שספג במהלך הקרב על בריטניה בסתיו 1940.

לאחר שויתר, לפחות זמנית, על כוונתו לכבוש את בריטניה החליט היטלר לפנות מזרחה ולתקוף את ברית המועצות. חולשתו של הצבא האדום, שהתגלתה במלחמת החורף בפינלנד, וסדרת הניצחונות המהירים שנחל הוורמאכט במערכות בפולין ובצרפת, גרמו להיטלר ולפיקוד העליון הגרמני להעריך שניתן יהיה להכריע גם את ברית המועצות תוך זמן קצר, תוך שימוש בטקטיקת ה"בליצקריג", שהוכיחה את עצמה במלחמה במערב אירופה.

הפלישה המתוכננת לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") הייתה אמורה להיערך ב-15 במאי 1941. אך היו כבר סימנים, שהצבא הגרמני יתקשה לעמוד בלוח הזמנים המתוכנן. החורף של אותה שנה היה ארוך במיוחד, והפשרת השלגים הפכה צירי תנועה רבים, שהגרמנים תכננו להשתמש בהם, לביצות. הצבא גם לא קיבל עדיין את מספר המשאיות שהובטחו לו לצורך הפלישה, והסתמך במידה רבה על משאיות שנלקחו שלל במהלך המערכה על צרפת, אף על פי שהן היו פחות איכותיות מהמשאיות הגרמניות. אולם הגורם העיקרי לדחיית הפלישה המתוכננת לברית המועצות היה התפתחות המאורעות במדינות הבלקן. באוקטובר 1940 ערכה איטליה ניסיון כושל לפלוש ליוון. היוונים הצליחו להגן בהצלחה על ארצם, ואף פלשו לשטח אלבניה, שנשלטה על ידי איטליה, אולם החלטתו של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, לשלוח כוח משלוח בריטי ליוון כדי לסייע ליוונים, יצרה איום על שדות הנפט ברומניה, שהיו אחד ממקורות אספקת הנפט העיקריים של גרמניה הנאצית, והיטלר שלח את כוחותיו לפלוש ליוון. הוא סבר שמבצע שכזה יהיה פשוט בזכות תמיכה מממשלת יוגוסלביה הפרו-גרמנית, אך הממשלה היוגוסלבית הופלה ב-27 במרץ עקב הפיכה של תנועה אנטי-גרמנית בעידוד סוכנים בריטיים, וב-6 באפריל 1941 שלח היטלר את כוחותיו לפלוש ליוגוסלביה וליוון בו זמנית. עקב מאורעות אלה, נדחתה הפלישה לברית המועצות ל-22 ביוני. חוקרים רבים טוענים, שההחלטה לדחות את הפלישה לברית המועצות לצורך המבצע בבלקן הייתה שגיאה קריטית של היטלר, שלא אפשרה לצבא הגרמני להכניע את ברית המועצות לפני בוא החורף.

מהלך העימות

החודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות

ערך מורחב – מבצע ברברוסה

התקדמות הגרמנים בחזית המזרחית יוני 1941 - דצמבר 1941

הפיקוד הצבאי הגרמני הקצה לצורך הפלישה לברית המועצות שלוש קבוצות ארמיות - קבוצת ארמיות דרום, קבוצת ארמיות מרכז וקבוצת ארמיות צפון. קבוצת הארמיות דרום וצפון כללו כל אחת "קבוצת פאנצר" (עוצבה בסדר גודל של ארמיית שריון), ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה שתי קבוצות פאנצר תחת פיקודה. קבוצת ארמיות צפון הייתה אמורה לכבוש את לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, על קבוצת ארמיות מרכז הוטל לכבוש את מוסקבה ועל קבוצת ארמיות דרום את אוקראינה. סך הכול השתתפו בפלישה 190 דיוויזיות גרמניות, הונגריות ורומניות, ו-24 דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה.

ב-22 ביוני 1941 בשעה 4:45 פלשו כארבעה מיליון חיילים של מדינות הציר לשטח ברית המועצות, במבצע שכונה על ידי הגרמנים מבצע ברברוסה. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום. סטלין אמנם קיבל התרעות מדויקות ממספר מקורות מהימנים ביחס להתקפה הגרמנית הקרבה, אך בחר להתעלם מהן, משום שראה בהן ניסיון של גורמים מערביים לסכסך בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית.

חיל האוויר הסובייטי הושמד ברובו על הקרקע עוד בשלבים הראשונים של הלחימה, והצבא האדום חסר הניסיון התקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של מלחמת בזק, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות בה הופעלה בצרפת ובמקומות אחרים. יחידות סובייטיות רבות לחמו עד הסוף, אך ההתנגדות הסובייטית לא הייתה מאורגנת, ומערך הפיקוד והשליטה של היחידות באזורי הגבול קרס כבר בשעות הראשונות של הפלישה. הפיקוד הסובייטי ניסה לעצור את ההתקדמות הגרמנית באמצעות התקפות נגד של כוחות העתודה שלו, אך אלו הוטלו למערכה טיפין טיפין, ללא מידע לגבי מיקום האויב וללא סיוע אווירי וחוסלו ללא קושי על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים. כתוצאה מכך, בחודש הראשון של המלחמה איבד הצבא האדום כ-90 אחוז מהטנקים שלו.

אחד הגורמים המרכזיים לניצחונות של הגרמנים בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה היו יחידות המודיעין שהצליחו לקלוט ולפענח את רשתות הקשר והאלחוט הסובייטיים ולהפיק מכך מודיעין יקר ערך. הגרמנים פיתחו מכשיר שנקרא 'Funkpeilung Merkator' שהיה מזהה משדרי רדיו באמצעות זיהוי האנרגיה שהם פולטים. ברגע שאותר מקור שידור, התבייתו עליו מכשירי הרדיו וקלטו את שידוריו. הגרמנים הקימו יחידות מודיעין מיוחדות שנקראו der Kommander Nachrichtenaufklärung (ובקיצור KONA) שעסקו באיכון משדרי האויב. בנוסף, מכיוון שבאזורי החזית המזרחית לא הייתה כמעט תשתית לטלפונים קוויים התבצעה כמעט כל התקשורת בצבא האדום באמצעות תקשורת אלחוטית, דבר שסייע לגרמנים ליירט את המידע. הגרמנים היו מאתרים במדויק את מיקומן של כל יחידות הצבא האדום, ייצרו מפות מודיעין מעודכנות ובנו לפיהם תוכנית למלחמת ”בליצקריג” - באמצעות מהלכי בזק מדויקים.

קבוצת הארמיות הצפונית נעה דרך המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה והערים הסובייטיות פסקוב ונובגורוד אל עבר מטרתה - העיר לנינגרד. קבוצת הארמיות המרכזית נעה מזרחה במהירות, בעקבות ניצחון בקרב ביאליסטוק-מינסק כבשה את כל שטח בלארוס, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת כוחות סובייטים גדולים בסדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הדרומית כבשה שטחים נרחבים באוקראינה המערבית, אך התקדמותה הייתה איטית יותר, משום שחלק גדול מהכוחות הסובייטים באזור הגבול רוכזו בחזית הדרומית.

בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה הגרמנית הייתה ההתקדמות הגרמנית מהירה ביותר, אך לקראת המחצית השנייה של חודש יולי היא הואטה מאוד, ובאזורים מסוימים אף נעצרה לחלוטין. בחזית הצפונית נבלמו הכוחות הנאציים, כשהגיעו אל קו לוגה המבוצר, כ-200 קילומטר ממערב ללנינגרד. בחזית המרכזית הצליח הצבא האדום לעצור את התקדמות קבוצת ארמיות מרכז ממזרח לסמולנסק, באמצעות הטלת כוחות עתודה חזקים למערכה, ואף הצליח לכבוש מחדש שטח קטן מידי הגרמנים בהתקפת נגד.

