החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
_1944-1945.jpg) | ||||||||||||||||||||||
| למעלה מימין: חיילים בריטים בהולנד, 1944. למעלה משמאל: צנחנים במבצע מרקט גארדן, הולנד 1944. למטה מימין: טנק שרמן פיירפליי בבלגיה, 1944. למטה משמאל: חיילים אמריקאים בפלישה לנורמנדי, 1944. | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| מקום | מערב אירופה | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | ניצחון מכריע של בעלות הברית | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | חלוקת גרמניה בין בעלות הברית | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
החזית המערבית במלחמת העולם השנייה היה מערכה צבאית שהתנהלה במערב אירופה בין גרמניה הנאצית לבין בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהחל עם הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 והסתיים עם כניעת גרמניה במאי 1945. כוחות בעלות הברית המערביות, שהשתתפו במערכה בחזית המערבית, כללו כוחות צבא אמריקאים יחד עם כוחות בריטיים, קנדיים וכוחות של צבא צרפת החופשית, תחת פיקודו הכולל של גנרל דווייט אייזנהאואר. מולם עמדו כוחות הורמאכט בפיקודו של אדולף היטלר. זירת הקרבות התנהלה במדינות מערב אירופה הבאות: צרפת, בלגיה, לוקסמבורג, הולנד וגרמניה.
הצדדים הלוחמים – ארגון וסדרי כוחות
בעלות הברית
גנרל דווייט אייזנהאואר היה ראש המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF), שהייתה אחראית לניהול המבצעים של כל הכוחות האנגלו־אמריקאיים בצפון־מערב אירופה. ראש המטה שלו היה הגנרל וולטר בדל־סמית (Walter Bedell Smith) האמריקאי, וסגנו היה מרשל האווירייה סר ארתור טדר הבריטי.
תחת פיקודו של אייזנהאואר עמדו שלוש קבוצות ארמיות:
- קבוצת הארמיות ה־21 האנגלו־קנדית בפיקודו של פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, כללה את הארמייה הבריטית השנייה בפיקודו של גנרל מיילס דמפסי, הארמייה הקנדית הראשונה בפיקודו של לייטנט ג'נרל הארי קריראר, ודיוויזיה משוריינת פולנית.
- קבוצת הארמיות ה־12 האמריקאית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי כללה את הארמייה האמריקאית הראשונה בפיקודו של גנרל קורטני הודג'ס, הארמייה השלישית בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, הארמייה התשיעית בפיקודו של גנרל ויליאם סימפסון, והארמייה ה־15 בפיקודו של גנרל לאונרד ג'רואו (שנכנסה לפעולה בפברואר 1945).
- קבוצת הארמיות ה־6 האמריקאית בפיקודו של גנרל ג'ייקוב דיוורס כללה את הארמייה השביעית בפיקודו של גנרל אלכסנדר פאץ', והארמייה הצרפתית הראשונה בפיקודו של גנרל ז'אן דה לאטר דה טסיני.
אייזנהאואר החזיק גם בכוח מילואים אסטרטגי, הארמייה המוטסת הראשונה (הוקמה ב־2 באוגוסט 1944) בפיקודו של לוטננט גנרל לואיס בררטון, שכללה את הקורפוס המוטס הבריטי ה-1 בפיקודו של לוטננט גנרל פרדריק בראונינג, והקורפוס המוטס האמריקאי ה־18 בפיקודו של לוטננט גנרל מת'יו רידג'וויי.[2]
הכוחות הגרמנים במערב
היטלר היה המפקד העליון של הצבא משנת 1941. מפקד פיקוד מערב היה פילדמרשל גרד פון רונדשטט, ומ־10 במרץ 1945 פלדמרשל אלברט קסלרינג.[3]
- קבוצת הארמיות B בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל[4] כללה את ארמיית הפאנצר החמישית בפיקודו של גנרל האסו פון מנטויפל, הארמייה השביעית,[5] והארמייה ה־15 בפיקודו של גנרל גוסטב־אדולף פון צנגן. קבוצת ארמיות B פיקדה גם על ארמיית הפאנצר השישית של האס־אס בפיקודו של גנרל אוברסט יוזף דיטריך עד ינואר 1945.
- קבוצת ארמיות G בפיקודו של גנרל אוברסט פאול האוסר כללה את הארמייה הראשונה בפיקודו של גנרל אוטו פון קנובלסדורף (שהוחלף מאוחר יותר בגנרל הרמן פוירטש), והארמייה ה־19 בפיקודו של גנרל פרידריך ויזה.
