יוסיפ ברוז טיטו
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
| לידה |
 קומרובץ (אנ'), קרואטיה-סלאבוניה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
 ליובליאנה, יוגוסלביה | ||||
| מדינה | הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה | ||||
| מקום קבורה |
 בית הפרחים, בלגרד | ||||
| |||||
יוסיפ ברוז טיטו (בקרואטית וסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито; 7 במאי 1892 – 4 במאי 1980), שנודע בכינוי המרשל טיטו, היה נשיא יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980. טיטו, מדינאי ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה, היה ממוצא קרואטי-סלובני, ונודע כלוחם הנחוש ביותר נגד צבא הכיבוש הנאצי כמו גם נגד משטרו של מוסוליני בעת מלחמת העולם השנייה. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית המועצות ובשלב מסוים על כמה אפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. טיטו דגל בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברמת שפת אם ברובם של בתי הספר ביוגוסלביה.
שנים מוקדמות
טיטו נולד כיוסיפ ברוז בכפר קומרובץ, באזור זגוריה שבקרואטיה (אז בשליטת האימפריה האוסטרו הונגרית), כבן שביעי במשפחתו. אביו פרניו היה קרואטי ואמו מריה הייתה סלובנית. טיטו גדל אצל סבו בעיר פודסרד שבסלובניה, הוא נרשם לבית הספר שבעיר הולדתו ונשאר בו עד 1905.
בשנת 1907 החל לעבוד בעיר סיסק שבקרואטיה כעובד מתכת, והיה פעיל בארגון עובדי המתכת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונשלח עם יחידתו לחזית המזרחית. על אומץ ליבו בקרב הוענקה לו מדליית זהב והוא הועלה לדרגת סמל. באפריל 1915 נפצע בקרב בהרי הקרפטים ונפל בשבי הצבא הרוסי. במהלך השבי הפך לקומוניסט. במהלך המהפכה הבולשביקית ב-1917 ברוסיה שוחרר ממחנה שבויים והתנדב לצבא האדום. בשנת 1920 הוא חזר ליוגוסלביה, שם הצטרף למפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בהמשך, עבר לזאגרב וכיהן כיושב ראש האיגוד המקצועי של פועלי המתכת. ב-1928 התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית בזאגרב. בשנה זו נאסר ונידון ל-5 שנים של עבודות פרך, בשל פעילות קומוניסטית. בשנת 1934 היה לחבר הנהלת מרכז המפלגה, ובאותה עת אימץ את הכינוי המחתרתי "טיטו". ישנן השערות שונות מדוע בחר בכינוי זה, אולם לפי הגרסה המקובלת בחר טיטו ככינוי בשם פרטי שהיה נפוץ באזור הולדתו, ללא סיבה מיוחדת. (השם טיטו, גרסה סרבו-קרואטית של טיטוס, נדיר בקרואטיה אך נפוץ באזור שבו גדל טיטו).
בשנים 1935–1936 עבד בהנהלת הקומינטרן במוסקבה. באוגוסט 1936 נתמנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית. בשנת 1937 חזר בחשאי ליוגוסלביה, זמן קצר לפני שסטלין חיסל את הנהגת המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית במוסקבה[1].
מלחמת העולם השנייה
בעת הפלישה הגרמנית ליוגוסלביה באפריל 1941, היה טיטו בזאגרב. הוא הגיע לבלגרד ברכבת בעזרת מסמכים מזויפים ב-8 במאי 1941 והחל לארגן את פעילות המפלגה. הדעות חלוקות בשאלה עד כמה ואם בכלל פעל טיטו נגד הכיבוש לפני פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות במבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941. על פי גרסה אחת, הקומוניסטים של טיטו לא נאבקו כלל בגרמנים, בראותם בפלישה מאבק בין כוחות לאומניים אנטי-פועליים. אחרים טוענים שטיטו התגייס מיד למאבק בגרמנים. גרסה אמצעית טוענת שטיטו הבין שגרמניה מתכננת פלישה לברית המועצות ובהתאם הכין את כוחותיו למאבק בגרמנים[2].