הסיבה העיקרית להאטת ההתקדמות הגרמנית, הייתה הבעיות שנבעו מעצם ההתקדמות המהירה מאוד של כוחותיו הממונעים - התארכות קווי האספקה, ובלאי מואץ של כלי הרכב. בנוסף לכך, הצבא הגרמני ב-1941 לא היה ממונע במלואו. חלקו הגדול הורכב מדיוויזיות רגלים, שנעו ברגל, ואמצעי התובלה העיקרי שלהם היה סוסים. דיוויזיות הרגלים נזקקו לזמן רב כדי להדביק את התקדמותם המהירה של קבוצות הפאנצר, בהן היו מרוכזות הדיוויזיות המשוריינות והממונעות, וכדי לטהר את השטחים העצומים שנכבשו, מכוחות צבא סובייטיים גדולים, שנותקו על ידי ההתקדמות הגרמנית המהירה.

בראשית אוגוסט חידשו הגרמנים את התקדמותם בחזית הדרומית והצפונית. קבוצת ארמיות דרום בסיוע כוחות רומניים והונגריים חצתה את נהר הדנייפר וכבשה כמעט את כל אוקראינה הדרומית, ואילו קבוצת ארמיות צפון איגפה את "קו לוגה", הגיעה עד לפרברי לנינגרד והשלימה את כיתור העיר, בה נלכדו כשלושה מיליון אזרחים. אולם בחזית המרכזית נבלמה לחלוטין התקדמות קבוצת ארמיות מרכז, והתקפות הנגד הסובייטיות גרמו לגרמנים אבדות כבדות. ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה חודשה רק בסוף ספטמבר.

בחודשים הראשונים של המלחמה עשתה ההנהגה הסובייטית מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה שהיו בסכנת כיבוש מזרחה, אל מקומות מרוחקים במזרח ברית המועצות האירופית ובסיביר. שינוע אלפי מפעלי התעשייה, על העובדים והמכונות שלהם, באמצעות רכבות, למרחק מאות ואלפי קילומטרים, והקמתם מחדש מהיסוד בתנאים קשים ביותר בחורף 1941–1942, היה מבצע אדיר ממדים, שרק משק ריכוזי כמו המשק הסובייטי היה יכול לעמוד בו. הוא הצריך מאמצים וקורבנות עצומים ממיליוני האנשים שנטלו בו חלק. מבצע העברת התעשייה מזרחה הצליח להציל את התעשייה הסובייטית, שרובה הגדול רוכז לפני המלחמה באזורים המערביים של ברית המועצות, והיה אחד הגורמים העיקריים לניצחון ברית המועצות במלחמה. אגן הוולגה, אורל, מערב סיביר וקזחסטן, החליפו בשנות המלחמה את אזורי אוקראינה, בלארוס ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות. במחצית השנייה של 1942 כבר הצליחה ברית המועצות לעבור את גרמניה הנאצית בתפוקת כלי הנשק הכבדים (טנקים, מטוסים וארטילריה), אף על פי שהמשאבים התעשייתיים של כל מדינות אירופה הכבושה נרתמו לשימוש מאמץ המלחמה הגרמני.

לאחר כחודשיים של מלחמה, נדרש היטלר לקבל החלטה לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית. לפיקוד הגרמני היה ברור, שלא ניתן לתקוף לכל אורך החזית, ויש להחליט היכן לרכז את המאמץ העיקרי, ולאיזה חזית יש לתת עדיפות. חלק ממפקדי הוורמאכט לחצו על היטלר לרכז את המאמץ בחזית המרכזית, כדי לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף, אך היטלר העדיף לרכז את המאמץ דווקא בחזית הדרומית. הוא האמין שכיבוש אוקראינה, אסם התבואה ומרכז התעשייה של ברית המועצות, חשוב יותר מכיבוש מוסקבה, וטען שהפיקוד הצבאי אינו מבין בשיקולים כלכליים.

היערכות הכוחות הסובייטיים במערב אוקראינה חשפה אותם לסכנת כיתור. התעקשות הפיקוד הסובייטי לא לנטוש את קייב, בירת אוקראינה, וההתקדמות הגרמנית המהירה בדרום אוקראינה, יצרו בליטה בקו החזית באזור קייב. לקראת הקרב על קייב היטלר הורה להפנות חלק ניכר מכוחות קבוצת ארמיות מרכז, כולל קבוצת הפאנצר בפיקודו של היינץ גודריאן דרומה, כדי לכתר את הכוחות הסובייטים באזור קייב מצפון. סטלין סירב להענות לכל בקשות הפיקוד הצבאי המקומי לפנות את בליטת קייב לפני סגירת טבעת הכיתור הגרמני, וכתוצאה מכך ב-18 בספטמבר הושלם כיתורן של ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב, והגרמנים לקחו בשבי יותר מחצי מיליון שבויים. השמדת כוחות הצבא האדום באזור קייב איפשרה לצבא הגרמני להשלים בקלות יחסית את כיבוש אוקראינה המזרחית, והיוותה אסון צבאי וכלכלי מבחינת ברית המועצות.

במקביל ניסו כוחות קבוצת ארמיות צפון לכבוש את העיר לנינגרד בסערה. ההתנגדות הנואשת של אזרחי לנינגרד, שהפכו את עירם למבצר, ושל כוחות הצבא האדום, והחשש מפני הסתבכות בלחימה ממושכת בשטח עירוני, גרמו לפיקוד הגרמני לוותר באמצע ספטמבר על ניסיונו לכבוש את העיר. הגרמנים החליטו להסתפק בהידוק המצור על העיר, כדי להרעיב את תושביה, ובהפגזות ארטילריה. המצור הגרמני על לנינגרד שבמהלכו מתו ברעב למעלה ממיליון אזרחים, הוסר רק בינואר 1944.

עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות החלו יחידות ורמאכט ואס אס ברצח המוני של יהודים במסגרת מבצע ברברוסה.

קרב מוסקבה

ערך מורחב – קרב מוסקבה

מתקפת הנגד הסובייטית

לאחר השלמת חיסול הכוחות הסובייטיים באזור קייב, הוכשרה הקרקע לחידוש המתקפה הגרמנית בחזית המרכזית. הצבא הגרמני ריכז בגזרה זו את מרבית הכוח המשוריין שעמד לרשותו בחזית המזרחית (שלוש מתוך ארבע ארמיות הפאנצר) ונהנה מעדיפות משמעותית בנשק כבד (טנקים ומטוסים) על כוחות הצבא האדום שעמדו מולם, אשר כללו לא מעט יחידות מיליציית מתנדבים ("אופולצ'נייה") שאימונם וחימושם היו דלים. המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע "טייפון") החלה ב-30 בספטמבר. בשלב הראשון של המתקפה, ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה מאוד. רוב כוחות הצבא האדום בחזית המרכזית כותרו בשני "כיסים" גדולים באזור ויאזמה ובריאנסק, ובאמצע אוקטובר כבר הגיעו הכוחות הגרמניים בגזרות מסוימות למרחק כ-30 קילומטר מפרברי מוסקבה. ב-16 באוקטובר 1941 גרמה שמועה על פריצה של שריון גרמני לפרברי מוסקבה לבהלה המונית, ורבים נטשו את העיר ונסו מזרחה, כולל פקידים רבים במפלגה הקומוניסטית ובמוסדות השלטון. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, וחלק ניכר ממפעלי התעשייה במוסקבה פונו גם הם מזרחה, אך סטלין הכריז שהוא נשאר במוסקבה, ולאחר זמן קצר נבלמה הבהלה והעיר התכוננה למצור גרמני. מאות אלפי אזרחים גויסו לחפירת מספר קווי הגנה הקפיים במרחק קצר מפרברי העיר. לקראת סוף אוקטובר נבלמה תנופת ההסתערות הגרמנית וההתקדמות הגרמנית הואטה מאוד כתוצאה מהתקשחות ההתנגדות של הכוחות הסובייטיים, התארכות קווי האספקה ובוץ עמוק מגשמי הסתיו, שהקשה על תנועת השריון הגרמני. ההתנגדות העיקשת של הכוחות הסובייטיים שכותרו על ידי הכוחות הגרמניים בתחילת המתקפה, ריתקה כוחות גרמניים גדולים, ובכך נתנה לפיקוד הסובייטי את הזמן הדרוש להזרמת כוחות עתודה להגנה על קווי ההגנה שהוכנו במרחק קצר ממוסקבה. בניגוד לטענות מאוחרות של הגנרלים הגרמניים, כאילו הגורם העיקרי לכישלון ההתקפה על מוסקבה היו תנאי מזג האוויר הקשים, והקור העז של החורף הרוסי, העובדות מלמדות, שהמתקפה הגרמנית על מוסקבה נבלמה עוד לפני כניסת החורף, כאשר תנאי מזג האוויר לא היו קשים במיוחד.

