הקרב על מוסקבה

הקרב על מוסקבה
	חיילים סובייטים בלבוש חורפי בדרך לחזית
	מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
	מלחמה: מלחמת העולם השנייה
סוג העימות	קרב
תאריכים	2 באוקטובר 1941 – 7 בינואר 1942 (14 שבועות)
קרב לפני	מבצע ברברוסה
קרב אחרי	קרב חרקוב השני
מקום	המבואות הצפוניים והמערביים של מוסקבה בברית המועצות
תוצאה	ניצחון סובייטי מכריע
הצדדים הלוחמים
ברית המועצות	גרמניה הנאצית
מנהיגים
יוסיף סטלין	אדולף היטלר
מפקדים
גאורגי ז'וקוב ; אלכסנדר ואסילבסקי	פדור פון בוק ; היינץ גודריאן ; אלברט קסלרינג
כוחות
נכון ל-1 באוקטובר 1941; ; חיילים: 1,252,591; ; טנקים: 1223 (רובם המכריע טנקים קלים); ; תותחים ומרגמות: 10,300; ; מטוסים: 545;	נכון ל-1 באוקטובר 1941; ; חיילים: כ-1,184,000–1,929,000; ; טנקים: כ-1,000 מבצעיים; ; תותחים: כ-14,000; ; מטוסים: 549 שמישים;
אבדות
650,000 – 1,280,000	174,000 – 400,000

קרב מוסקבה היה אחד הקרבות החשובים והגדולים ביותר, שנערכו במלחמת העולם השנייה, במסגרת החזית המזרחית של המלחמה. הקרב התחולל באזור מוסקבה, בירת ברית המועצות, בחודשים האחרונים של 1941 ובראשית 1942, בין הצבא האדום הסובייטי לבין הוורמאכט הגרמני, והוא נחשב אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העולם השנייה. מקובל לחלק את הקרב לשני שלבים עיקריים: המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון) בחודשים אוקטובר-נובמבר 1941, ומתקפת הנגד הסובייטית שבאה בעקבותיה (ראשית דצמבר 1941-ראשית ינואר 1942), אשר הביאה לנסיגת הצבא הגרמני ממבואות מוסקבה.

רקע

ב-22 ביוני 1941 פלשו גרמניה ובנות בריתה - מדינות הציר - לברית המועצות, ללא התרעה מוקדמת, במסגרת תוכנית מבצע ברברוסה. המתקפה הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית (סטלין) והפיקוד הצבאי הסובייטי. לאחר שהלופטוואפה גרם אבדות כבדות לחיל האוויר הסובייטי בשלבי הפתיחה של המבצע והשמיד מטוסים רבים על הקרקע, התקדמו הכוחות הגרמניים עמוק לתוך השטח הסובייטי תוך שימוש בטקטיקת הבליצקריג. הכוחות הניידים הגרמניים כיתרו והשמידו כוחות סובייטיים גדולים באזורי הגבול, באמצעות סדרה של תנועות מלקחיים. קבוצת הארמיות הגרמניות הצפונית (קבוצת ארמיות צפון) נעה לכיוון לנינגרד, בעוד קבוצת הארמיות הדרומית עסקה בכיבוש אוקראינה המערבית, וקבוצת הארמיות המרכזית התקדמה לכיוון מוסקבה - עיר הבירה ומרכז העצבים של ברית המועצות.

דחיית המבצע - ההחלטה בלאטצן

לאחר התקדמות מהירה של מאות קילומטרים בשבועות הראשונים של הפלישה, החלה המתקפה הגרמנית לאבד את תנופתה ההתחלתית, כתוצאה מצירוף של בעיות לוגיסטיות והתעצמות ההתנגדות של הצבא הסובייטי. התקדמות כוחות קבוצת ארמיות מרכז, למשל, נבלמה כמעט לחלוטין במחצית השנייה של יולי 1941, לאחר שהשיגה את יעדיה הראשוניים, וכבשה את העיר סמולנסק. בנוסף, לפיקוד הגרמני הסתבר, כי היקף כוחות הצבא האדום העומדים מולו גדול בהרבה מהערכות המודיעין לפני פתיחת מבצע ברברוסה, וכי לרשות הפיקוד הסובייטי עומדים כוחות עתודה גדולים.

הפיקוד הגרמני הבין שלא ניתן להמשיך לתקוף בכל החזיתות בו-זמנית, ולכן הוא נדרש לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית, ולהחליט היכן לרכז את המאמץ האופרטיבי העיקרי של כוחות הוורמאכט. בפני היטלר והפיקוד הגרמני העליון (ה-OKW) עמדה, בשלב זה, האפשרות לרכז את כוחותיו העיקריים למתקפה בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף הרוסי. אפשרויות אחרות היו לשפר את המצב האסטרטגי בחזית הצפונית, באמצעות כיבוש העיר לנינגרד, והשמדת הצי הבלטי הסובייטי, או להפנות חלק מהכוחות של קבוצת ארמיות מרכז דרומה, במטרה לסייע לקבוצת ארמיות דרום לנצל את ההערכות הפגיעה של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב, כדי לכתר ולהשמיד את כוחות החזית הדרום-מערבית הסובייטית באזור זה, ולאחר מכן להשלים את כיבוש אוקראינה המזרחית, כולל אגן הדונבס. לאחר השגת יעדים אלו, ניתן להתייצב בקו הגנתי לקראת החורף, במטרה לחדש את המתקפה לכיוון מוסקבה באביב 1942.

מרבית המפקדים הגרמנים הבכירים בחזית הסובייטית תמכו בעמדה שיש לרכז את המאמץ העיקרי בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה בהקדם האפשרי, מתוך הנחה שהעיר מהווה מרכז פיקוד ותקשורת כה חשוב, שנפילתה תגרום לכניעת ברית המועצות ולהשגת הכרעה צבאית במערכה נגדה. הם הניחו כי המערכה במרחב מוסקבה תשאב לתוכה את כל כוחות העתודה שנותרו לצבא הסובייטי, וזאת במצב של יתרון טקטי לכוח התוקף, ותאפשר לצבא הגרמני להשמיד אותם. אולם היטלר סבר אחרת. הוא ראה בלנינגרד יעד אסטרטגי שווה ערך למוסקבה, וכן ראה בכיבוש אוקראינה יעד חיוני למאמץ המלחמה הגרמני, שיאפשר לוורמאכט להשתלט בהמשך המערכה על אזור הקווקז, ועל בארות הנפט שבו. למעשה, היטלר רצה לפעול בהתאם לתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", שקבעה שכיבוש מוסקבה יתבצע רק בשלב הסופי של המערכה בברית המועצות, בעוד הפיקוד העליון של הצבא הגרמני, רצה לשנות את תוכנית המערכה, ולהתאים אותה לנסיבות שנוצרו בשטח.