ב-4 ביולי 1941 התכנס הפוליטבירו היוגוסלבי וקרא לכ-10,000 חברי המפלגה הקומוניסטית להאבק נגד הפולשים הגרמנים והאיטלקים. ב-13 ביולי 1941 הצליחו כוחות הפרטיזנים להכות שתי דיוויזיות של הצבא האיטלקי ולשחרר לזמן קצר את מונטנגרו. גם בסרביה הצליחו הפרטיזנים לארגן פגיעות קשות בכוחות הגרמנים ביוגוסלביה, אשר נאלצו לנוע אך ורק בשיירות מאובטחות. הגרמנים מינו משתף פעולה סרבי לראש ממשלה בסוף אוגוסט 1941, אך ללא הועיל מבחינתם[3].
מאמצע 1941 התארגנו שני כוחות ללחימה נגד הצבא הגרמני: צבא השחרור העממי של יוגוסלביה של טיטו שנתמך על ידי הרוסים והצבא הפטריוטי של דרג'ה מיכאולוביץ' שנתמך על ידי בריטניה[4]. טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים האוסטאשה, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, חיסל צבאו של טיטו יותר מ-10 דיוויזיות ממוכנות גרמניות במהלך המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו שפרס עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה[5]. על כן הצטרפו רוב הצעירים ששרדו מיהודי יוגוסלביה לכוחותיו של טיטו, ורבים מהם העפילו בו לעמדות פיקוד.
באביב 1943 הגיעו למטה של טיטו משלחות סיוע של בריטניה וברית המועצות ששהו במטהו ותיאמו את הסיוע שניתן לצבאו[6].
בדצמבר 1943 הכריז טיטו על הקמת ממשלה יוגוסלבית זמנית בראשותו, שהיוותה תחליף לממשלה הגולה של המלך בקהיר[7]. ממשלתו של טיטו זכתה להכרה מיידית של ברית המועצות[8], אך מדינות המערב לא הצטרפו לעמדה זו[9]. שר החוץ של בריטניה הצהיר שהממשלה הזמנית, אותה כינה "ועד השחרור הלאומי", היא ממשלה זמנית לניהול האזורים שבידי הפרטיזנים ואינה תובעת את השלטון ביוגוסלביה כולה[6]. בהמשך דצמבר 1943 הוכר טיטו רשמית על ידי בעלות הברית כ"מצביא"[10]. בחודשים הראשונים של 1944 התנהל מאבק בין ממשלתו של טיטו לממשלה היוגוסלבית הגולה על ההכרה כממשלה המייצגת את יוגוסלביה[11]. ב-25 במאי 1944 פשטו כוחות של הצבא הגרמני על מטהו של טיטו, ושבו או הרגו רבים מאנשי מטהו של טיטו. טיטו הצליח להימלט, אך הפגיעה במטהו הביאה לקרבה בינו לבין המלך[4] ובתחילת יולי 1944 הושג לבסוף הסכם בין טיטו למלך פטר והוקמה ממשלה חדשה בה היו נציגים של טיטו[12].
במהלך המלחמה, בהתאם להוראות שקיבל מברית המועצות, נתן טיטו עדיפות ללחימה בנאצים, על פני הפצת הקומוניזם. טיטו השכיל להקים את חזית השחרור הלאומית שבראשה עמד, ששילבה בתוכה נציגים מכלל המפלגות ביוגוסלביה. הוא הגן על רכוש פרטי וחופש דת ושילב בכוחותיו שמרנים וכמרים, וכך הרגיע את הרתיעה מבית ומחוץ משיתוף פעולה עם קומוניסטים[13].
השינוי המשמעותי במאזן הכוחות הגיע מצידן של בעלות הברית שנתנו את תמיכתן לטיטו בשנת 1944 עם הפלישה האמריקאית לאיטליה, ועד סוף 1945 הובסו הגרמנים על ידי בעלות הברית ויוגוסלביה הפכה לאומה אחת מאוחדת כאשר טיטו שולט ומייסד דיקטטורה.
נשיא יוגוסלביה
בינואר 1945 הגיע טיטו להסכם עם ראש ממשלת יוגוסלביה, איוון סובאשיץ, על הקמת עוצרות משותפת לקראת משאל עם על עתיד יוגוסלביה. המלך פטר התנגד להסכם זה שהיווה הדחה שלו[14]. באפריל 1945 הושג לבסוף הסכם על מינוי שלושה עוצרים והם מינו את טיטו לראש ממשלה[15]. באוגוסט 1945 הצהיר טיטו כי המלך פטר לא יורשה לחזור[16] ובספטמבר התפטר סובאשיץ מממשלתו של טיטו והתייצב בראשות האופוזיציה. בנובמבר 1945 החרימה האופוזיציה את הבחירות וטיטו הכריז על ניצחון מוחלט של מפלגתו באחוזי הצבעה שנעו בין 90–100 אחוזים[17].
לקראת סוף 1952 הוחלט על שינויים חוקתיים ביוגוסלביה ומשרת ראש הממשלה אוחדה עם נשיא האספה הלאומית ליצירת התפקיד של נשיא יוגוסלביה[18]. בינואר 1953 נבחר טיטו על ידי שני בתי האספה הלאומית של הרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה לנשיא יוגוסלביה[19]. כיהן כנשיא הרפובליקה עד מותו בשנת 1980.
לטיטו היו יוזמות צדדיות שלא הלמו את המדיניות של סטלין: תמך במרד הקומוניסטי ביוון שנראה לרוסים חסר סיכויים, הציע יצירת פדרציה בלקנית יחד עם אלבניה ובולגריה.
בשנת 1948 ניסה מנהיג ברית המועצות, סטלין, להפוך את יוגוסלביה למדינת חסות, אך טיטו לא הרשה זאת וטיהר את המפלגה מתומכיו של סטלין ולא הסכים לרעיון שמדיניותו העצמאית תעמוד בדיון הקומינפורם. ברית המועצות ביקרה בחריפות את טיטו, אולם הוא לא היה מוכן להיכנע. כתגובה, מתוך חשש מהשפעת התנהגותה המרדנית בין שאר עמי מזרח אירופה, גרשו הרוסים את יוגוסלביה מהקומינפורם בשנת 1948. טיטו פקד אז על שני מקורביו: מילובן ג'ילס ואדוארד קרדליי לבצע שינויים ורפורמות בתוך הממשל של יוגוסלביה. התעמולה הסובייטית השתלחה נגדו וכינתה אותו ואת נאמניו "תליינים", "כנופיה של בוגדים, מרגלים ופאשיסטים", "כלבי השמירה של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי" וכו'. אחרי הקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתחילה תהליך של דה-סטליניזציה, ב-1956 הגיע טיטו לפיוס עם ההנהגה הסובייטית החדשה ובראשה ניקיטה חרושצ'וב ועם משטרי הארצות הקומוניסטיות השכנות, פרט למשטר האלבני שהמשיך בעוינות כלפיו.
טיטו ניסה לשמור על עמדה מסויגת לא רק כלפי הסובייטים אלא במידה מסוימת גם כלפי המערב. לצורך חיזוק מעמדו בתווך בין שני הגושים - הסובייטי והמערבי, בשנת 1961 הוא הקים במפגש בבלגרד יחד עם ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו ונשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.
טיטו מחה על דיכוי המרד ההונגרי, על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולמלחמת אפגניסטן, בנוסף לכך הוא גינה את מלחמת וייטנאם ואת מה שכינה ה"תוקפנות הישראלית" במהלך מלחמת ששת הימים, בנוסף לגינוי זה וביחד עם ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה האחרות ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. חרף זאת, טיטו התיר חופש תרבותי, לא אסר על לימוד העברית ולא התנגד לקשרים של ישראל עם בני הקהילות היהודיות הקטנות שנותרו בארצו.
טיטו התחתן עם ארבע נשים. הראשונה בהן היא הרטה האס שילדה לו ב-1941 את הבן מישו ברוז.
פטירתו והנצחתו
בינואר 1980 הובהל טיטו לבית החולים בעיר ליובליאנה שבסלובניה, שם נפטר ב-4 במאי. הוא הובא לקבורה במאוזוליאום בית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות[20].
על שמו של טיטו הוקמו רחובות, ערים ומצבות אך כיום השמות התחלפו. אחת הערים לדוגמה זו היא העיר פודגוריצה שבמונטנגרו שנקראה על שמו בעבר "טיטוגרד".
אחרי מותו עברה נשיאות יוגוסלביה ברוטציה בין מנהיגי הרפובליקות השונות שהרכיבו אותה. לבסוף הסדר זה נכשל, והמדינה התפרקה למספר מדינות נפרדות לאחר סדרה של מלחמות עקובות מדם. עם נפילת מסך הברזל ב-1989, הביעו המפגינים ביוגוסלביה את שנאתם כלפי טיטו והרסו את שלטי הרחוב שנשאו את שמו[21].
לקריאה נוספת
- חיי, רשם מפי טיטו: ולדימיר דאדיאר. תרגום לעברית: בנימין מילא. תל אביב תשי"ג
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על יוסיפ ברוז טיטו, 19 ביוני 2012- יוסיפ ברוז טיטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יוסיפ ברוז טיטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Helen Rappaport, Joseph Stalin: A Biographical Companion, page 287
- ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the Allies, 1941-1945, page 23
- ^ Walter R. Roberts, Tito, Mihailović, and the Allies, 1941-1945, pages 24-26
- ^ 4.0 4.1 רוסיה תחדל לתמוך בטיטו?, המשקיף, 15 באוגוסט 1944
- ^ צבא השחרור היוגוסלבי, דבר, 6 ביוני 1944
- ^ 6.0 6.1 יוגוסלביה, המשקיף, 15 בדצמבר 1943
- ^ ממשלת המלך דוחה את הממשלה החדשה ביוגוסלביה, משמר, 7 בדצמבר 1943
- ^ הסובייטים מכירים בממשלת טיטו, משמר, 13 בדצמבר 1943
- ^ ממשלת טיטו לא הוכרה רשמית, משמר, 15 בדצמבר 1943
- ^ טיטו הוכר רשמית כמצביא מטעם הברית, המשקיף, 23 בדצמבר 1943
- ^ ראש ממשלת יוגוסלביה יתפטר?, המשקיף, 8 במרץ 1944
ועידת משרד העבודה הבינלאומי אינה מכירה בטיטו, משמר, 3 במאי 1944 - ^ אלף תיו, הסכם בין המלך פטר והמארשאל טיטו, משמר, 9 ביולי 1944
- ^ Stoyan Pribichevich, Tito, LIFE, February 14, 1944, pages 96-105
- ^ הממשלה היוגסלבית תישאר על כנה למרות פיטוריה, משמר, 24 בינואר 1945
- ^ השמאל בבלקנים נושא עיניו לרוסיה, המשקיף, 22 באפריל 1945
- ^ סכסוך פטר - טיטו, הצופה, 9 באוגוסט 1945
- ^ העם ביוגוסלאביה הביע אימון לטיטו, משמר, 12 בנובמבר 1945
- ^ הסכנה - מהכפר, דבר, 12 באוקטובר 1952
- ^ נשיא יוגוסלביה, חרות, 15 בינואר 1953
- ^ בין השאר השתתפו בהלוויה מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, מלכי בלגיה, נורווגיה, שוודיה וירדן, נשיאי אוסטריה, אירלנד, גרמניה המערבית, איטליה, פינלנד ויוון, מנהיג גרמניה המזרחית, ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, הולנד, הודו, ספרד וטורקיה ונציגים של האו"ם, הקהילה האירופית, מועצת אירופה, הפרלמנט האירופי והליגה הערבית.
- ^ יוסף לפיד, חזה את הנולד במזרח אירופה, מעריב, 29 ביוני 1990
- המכלול: השלמה - אישים
- המכלול: השלמה - מדינות אירופה
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
- נשיאי הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה
- פוליטיקאים יוגוסלבים
- מרשלים
- אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- שבויים במלחמת העולם הראשונה
- פרטיזנים
- קרואטים
- קרואטים ממוצא סלובני
- אנשים שנודו על ידי הכנסייה הקתולית
- מעוטרי צלב המלחמה
- מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
- מקבלי עיטור סובורוב
- מקבלי עיטור הניצחון
- מקבלי עיטור לנין
- מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
- מעוטרי מסדר אומיה
- יוגוסלבים במלחמת העולם השנייה
- מקבלי עיטור קרל מרקס
- מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
- אבירי מסדר הפיל
- מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
- יוגוסלבים שנולדו ב-1892
- נפטרים ב-1980
- מעוטרי גיבור יוגוסלביה