כישלון ההסתערות הגרמנית הראשונה על מוסקבה נתן לפיקוד העליון הסובייטי שהות לרכז עתודות אסטרטגיות גדולות מאחרי מוסקבה ולחזק את קווי ההגנה מסביב לעיר. במחצית השנייה של נובמבר חידשו הגרמנים את ניסיונם לכבוש את מוסקבה, אולם הפעם התקדמותם הייתה איטית הרבה יותר מאשר בהסתערותם הראשונה, ועלתה להם באבדות כבדות. בגזרה המרכזית, בנתיב הקצר ביותר למוסקבה, לא הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות משמעותית, אך מצפון ומדרום למוסקבה הם הצליחו להתקרב אל העיר. לקראת סוף נובמבר הגיעו הגרמנים למרחק קצר מאיסטרה, כ-25 קילומטר מצפון מערב למוסקבה, אך כל נסיונותיהם לכבוש את העיר טולה, שעצרה את התקדמות כוחותיו של גודריאן אל מוסקבה מדרום, או לנתק את כביש טולה-מוסקבה עלו בתוהו. בשלב זה, החלו תנאי מזג האוויר הקשים והקור העז להוות גורם משמעותי. הצבא הגרמני סבל ממספר רב של נפגעים מכוויות כפור, והציוד הקרבי שלו לא תיפקד כהלכה בקור העז. השילוב של ההתנגדות הסובייטית הנחושה ותנאי מזג האוויר הקשים גרמו לעצירה כמעט מוחלטת של ההתקפה הגרמנית לקראת ראשית דצמבר 1941.

כאשר תשה תנופת המתקפה הגרמנית עבר הצבא האדום למתקפת נגד, שהחלה ב-5 בדצמבר. הפיקוד העליון הסובייטי (ה"סטאבקה") הצליח לרכז בחשאי כוחות עתודה חזקים, שכללו, בין השאר, כ-25 דיוויזיות רעננות שהועברו מהמזרח הרחוק, לצורך מתקפת הנגד. הפיקוד הגרמני הופתע לחלוטין מעוצמת המתקפה הסובייטית, משום שהעריך שברית המועצות מיצתה עד תום את עתודות כוח האדם שלה. המטרה העיקרית של מתקפת הנגד הייתה הסרת האיום הגרמני על מוסקבה. מטרות משניות היו פריצת המצור הגרמני על לנינגרד, וכיבוש מחדש של אגן הדון וחצי האי קרים. במהלך חודש דצמבר ובמחצית הראשונה של ינואר 1942 זכתה מתקפת הנגד להישגים ניכרים, בעיקר באזור מוסקבה. החיילים הגרמנים נלחמו בתנאי מזג אוויר קשים במיוחד, ללא ציוד מתאים ללחימה בחורף הרוסי, וספגו אבדות כבדות. במספר מקרים הגרמנים נסוגו במהירות, מחשש שינותקו מעורפם, ונטשו כמויות גדולות של ציוד כבד. הביגוד וציוד הלחימה הסובייטי היו מותאמים היטב ללחימה בתנאי חורף, והצבא האדום ניצל עובדה זו עד תום. קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית עמדה בפני כיתור, והפיקוד שלה נתקף בבהלה וביקש אישור לסגת חזרה לאזור סמולנסק. אולם היטלר לקח לידיו את הפיקוד, הדיח חלק ממפקדיו הבכירים, וסירב לאשר נסיגה כללית. הוא פקד על הכוחות הגרמניים להחזיק מעמד בכל מחיר, ולא לסגת גם במקרה של סכנת כיתור. העקשנות של היטלר הוכיחה את עצמה. השליטה האווירית ממנה נהנו הגרמנים, איפשרה להם להעביר אספקה לכוחותיהם בדרך האוויר גם במקרים בהם כותרו על ידי הצבא האדום, והתחזקות ההתנגדות הגרמנית בלמה את תנופת המתקפה הסובייטית. מצפון ומדרום למוסקבה הצליח הצבא האדום לשחרר שטחים נרחבים ולהתקדם למרחק של עד 350 קילומטר ממוסקבה, אולם במרכז הצליחו הגרמנים להיאחז במבלט המבוצר רז'ב-גז'צק-ויאזמה, במרחק פחות מ-180 קילומטר ממערב למוסקבה, ומשם המשיכו לאיים על הבירה הסובייטית.

בגזרות האחרות של החזית ההישגים הסובייטיים היו מוגבלים עוד יותר. בחזית הדרומית הצליח הצבא האדום להדוף את הגרמנים מהעיר רוסטוב על הדון, "השער לקווקז", עד לקו נהר המיוס, ולהשתלט מחדש על חצי האי קרץ' שבקרים המזרחית (פעולה שהפחיתה את הלחץ הגרמני על נמל סבסטופול, שעמד במצור מאז אוקטובר 1941). אולם נסיונותיו לכבוש מחדש את אזור דונבאס נכשלו. בחזית לנינגרד הצליח הצבא האדום לכבוש מחדש את צומת מסילות הברזל החשוב בטיחווין, מה שאיפשר לשפר באורח ניכר את אספקת המזון לעיר הנצורה, אך נכשל בנסיונותיו לפרוץ את המצור הגרמני על לנינגרד.

עד סוף ינואר 1942 הגיעה התקפת הנגד הסובייטית לעצירה מוחלטת. הכוחות הסובייטים היו מותשים לחלוטין מלחימה רצופה בתנאי מזג אוויר קשים (בטמפרטורות של מינוס 20 מעלות) וסבלו אבדות כבדות בהתקפות נגד העמדות הגרמניות המבוצרות. אף על פי שכל העתודות הסובייטיות הוטלו למערכה, באזור מוסקבה עדיין נהנו הגרמנים מעדיפות מספרית בכוח אדם, ובמיוחד בציוד כבד. התעשייה הסובייטית עדיין לא התאוששה מהמעבר מזרחה, ולא הייתה מסוגלת לספק את צורכי הצבא האדום בנשק כבד. הצבא הסובייטי סבל גם ממחסור חמור בכלי רכב ממונעים, עובדה שהגבילה את ניידותו, והיחידות המשוריינות שלו עדיין לא היו מסוגלות להתמודד עם דיוויזיות השריון הגרמניות בקרב תנועה. עם זאת, הצלחת הצבא האדום להתאושש מסדרת המפלות הנוראות שספג בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית, ולעבור למתקפת נגד בחורף 1941/1942, הייתה הישג אדיר, ונקודת מפנה חשובה במלחמה בחזית המזרחית. בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה נופץ המיתוס על הצבא הגרמני הבלתי מנוצח. הוורמאכט נסוג מאות קילומטרים וספג מפלה קשה.