ב-23 באוגוסט 1941, לאחר שורת ישיבות שהסתיימו ללא הכרעה במהלך חודש אוגוסט, התקבלה לבסוף החלטה בישיבה שנערכה במפקדתו של "הפיהרר" בלאטצן. קבוצת ארמיות מרכז קיבלה הוראה להפנות את כוחותיה הניידים לסייע למאמצים ההתקפיים של שכנותיה מצפון ומדרום. קבוצת הפאנצר השלישית בפיקוד הרמן הות נשלחה צפונה לסייע במתקפה על לנינגרד, ואילו קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקוד היינץ גודריאן הופנתה דרומה, כדי לסייע למבצע הכיתור הענקי של הכוחות הסובייטיים במרחב קייב. הכוח שנותר לקבוצת ארמיות מרכז לא היה מסוגל להמשיך במתקפה לכיוון מוסקבה בכוחות עצמו, ולכן ההתקדמות בכיוון זה נדחתה למשך מספר שבועות לפחות. גודריאן טס למפקדתו של היטלר ונפגש איתו, בניסיון נואש לשכנע את האחרון לשנות את דעתו, ולהבין את הצורך במבקע מיידי לכיוון מוסקבה. אולם היטלר דחה אותו על הסף באומרו: "הגנרלים שלי אינם יודעים דבר על הצדדים הכלכליים של המלחמה".

מבחינה טקטית היו השבועות הבאים בין המוצלחים שידע הצבא הגרמני. בצפון הצליחו הכוחות הגרמנים להגיע עד לפאתי העיר לנינגרד ולהשלים את כיתורה של העיר, ואילו בדרום התחוללה מערכת כיתור ענקית אשר הסתיימה בהשלמת הכיבוש של אוקראינה כולה ובהשמדת ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב. הגרמנים טענו שמספר השבויים שנפלו לידיהם במערכה זו עלה על 650,000, ואילו לפי המקורות הסובייטיים זה היה המספר הכולל של החיילים שהשתתפו במערכה, ורבים מהם נהרגו ונפצעו במהלכה. מבחינה אסטרטגית, היה המדובר בעיכוב רב משמעות בהסתערות הסופית על מוסקבה. בדיעבד, אין ספק שעיכוב זה היה אחת הסיבות העיקריות של הכישלון הגרמני לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. בתחילת ספטמבר 1941 היטלר יכול היה להורות לכוחותיו להיערך למגננה במהלך החורף, ולחדש את המתקפה על מוסקבה באביב 1942. אולם הפיקוד הגרמני העריך שעדיין ניתן יהיה לכבוש את העיר לפני סוף אוקטובר. ב-2 באוקטובר 1941 החלה קבוצת הארמיות המרכזית, תחת פיקודו של פדור פון בוק בהתקפה על מוסקבה, תחת שם הקוד מבצע "טייפון".

הכנות הגנה במוסקבה

בסוף יולי 1941, לאחר ההתקפות האוויריות הגרמניות הראשונות, קיבלה מוסקבה אט אט מראה של עיר בחזית. חלונות ראווה נחסמו בשקי חול או בלוחות, שעל חלקם היו תלויות כרזות תעמולה ענקיות. בלילה הייתה האפלה קפדנית והתנועה בכביש צומצמה למינימום המינימלי. לא נחסך מאמץ בהסוואה מפני הלופטוואפה הגרמני. קווי המתאר של העיר כולה שונו לפרטי פרטים. לדוגמה, כיכר תיאטרלנאיה ותיאטרון הבולשוי נראו כמו קבוצת בתים קטנים מהאוויר. חומות הקרמלין עוצבו מחדש בצבע לבתים מדורגים, כיפות הזהב של הכנסיות נצבעו בירוק. קווי זיגזג נצבעו בכל הרחובות המרכזיים, שנראו מלמעלה כמו גגות בתים. כל הריבועים הגדולים נצבעו כגגות בתים, ושטחים חופשיים כמו אצטדיוני ספורט כוסו בגגות מדומים של בתי עץ כדי להקשות על מטוסים גרמנים להתמצא. מאות זרקורים נגד מטוסים וסוללות נ"מ כבדות הוצבו ביערות הפרברים, ובלונים פורחים מעוגנים הופרחו על הכבישים העורקיים של מוסקבה להרתעת מטוסים שטסו בגובה נמוך. ההגנות האוויריות של מוסקבה היו נרחבות יותר מאלו של ברלין ולונדון ביחד.

הרכבת התחתית של מוסקבה המשיכה לפעול כמתוכנן רק במספר מסלולים חשובים. לאורך המסילות הוצבו לוחות עץ והתחנות התת-קרקעיות ופירי הרכבת הוסבו למקלט ענק מפני התקפות אוויר לאוכלוסייה האזרחית של מוסקבה. כל מוסקבאי שלא היה מעורב איכשהו בהגנה אווירית היה צריך ללכת למרתף. המפרים נענשו בקנסות או מאסר. במהלך התקפת הלילה הראשונה של הגרמנים, חודש בדיוק לאחר תחילת המלחמה, טסו המטוסים הגרמנים בפעם הראשונה והיחידה בגובה נמוך מאוד מעל מוסקבה. בלילה הראשון הם הגיעו בדרך כלל לגובה של 300 מטר. לאחר מכן שינו הגרמנים טקטיקה והפציצו את מוסקבה מגובה רב. עם זאת, מספר המפציצים הגרמניים שתקפו ירד מתקיפה לתקיפה. ב-22 ביולי 1941 תקפו 127 מטוסים את מוסקבה, לילה אחד לאחר מכן היו 115, ובליל 24 ביולי 100 מטוסים. עד סוף 1941, פחות מעשרה מטוסי He 111 ו-Ju 88 היו בשימוש ב-59 מתוך 76 פשיטות על מוסקבה.

במוסקבה נעשו הכנות לאפשרות של קריסה פתאומית של החזית או נחיתה של צנחנים. לשם כך רוכזו גדודי צלפים סובייטיים וחטיבות קומסומול במחנות צבאיים. כל מערכת ההגנה, מה שנקרא אזור ההגנה של מוסקבה, ניתנה לפיקוד המחוז הצבאי של מוסקבה (בפיקודו של לוטננט גנרל פאבל ארטמייביץ' ארטמייב) לה היה כפוף גיוס האוכלוסייה לעבודות ביצורים וכן הקמה וחימוש של גדודי פועלים. ארטמייב היה אחראי גם על ייצור תעשייתי, תחבורה, תקשורת ואספקת מזון לאוכלוסייה. לפיכך, התפקידים החיוניים העיקריים של הבירה היו בידי הצבא, ליתר דיוק ה-NKVD.

הצדדים היריבים

הצבא הגרמני

קבוצת ארמיות מרכז - פדור פון בוק

הצבא האדום

המתקפה הגרמנית על מוסקבה

קרבות ויאזמה ובריאנסק

קבוצת הפאנצר ה-2 החלה את המתקפה ב-29 בספטמבר והייתה אמורה להתחיל את מתקפת המלקחיים מדרום-מערב מאזור גלוכוב. חייליו של גודריאן נאלצו לעבור את המרחק הארוך ביותר של למעלה מ-600 ק"מ דרך אוריול, טולה למוסקבה. במקביל, החלה קבוצת ארמיות דרום לתקוף את קורסק, חרקוב ואגן דונייץ.