- קבוצת ארמיות H (מנובמבר 1944) בפיקודו של גנרל אוברסט קורט שטודנט (שהוחלף בינואר 1945 על ידי גנרל אוברסט יוהנס בלסקוביץ) כללה את ארמיית הצנחנים הראשונה בפיקודו של קורט שטודנט (שהוחלף על ידי גנרל אלפרד שלם), והארמייה ה־25 בפיקודו של גינתר בלומנטריט (הוחלף במרץ 1945 בידי פיליפ קלפל).[6]
האסטרטגיה של בעלות הברית
ב־1943 החליטו בעלות הברית לפתוח תוך שנה חזית שנייה באירופה, כשהיעד שנבחר לבסוף היה חופי נורמנדי בצרפת. לאחר שיבססו ראש גשר בצרפת, תוכניתם הייתה להתקדם בשני כיוונים עיקרים לתוך גרמניה, במה שנקרא כאסטרטגיית ה'חזית הרחבה'. המטרה הראשונה הייתה לנוע מצפון לארדנים ולכבוש את חבל הרוהר שהיה המרכז התעשייתי הגדול ביותר בגרמניה. המטרה השנייה הייתה להתקדם דרומית לארדנים כדי לכבוש את חבל הסאר, גם הוא מרכז תעשייתי חשוב. לאחר ההצלחה המפתיעה של מבצע אוברלורד ותבוסת הגרמנים בנורמנדי, פילדמרשל מונטגומרי (שבאותה עת היה מפקד כל הכוחות בצרפת) הציע לאייזנהאואר לזנוח את כיבוש הסאר, ובמקום זאת להתקדם רק לעבר הריין, כשקבוצת הארמיות ה־21 הבריטית מובילה את ההתקדמות. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה־12, העדיף שבעלות הברית יתקדמו רק בנתיב הדרומי לעבר הסאר, שהוא הקצר יותר. מפקד הארמייה השלישית גנרל פטון, טען כי הארמייה שלו תוכל להשלים את העבודה לבד. ההתעקשות של מונטגומרי לפריצה מהצפון זכתה לאישורו של אייזנהאואר במבצע מרקט גרדן, אך לאחר הכישלון הוא חזר לאסטרטגיה של ה'חזית הרחבה', איתה נשאר עד סוף המלחמה.[7]
האסטרטגיה הגרמנית
ערך מורחב – החומה האטלנטית
הפיקוד העליון הגרמני ציפה לפלישה אנגלו־אמריקאית לצרפת כבר משנת 1942, אך לא ידע היכן ומתי היא תתרחש. מתוך ידיעה שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות, היטלר הורה על בניית החומה האטלנטית, מערך ביצורים הגנתיים לאורך חופי מערב אירופה מספרד ועד נורווגיה. מפקד הכוחות הגרמניים במערב, גנרל רונדשטט האמין כי הדרך הטובה ביותר להדוף את הפלישה היא לשגר מתקפת נגד אדירה על כוחות בעלות הברית אחרי שינחתו בחופים. גנרל רומל לעומתו, שחשש כי העליונות האווירית של בעלות הברית תפגע קשה מאוד בריכוזי כוחות גרמניים שיצאו להתקפת נגד, העדיף תגובה מיידית בחופים כנגד ניסיון פלישה.[8]
משלהי שנת 1943, היטלר העביר את תשומת לבו למערב, והתמקד בחיזוק הביצורים בחומה האטלנטית והעברת כוחות גרמניים מהחזית המזרחית למערבית. ארווין רומל כתב ביומניו ש'היטלר חשב שברגע שבעלות הברית יובסו במערב, הם לעולם לא ינסו לפלוש לאירופה בשנית'.[9] גם לאחר פלישת בעלות הברית לצרפת בשנת 1944, היטלר המשיך להתעקש על העדיפות של המלחמה בחזית המערבית למרות התנגדותם של כמה מבכירי הגנרלים שלו, ובשעה שכוחותיו עשו מאמצים לחסל את ראש הגשר של בעלות הברית בנורמנדי, הוא השלים עם השמדתה של קבוצת הארמיות מרכז במתקפת הקיץ של הסובייטים ביוני 1944.[8]
פתיחת החזית השנייה
מהפלישה לנורמנדי ועד שחרור פריז
- ערכים מורחבים – הפלישה לנורמנדי, שחרור פריז
ב־6 ביוני 1944 החלה הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה, כש־156,000 חיילי בעלות הברית נחתו על חופי צרפת הכבושה. הגרמנים שציפו לנחיתה בפה־דה־קאלה הופתעו, ואיחרו לשלוח תגבורת לחופים. בעלות הברית הצליחו לבסס ראש גשר והחלו להתקדם פנימה לתוך צרפת. עד ה־2 ביולי כבר היו בנורמנדי כ־2 מיליון חיילי בעלות הברית. הכוחות הבריטים־קנדים התקדמו מערבה באיטיות רבה, ורק לאחר חודשיים של לחימה קשה השלימו את כיבוש העיר קן. הכוח האמריקני התקדם גם הוא באיטיות מזרחה ודרומה, תוך ניהול קרבות קשים באזור בוקאז' (Bocage). עד סוף יוני השתלטו האמריקנים על חצי האי קוטנטן, ורק לקראת סוף יולי, במסגרת מבצע קוברה, הם הצליחו להשיג הבקעה באזור העיר סן־לו ולחדור לחבל ברטני ב־31 ביולי בסיוע הארמייה ה־3 של פטון שנחתה זה מכבר.[10] לאחר הבקעת החזית הגרמנית התקדמו הכוחות המשוריינים האמריקנים במהירות, ולקראת אמצע אוגוסט הצליחו לכתר את השרידים של שתי ארמיות גרמניות, שלחמו בנורמנדיה (כ־100 אלף איש), במסגרת קרב פאלז, באזור שזכה לכינוי כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון־מזרח, לבין הכוחות הבריטיים־קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ־60 אלף אבדות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להחלץ מנורמנדיה, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של בעלות הברית בצרפת.