מתקפת הקיץ של 1942

המג"ד, צילום מפורסם של מקס אלפרט המנציח אחד הרגעים באירועי קיץ 1942

סטלין והפיקוד העליון הסובייטי נכשלו לחלוטין בהערכת תמונת המצב באביב 1942. הם העריכו שהאבדות הכבדות שספג הצבא הגרמני במהלך מתקפת החורף, החלישו מאוד את כוחו והכשירו את הקרקע להמשך המתקפה הסובייטית. אולם למעשה, מצבה של ברית המועצות באביב 1942 היה חמור בהרבה ממצבה של גרמניה הנאצית. הצבא האדום נחלש מאוד בעקבות האבדות הנוראות שספג במהלך 1941 (לפחות 4.3 מיליון נפגעים, מתוכם כ-3 מיליון הרוגים, נעדרים ושבויים) וסבל ממחסור חמור בכלי נשק כבדים (טנקים ומטוסים). תפוקת חומרי הגלם - פחם, פלדה ועפרות ברזל - ששימשו את התעשייה הכבדה הסובייטית, הצטמקה ב-3/4 לאחר כיבוש אזור התעשייה והמכרות החשוב של דונבאס על ידי הגרמנים. היכולת התעשייתית של גרמניה הנאצית הייתה גדולה פי ארבעה מזו של ברית המועצות. העברת התעשייה הסובייטית מזרחה גרמה לירידה בלתי נמנעת בתפוקה למשך מספר חודשים, ובנוסף לכך עשרות מיליוני אזרחים סובייטיים נשארו בשטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני, ולא יכלו לסייע למאמץ המלחמה הסובייטי. הצבא הגרמני התאושש מהמכות שספג במהלך מערכת החורף, לאחר שקיבל תגבורות חזקות, והיה מוכן לחדש את המתקפה בחזית הסובייטית עם בוא האביב.

ב-12 במאי פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה גדולה באוקראינה, שנועדה לשחרר את אוקראינה המזרחית ולהגיע לקו נהר הדנייפר. היעד הראשון של המתקפה הייתה העיר חרקוב. בקרב זה עמדו לרשות הגרמנים עתודות ממונעות רבות עוצמה בקרבת מקום. הם הניחו לכוחות הסובייטים התוקפים להתקדם לכיוון חרקוב, ואז תקפו את אגפיהם וכיתרו אותם. התוצאה הייתה השמדה כמעט מוחלטת של 3 ארמיות סובייטיות ואובדן מאות טנקים. במקביל פתח הצבא הגרמני בחצי האי קרים במתקפה גדולה על הכוח הסובייטי, שהחזיק בחצי האי קרץ' מאז חורף 1941. שלוש הארמיות הסובייטיות שהחזיקו בחצי האי לא הצליחו להחזיק מעמד, ונאלצו להתפנות בדרך הים חזרה לקווקז, לאחר שספגו אבדות כבדות ואיבדו כמעט את כל הציוד הכבד שלהם. לאחר שהסירו את האיום הסובייטי על עורפם חידשו הגרמנים את התקפתם על נמל סבסטופול, ולאחר כחודש של לחימה קשה נאלצו שרידי הכוחות הסובייטיים לפנות את העיר (3 ביולי) לאחר שספגו אבדות כבדות.

הפיקוד העליון הגרמני הבין, שלאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמה, על גרמניה לעשות מאמץ להכניע את ברית המועצות ולהוציא אותה מהמלחמה בהקדם, כדי שלא תצטרך לעמוד במלחמה בשתי חזיתות. הגרמנים העריכו, שהפיקוד הסובייטי יצפה לחידוש המתקפה בחזית המרכזית על מוסקבה, וירכז את כוחותיו העיקריים באזור זה, ולכן החליטו לתקוף בדרום ברית המועצות. המטרות העיקריות של המתקפה המתוכננת, שקיבלה את שם הקוד "תיק כחול", היו כיבוש האזורים החקלאיים העשירים של הדון והקובאן, כיבוש הקווקז על שדות הנפט שלו, החיוניים למאמץ המלחמה הסובייטי (והגרמני), ושליטה על התנועה בנהר הוולגה, ששימש כעורק תעבורה ראשי בין דרום ברית המועצות לשאר חלקי המדינה. הפיקוד הגרמני הניח, שכיבוש דרום ברית המועצות האירופית יגרום מכה אנושה לכלכלה הסובייטית, וליכולתה להמשיך לנהל את המלחמה. קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, שכללה 5 ארמיות גרמניות, ו-4 ארמיות של בנות בריתה של גרמניה, נועדה בשלב ראשון לתקוף לכיוון דרום מזרח, במטרה לכבוש את העיר סטלינגרד, ששכנה בעיקול של נהר וולגה, ושימשה מרכז תעשייתי חשוב, ובשלב שני לפנות דרומה, במטרה לכבוש את אזור הקובאן ואת הקווקז.

ב-28 ביוני פתחה קבוצת ארמיות דרום במתקפת הקיץ. הכוחות הסובייטיים שעמדו מולה נחלשו מאוד בעקבות האבדות שספגו במתקפה הכושלת על חרקוב, והגרמנים נהנו מעדיפות גדולה בשריון ובמטוסים. בנוסף לכך, פני הקרקע המישוריים באזור הדון ותנאי מזג האוויר הנוחים איפשרו לארמיות השריון הגרמניות לנצל עד תום את יתרונותיהן בלוחמת תנועה. תוך זמן קצר התמוטטה ההתנגדות הסובייטית, וכוחות הצבא האדום בחזית הדרומית פתחו בנסיגה מהירה, שהפכה במקרים רבים למנוסת בהלה. ב-5 ביולי חצו כוחות גרמניים והונגריים את נהר הדון וכבשו את העיר וורונז', שם נתקלו לראשונה בהתנגדות נחושה. הפיקוד הסובייטי, שחשש שהגרמנים מתכוונים לפנות צפונה ולנסות לכתר את מוסקבה ממזרח, ריכז שם כוחות גדולים, והצליח לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. אולם הכוח הגרמני העיקרי, שהתקדם לכיוון דרום מזרח במקביל לגדה הדרומית של נהר הדון, כמעט לא נתקל בהתנגדות, והתקדמותו הייתה מהירה ביותר. ב-19 ביולי כבשו הגרמנים את עיר התעשייה החשובה וורושילובגרד (כיום לוהנסק) וב-28 ביולי כבשו את הערים נובוצ'רקסק ורוסטוב. בשלב זה עשו היטלר והפיקוד הגרמני טעות קריטית. התקדמות קבוצת ארמיות דרום הייתה כל כך מהירה ומוצלחת, שהם חשבו שניתן יהיה להשיג את שני היעדים העיקריים של המתקפה (כיבוש הקווקז, וניתוק נהר הוולגה) בעת ובעונה אחת. במקום להמשיך בהתאם לתוכנית המקורית, היטלר הורה לפצל את כוחות קבוצת ארמיות דרום. קבוצת ארמיות A (הארמייה ה-17 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הראשונה) נועדה לפנות דרומה ולכבוש את הקובאן והקווקז, בעוד קבוצת ארמיות B (הארמייה ה-6 של הוורמאכט וארמיית הפאנצר הרביעית) המשיכה להתקדם מזרחה באגן הדון עד לנהר הוולגה, על מנת לכבוש את סטלינגרד. ככל שהתקרבו הכוחות הגרמניים לסטלינגרד גברה ההתנגדות הסובייטית, וקצב ההתקדמות הגרמני הואט. הפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות חזקות לאזור, ורק ב-23 באוגוסט הצליחו כוחות גרמניים לפרוץ עד נהר הוולגה מצפון לסטלינגרד. באותו יום התקיפו מאות מפציצים גרמניים את העיר, גרמו להרס רב והרגו כ-40 אלף אזרחים. הארמייה ה-6 וארמיית הפאנצר ה-4 המשיכו להתקדם באיטיות רבה לכיוון סטלינגרד מצפון ומדרום, וב-10 בספטמבר הגיעו אל הוולגה גם מדרום לעיר. הארמייה הסובייטית ה-62 שהגנה על סטלינגרד מצאה עצמה מבודדת ומכותרת משלושה עברים, כשגבה לנהר הוולגה.

במקביל התקדמו כוחות קבוצת ארמיות A במהירות דרומה. הם השתלטו על אזור הקובן כולו וב-11 באוגוסט כבשו את העיר מייקופ והמשיכו משם אל חופי הים השחור. נדמה היה שאין כוח המסוגל למנוע מהם לכבוש את הקווקז כולו, אולם כשהכוחות הגרמניים הגיעו למרגלות הרי הקווקז הואטה התקדמותם וההתנגדות הסובייטית נעשתה נחושה ויעילה יותר, תוך ניצול תנאי השטח הקשים.