עם עלות השחר ביום הראשון של המתקפה, הוקרא לחיילים הגרמנים צו היום של היטלר, המודיע על תחילתו של הקרב המכריע האחרון של השנה, תוך התייחסות לסכנה הגדולה "שלא הייתה איומה יותר ביבשת מאז ימי ההונים ומאוחר יותר הפלישות המונגוליות".

ב-2 באוקטובר 1941 בשעה 05:30 בבוקר כ-350 ק"מ ממוסקבה היו פרוסים מצפון לדרום: ארמייה 9 (שטראוס), קבוצת פאנצר 3 (הות), קבוצת פאנצר 4 (הפנר), ארמייה 4 (פון קלוגה), קבוצת פאנצר 2 (גודריאן) וארמייה 2 (פון וייכס). הכוונה הייתה להתקדם משני צידי הכביש סמולנסק-מוסקבה ולכתר את מוסקבה, כאשר קבוצת הפאנצר ה-3 תתקדם מצפון וקבוצת הפאנצר ה-4 תתקדם מדרום למה שנקרא "Rollbahn", הכביש הראשי בין מוסקבה לסמולנסק, אשר הורחב חלקית לארבעה נתיבים. עם זאת, חלק מקטעי המסלול עדיין היו מורכבים מנתיבי עפר לא מרוצפים או אבנים מרוצפות.

בנקודת זמן זו, היחידות הממונעות של מרכז קבוצות הצבא כללו רק כ-30-40% ממספרם. אספקת הכוחות עוררה בעיות עבור הוורמאכט, שכן מסילת הברזל הסובייטית תוכננה לטווח רחב ולכן היה צורך להתאים את המסילות תחילה. בנוסף, יכולות התובלה של ה-Deutsche Reichsbahn הגיעו לגבולותיהן, והוחמרו על ידי פשיטות של פרטיזנים סובייטים.

ב-3 באוקטובר נכבשה העיר אוריול על ידי הקורפוס הממונע ה-24 של קבוצת הפאנצר ה-2 באופן כה מפתיע עד שהרכבות החשמליות בעיר עדיין פעלו. פינוי מתוכנן של מפעלי התעשייה לא יכול היה להתבצע עוד. בין המפעלים לתחנת הרכבת היו פרוסים לאורך הרחובות מכונות וארגזים עם כלי עבודה וחומרי גלם. ממערב, הארמייה הגרמנית השנייה התקדמה מזרחה מאזור פוטשפ והתכתשה עם הכוחות הקדמיים של הארמיות ה-3 וה-13 הסובייטיות. לאחר שדיוויזיות הפאנצר ה-17 וה-18 התקדמו לכיוון צפון מערב נכבשה בריאנסק ב-6 באוקטובר והארמייה ה-50 הסובייטית שנפרסה מצפון מזרח לעיר כותרה. גנרל גאורגי ז'וקוב הוחזר מלנינגרד על ידי סטלין וקיבל את הפיקוד על ההגנה על מוסקבה. למחרת נסגר כיס נוסף סביב הארמיות ה-16, ה-19, ה-20, ה-24 וה-32 של ברית המועצות בוויאזמה. ועדת ההגנה של ברית המועצות קיבלה את ההחלטה להקים עמדת הגנה חצי-עגולה במרחק של כ-15 עד 20 ק"מ ממוסקבה, שאמורה הייתה להיות מורכבת ממספר קווי הגנה. כמו כן, ב-7 באוקטובר, היטלר אסר כל קבלת הצעת כניעה על ידי מוסקבה. ב-8 באוקטובר הודיע ראש העיתונות של הרייך אוטו דיטריך לעיתונות המקומית והזרה כי "מלחמת רוסיה הוכרעה עם ריסוק קבוצת צבא טימושנקו" וכי ברית המועצות הובסה.

ב-14 וב-17 באוקטובר, בהתאמה, נכנעו הכוחות המכותרים בוויאזמה ובריאנסק. ה-OKW דיווח על השמדת 80 דיוויזיות; 663,000 שבויים נלקחו, 1,242 טנקים ו-5,412 תותחים הושמדו או נתפסו.

ארגון מחדש של ההגנה הסובייטית

על מנת לארגן מחדש את מערך ההגנה הסובייטי ממערב למוסקבה, פורקה חזית העתודה ב-10 באוקטובר והארמיות שלה צורפו לחזית המערבית, וגאורגי ז'וקוב קיבל את הפיקוד על החזית המערבית וכן על הגנת מוסקבה.

בשלב זה כללה החזית המערבית 6 ארמיות, עם 62 דיוויזיות רובאים, 9 דיוויזיות פרשים ו-11 בריגדות טנקים:

ב-12 באוקטובר, יחידות של הארמייה הגרמנית הרביעית כבשו את קלוגה. בערך באותו זמן החלה באזור מוסקבה תקופת הבוץ (Rasputiza), שגרמה להאטה ניכרת בקצב ההתקדמות של הכוחות הגרמניים, וכוחות הוורמאכט ניתקלו לראשונה ביחידות סובייטיות, שהגיעו למרחב מוסקבה מהמזרח הרחוק. ב-14 באוקטובר, הקורפוס הגרמני ה-6 של הארמייה התשיעית לכד את רז'ב בחציית הוולגה. מימין לכך, בהתקדמות לצפון-מזרח, כבש הקורפוס הממונע ה-41 ב-14 באוקטובר את קלינין. באגף הימני של החזית המערבית, הארמיות הסובייטיות ה-22, ה-29 וה-30 הוצבו ב-17 באוקטובר תחת פיקוד חזית קלינין, ואיוואן קונייב קיבל את הפיקוד על החזית החדשה. ב-23 באוקטובר הועברה גם הארמייה ה-31 מהחזית המערבית לחזית קלינין.