במבצע דרגון שנפתח ב־15 באוגוסט 1944, הארמייה השביעית האמריקנית והארמייה הצרפתית הראשונה נחתו בדרומה של צרפת בין טולון לקאן, כשמולם רק ארבע דיוויזיות גרמניות. הארמייה השביעית כבשה את גרנובל, והארמייה הראשונה התקדמה מערבה, כשהיא כובשת את מרסיי (23 באוגוסט). הארמיות נפגשו צפונית לליון בתחילת ספטמבר, והתקדמו לעבר חבל אלזס.
ב־19 באוגוסט החלה התקוממות עממית של המחתרת הצרפתית כנגד הגרמנים; הדיוויזיה הצרפתית המשוריינת ה־2 מצבא צרפת החופשית בפיקודו של גנרל פיליפ לקלרק נכנסה לפריז, וב־25 באוגוסט קיבלה את כתב הכניעה מידי המושל ומפקד חיל המצב הגרמני בעיר, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, שהתעלם מההוראה של היטלר לפיה "אל לפריז ליפול לידי האויב אלא כשהיא עיי חורבות".
הצבא הגרמני ספג מפלה קשה במערכה בנורמנדיה. 25 מתוך 38 הדיוויזיות שלו שלחמו בנורמנדיה הושמדו. קיימת מחלוקת לגבי מספר האבדות של הוורמאכט במהלך המערכה. לפי המקורות הגרמניים הצבא הגרמני ספג כ־210 אלף אבדות בנורמנדיה עד סוף אוגוסט 1944, בעוד שמספר חוקרים מערביים טוענים, שהאבדות הגרמניות היו כבדות הרבה יותר והסתכמו בכ־240 אלף הרוגים ופצועים ו־200 אלף שבויים.[11] התעקשותו של היטלר לא לאשר לפיקוד הגרמני לערוך נסיגה אסטרטגית מנורמנדיה לקו נהר הסין, לאחר הבקעת החזית הגרמנית, גבתה מחיר כבד מכוחות הוורמאכט במערב, ואפשרה לבעלות הברית להשלים את שחרור צרפת תוך זמן קצר.
מרקט גארדן
- ערך מורחב – התקדמות בעלות הברית מפריז אל הריין
- ערך מורחב – מבצע מרקט גארדן
הארמייה השנייה הבריטית נכנסה לבלגיה וכבשה את בריסל (3 בספטמבר) ואת אנטוורפן (4 בספטמבר), אך לא הצליחה לכבוש את נמליה עד ה־8 בנובמבר. במקביל התקדמה הארמייה האמריקאית הראשונה מימין לבריטים, וכבשה את נאמור. דרומית להם התקדמה הארמייה השלישית של פטון ללא התנגדות רבה כשהיא כובשת את ורדן (31 באוגוסט), וחוצה את נהר המוזל ליד העיר מץ ב־5 בספטמבר, ונמצאת בעמדה לאיים על חבל הסאר.
ההתקדמות המרשימה והמפתיעה של 350 קילומטרים של בעלות הברית מאז הפלישה, יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטות. בחודש ספטמבר עדיין הגיעה רוב האספקה מנורמנדי, מאחר שבעלות הברית נכשלו בכיבוש נמלים נוספים. מונטגומרי לחץ על אייזנהאואר לזנוח את הרעיון של החזית הרחבה, לעצור את הארמייה השלישית של פטון ולמקד את המאמצים בדחיפה דרך הולנד לתוך גרמניה. ברדלי ופטון לחצו גם הם על אייזנהאואר לתת עדיפות לפלישה לתוך גרמניה דרך נהר הריין. אך אייזנהאואר שוב פסק בעד החזית הרחבה, מחשש להתקפת נגד גרמנית על חזית צרה.