קרב סטאלינגרד

ערך מורחב – קרב סטאלינגרד

ב-13 בספטמבר 1942 החלה המערכה בתוך העיר סטלינגרד. אגד כוחות גרמני, שכלל את הארמייה השישית וחלק מארמיית הפאנצר הרביעית תקף את העיר וניסה להשתלט עליה, אך נתקל בהתנגדות עיקשת מצד הארמייה הסובייטית ה-62, שהגנה על העיר, והסתבך בקרבות רחוב בתוך חורבות העיר, שנהרסה בסדרת הפצצות והפגזות גרמניות. חלק גדול מאגד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד, לא יכול היה להשתתף בלחימה בתוך העיר, מכיוון שרותק להגנה על שני אגפיו, שהותקפו על ידי כוחות סובייטיים חזקים. לאחר לחימה קשה שנמשכה כחודשיים, במהלכה ספגו שני הצדדים מאות אלפי נפגעים, הצליחו הגרמנים לכבוש למעלה מ-90 אחוז משטח העיר, ודחקו את הארמייה ה-62, בפיקוד וסילי צ'ויקוב, למספר כיסי התנגדות מבודדים, שעומקם המרבי לא עלה על קילומטר, כשגבה אל נהר הוולגה הקפוא. אולם המגינים הסובייטיים המשיכו להחזיק מעמד, בסיוע אש ארטילריה מסיבית מהגדה המזרחית של הוולגה, והכוחות הגרמניים, שנשחקו במהלך הלחימה בתוך סטלינגרד, לא היו מסוגלים להשלים את כיבוש העיר.

ההגנה על האגפים הארוכים והפגיעים של אגד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד, הופקדה בידי הארמיות הרומניות ה-3 וה-4, כוחות בעלי איכות ירודה, שסבלו ממחסור בנשק כבד ובנשק מסייע. ריתוק כמעט כל הכוחות הגרמניים באזור למערכה על סטלינגרד, איפשר לפיקוד העליון הסובייטי לרכז בחשאי כוחות עתודה גדולים וכמויות גדולות של ציוד כבד לצורך התקפת נגד גדולה. ב-19 בנובמבר 1942 נפתח "מבצע אורנוס", במסגרתו תקפו שלוש חזיתות סובייטיות, שכללו כמיליון חיילים בסיוע מאות טנקים את הכוחות הרומניים מראשי גשר מדרום לנהר דון וממערב לוולגה. תוך זמן קצר הובקעה החזית הרומנית, ולאחר 4 ימי לחימה חברו יחידות החלוץ של "חזית סטלינגרד" ו"החזית הדרום-מערבית" סמוך לקלאץ על נהר הדון, והשלימו את כיתור הכוחות הגרמנים באזור סטלינגרד, שכללו כ-300 אלף חיילים. הכוחות הגרמניים נסוגו לאזור מצומצם בין הנהרות דון ווולגה, והקימו שם מערך הגנה היקפי, שנודע לאחר מכן בכינוי "הקלחת".

היטלר פקד על הארמייה השישית שלא לעזוב את סטלינגרד, וניסה להעביר אליה אספקה בדרך האוויר. באמצע דצמבר 1942 נעשה מאמץ כושל לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית, ולחבור אל הארמייה השישית, באמצעות כוחות שריון גרמניים בפיקוד הרמן הות, שתקפו מכיוון דרום. אולם הפיקוד הסובייטי הזרים לאזור תגבורות, שבלמו את המתקפה הגרמנית במרחק קצר מכיס סטלינגרד. הפיקוד הסובייטי הגיב במתקפה נוספת (מבצע סטורן קטן) שמחצה את הארמייה האיטלקית ה-8, ואילצה את אריך פון מאנשטיין, מפקד "קבוצת ארמיות דון", לנטוש את ניסיון החילוץ של הארמייה השישית, ולרכז את שארית כוחותיו להגנה על "פיתחת רוסטוב", כדי למנוע כיתור כל קבוצת ארמיות A הגרמנית באזור הקווקז. התקפת נגד גדולה של כוחות "חזית סטלינגרד", איימה לכתר את כוחותיו של הות, ואילצה אותם לסגת במהירות חזרה לעמדות המוצא שלהם, ולאחר מכן לקו נהר מאניץ.

ב-10 בינואר 1943 פתחו כוחות סובייטיים חזקים, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה הסופית על הכוחות הגרמניים הנצורים באזור סטלינגרד (מבצע "קלחת"). לאחר 3 שבועות של לחימה קשה, בהם נהרגו כ-100 אלף חיילים גרמנים, נכנעו שרידי הכוחות המכותרים ב-2 בפברואר 1943, ולמעלה מ-90 אלף חיילים נפלו בשבי הסובייטי.

מתקפת הנגד הסובייטית בחורף 1942/1943

כניעת הארמייה השישית היוותה נקודת מפנה חשובה, אולי החשובה ביותר, במלחמת העולם השנייה. האבדות הכבדות שספגו הגרמנים ובני בריתם במהלך הקרב על סטלינגרד היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות.

קרב קורסק

ערך מורחב – קרב קורסק

לאחר ניצחונם בקרב סטלינגרד התקדמו הכוחות הסובייטים בחזית הדרומית במהירות מערבה, וכוחות החלוץ של הצבא האדום פרצו לאגן הדונייץ והגיעו עד למרחק קצר מנהר דנייפר. אולם עד מהרה הפגין הצבא הגרמני יכולת התאוששות מרשימה. המתקפה הסובייטית הואטה, עקב הבעיות האופייניות למלחמת תנועה על פני שטחים נרחבים - התארכות קווי אספקה, בלאי מואץ של כלי הרכב, ואובדן התנופה. במרץ 1943 פתחה קבוצת ארמיות דרום בפיקודו של אריך פון מאנשטיין בהתקפת נגד רבת עוצמה, במהלכה נכבשו מחדש חרקוב, בלגורוד וחלק גדול מאגן הדון הצפוני, והחזית בדרום רוסיה התייצבה. משהגיע אביב 1943 היו הכוחות היריבים מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית רציפה מן הצפון עד הדרום, כאשר במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליח הצבא הסובייטי להגיע במהלך מתקפת החורף שלו, נוצרה בליטה סובייטית גדולה בקו החזית מסביב לעיר קורסק.

מיבלט קורסק נראה לפיקוד העליון הגרמני כמקום האידיאלי להנחתת מהלומה מוחצת על הצבא הסובייטי בקיץ 1943. הגרמנים קיוו לכתר ולהשמיד את הכוחות הסובייטים הגדולים, שרוכזו בשטח הבליטה, באמצעות מתקפה מתמקדת בו זמנית מדרום ומצפון על אגפיה, ובכך להטות את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת גרמניה.

הוורמאכט ניצל את התקופה הרגועה יחסית של אביב 1943 (עונת הפשרת השלגים) לתגבור כוחותיו בחזית המזרחית ולחימושם בציוד מדגמים חדישים. כוחות רעננים הוזרמו לחזית סביב בליטת קורסק, כשהם מצוידים בטנקים ובתותחים מתנייעים חדישים מסוג פנתר, טיגר ופרדיננד. אולם במקביל, גם הפיקוד הסובייטי, תוך ניצול מידע מודיעיני מדויק, דאג לתגבר את כוחותיו במבלט קורסק בתותחים ובשריון בקצב מהיר בהרבה מקצב התגבור של כוחות הוורמאכט שניצבו מולם. הצבא האדום ביצר היטב את שטח המבלט ויצר מערך הגנה לעומק, שכלל מספר רב של קווי הגנה מבוצרים, במטרה לספוג את עוצמת המתקפה הגרמנית הצפויה, ולשחוק את הכוחות התוקפים. בעומק מערך ההגנה הסובייטי הוצבו עתודות משוריינות רבות עוצמה, ככוח לביצוע התקפות נגד.