ב-14 באוקטובר הגיע חוד החנית של הקורפוס הממונע ה-46 למוז'איסק, וחדרו את מערך ההגנה החיצוני של מוסקבה, שהשתרע לרוחב כמעט 300 ק"מ, מקלינין דרך וולוקולמסק לקלוגה. בתחילה הוטל על הארמייה ה-33 הסובייטית לבנות מערך הגנה באזור מוז'איסק, אך כוחותיה הועברו במהרה לחזית המאוימת בין רז'ב וויאזמה. גנרל לליושנקו פיקד אז על גזרה חשובה זו עם יחידות מיליציה ממוסקבה, והארמייה החמישית שהוקמה לאחרונה מכוחות קורפוס המשמר ה-1. דיוויזיית הרובאים ה-32, שצורפה לכוחות הארמייה, הגנה על הגזרה המרכזית של מערך ההגנה הסובייטי סמוך לבורודינו עם כ-12,000 איש וסייעה ליחידות המיליציה של מוסקבה בהגנה על הגישות למוז'איסק. ב-14 באוקטובר החלו קרבות קשים שנמשכו מספר ימים בשדה הקרב ההיסטורי של בורודינו, בו פגשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה-2 כוחות עילית סיביריים טריים וב-17 באוקטובר הצליחה לכבוש את הכפר גורקי. דיוויזיית הפאנצר ה-10 הצליחה לפרוץ בקרבות אלו באוטיזי, לתפוס את פסארבו בדרום ולכבוש את מוז'איסק ב-18 באוקטובר. באותה תקופה, הארמייה ה-16 הגנה עם שתי דיוויזיות פרשים בפיקודו של גנרל לב דובאטור, דיוויזיית הרובאים ה-316 בפיקודו של גנרל איוואן פאנפילוב, רגימנט צוערים בפיקודו של קולונל ס. מלדנצב ודיוויזיית הרובאים ה-18 של המיליציה בפיקודו של גנרל פ. צ'רנישב, שהוקמה מפועלי מוסקבה. הארמייה ה-43 הסובייטית הבטיחה את עמדת המגן במאלוארוסלבץ, הארמייה ה-49 בקלוגה והארמייה ה-50 החלה להתגבש בטולה.

בין 16 ל-18 באוקטובר פרצה בהלה המונית בקרב אוכלוסיית מוסקבה לאחר שהתבשרה לראשונה על האיום הנשקף מהגרמנים, ושמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה הביאו לכדי בהלה המונית בעיר. בשלב זה כמעט שני מיליון בני אדם פונו מהעיר. במחוזות העיר הוקמו גדודי פועלים. יצירות אמנות רבות מהמוזיאונים ומהקרמלין - אפילו גופתו החנוטה של לנין - הועברו מזרחה לעיר למקום מבטחים. למעלה מ-200,000 עובדים עזבו את העיר עם ציוד העבודה שלהם. רוב העסקים עמדו במקום, חנויות ובתי כלבו רבים נבזזו, וחלקים גדולים מהאוכלוסייה ניסו לעזוב את העיר. ב-19 באוקטובר, הוטל משטר צבאי על מוסקבה ויחידות חסימה של ה-NKVD, בפיקודו של לוטננט גנרל פאבל ארטמייב, הוצבו ברחבי העיר. מורדים נורו, עריקים נתלו. ביום זה ריכרד זורגה נעצר בטוקיו על ידי המשטרה החשאית היפנית Tokō. עם מפעיל הרדיו שלו קלוזן (שם קוד פריץ), הוא שידר למוסקבה מאז 1939 סך של 141 דיווחים עם יותר מ-65,000 מילים ושלח מספר רב של מיקרופילמים באמצעות שליח. בינתיים, כל הרשויות החשובות, הפוליטביורו וכמעט כל הדיפלומטים הזרים פונו ממוסקבה לקויבישב. סטלין והסטאבקה נשארו בעיר. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להישאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. במשימה סודית הוכנה מוסקבה להריסה על ידי שתי חברות של מומחי כרייה. בינתיים, 500,000 תושבי מוסקבה, רובם נשים, הקימו ביצורים מול מוסקבה.

תקופת התקפות נגד ובוץ

רספוטיצה: דרך בוצית בסתיו 1941 בברית המועצות

ב-18 באוקטובר, הארמייה ה-29 הסובייטית בפיקודו לוטננט גנרל מסלניקוב תקפה נגד בקטע של קבוצת הפאנצר 3 ליד קלינין: למחרת הקורפוס הממונע ה-41 פינה את גשר הרכבת ב-Mjednoje יחד עם ראש הגשר שם. התערבותו של קורפוס האוויר ה-8 ייצבה את המצב המאיים ממילא בדיוויזיית הפאנצר ה-1. התקופה הבוצית שהחלה באמצע אוקטובר עם השבילים והכבישים הספוגים התגלתה עד מהרה ככלי עזר יעיל לברית המועצות במאבק נגד הוורמאכט. האספקה של הדיוויזיות המעורבות ישירות בפעולות ההתקפיות ירדה לפתע מ-900 טון ביום לכ-20 טון בלבד. הכוחות הסובייטים ניצלו את היחלשות המתקפה הגרמנית כדי להרחיב את מערכות ההגנה שלהם.

לקראת סוף אוקטובר הואטה ההתקדמות הגרמנית ונבלמה כמעט לחלוטין כתוצאה מהתחזקות ההתנגדות הסובייטית על מבואות מוסקבה ותנאי מזג האוויר. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים.

החל מ-1 בנובמבר, ניתן היה להשתמש בכביש סמולנסק-מוסקבה רק באישור מיוחד כדי לא "לחשוף" אותו עוד יותר, עד שחל כפור קל ב-3 בנובמבר והפך את הדרכים והשבילים לעבירים שוב. עם זאת, לקח לוורמאכט כמעט שבועיים להשיג תחמושת ודלק כדי לחדש את המתקפה. כאשר החל הכפור העז ב-6 בנובמבר, צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים.

סטלין, בצעד שנועד לתת דוגמה ולהפגין נחישות בפני החיילים והאזרחים, הורה לערוך את המצעד הצבאי המסורתי של יום השנה למהפכה ב-7 בנובמבר בכיכר האדומה, למרות הסכנה של הפצצה גרמנית. ואכן, החיילים צעדו בכיכר האדומה והמשיכו בדרכם היישר אל החזית. מצעד זה, ונאומו של סטלין ליום המהפכה, שנישא בתחנת הרכבת התחתית "מאיאקובסקי" במוסקבה, כהגנה מפני הפצצות אוויריות, נועדו להוכיח לעולם כולו ולאזרחי ברית המועצות, שההנהגה הסובייטית נחושה בכוונתה להגן על מוסקבה עד הסוף. מצב הרוח של תושבי מוסקבה השתנה מבהלה להתרסה.

בצד הגרמני, לעומת זאת, הקורפוס ה-8 (דיוויזיות הרגלים ה-8 וה-28) אף הוצא מהחזית כדי להצטייד מחדש בצרפת.

כבר ב-13 בנובמבר תקפו כוחות סובייטים את האגף הימני של הארמייה הרביעית במטרה לפצל את חזית ההתקפה הגרמנית. במהלך קרבות אלו, ניצל הצבא האדום את הזמן להבאת ארמיות עתודה נוספות כדי להתכונן למתקפה ולשלבם בקו החזית ללא תשומת לב ככל האפשר של סיורים גרמנים.