תוכניתו של מונטגומרי, שנקראה בשם מרקט גארדן (גן השוּק), הייתה להצניח את הארמייה המוטסת הראשונה שתסייע לארמייה הבריטית השנייה בהתקדמות מהירה מתעלת מז עד לנונספיט, מרחק של 160 קילומטרים, ומשם תפנה מזרחה לעבר גרמניה. הדיוויזיות המוטסות יכבשו גשרים בשלוש נקודות אסטרטגיות: הדיוויזיה ה־101 תתפוס את הגשר ליד איינדהובן, הדיוויזיה ה־82 את הגשר ליד ניימיכן והדיוויזיה המוטסת הבריטית הראשונה את הגשר ליד ארנהם. המבצע שהחל ב־17 בספטמבר והסתיים ב־25 לחודש הסתיים בכישלון. הגשרים באיינדהובן וניימכן נכבשו, אך התנגדות גרמנית עזה מהמתוכנן עיכבה את התקדמות הקורפוס ה־30 לעבר ארנהם, היעד הסופי והחשוב ביותר של המבצע. הדיוויזיה הבריטית הראשונה, שהוצנחה ליד ארנהם, לא הצליחה להחזיק בגשר האסטרטגי על נהר הריין התחתון עד להגעת השריון הבריטי. היא הותקפה על ידי שתי דיוויזיות פאנצר גרמניות (פאנצר אס אס ה־9 ופאנצר אס אס ה־10), ספגה אבדות איומות (כ־8,000 הרוגים פצועים ושבויים) ושרידיה נאלצו להתפנות אל מעבר לנהר. המבצע ובפרט הקרב על ארנהם היה הכישלון המשמעותי היחיד של מונטגומרי במהלך המלחמה.
מערכת הסתיו – אוקטובר עד דצמבר 1944
באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמות של בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון ונהר המוזל בדרום. תגבור העמדות הגרמניות והצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנעו אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת.[12] לאחר הכישלון בארנהם, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית אאכן והיערות של הארדנים בגבול לוקסמבורג בלגיה וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל את האפשרות הזאת בגלל התפיסה כי אזור הארדנים המיוער איננו מתאים לעריכת מבצעים התקפיים רחבי היקף. במקום זאת העדיפו בעלות הברית לתקוף את אאכן ישירות ואת יער הורטגן.[13]
ב־1 באוקטובר החלה הארמייה האמריקאית הראשונה של הודג'ס במאמץ לכתר את העיר אאכן, לאחר ארבעה ימי הפגזה ארטילרית על עמדות הגרמנים. ב־7 באוקטובר הצליחה הדיוויזיה האמריקאית ה-1 לפרוץ את החומה המערבית ולהתקדם מדרום לכיוון אאכן. בימים הבאים יצאו הגרמנים שהיו בנחיתות מספרית לשורה של מתקפות־נגד באגפים של האמריקאים וגרמו לעיכובים בהתקדמות. כאשר דחה הצבא הגרמני בעיר את הדרישה להיכנע, פתחו האמריקאים בהרעשות אוויר וארטילריה כבדות, ואחר כך הכניסו את הרגלים והטנקים. ב־21 באוקטובר הסתיימה ההתנגדות בעיר. כיבוש אאכן עלה לבעלות הברית ביותר מכ־3,000 נפגעים.[14]
דרומית מזרחית לאאכן שוכנות גבעות מיוערות הידועות בשם "יער הירטגן". האמריקאים האמינו כי היער מהווה איום על אגפיהם ויש לטהרו לפני כל מתקפה נרחבת מזרחה. הקרב שהחל ב־19 בספטמבר והסתיים ב־10 בפברואר, היה לקרב הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, וגבה מחיר כבד של כ־33,000 נפגעים בצד האמריקאי, וכ־28,000 בצד הגרמני (12,000 מתוכם נהרגו).[15]
צפונית משם היה יעדו הדחוף ביותר של מונטגומרי לפתוח את דרכי הגישה לנמל אנטוורפן. הארמייה הקנדית הראשונה קיבלה את המשימה של טיהור הסכלדה וכיבוש חצי האי וולכרן (Walcheren) כדי לפתוח נתיב של תובלה ימית לנמל. המבצע החל ב־3 באוקטובר, כשמאתיים ארבעים ושבעה מפציצים מסוג לנקסטר של חיל האוויר הבריטי פתחו בהתקפה אווירית על וולכרן. ההתקדמות הקרקעית של הקנדים הייתה איטית מאוד, במיוחד עקב מחסור בכוח אדם. לאחר שאייזנהאואר העיר למונטגומרי כי "הוא אינו משוכנע שקבוצת הארמיות ה־21 נותנת את הקדימות הראויה לאנטוורפן", תגבר הפילדמרשל הבריטי את הקנדים בארבע דיוויזיות בריטיות.