ב-5 ביולי 1943 פתח הצבא הגרמני בהתקפה תחת שם הקוד "מבצע ציטאדלה" (מבצע מצודה). הכוחות הגרמניים, שכללו 3 ארמיות מתוגברות, ניסו ללכוד את כוחות הצבא האדום בבליטת קורסק באמצעות תנועת מלקחיים. ההתקפה הגרמנית בצפון הבליטה לא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית, ולאחר חמישה ימי לחימה נבלמה לגמרי, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. ב-12 בחודש עברו הכוחות הסובייטיים להתקפת נגד, שתוכננה מראש, על הכוחות הגרמניים שהחזיקו בבליטת אוריול מצפון לבליטת קורסק (מבצע קוטוזוב), ואילצו את הכוח התוקף לחזור לעמדות המוצא שלהם. ההתקפה הגרמנית בדרום בליטת קורסק זכתה להצלחה גדולה יותר, והצליחה לחדור לעומק של למעלה מ-30 קילומטר לפני שנבלמה על ידי כוחות עתודה סובייטיים שהוטלו למערכה, ובראשם הארמייה המשוריינת החמישית של המשמר (הגוורדיה). עד 23 ביולי נאלץ גם הכוח הגרמני בדרום הבליטה לחזור לעמדות המוצא שלו. ב-3 באוגוסט פתח הצבא הסובייטי במתקפה מדרום לבליטת קורסק (מבצע רומיאנצב), ולקראת סוף אוגוסט הצליח לשחרר את העיר חרקוב. במקביל המשיכו הכוחות הסובייטיים במתקפתם מצפון לבליטת קורסק, ועד 18 באוגוסט נאלצו הגרמנים לסגת מכל שטח בליטת אוריול.

על אף שאבדות הצד הסובייטי במהלך המערכה סביב מבלט קורסק, היו גדולות בהרבה מאבדות הצד הגרמני, התוצאה הסופית של הקרב הייתה ניצחון אסטרטגי סובייטי מכריע. ניתן לומר, שקרב קורסק היה נקודת המפנה המשמעותית ביותר במלחמה בחזית המזרחית. הגרמנים לא יכלו להרשות לעצמם את האבדות שספגו כוחותיהם הניידים במהלך הקרב (כ-1,600 טנקים ותותחי סער הושמדו או ניזוקו בדרגות שונות). הם איבדו את היוזמה האסטרטגית בחזית המזרחית ונאלצו לעבור למגננה עד לסוף המלחמה. הייתה זו הפעם הראשונה שהצבא האדום הוכיח את יכולתו להתמודד כשווה מול שווה מול הצבא הגרמני, והצליח לבלום את מתקפת הקיץ הגרמנית. קרב קורסק ידוע גם כקרב הטנקים הגדול ביותר בהיסטוריה. השתתפו בו למעלה מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים משני הצדדים, שלחמו בשטח מצומצם יחסית.

ההתקדמות לאחר קורסק - כיבושה מחדש של אוקראינה

לאחר קרב קורסק פתח הצבא האדום במתקפה לכל אורך החזית מסמולנסק דרומה. הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש בעקבות האבדות שספג בחודשים יולי-אוגוסט 1943, פתח בנסיגה איטית לקו נהר הדנייפר תוך ביצוע פעולות השהיה. הסובייטים כבשו מחדש את אזור דונבאס, ועד לסוף ספטמבר הגיעו כוחותיהם עד לקו נהר הדנייפר כמעט לכל אורכו.

הגרמנים ניסו להקים קו הגנה מבוצר לאורך הגדה המערבית של הדנייפר, והאמינו שיוכלו לעצור שם את המשך ההתקדמות הסובייטית, אך לא הספיקו להשלים אותו. כוחות הצבא האדום חצו את הנהר תוך כדי תנועה במסגרת קרב דנייפר, והצליחו להקים מספר רב של ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר. בראשית נובמבר פרצו הכוחות הסובייטיים מראש גשר בו החזיקו מצפון לעיר קייב וב-6 בחודש שחררו את בירת אוקראינה. למרות התקפת נגד גרמנית מוצלחת באזור העיר ז'יטומיר בדצמבר 1943, הצליח הצבא האדום להשתלט עד לסוף השנה על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הדנייפר, והשלים את שחרור כל שטח אוקראינה המזרחית.

הגרמנים התעקשו להחזיק בבליטה בקו החזית באזור העיר קורסון, על הגדה המערבית של הדנייפר, וקיוו להשתמש בה כקרש קפיצה להתקפת נגד, שתהדוף את הצבא האדום אל מעבר לנהר. אולם הסובייטים הקדימו אותם, ובפברואר 1944, במסגרת קרב קורסון-צ'רקסי, כיתרו את הכוחות הגרמניים בבליטה במתקפת מלקחיים שביצעו החזיתות של קונייב וואטוטין. לאחר למעלה משבועיים של קרבות עזים, תוך הדיפת ניסיונות גרמניים לחבור לכוחות המכותרים, השלימו הסובייטים את חיסול הכיס הגרמני (17 בפברואר), אולם חלק ניכר מהכוח המכותר הצליח לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ברגע האחרון ולחבור אל כוח החילוץ. הגרמנים ספגו 40–75 אלף הרוגים, פצועים ושבויים (לפי מקורות שונים) במהלך הקרב, והכוחות הניידים שלהם נחלשו מאוד בעקבות האבדות שספגו במהלך ניסיון החילוץ. הצבא האדום, שגם הוא ספג אבדות כבדות במהלך הקרבות סביב כיס קורסון, ניצל את חולשת קבוצת ארמיות דרום, כדי להמשיך בהתקדמות מהירה מערבה, ובמרס 1944 כבר הגיעו כוחותיו עד לגבולות רומניה.

ההתקדמות בשנת 1944

בראשית שנת 1944 עדיין נמצא הצבא הגרמני בעומק מאות קילומטר בשטח ברית המועצות. לקראת סוף אותה שנה הגיע הצבא האדום למרחק קצר מגבולות גרמניה. במהלך המתקפות שביצע הצבא האדום ב-1944 ספגו צבאות מדינות הציר מיליוני אבדות בהרוגים, פצועים ושבויים. רומניה, בולגריה ופינלנד עברו ממחנה הציר למחנה בעלות הברית, וצבאותיהם לחמו עתה לצד הצבא הסובייטי. הצבא האדום, שספג אף הוא אבדות כבדות ביותר במהלך הלחימה הקשה, לא הסתפק בשחרור כל השטחים שאבדו לברית המועצות מראשית המלחמה. כוחותיו חדרו עמוק לשטח פולין, והשתלטו על חלק גדול ממדינות הבלקן (רומניה, בולגריה והונגריה).

הצבא הגרמני בחזית המזרחית, שנחלש מאוד כתוצאה מהאבדות הכבדות שספג מאז תבוסתו בקרב סטלינגרד, היה מתוח על פני חזית ארוכה, שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור. הצבא האדום, שבשלב זה במלחמה כבר נהנה מעדיפות גדולה בכוח אדם ובציוד כבד על פני הצבא הגרמני בחזית המזרחית, לא ניסה לתקוף לכל אורך החזית, אלא הנחית על הגרמנים שורה של מתקפות, בכל פעם בגזרה שונה. הפיקוד הסובייטי ניצל את העובדה שהיוזמה הייתה בידיו, כדי "להרקיד את הגרמנים לצלילי חלילו". הוא הצליח כמעט תמיד להשיג "הפתעה טקטית", להטעות את הפיקוד הגרמני ביחס למיקום המתקפה הבאה, ולרכז עדיפות כוחות מכרעת בגזרה שנבחרה להתקפה. הגרמנים, שלא עמדו לרשותם עתודות מספיקות, נאלצו להעביר את עתודותיהם מגזרה לגזרה, בניסיון לבלום את המתקפות הסובייטיות ולסתום פרצות שנוצרו בקו החזית. כל פעם, שהמתקפה הסובייטית בגזרה מסוימת הואטה או נבלמה, הפיקוד הסובייטי העביר את מרכז הכובד של הלחימה לגזרה אחרת, ופתח במתקפה חדשה.