שלב ההתקפה הגרמנית השני לקראת מוסקבה

באמצע נובמבר החל השלב השני של המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית של קבוצת ארמיות מרכז, שנתקלה בהתנגדות עיקשת של הצבא האדום. פרידריך הוסבאך כתב לאשתו ב-21 בנובמבר 1941 שהוא לא רואה סימנים לסיום המערכה גם אם מוסקבה תיכבש, מכיוון ש"העקשנות" של ההתנגדות הרוסית היא יוצאת דופן, הם ילחמו עד האיש האחרון. ואולי אף יילחמו עד המטר הרבוע האחרון של אדמתם. מאחר שחלקים נרחבים מצי האוויר הגרמני ה-2 (קסלרינג) הועברו לאזור הים התיכון, היה חוסר בסיוע האווירי הנחוץ. הכוחות המזוינים הסובייטים, לעומת זאת, הצליחו לשמור על עליונות אווירית בגזרות החשובות ביותר. ב-15 בנובמבר הקורפוס ה-27 (הדיוויזיות ה-86 וה-161) של הארמייה התשיעית הגרמנית פתחו במתקפה מצפון לסלנצינו-איליינסקויה בקצה הצפוני של מאגר הוולגה. בעוד הקורפוס הממונע ה-41 נתקע מול קלינין, הקורפוס הממונע ה-56 הצליח לפרוץ משני צידי Lataschino לכיוון קלין. דיוויזיית הפאנצר ה-6 הגיעה ללאמה והקימה ראש גשר.

ב-18 בנובמבר, במהלך קרב טולה, הצליחו כוחות הקורפוס הממונע ה-47 לכבוש את יפיפן בדרום ואילו Dedilowo נכבשה על ידי יחידות של הקורפוס הממונע ה-24. למרות אבדות כבדות מעמדות תותחים נגד טנקים, ארמיית הפאנצר השנייה פרצה לסטלינוגורסק ב-22 בנובמבר ואיימה על מוסקבה מדרום מזרח. באותו יום, בהוראת מפקד החזית המערבית, הודח הגנרל א.נ. ירמקוב שפיקד על אזור טולה, נעצר ב-19 בדצמבר והועמד לדין צבאי.

ב-23 בנובמבר כבשה הדיוויזיה הממונעת ה-10 את מיכאילוב, הדיוויזיה הממונעת ה-29 חצתה את גזרת הדון והתקדמה יותר מ-40 ק"מ צפונה. דיוויזיית הפאנצר ה-18 חדרה באגף הימני דרך הכפר סקופן עד לגורלובו. באותו יום דיווח פילדמרשל פון בוק לפיקוד העליון על המצב המאיים ועל תשישות הכוחות. עם זאת, קבוצת ארמיות מרכז קיבלה פקודות להמשיך במתקפה עם "איגוד הכוחות האחרון". הפיקוד הגרמני הניח ששני הצדדים פרוסים עד המקסימום.

ב-25 בנובמבר, קבוצת הפאנצר ה-3 כבשה סוף סוף את קלין (100 ק"מ צפונית-מערבית למוסקבה) עם דיוויזיית הפאנצר ה-7. למחרת הצליחה דיוויזיית הפאנצר ה-6 לכבוש את העיירה רוגאצ'בו וב-27 בנובמבר היא פרצה אל יאכרום, שם הקים קאמפגרופה מנטויפל ראש גשר בגדה המזרחית של תעלת וולגה-מוסקבה.

ב-26 בנובמבר נכבשה העיר איסטרה, 35 ק"מ ממוסקבה, על ידי הקורפוס ה-9 והקורפוס הממונע ה-40 מקבוצת הפאנצר ה-4. ב-27 בנובמבר, הטמפרטורות כבר ירדו מתחת ל-35 מעלות וגרמו למקרים רבים של כוויות קור בקרב הגרמנים, בעוד שהצבא האדום היה מצויד במלואו בלבוש חם מאז אמצע נובמבר.

ב-30 בנובמבר נטל חלק הקורפוס ה-5 (גנרל ריכרד רואוף), שפעל מצפון למוסקבה, בשיתוף פעולה עם הקורפוס הממונע ה-46 נכנס לעיירות Krasnaya Polyana ו-Putschki (היום שתיהן חלק מהעיר Lobnya) וכך הגיע למרחק של 18 ק"מ מהעיר. באותו יום דיווח ז'וקוב על מוכנות להתקפה נגדית. עם זאת, סטלין החליט להמתין עד 6 בדצמבר לפני שיפתח במתקפה, על מנת לתאם טוב יותר את הכוחות ולהכניס עוד עתודות.

בסוף נובמבר נעצרה ההתקפה של הקורפוס הממונע ה-40 מול קרסניה פוליאנה. לקבוצת הפאנצר ה-3 (גנרל הות) היו עדיין כ-80 טנקים בדיוויזיות הפאנצר ה-1, ה-6 וה-7 שהוקצו, ואילו לקבוצת הפאנצר ה-4 (גנרל הפנר) נותרו בדיוויזיות הפאנצר ה-2, ה-5, ה-10 וה-11 כ-170 טנקים. קבוצת ארמיות מרכז רשמה 45,735 נפגעים ואיבדה עוד 300 טנקים ותותחים מתנייעים בקרבות בנובמבר. הדלק והתחמושת היו נדירים, אבל ב-2 בדצמבר הצליחו חיילי סיור מגדוד מהנדסי הפאנצר 62 להתקדם עד לפרבר צ'ימקי של מוסקבה (כ-8 קילומטרים לפני גבולות העיר). זו הייתה הנקודה הקרובה ביותר לקרמלין (23.7 ק"מ משם) אליה הגיע הוורמאכט. כמה גנרלים גרמניים טענו בזיכרונותיהם שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, לאור המרחק, הפיתוח הצפוף של מרכז העיר והסוואה של צלליות הקרמלין, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ-25 ק"מ ממוסקבה. במקום זאת, עיוותים מסוימים הזינו את הנרטיב שלאחר המלחמה של קרב על מוסקבה שכשל רק במעט. סוללות מבצר מוסקבה ירו כעת לתוך הכוחות הגרמנים המובילים. ההתקפות החדשות של ארמיית הפאנצר השנייה על טולה, שבוצעו בימים אלו בגזרה הדרומית נהדפו על ידי הארמייה ה-50 הסובייטית (לויטננט גנרל IW Boldin).

במערכה על מבואות מוסקבה הפגינו הכוחות הסובייטיים במקרים רבים נחישות וגבורה נואשת. אחד ממעשי הגבורה, שזכה בדיעבד לפרסום רב על ידי התעמולה הסובייטית, היה קרב בלימה שניהלה יחידה קטנה מדיוויזיית הרובאים ה-316, בפיקוד גנרל איוואן פאנפילוב באזור וולוקולמסק, נגד כוחות שריון גרמניים עדיפים. אמנם בדיעבד התברר שרוב פרטי סיפור הקרב, כפי שפורסמו בעיתונות הסובייטית, לא היו מדויקים (בלשון המעטה), אך הוא משקף את האווירה ששררה בקרב לוחמי הצבא האדום, שהשתתפו בקרבות המגננה הקשים במבואות מוסקבה, והבינו שאסור להם להמשיך לסגת ויש להגן על מוסקבה עד האיש האחרון.

אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית.

מתקפת הנגד הסובייטית

תכנון

ב-25 בנובמבר הציג מרשל שפושניקוב לסטלין תוכנית למתקפת נגד. באזור מוסקבה כבר היו 21 מתוך 34 יחידות המזרח הרחוק, שמילאו תפקיד מכריע בתכנון. ביום זה הורה סטלין לארמייה ה-20 (אנדריי ולאסוב) ולדיוויזיות נוספות מהעתודה האסטרטגית של סטבקה להכין מתקפת נגד בקו החזית. הסטבקה הפעילה גם שתי ארמיות עתודה נוספות: ארמיית ההלם הראשונה (וסילי קוזנצוב) רוכזה כדי להגן על תעלת מוסקבה-וולגה באזור דמירוב והארמייה ה-10 (פיליפ גוליקוב) באזור ריאזאן. הדיווחים מהסיור האווירי על ריכוז כוחות באזור מוסקבה נחשבו על ידי ההנהגה הגרמנית כ"רוחות רפאים".

ב-30 בנובמבר אישר סטלין את תוכנית התקפת הנגד והפקיד את הגנרל ז'וקוב, שכבר הוכרז כגיבור ברית המועצות על ניצחונותיו ב-1939 מול יפן בקרב חלקין גול, להוביל את המתקפה. כבר באמצע נובמבר 1941 פתח הצבא האדום במתקפות נגד על האגפים עם יעדים מצומצמים. עם זאת, אלו נועדו בעיקר לכיבוש מחדש של נקודות חשובות מבחינה אסטרטגית ולא חלק ממתקפה גדולה על פני החזית להשמדת הכוחות הגרמנים. כתוצאה ממתקפות הנגד הסובייטיות הראשונות הללו, פונתה רוסטוב על הדון על הדון על ידי ארמיית הפאנצר הראשונה וטיכווין ננטשה על ידי הארמייה 16 בכוח. התקפת הנגד הסובייטית חזתה תחילה כיתור, ניתוק והשמדת היחידות הגרמניות של קבוצות הפאנצר 3 ו-4, שהיו המסוכנות ביותר עבור מוסקבה. לאחר מכן, היו עתידים להתבצע מבצעים וקרבות כיתור הרחק מערבה, שהיו אמורות לחסל את כל קבוצת ארמיות מרכז, בעוד התקפות משבשות המתרחשות במקביל על שאר חלקי החזית בצפון ובדרום נועדו למנוע מהעתודות הגרמניות לתגבר את הגזרה המרכזית. הפיקוד העליון הסובייטי סיפק כ-1,060,000 איש, כמעט 700 טנקים וכוחות ארטילריה חזקים מהעתודה האסטרטגית. חילות האוויר הסובייטיים יכלו להשתמש בכמעט 1,400 מטוסים לשם כך.

התקפות של החזית המערבית וקלינין

יום אחד לפני תחילת המתקפה הגדולה של חזית קלינין והחזית המערבית ב-5 בדצמבר, מחלקת "צבאות זרים מזרח" במטכ"ל הגרמני העריכה את המצב כך שהחיילים הסובייטים "כרגע" לא יכולים לתקוף באזור מבלי להביא תגבורת משמעותית. למעשה, הסטבקה תגברה את חזיתות קלינין והמערבית ל-106 דיוויזיות, כולל 21 דיוויזיות עילית טריות מסיביר. פילדמרשל פון בוק יכול היה להתנגד לאלה רק עם 68 דיוויזיות שחוקות בעיקר, ויחס החיילים היה כעת 1.5:1 לטובת הצבא האדום. גם באוויר הצליח חיל האוויר הסובייטי להגיע לעליונות ברורה עם 1,370 מטוסים לעומת כ-550 מטוסים גרמנים.

במהלך הסתיו שינע הפיקוד הסובייטי העליון 40 דיווזיות רעננות ומצוידות היטב מסיביר והמזרח הרחוק למערב ברית המועצות, אך שמר את רובן בעתודת הסטאבקה לצורך מתקפת-הנגד. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האימפריה היפנית, שהובסה על ידי ז'וקוב בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות. הכוחות שהועברו מהמזרח הרחוק היוו רק חלק קטן מכוחות העתודה, שהפיקוד הסובייטי הצליח להכין ולאמן במהלך החודשים האחרונים של שנת 1941 לקראת פתיחת מתקפת הנגד באזור מוסקבה.

עתה, כאשר האויב היה קרוב למוסקבה אם אי-אפשר היה להתעלם ממנה, הטיל ז'וקוב את הכוחות שנשמרו בעתודה למערכה, בסיוע טנקי T-34 חדישים ומשגרי רקטות קטיושה. כוחות העתודה הסובייטים היו מצוידים היטב ללוחמת חורף, וכללו בין השאר גם מספר גדודי סקי.

ההתקפות החזקות באופן בלתי צפוי על הקטעים הקדמיים שנכבשו על ידי הארמייה ה-9 ועל ידי קבוצות הפאנצר 3 ו-4 החלו ב-5 בדצמבר 1941. ההתקפה הסובייטית העיקרית הייתה בצפון משני צידי סכר הוולגה עם התקפה דרום-מערבית על קלין אותה הובילה חזית קלינין בפיקודו של קונייב. החזית המערבית בפיקודו של ז'וקוב ביצעה התקפות חזיתיות משני צידי הכביש מוסקבה-סמולנסק ממערב. הארמייה ה-30 (לליושנקו) הייתה אמורה להביס את האויב באזור רוגאצ'בו-בורשצ'בו ויחד עם ארמיית ההלם הראשונה להתקדם דרך גזרת רשתניקו-קלין לקו קוסטליאקובו ולוטוסקינו. ארמיית ההלם הראשונה (קוזנצוב) נאלצה להשמיד את חלקי קבוצת הפאנצר הגרמנית השלישית שהתקדמה דרך תעלת וולגה-מושבה, לאחר מכן להתרכז באזור דמירוב-יכרומה ויחד עם הארמיות ה-30 וה-20 (ולאסוב) כדי להמשיך דרך קלין לטריאייבה סלובודה. דרומית לכך אמורה הייתה להתקדם הארמייה החמישית (גובורוב) מאזור פוליאנה קרסניה, יחד עם האגף הימני של הארמייה ה-16, ולתקוף לעבר סולנצ'נוגורסק. האגף השמאלי של הארמייה ה-16 (רוקוסובסקי) נאלץ לפרוץ דרך קריוקובו באיסטרה. הארמיות ה-5, ה-33, ה-43 וה-49, שהיו באמצע החזית המערבית, היו חלשות מכדי לתקוף ונאלצו רק לרתק את האויב (הארמייה הרביעית הגרמנית). הארמייה ה-50 (בולדין), שעדיין נלחמת בהגנה באזור טולה, הייתה אמורה לפתוח בהתקפת נגד לכיוון בולוחובו ושצ'קינו. קבוצת הפרשים בלוב הייתה אמורה לתקוף דרך Wenew לכיוון סטלינוגורסק ודדילובו, בעוד שהארמייה ה-10 שזה עתה הובאה (גוליקוב) הייתה אמורה לתקוף לאורך קו Serebrjanje Prudy-Mikhailov בין אוסלוביה לבוגורודיזק ולהתקדם מדרום לנהר Upa. בליל 5 בדצמבר נחתו 416 צנחנים סובייטים ליד העיירה יוכנוב והיו אמורים לאבטח את שדה התעופה שם, במקביל, הפרטיזנים הסובייטים בעורף השמידו את פסי הרכבת הבודדים ואת פסי הרכבת השמישים שנסללו מחדש על ידי כוחות הנדסה גרמנים לתקן אירופאי או כבשו מעברי כביש חשובים. ארמיית הפאנצר השנייה, שהותקפה על ידי הארמייה ה-10 הסובייטית וקורפוס הפרשים של המשמר ה-1 ליד ווינו ומיכאילוב, נאלצה להפסיק את ההתקפה האחרונה שלה על טולה ולוותר על הקו הקדמי שם. דרומה יותר, ב-6 בדצמבר, תקפה גם הארמייה ה-13 (גורודנינסקי) של החזית הדרום-מערבית (טימושנקו) וכבשה את יילץ, תוך שהיא פורצת בחזית הקורפוס הגרמני ה-34.

בשל מתקפת הנגד הסובייטית הכללית ועתודות האויב שהתגלו, הפסקת המתקפה הגרמנית והנסיגה המסודרת לעמדת חורף נוחה מבחינה מבצעית נראו הכרחיים בדחיפות. בעיות נוספות היו הירידה ביעילות הלחימה, המצב הרעוע בכל הנוגע להחלפת הכוחות והתשישות הקיצונית של החיילים, שהצריכה החלטה מהירה. זה הביא להכרזה על קו הנסיגה החדש של הארמייה הרביעית וקבוצות הפאנצר על ידי הפיקוד של קבוצת ארמיות מרכז. תוכנן כי לאחר פקודה מיוחדת תוכל להתחיל הנסיגה ב-6 בדצמבר, שתארך על פי האומדן כשני לילות. התאריך האחרון לתחילת הנסיגה היה קשור בהסכמתו של היטלר והוראה חדשה להפעיל אותה. עם זאת, המצב הבעייתי שרר כי לרוב יחידות קבוצת ארמיות מרכז לא היו חיילים או משאבים זמינים שהיו מאפשרים לבנות עמדה שתוכל להדוף התקדמות סובייטית או מתקפה גדולה. כתוצאה מעובדה זו, מפקד קבוצת ארמיות מרכז, פדור פון בוק, הגיע למסקנה שנסיגה בקנה מידה גדול לעמדות מפותחות לא הייתה אפשרית ולכן האפשרות היחידה שנותרה הייתה פקודת עצירה. הדרישה הבסיסית להחלטה זו הייתה חידוש מיידי של הכוחות באמצעות אספקת מחליפים חדשים ליחידות.

בתחילת המתקפה הסובייטית הגדולה, העדיפות העליונה של ההנהגה הצבאית הגרמנית הייתה למנוע מהצבא האדום לפרוץ, ולכן נאסר על כל היחידות להימנע ממגע עם מהאויב. הכוחות הסובייטים היו ערוכים היטב לחורף ולרשותם יחידות סקי ונעלי שלג, שאפשרו לחיל הרגלים לנוע בחופשיות בשטח מכוסה שלג עמוק. בנוסף, הצבא האדום היה מצויד בטנקים ה-T-34 החדשים, שהיו עדיפים על דגמי הטנקים הגרמניים במובנים רבים ואשר נגדו לא הייתה לוורמאכט הגנה אפקטיבית נגד טנקים. פיקוד קבוצת הארמיות הגרמנית הגיב בהיסוס למתקפה הסובייטית עד שהכיר בה כמתקפה גדולה. רק בערב 6 בדצמבר הם הורו לעצור את ההתקפה על מוסקבה ולהגן על העמדות הראשוניות.

ב-7 בדצמבר התבשרה האוכלוסייה הסובייטית לראשונה על ידי משרד הסובינפורם על המתקפה נגד "החיילים הגרמנים-פשיסטים", שספגו אבדות כבדות בזמן שהכוחות שלהם התקדמו. באותו יום, חילות האוויר היפניים ביצעו את המתקפה על פרל הארבור, ופגעו קשות בצי האוקיינוס השקט האמריקאי שעגן בפרל הארבור. למחרת, 8 בדצמבר 1941, ארצות הברית נכנסה למלחמה.

בלילות החל מ-7/8 בדצמבר נפרסו גדודי קוזקים סובייטיים במספרים גדולים מאחורי החזית. הם פשטו על מחסני אספקה, ציוד ומטות עורפיים, וגרמו לבלבול מסוים. יומיים לאחר מכן, קבוצת ארמיות מרכז הורתה על נסיגה כללית לעמדת החורף. ב-11 בדצמבר הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארצות הברית.

באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. בלימת מתקפת הנגד הסובייטית איפשרה להיטלר לטעון, שהנחישות שלו היא שהצילה את הוורמאכט מכליה.

ב-16 בדצמבר שוחררה קלינין על ידי שתי דיוויזיות של הארמייה ה-29 (גנרל שבצוב) בשיתוף עם דיוויזיית הרובאים ה-256 של הארמייה ה-31. ב-19 בדצמבר פיטר היטלר את פון בראוכיטש וקיבל בעצמו את הפיקוד על הצבא. ב-21 בדצמבר, הצבא האדום ניסה לכבוש את קלוגה והחלו שלושה ימים של קרבות רחוב. ב-25 בדצמבר הצליח הצבא האדום לשחרר את איסטרה, רוסה ו-וולוקולמסק. גנרל אוברסט גודריאן הסיג את חייליו נגד פקודות מפורשות לעצור, ולכן שוחרר מתפקידו ונשלח לעתודת הפיקוד העליון, ואילו ארמיית הפאנצר השנייה הוכפפה לגנרל חיל השריון רודולף שמידט.

ב-30 בדצמבר קלוגה נפלה שוב לידיים הסובייטיות, וב-7 בינואר הם כבשו בחזרה את מוז'איסק. ב-8 בינואר נאלץ אריך הפנר להסיג את חייליו כדי להימלט מהכיתור הממשמש ובא. גם כאן הנסיגה הייתה למרות הוראת עצירה קפדנית מ-OKH. מכיוון ש"מרידות" כאלה הפכו תכופות יותר, היטלר עשה דוגמה מהפנר בכך שהרחיק אותו מתפקידו וגירש אותו ללא כבוד מהוורמאכט. מאותו יום ואילך, ועד תום המלחמה, כל הוראה לנסיגה הייתה צריכה להיות מאושרת אישית על ידי היטלר.

ב-15 בינואר, בהתחשב בצורך, הורה היטלר לסגת לעמדת החורף. אבל פקודה זו הגיעה מאוחר מדי, והחיילים הגרמנים, שנסוגו ברובם ברגל, נאלצו להשאיר מאחור את כל הציוד הכבד מחוסר סוסים, טרקטורים או דלק. המונח "עמדת חורף" מקורו בתעמולה הנאצית, שנועדה להטעות את העם הגרמני לנסיגה מסודרת לעמדות מפותחות. לא היה זכר לעמדה צבאית עם תעלות, בונקרים, עמדות ארטילריה וביצורים אחרים. למעשה, כאן היה קו שרירותי של היטלר על המפה, שנבע בעיקר מצרכים לוגיסטיים במובן של נקודות אספקה סמוכות ומרחקים קצרים לאורך תחנות הפריקה לאספקה, שבוצעו כמעט במלואן על ידי דויטשה רייכסבאן, כמו גם אזורי פריסה אפשריים אסטרטגיים נוחים להתקפות עתידיות, המכונה "עמדת חורף".

התוכנית השאפתנית של הפיקוד הסובייטי העליון הייתה לכתר את הכוחות הגרמנים בין מוסקבה לסמולנסק, לפרוץ את המצור על לנינגרד, ולכבוש מחדש את אוקראינה. בפועל הצליח הצבא האדום להשיג התקדמות ניכרת מצפון ומדרום למוסקבה (בצפון נסוגו הכוחות הגרמנים מרחק של 350 ק"מ) אך ממערב למוסקבה הוסיפו הגרמנים להחזיק במבלט בקו החזית באזור רז'ב-ויאזמה-גזצ'ק שנודע בשם מבלט רז'ב, שקצהו הצפון-מזרחי היה מרוחק כ-180 ק"מ בלבד מהבירה הסובייטית, וכל הניסיונות לעקור אותם משם נסתיימו בכישלון.

תוצאות הקרב

הסובייטים ייצבו את עמדותיהם באפריל 1942, והצדדים נערכו להמשך המערכה, שעתה פנתה דרומה אל כיוון העיר סטלינגרד.

על פי יומנו של הגנרל הגרמני פרנץ הלדר היו אבדות הגרמנים (פצועים, הרוגים, נעדרים ושבויים) בקרבות, מיום הפלישה ועד חודש אפריל, כמיליון אנשים, מהם כמאתיים אלף הרוגים. כרבע ממספר האבדות אבד עד תחילת מערכת מוסקבה. בנוסף, הגרמנים איבדו 1,300 טנקים, 2,500 תותחים ויותר מ-15,000 כלי רכב. הרוסים נוקבים במספרים גדולים בהרבה. לדוגמה, נוקבת ה"היסטוריה" הרשמית הרוסית של המלחמה במספר 55,000 הרוגים במהלך השלב השני של המתקפה הגרמנית (בין 16 בנובמבר ו-5 בדצמבר) בלבד. במהלך הקרב עצמו טען סטלין כי הגרמנים אבדו 4.5 מיליון אנשים. הייתה זו התפארות חסרת בסיס.

את אבדות ברית המועצות קשה יותר להעריך. הגרמנים טוענים, למשל, כי שבו 660,000 איש בשני "הכיסים" בוויאזמה ובבריאנסק, במהלך ההתקדמות הראשונית לעבר מוסקבה. נראה כי טענות אלו אינן מבוססות על ספירה של מספר השבויים כי אם על ספירה של מצבת כח אדם תאורטית במפקדות. מכל מקום המדובר במאות אלפים - הרוגים, פצועים ושבויים. ההערכה היא ש-500,000 חיילים סובייטים נהרגו בשלב המגננה של הקרבות, ועוד 140,000 במהלך מתקפת-הנגד. עבור הגבורה שהפגינו מגני העיר, הוענק למוסקבה התואר "עיר גיבורה" בשנת 1965, לציון 20 שנה לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית בשנת 1945.

הניצחון בקרב מוסקבה נתן חיזוק משמעותי למורל הסובייטי, שכן הצבא הגרמני איבד את הילת הצבא הבלתי-מנוצח. לאחר שנכשלו במשימתם להביס את ברית המועצות במתקפה מהירה, נאלצו הגרמנים להתכונן למאבק עקוב-דם, ויומרתם להביס את ברית המועצות במסע מלחמת בזק בן שבועות ספורים, אבדה. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז החל הוורמאכט במסעו לאורכה ולרוחבה של אירופה, שמטרה מבצעית עיקרית לא הושגה, ושהצבא נאלץ לוותר על שטח שבו כבר אחז. התקדמותו של הוורמאכט עד למועד זה הייתה ללא מעצורים - כיבוש אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורווגיה, דנמרק, הולנד, צרפת, יוון ויוגוסלביה, נעשה במהירות, תוך שבועות ספורים, וללא כל נסיגה. הצבאות של מדינות אלו כותרו בתנועת מלקחיים מהירה, נכנעו, והובסו. גם החודשים הראשונים של המלחמה ברוסיה נראו כהמשך למגמה זו. עצירת הצבא הגרמני אל מול שערי מוסקבה הייתה חשובה על מנת לנפץ את התדמית הבלתי מנוצחת אחת ולתמיד.

קרב מוסקבה, ובמיוחד מתקפת הנגד הרוסית, הביאו את הפיקוד הגרמני למשבר. הערכתו הנכונה של היטלר, כי לו היה נשמע לעצת הגנרלים שלו ונסוג עם תחילת מתקפת הנגד, היה הדבר מביא לאסון, הביאה לכך שלאף אחד ממפקדיו לא היה יותר את העוז לקום כנגדו (פרט לקבוצת המתנגדים לשלטון מקרב הוורמאכט אשר המשיכה במחתרת ביתר שאת בניסיונות להתנקש בחייו ולהפיל את משטרו). בנסיבות דומות, כעבור שנה, בקרב סטאלינגרד הביאה פקודה דומה של היטלר שלא לסגת אף שעל לאסון אסטרטגי, ולתחילת קיצו של הרייך השלישי.

לקריאה נוספת

אנטוני ביוור, סטלינגרד, הוצאת יבנה 2000.
אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות 1979.
ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי הוצאת שוקן, 1976.
ברייתווייט רודריק, מוסקבה 1941, ספרית מעריב, 2007.
אנדרו נגורסקי, הקרב הגדול ביותר: סטלין, היטלר והמאבק על מוסקבה ששינה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2010.
אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הקרב על מוסקבה

אורי בר-יוסף ויעקב פלקוב, ‏כישלון ביוני והצלחה באוקטובר - השפעת המודיעין על מהלכי מבצע "ברברוסה", מערכות 438, אוגוסט 2011
מוסקבה, הקרב על, מוסקבה, רוסיה, 1941-1942, דף שער בספרייה הלאומית

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38553663הקרב על מוסקבה

הקרב על מוסקבה

תוכן עניינים

רקע