[16] הדיוויזיות הבריטיות התקדמו צפונה לעבר נהר הואל, כשהדיוויזיה הקנדית ה-3 תוקפת מערבה את כיס ברסקנס (Breskens). הדיוויזיה ה-64 של הוורמאכט שהגנה על הכיס, גרמה לאבדות קשות בקרב הקנדים. כיבוש הכיס הסתיים ב־4 בנובמבר, במחיר של 314 הרוגים, 231 נעדרים, ו־2,077 פצועים מהדיוויזיה השלישית. יותר משנים־עשר אלף גרמנים נשבו. ב־1 בנובמבר יצאו כוחות בריטים וקנדים לשלוש נחיתות אמפיביות בוולכרן. ב־3 בנובמבר הצליחה הדיוויזיה ה־52 (Lowland) הבריטית לפרוץ את הדרך למערב וולכרן. ב־8 בנובמבר נכבש האי. מחיר פתיחת הסכלדה וכיבוש וולכרן עמד על שמונה־עשר אלף נפגעים אנגלים־קנדים. הספינה הראשונה פרקה את מטענה בנמל אנטוורפן רק ב־28 בנובמבר.[17]
ב־8 בנובמבר פתחה הארמייה השלישית של פטון במתקפה לאורך חזית של יותר מתשעים קילומטרים בלורן. תנאי מזג האוויר היו כה קשים, שפטון פנה לקצין הדת הבכיר בארמייה שלו בבקשה לתפילה למזג האוויר.[18] ב־25 בנובמבר הצליח פטון לכבוש את עיר המבצר העתיקה מץ, לאחר קרבות קשים ביותר. בימים האחרונים של חודש נובמבר חייליו פרצו את החומה המערבית, וב־1 בדצמבר חצו את נהר הסאר. דרומה משם באלזס, התקדמה קבוצת הארמיות השישית של דוורס מול התנגדות גרמנית חלשה דרך הרי הווז' וכבשה את שטרסבורג ב־26 בנובמבר. הם המשיכו צפונה, ובאמצע דצמבר יצרו מגע עם כוחות גרמניים שאיישו את קו מאז'ינו הצרפתי.
מתקפת הנגד בארדנים
- ערך מורחב – הקרב על הבליטה
בדצמבר כבר הבינו בעלות הברית כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה עד חג המולד נעלם. חיילי כוחות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מאלזס ועד הולנד, למול הגנה גרמנית מתוגברת. גם היתרון המכריע של חילות האוויר האמריקאים והבריטים בשמי אירופה הוגבל מאוד בעקבות מזג האוויר הקשה. ב־7 בדצמבר נועד אייזנהאואר עם סגנו מרשל האווירייה סר ארתור טדר, מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית מאסטריכט. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע הארמייה התשיעית של סימפסון. הארמייה הראשונה של הודג'ס תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב־19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע הארמייה השביעית של גנרל אלכסנדר פאץ'.[19]
כבר ב־16 באוגוסט, כאשר מתקפת השריון הגרמני במרטן שבנורמנדי חוסלה בידי חילות האוויר של בעלות הברית, היטלר גיבש תוכנית למתקפת נגד גדולה במערב. ב־16 בספטמבר הוא הודיע למטה המבצעים שלו במאורת הזאבים על תוכניתו לצאת למתקפה בארדנים במזג אוויר סוער שיקשה על חילות האוויר של בעלות הברית לפעול. מטרת המבצע שכונה בשם "משמר הריין" (Wacht am Rhein), הייתה לפרוץ לאורך כמאה קילומטרים בשטחי לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את אנטוורפן שהייתה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית, ולנתק את האמריקאים מהבריטים והקנדים. היטלר האמין כי מתקפה שכזו תביא לקרע בין הקואליציה האנגלו־אמריקאית, ובכך ירוויח זמן יקר לקראת התקפה מחודשת על הסובייטים.[20]
המתקפה החלה ב־16 בדצמבר, כש־200,000 חיילים גרמניים[21] מארמיית השריון החמישית (האסו מנטויפל), ארמיית השריון השישית של האס־אס (יוזף דיטריך) והארמייה השביעית (אריך ברנדנברגר) מפתיעים את הכוחות הדלילים של האמריקאים בארדנים. עד 24 בדצמבר, הגרמנים הגיעו למרחק 100 קילומטרים מהקו ההתחלה שלהם, וקילומטרים ספורים מנהר המאז, ויצרו בליטה בקווי האמריקאים, אך זו הייתה סוף ההתקדמות שלהם. למרבית יחידות השריון הגרמני אזל הדלק, והן נכתשו באש מטוסי הקרב של בעלות הברית שניצלו את ההפוגה ממזג האוויר הקשה. ב־26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, ובעלות הברית עברו להתקפה. גנרל היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי של צבא היבשה, התחנן לפני היטלר שיתיר לדיוויזיות הפנצרים לסגת מזרחה, כשהבין שהמתקפה בארדנים נכשלה. רק ב־3 בינואר אישר היטלר נסיגה של ארמיית השריון השישית. עד 28 בינואר האמריקאים כבשו מחדש את כל השטחים שאיבדו במתקפה, וסגרו את הבליטה שנוצרה בקוויהם. קרב הארדנים היה הקרב היקר ביותר שניהלו האמריקאים בצפון מערב אירופה; אבדותיהם הסתכמו ב־10,276 הרוגים, 47,493 פצועים, ו־23,218 שבויים או נעדרים. אבדות הגרמנים היו בין 81,834 ל־103,900.[22]
חציית הריין והפלישה לגרמניה
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה
בסוף חודש ינואר 1945, משהסתיים הקרב בארדנים, החלו בעלות הברית לתכנן מבצעים חדשים לחציית הריין ופריצה לגרמניה. תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לחסל את הצבא הגרמני מערבית לריין, ורק לאחר מכן לחצות את הנהר ולהתקדם משם לעבר חבל הרוהר והסאר.[23] התוכנית עוררה התנגדות במטכ"ל הבריטי, שחשש כי לבעלות הברית אין מספיק עליונות קרקעית כדי לבצע שתי התקפות נרחבות לתוך גרמניה. הבריטים ביקשו לכנס פגישה של ראשי המטות המשולבים כדי לדון בתוכנית. בפגישה שנערכה במלטה בסוף חודש ינואר, ג'ורג' מרשל, יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית אישר אותה למרות התנגדות בריטית.[24]
בפריצה לעבר הריין התקדמו בעלות הברית בחזית שרוחבה כארבע מאות קילומטרים, משווייץ עד הולנד. מונטגומרי התקדם צפונה דרך הולנד בסיוע הארמייה התשיעית האמריקאית, וברדלי דרומה משם דרך רכסי האייפל. הפיקוד העליון הגרמני לא ציפה כי האמריקאים יתקפו דרך ההרים בחורף, והעביר חלק מכוחותיו צפונה. מדרום ליער הורטגן פתחו הארמייה האמריקאית הראשונה של הודג'ס והארמייה השלישית של פטון במתקפה דרך היערות הצפופים של האייפל. ערב המתקפה טלפן אייזנהאואר לברדלי ונתן לו הוראה לשלוח את הארמייה של הודג'ס צפונה לסכרי הרוהר כדי לסייע למונטגומרי. ב־4 בפברואר הגיעו האמריקאים ל'חומה המערבית'. יומיים לאחר מכן החלו לחצות את נהר הסאור, אך חלפו עוד שלושה ימים עד אשר הובטחה החצייה. האמריקאים המשיכו לנוע, כשהם פורצים את החומה המערבית וחוצים את נהר הפרום בליל ה־24 בפברואר.[25]
צפונה משם השתלטה הארמייה הראשונה על סכרי הרוהר בליל ה־9 בפברואר, אך הגרמנים פתחו את שסתומי הפליטה והציפו את העמק למשך שבועיים, דבר שעיכב את מבצע רימון, שבו אמורה הייתה הארמייה התשיעית של סימפסון[26] לטהר את נהר הרוהר ואת סכריו, ולחבור לארמייה הקנדית הראשונה מקבוצת הארמיות ה־21. ב־8 בפברואר פתחה הארמייה הקנדית הראשונה במבצע ממשי, שמטרתו הייתה לפרוץ את החומה המערבית ולהגיע לריין. ב־22 בפברואר המבצע הסתיים, וחייליו של מונטגומרי ניצבו מול הגשרים בווזל שעל הריין. הארמייה התשיעית חצתה לבסוף את הרוהר ב־23 בפברואר וחברה לקבוצת הארמיות ה־21.[27]
ב־7 במרץ, בעוד הדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-9 עושה דרכה לכיוון רמאגן (Remagen), נודע להם שגשר הרכבת לודנדורף החוצה את הריין עודנו עומד על תילו, לאחר שהמגנים הגרמניים כשלו בהריסתו, למרות מספר ניסיונות. בשעה ארבע וחצי בצהריים הצליחו חיילים מהדיוויזיה המשוריינת ה-9 לחצות את הגשר, ובשעות הבאות ביססו ראש גשר. ב־15 במרץ הגשר התמוטט לפתע, אך אז כבר פעלו מספר גשרים צפים על הריין. תגובת היטלר לצליחה הייתה הדחת רונדשטט מהפיקוד על החזית המערבית והחלפתו באלברט קסלרינג ב־10 במרץ.
דרומה משם התקדמו הארמייה השלישית של פטון והארמייה השביעית של פאץ' דרך זארפפאלץ (Saarpfalz) לעבר הריין, כשהם שובים 90,000 חיילים גרמניים. בליל ה־22 במרץ, יצא פטון למבצע צליחה משלו בריין, ליד נירשטיין (Nierstein) ואופנהיים, מדרום מערב לפרנקפורט. הדיוויזיות שלו נתקלו בהתנגדות מועטה, וחצו את הנהר למחרת. שלושה ימים מאוחר יותר, חצתה הארמייה השביעית את הריין בין מנהיים לוורמס.[28]
ב־24 במרץ החל מבצע ביזה, צליחת הריין על ידי כוחותיו של מונטגומרי בריס ובוזל, שתכנונו ארך כשבועיים. לצד המתקפה האמפיבית הופעלו גם שתי דיוויזיות מוטסות – השישית הבריטית וה־17 האמריקאית, במבצע נבחרת (Varsity). בתוך שלושה ימים ביססו בעלות הברית ראש גשר בעומק של 30 קילומטרים.
סופו של הרייך
לאחר חציית הריין, תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לכתר את חבל הרוהר ולאחר מכן להתקדם בשלושה כיוונים לתוך גרמניה, כשההתקדמות העיקרית תבוצע על ידי ברדלי במרכז, ולא על ידי מונטגומרי בצפון, כפי שתוכנן בתחילה. כיתור הרוהר הוטל על הארמייה הראשונה של הודג'ס והארמייה התשיעית של סימפסון (שעוד נותרה בפיקוד בריטי), שנעו בתנועת מלקחיים וסגרו על קבוצת ארמיות B בפיקודו של מודל. ב־4 באפריל הושלם הכיתור, אולם ההתנגדות הגרמנית בכיס נמשכה עד ל־18 בחודש, אז נכנעו חייליו של מודל – כ־317,000 אנשים – לידי בעלות הברית.[29]
צפונית משם נעו כוחותיו של מונטגומרי, כשהארמייה הקנדית הראשונה שועטת דרך צפון הולנד, ואילו הארמייה הבריטית השנייה עושה דרכה לעבר המבורג. הארמיות האמריקאיות המשיכו את דחיפתם לגרמניה, כשהארמייה הראשונה כובשת את לייפציג, התשיעית (שחזרה לפיקודו של ברדלי) כובשת את מגדבורג והארמייה השלישית של פטון מגיעה לגבול צ'כוסלובקיה. דרומית משם הגיעו הארמיות השביעית האמריקאית והתשיעית הצרפתית לגבול אוסטריה. מאחר שאייזנהאואר, בניגוד לדעת הבריטים, החליט כי ברלין איננה עוד היעד הסופי וכי יש להשאירה לסובייטים, הוחלט שכוחות בעלות הברית יעצרו בנהר אלבה. הארמייה הראשונה והתשיעית האמריקאיות הגיעו לאלבה, וב־25 באפריל פגשו לראשונה כוחות סובייטים.
ב־1 במאי הודיע הרדיו הגרמני על מותו של הפיהרר שהתאבד יום קודם לכן עם אשתו אווה בראון ביום חתונתם. היטלר מינה את האדמירל קרל דניץ, מפקד הצוללות, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקנצלר גרמניה. ב־4 במאי נכנעו הכוחות הגרמנים בהולנד, דנמרק ובצפון מערב גרמניה לידיו של מונטגומרי. ב־7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני במטהו של אייזנהאואר בריימס. לפי דרישת הסובייטים חתם למחרת וילהלם קייטל, מפקד ה־OKW, יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה נוסף בברלין.
לקריאה נוספת
- ג'ון פרדריק צ'ארלס פולר, מלחמת העולם השנייה, הוצאת משרד הביטחון (מערכות), 1987
- וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה (6 כרכים), הוצאת עם הספר, 1957
- הסטינגס, מקס, ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007
- MacDonald, Charles, The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History, 1993
- Badsey, Stephen, Arnhem 1944: Operation Market Garden, Osprey
- Clarke, Jeffrey J. & Smith, Robert Ross, Riviera to the Rhine. United States Army in World War II., European theater of operations, Washington D.C.: Center of Military History, 1993
- Zaloga, Steven J, Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey, 2006
- Hugh M. Cole, The Lorraine Campaign, Historical Division: United States Army, 1993
- Ford, Ken, The Rhine Crossings 1945, Osprey, 2007
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History 1993, pp 478
- ^ בספטמבר 1944 כלל הכוח של בררטון את הדיוויזיות המוטסות ה־82 וה־101 האמריקאיות, ואת הראשונה והשישית הבריטיות. באביב 1945 נוספו עוד שתי דיוויזיות אמריקאיות, ואילו הדיוויזיה הבריטית הראשונה הוצאה מן המערך הקרבי לאחר קרב ארנהם.
- ^ ב־2 ביולי הדיח היטלר את רונדשטט מתפקיד מפקד הכוחות הגרמניים במערב בעקבות כישלונו לעצור את הפלישה, ובמקומו מינה את פילדמרשל גינתר פון קלוגה. קלוגה התאבד ב־16 באוגוסט והוחלף בפילדמרשל מודל, אך שבועיים לאחר מכן הוא הוחלף שוב ברונדשטט.
- ^ פילדמרשל רומל פיקד על קבוצת הארמיות B עד 19 ביולי 1944, אז הוחלף על ידי פון קלוגה. מודל החליפו מ־19 באוגוסט ועד לסוף המלחמה.
- ^ על הארמייה פיקדו שישה מפקדים שונים בפחות משנה.
- ^ הסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 21-23
- ^ מקדונלד, עמ' 2
- ^ 8.0 8.1 Developments from autumn 1943 to summer 1944, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ^ Sarasota, Academics
- ^ ג'יימס גאווין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 154-160.
- ^ .Badsey, Stephen. Arnhem 1944:'Operation Market Garden, Osprey Military Publishing, pp 6
- ^ הסטינגס, עמ' 108
- ^ הסטינגס, עמ' 118
- ^ הסטינגס, עמ' 145-143
- ^ World War 2 DataBase, Battle of Hurtgen Forest
- ^ הסטינגס, עמ' 200
- ^ הסטינגס, עמ' 202-197
- ^ הסטינגס, עמ' 267. קצין הדת חיבר תפילה למזג האוויר שהופצה בקרב חיילי הארמייה השלישית לצד ברכת חג המולד, אך זמן קצר לאחר מכן ירד שלג, ואירופה סבלה את אחד מהחורפים הקשים שידעה במאה ה־20.
- ^ הסטינגס, עמ' 275-273
- ^ הסטינגס, עמ' 276. מרבית הגנרלים של היטלר לא האמינו שהמבצע יצלח. בחורף 1944, לא היה לדיוויזיות הגרמניות מספיק דלק כדי להגיע אפילו עד אנטוורפן. מודל ורונדשטט הציעו מבצע מוגבל בארדנים, שישבש את תוכנית בעלות הברית לחצות את הרוהר, אך היטלר דחה את הרעיון.
- ^ בעקבות האבדות הכבדות של הצבא הגרמני ב־1944, היטלר הוציא צו ב־18 באוקטובר המורה לגייס את כל הגברים הבריאים בגילאים 16 עד 60 להגנת הרייך. המיליציות החדשות הללו נקראו 'פולקסשטורם' (Volkssturm). בנוסף לכך, הוא הקים את דיוויזיית הפולקסגרנדיר (Volksgrenadier) בסתיו 1944, ששמה נועד לעלות את המורל, כשהיא פונה לרגשות הלאומיים (Volks) ולמסורת הגרמנית הוותיקה (Grendaier). כ־50 דיוויזיות כאלה הוקמו עד סוף המלחמה.
- ^ מקדונלד, עמ' 53
- ^ Zaloga, Steven J. Remagen 1945: Endgame against the Third Reich, Osprey Publishing, 2006, pp 10
- ^ הסטינגס, עמ' 455. הנושא גרם למחלוקות קשות ביותר בין הבריטים לאמריקאים, עד כדי כך שמרשל איים להתפטר אם הבריטים לא יתיישרו על פי התוכנית של אייזנהאואר.
- ^ הסטינגס, עמ' 465
- ^ הארמייה התשיעית האמריקאית הועברה לשליטה של קבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי ב־20 בדצמבר, במהלך קרב הבליטה, ונשארה תחת פיקוד בריטי עד לאחר צליחת הריין, דבר שעורר זעם רב אצל ברדלי.
- ^ זלוגה, עמ' 12-10
- ^ הסטינגס, עמ' 491
- ^ מקדונלד, עמ' 372
36685658החזית המערבית במלחמת העולם השנייה