שנת 1944 נודעה כשנת "עשרת הניצחונות". בינואר הצליחו כוחות הצבא האדום לפרוץ את טבעת המצור על לנינגרד, לאחר כשנתיים וחצי של מצור. הצבא האדום יצא למבצע לנינגרד-נובגורוד והגרמנים נסוגו לגבולות אסטוניה. בראשית מרץ פתחה החזית האוקראינית הראשונה בפיקוד איבן קונייב במתקפת בזק באוקראינה, שהפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, וחדרה עמוק לשטח רומניה, לאחר שחצתה תוך כדי תנועה את הנהרות בוג, דנייסטר ופרוט. במהלך החודשים אפריל ומאי השלימו ה"חזיתות" (קבוצות הארמיות) בפיקודם של פטרוב, מלינובסקי וטולבוחין, את שחרור דרום אוקראינה, ואת כיבוש חצי האי קרים. הארמייה הגרמנית שהגנה על קרים סבלה אבדות כבדות, ורק חלק קטן ממנה הצליח להתפנות מקרים בדרך הים. ביוני שוחררו השטחים שנכבשו על ידי צבא פינלנד בקרליה, והתקדמות הצבא האדום יצרה איום על הלסינקי. הממשלה הפינית החלה בגישושים לקראת שביתת נשק עם ברית המועצות וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת הנשק, במסגרתו הסכימה פינלנד לנתק את היחסים עם גרמניה, ולדאוג להוצאת כל הכוחות הגרמניים משטחה (מלחמת לפלנד). בהמשך חדרו כוחות סובייטיים לצפון מזרח נורווגיה והשתלטו על נמל קירקנס (Kirkenes) וסביבתו. בנוסף לכל זה, בתחילת יוני בעלות הברית פלשו לצרפת והכריחו את גרמניה להקצות כוחות לחזית המערבית.

ב-23 ביוני 1944 (3 שנים לאחר פתיחת מבצע ברברוסה) נפתחה מתקפת הקיץ הסובייטית בבלארוסיה (מבצע בגרטיון) בהשתתפות כוחות מ-4 חזיתות. המתקפה הפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, שהיה משוכנע שהצבא האדום מתכוון להמשיך לתקוף בדרום, בשטח אוקראינה, וריכז שם את רוב עתודותיו הניידות. הכוחות הסובייטיים, שהתקדמו במהירות רבה, שיחררו את כל שטח בלרוסיה, חדרו עמוק לפולין והגיעו עד למרחק קצר מוורשה. במהלך המתקפה הסובייטית הושמדו 25–35 דיוויזיות גרמניות מקבוצת הארמיות מרכז, ומאות אלפי חיילים גרמנים נפלו בשבי. ביולי פתחו כוחותיו של קונייב במתקפה מקבילה, במהלכה השלימו את שחרור אוקראינה המערבית, כבשו את הערים לבוב ולובלין, הגיעו אל נהר הויסלה מדרום לוורשה, ואף הצליחו לתפוס ולהחזיק ראש גשר גדול בגדה המערבית של הנהר.

ההתקדמות הסובייטית המהירה גרמה לצבא המחתרת הלאומנית בפולין (הארמייה קריובה) לפתוח בהתקוממות, ולנסות להשתלט על בירת פולין, וורשה, לפני בוא הצבא האדום. הפולנים ומקורות מערביים האשימו לאחר מעשה את סטלין בכך שהורה לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון וורשה, ולא לבוא לעזרת המורדים הפולנים, בכוונה תחילה, במטרה לאפשר לצבא הגרמני למחוץ את ההתקוממות בוורשה באין מפריע (במהלך דיכוי המרד נהרגו כרבע מיליון פולנים והעיר וורשה נחרבה). אולם המקורות הסובייטיים טוענים, שהסיבה העיקרית לעצירת התקדמות הצבא האדום בציר וורשה הייתה אובדן תנופת ההתקפה לאחר התקדמות רצופה של מאות קילומטר, והתקפת נגד רבת עוצמה, שהנחיתו כוחות שריון גרמניים על כוחות החלוץ הסובייטיים שהתקרבו לוורשה בראשית אוגוסט. וורשה נמצאה על הנתיב הקצר ביותר לגרמניה, ולכן הפיקוד העליון הגרמני החיש תגבורות חזקות לאזור זה, כדי לעצור את המשך ההתקדמות הסובייטית.

לאחר עצירת ההתקדמות הסובייטית בפולין העביר הפיקוד הסובייטי את המאמץ העיקרי שלו דרומה, לאזור הבלקן. ב-20 באוגוסט תקפו הכוחות הסובייטיים את הכוחות הגרמניים והרומניים, שהגנו על קו נהר הסיראט בצפון רומניה. עד סוף החודש התמוטטה התנגדות קבוצת ארמיות דרום אוקראינה, ויותר מ-400 אלף חיילים של הציר נפלו בשבי, כולל מרבית הארמייה השישית הגרמנית, שהוקמה מחדש לאחר השמדתה בקרב סטלינגרד. כוחות הצבא האדום התקדמו במהירות דרומה. בוקרשט נפלה ב-31 באוגוסט, וב-2 בספטמבר נכבשו שדות הנפט של פלויישטי, מקור הנפט הגולמי העיקרי של גרמניה הנאצית. ממשלת רומניה הפרו-גרמנית הודחה ב-23 באוגוסט, והממשלה החדשה מיהרה לחתום על הסכם שביתת נשק, שהוכתב על ידי ברית המועצות, והודיעה על הצטרפותה של רומניה למלחמה נגד גרמניה. בראשית ספטמבר נכנסו כוחות הצבא האדום לבולגריה ללא התנגדות, ותוך מספר ימים הוקמה גם שם ממשלה חדשה, שמיהרה להכריז מלחמה על גרמניה. הכוחות הסובייטיים המשיכו בהתקדמות מהירה דרך בולגריה, נכנסו לצפון יוגוסלביה, חברו עם צבא הפרטיזנים של טיטו, וב-20 באוקטובר שחררו את בלגרד. באוקטובר חדרו הכוחות הסובייטיים להונגריה המזרחית, אך התקדמותם הואטה מאוד, לאחר שנתקלו בהתנגדות עזה של כוחות הונגריים וגרמניים מתוגברים. בודפשט נכבשה על ידי הצבא האדום רק בראשית פברואר 1945 לאחר קרבות קשים, וכיבוש הונגריה הושלם בסוף מרץ 1945.

בסתיו 1944 הואטה מאוד התקדמות הצבא הסובייטי במזרח אירופה ונעצרה כליל בחלק מהחזיתות (בדומה למה שאירע בחזית המערבית באותו זמן). לאחר התקדמות כמעט רצופה מאז יולי 1943, כוחות הצבא האדום היו זקוקים לזמן לצורך התארגנות מחדש, ופתרון הבעיות הלוגיסטיות, שנוצרו עקב ההתקדמות המהירה של החזית מערבה. המתקפה המשמעותית האחרונה של הצבא האדום ב-1944 הונחתה בגזרה הצפונית. בספטמבר הצליחו הכוחות הסובייטיים לכבוש מחדש את רוב שטחן של המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), ולכתר את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית (הארמיות ה-16 וה-18) בחצי האי קורלנד. היטלר הורה לקבוצת הארמיות להמשיך להחזיק באזור זה, כראש גשר למתקפה עתידית, אך בכך הוציא למעשה ממעגל המלחמה כ-30 דיוויזיות, שלא ניתן היה להשתמש בהן בגזרות חשובות יותר של החזית, והחליש עוד יותר את כוחו של הצבא הגרמני בחזית המזרחית. הכוח הגרמני המכותר בקורלנד הצליח להדוף סדרה של התקפות סובייטיות עליו, ולהחזיק מעמד עד לכניעת גרמניה הנאצית (8 במאי 1945) בסיוע הצי הגרמני בים הבלטי, ורק אז נכנע כאיש אחד לכוחות הסובייטיים.

מהוויסלה עד ברלין

ערך מורחב – הקרב על ברלין

אנדרטה לצבא האדום בווינה

הפלישה של צבאות ארצות הברית ובריטניה לצרפת ביוני 1944, גרמה ליצירת חזית שנייה, שחייבה את הגרמנים לפצל את כוחותיהם בין החזית המזרחית והמערבית. צבאות בעלות הברית התקדמו עתה ממזרח, מדרום (החזית האיטלקית) וממערב לעבר גבולות גרמניה הנאצית, במטרה לכבוש את השטחים שעדיין נותרו בשליטת הנאצים, ולאלץ אותם להיכנע ללא תנאי.

ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה על הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפולין (מבצע ויסלה-אודר). כוחותיהם של המרשלים ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי וצ'רניאחובסקי התקדמו במהירות רבה תוך השמדת חלק גדול משש הארמיות הגרמניות שעמדו מולם. לקראת סוף מרץ 1945 השלים הצבא האדום את השתלטותו על כל השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה, וכוחותיו התייצבו בעמדות זינוק לקראת המתקפה הסופית על הבירה הנאצית, ברלין. כוחות נוספים השמידו את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בהונגריה ובאוסטריה וכבשו את בודפשט ואת וינה.

ב-16 באפריל 1945 פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה הסופית על ברלין. למרות התנגדות נואשת של הכוחות הגרמניים שהגנו על מרחב ברלין, הצליחו 3 החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במבצע להבקיע את מערכי ההגנה, שהגנו על דרכי הגישה לברלין, והגיעו לפרברי העיר ב-21 באפריל. ב-25 באפריל הושלם כיתורה של ברלין על ידי כוחותיהם של ז'וקוב ושל קונייב, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. הלחימה בתוך ברלין עצמה הייתה קשה וארכה כ-10 ימים, במהלכם ספגו הצדדים היריבים אבדות כבדות. רק ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים שהגנו על העיר. ב-9 במאי חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי, אך כוחות קבוצת ארמיות מרכז בצ'כוסלובקיה, המשיכו להילחם עד 11 במאי.

המלחמה נגד יפן

ערך מורחב – מבצע סערת אוגוסט

לאחר סיום הלחימה באירופה הצטרפה ברית המועצות למלחמה נגד האימפריה היפנית כפי שהבטיח סטלין לרוזוולט ולצ'רצ'יל במהלך ועידת יאלטה. ב-8 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת הפצצה האטומית על הירושימה, ביטלה ברית המועצות את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני והכריזה מלחמה על יפן , וכוחותיה פתחו במתקפה גדולה על צבא קוואנטונג היפני בצפון סין. תוך פחות משבועיים השתלטו הכוחות הסובייטיים (שכללו שלוש חזיתות) על מנצ'וריה כולה, דרום סחלין והאיים הקוריליים, והנחילו לכוחות היבשה של הצבא היפני את התבוסה הגדולה ביותר שספגו במהלך המלחמה כולה. הכוחות היפניים המשיכו להתנגד להתקדמות הכוחות הסובייטיים גם לאחר הודעת הכניעה של קיסר יפן ב-15 באוגוסט. ב-2 בספטמבר במסגרת טקס הכניעה הרשמי של יפן, שנערך על סיפון אוניית המערכה האמריקנית מיזורי, נכנעו היפנים גם בפני ברית המועצות.

פשעי מלחמה של הנאצים בברית המועצות

ערך מורחב – פשעי המלחמה של הוורמאכט

במהלך המלחמה ביצעו הצבא הגרמני וארגונים אחרים הקשורים למשטר הנאצי פשעי מלחמה רבים נגד אוכלוסייה אזרחית בשטחי ברית המועצות. על-פי ממצאי האקדמיה הרוסית למדעים, הצבא הגרמני היה אחראי באופן ישיר למותם של 7,420,379 אזרחים סובייטים, שנהרגו בהפצצות של ריכוזי אוכלוסייה, בהוצאות להורג המוניות של יהודים וקומוניסטים ובפעולות עונשין נגד אוכלוסייה אזרחית במסגרת הלחימה נגד הפרטיזנים בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים בברית המועצות. 2.5 מיליון יהודים מקורבנות השואה התגוררו בשטח ברית המועצות; 1.5 מיליון מתוכם הושמדו על ידי האיינזצגרופן, שקיבלו סיוע לוגיסטי ואחר מהוורמאכט. למספר זה יש להוסיף למעלה משני מיליון אזרחים סובייטים, שמתו מסיבות שונות, לאחר שגויסו לעבודת כפייה בגרמניה, כארבעה מיליון אזרחים, שמתו מהרעבה שיטתית וממחלות בשטחים הכבושים בברית המועצות, וכמיליון אזרחים שגוועו ברעב במהלך המצור הגרמני על לנינגרד. בסך הכל, 15-14 מיליון אזרחים סובייטיים נפלו קורבן, באופן ישיר או עקיף, לפשעי המלחמה של הנאצים ועוזריהם (יש לזכור, שעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי אזרחים ושבויי מלחמה סובייטיים, מילאו תפקיד פעיל בהשמדת היהודים ובלחימה נגד הפרטיזנים בשטחים הכבושים בברית המועצות^{[דרוש מקור]}).

בנוסף לפשעים נגד האוכלוסייה האזרחית בברית המועצות, הצבא הגרמני והמשטר הנאצי היו אחראים גם לפשעי מלחמה נגד שבויי המלחמה הסובייטים. לפי הערכות שונות, בין 1.3 מיליון לשלושה מיליון שבויים סובייטים מתו או נרצחו במהלך תקופת השבי. חלקם הגדול מתו זמן קצר לאחר נפילתם בשבי, כתוצאה מהרעבה מכוונת ותנאים סניטריים תת-אנושיים ששררו במחנות השבויים. מאות אלפי שבויים נוספים נרצחו במחנות הריכוז הנאציים, או הוצאו להורג מיד לאחר נפילתם בשבי במסגרת פקודת הקומיסר. הפקודה התייחסה אמנם במקור רק לקומיסרים הפוליטיים, ששירתו ביחידות הצבא האדום, אך במהלך החודשים הראשונים של מבצע ברברוסה הורחבה ההגדרה, כך שכללה לא רק את פעילי המפלגה הקומוניסטית במסגרת הצבא, אלא את כל חברי המפלגה והקומסומול בשורות הצבא, וכן את השבויים ממוצא יהודי (שנחשדו מראש כמפיצי האידאולוגיה הבולשביקית).

ראו גם

• החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
• החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
• מלחמת בזק
• אות המערכה של החזית המזרחית

לקריאה נוספת

• אלן קלארק, מבצע ברברוסה הוצאת מערכות 1979.
• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945 הוצאת מערכות 1968 (שני כרכים).
• אנטוני ביוור, סטלינגרד (הוצאת יבנה 2000), הקרב על ברלין (הוצאת יבנה 2003).
• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן: הצבא האדום, 1945-1939, עם עובד, 2009.

• Chris Bellamy, Absolute War: Soviet Russia in the Second World War, Knopf, 2007.
• David Glantz, Stumbling Colossus: The Red Army on the Eve of World War, Kansas University Press, 1998.
• David Glantz, Colossus Reborn: The Red Army at War, 1941-1943, Kansas University Press, 2005.
• Evan Mawdsley, Thunder in the East: The Nazi-Soviet War 1941-1945, Bloomsbury, 2015.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה בוויקישיתוף

• מפות של החזית המזרחית באתר OnWar.
• הלוחמה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, האתר הרשמי של משרד הביטחון הרוסי (ברוסית)
• יעקב פלקוב, ‏להבעיר את עורף האויב הפשיסטי, מערכות 446, 2012
• אוסף צילומים (באנגלית) (יש גם גרסה (ברוסית))
• מאמר מערכת, ‏במערכה: הפרשה הרוסית, מערכות 8, אוגוסט 1941
• מלחמת העולם, 1939-1945 - קרבות - חזית המזרח, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36685643החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה