קלמנט אטלי
 | |||||||||
| לידה |
3 בינואר 1883 לונדון, אנגליה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1967 (בגיל 84) לונדון, אנגליה | ||||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||||
| מפלגה | מפלגת הלייבור | ||||||||
| בת זוג | ויולט אטלי | ||||||||
| שושלת רוזנות אטלי | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
קלמנט ריצ'רד אטלי, הרוזן הראשון מאטלי (באנגלית: Clement Richard Attlee, 1st Earl Attlee; 3 בינואר 1883 – 8 באוקטובר 1967) היה מדינאי בריטי ממפלגת הלייבור, ששימש ראש ממשלת בריטניה בסוף מלחמת העולם השנייה ואחריה, בשנים 1945–1951 וכן כמנהיג מפלגתו בשנים 1935–1955.
אטלי שימש בתפקידים רבים ושונים, ובין היתר היה סגן ראש ממשלת בריטניה הראשון - לאחר שהצטרף לקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה בעל סמכויות נרחבות בתחום הפנים, ולמעשה ניהל את המשק הבריטי כאשר צ'רצ'יל ניהל את יחסי החוץ ואת העניינים הקשורים בניהול המלחמה. ב-1945 ניצחה מפלגתו של אטלי באופן מפתיע את המפלגה השמרנית בראשות צ'רצ'יל, ואטלי כיהן כראש ממשלה למעלה מחמש שנים, לאחר שזכה גם בבחירות שנערכו ב-1950. אטלי היה ראש הממשלה הראשון ממפלגת הלייבור ששלט תקופת כהונה מלאה, והראשון ממפלגתו שהצליח לשלוט בכוחו של רוב פרלמנטרי שקיבלה המפלגה.
תקופת כהונתו של אטלי בראשות הממשלה נמנית עם החשובות שבכהונות ראשי הממשלה בבריטניה. מבחינת יחסי החוץ היה עליה להתמודד עם ההרס שהותירה מלחמת העולם השנייה, עם זרעי המלחמה הקרה, עם פירוקה של האימפריה הבריטית ועם מתן עצמאות להודו, לפקיסטן, לבורמה, לסרי לנקה ולירדן, וכן עם סיומו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וכן עם אירועים כמלחמת קוריאה וייסודו של ארגון האומות המאוחדות. לכהונתו נודעה חשיבות גדולה גם מהבחינה הבריטית הפנימית, ובמהלכה התחוללה הבנייה מחדש של החברה ושל הכלכלה הבריטית. מתוך הנחה שכלכלה קיינסיאנית תביא לתעסוקה מלאה, שאף אטלי ליצירת מדינת רווחה, המבוססת על דו"ח בוורידג', שבה מערכת של קצבאות מלווה את האזרח "מעריסה ועד קבר", ושירותי בריאות מולאמים מעניקים רפואה חינם לכול. לשם כך הלאימה ממשלתו של אטלי תעשיות מפתח, יצרה מערכת מפותחת של שירותי ביטוח לאומי וגמלאות לנכים, קשישים ומובטלים, ויצרה את שירותי הבריאות הלאומיים הבריטיים. הסדר זה היה מקובל, בסופו של דבר, גם על הממשלות השמרניות שבאו לאחר אטלי, עד תקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר, שהביאה עמה ערכים נאו ליברליים, שהביאו לשינוי חברתי נוסף ולמדיניות של הפרטה והקטנת התערבות המדינה בכלכלה.
על אף התבטאויות שהשמיע בזכות הציונות בטרם היה לראש הממשלה והתנגדותו לספר הלבן של 1939, היה שלטונו של אטלי בבחינת אכזבה לאנשי היישוב בארץ ישראל. ממשלתו הנהיגה מדיניות של יד נוקשה כלפי היישוב שכללה איסור על העלייה, שהנהיג שר החוץ ארנסט בווין. הדבר הביא למאבק נגד שלטונות המנדט. בסופו של דבר החליטה ממשלתו של אטלי להעביר את השאלה הנוגעת לעתידה של ארץ ישראל להכרעת האו"ם, דבר שהביא לתוכנית החלוקה ולהקמת מדינת ישראל.
ביוגרפיה
מוצא, ילדות ונעורים וקריירה מוקדמת
אטלי נולד בלונדון והיה השביעי משמונת ילדיהם של עורך הדין הנרי אטלי ואשתו אלן ברייוורי וטסון.[1] הוא קיבל את חינוכו בבית הספר נורת'או, הנחשב לבית ספר יוקרתי של המעמד העליון, ולאחר מכן למד בהיילבורי קולג' ובאוניברסיטת אוקספורד, ושם השלים תואר ראשון בהיסטוריה מודרנית בשנת 1904.[2] לאחר מכן למד עריכת דין באוקספורד, עבר את הבחינות בקיץ 1905 ובמרץ 1906 צורף ללשכת עורכי הדין של בריטניה.[3]
בשנים 1906–1909 עבד אטלי בהיילברי האוז, מוסד צדקה לנערים משכונות העוני של אזור איסט אנד בלונדון, שהפעיל הקולג' שבו למד בעבר, וזאת לאחר שביקר במקום בחברת אחיו טום והזדעזע מתנאי החיים הקשים של התושבים. החוויה עיצבה בו את ההכרה החברתית, והוא היה לסוציאליסט. עד אותה העת גדל בסביבה שמרנית והביע דעות שמרניות.[4]
ב-1909 עבד זמן קצר כמזכירהּ של ביאטריס וב, הפעילה הפביאנית, ובין 1909 ל-1910 עבד ב"טוינבי הול", מרכז בשכונת איסט אנד שבו התגוררו סטודנטים ובני המעמד הגבוה שרצו להתקרב למעמד הפועלים ולחוות את תנאי חייו.[2] ב-1911 קיבל עבודה ממשלתית כ"מסביר רשמי" של כללי חוק הביטוח הלאומי שקיבלה ממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג'. את הקיץ בילה כשהוא נוסע במדינה על אופניים ומסביר את החוק באסיפות עם באסקס ובסאמרסט. ב-1913 קיבל עבודה כמרצה בבית הספר לכלכלה של לונדון.[5] בתקופה זו הצטרף למפלגת הלייבור.[6]
ב-1914, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא והתמנה לקצין בדרגת קפטן בגדוד דרום לנקשייר. הוא שירת בהצטיינות במערכת גליפולי, ולאחר מכן שירת בזירת מסופוטמיה. שם נפצע קשה ברגלו מרסיס בעת שהסתער על עמדת אויב. הוא נשלח לאנגליה להחלים, ובשנת 1917 עסק באימון חיילים על אדמת אנגליה. ביוני 1918 שב לשירות מבצעי ושירת בחזית המערבית בצרפת בחודשים האחרונים של המלחמה. ב-1917 קיבל דרגת מייג'ור (המקבילה לדרגת רב-סרן בצה"ל). בתקופה שבין המלחמות נודע גם בכינוי "מייג'ור אטלי".
לאחר המלחמה שב ללמד בבית הספר לכלכלה של לונדון, ועסק בכך עד 1923. ב-1921 הוזמן על ידי ידידים ממשפחת מילאר ללוותם בחופשה באיטליה. בתם של הידידים, ויולט הלן מילאר, ששירתה כאחות בזמן המלחמה, יצאה אף היא לחופשה. על אף שבתחילה הסתייגה מאטלי, שכבר אז היה ידוע בפעילותו הפוליטית בעלת האופי הסוציאליסטי, בעוד שמשפחת מילאר הייתה משפחה של אנשי עסקים שמרנים, בסופו של דבר התקרבו השניים, והודיעו על אירוסיהם שבוע לאחר שובם מאיטליה.[7] ב-10 בינואר 1922 נישאו בלונדון. נישואים אלו היו ארוכים ומאושרים והסתיימו רק עם מותה של ויולט ב-1964. לזוג נולדו שלוש בנות ובן.
תחילת דרכו הפוליטית
מיד לאחר שובו מהמלחמה החל אטלי בפעילות פוליטית. עוד ב-1919 נבחר לראשות מועצת רובע סטפני, אחד מרבעיה העניים ביותר של לונדון.[8] בתקופת כהונתו בתפקיד לחם כנגד בעלי בתים עשירים שדרשו שכר דירה מופקע עבור הדירות שהשכירו, אך לא השקיעו בנכס ולא העמידו אותו לרשות הדיירים במצב סביר. המועצה בראשות אטלי אכפה צווים שהכריחו את בעלי הבתים לשפץ את הנכסים, שלחה פקחי בריאות והיגיינה, ובכך גם הופחת שיעור תמותת התינוקות. בשנת 1920, בעודו ראש מועצה, כתב את ספרו הראשון "העובד הסוציאלי", שבו פירט רבים מהעקרונות הפוליטיים שינחו את דרכו הפוליטית בעתיד. על פי הספר, הדאגה לשכבות החלשות היא עניינה של המדינה ואין להשאירה לגופי צדקה פרטיים. ב-1921 הוביל הסוציאליסט הבריטי ג'ורג' לנסבורי את "מרד המיסים של פופלאר". לנסבורי, שעמד בראש מועצת רובע פופלאר בלונדון, סירב להעביר את כספי המיסים המקומיים למועצת העיר לונדון וחילק אותם לנצרכים על פי הבנתו, וזאת במחאה על שיעור המיסים הגבוה. במהלך האירוע תמך אטלי בלנסבורי, וזאת בניגוד לעמדת מנהיגי מפלגתו, ובהם הרברט מוריסון.
חבר הפרלמנט 1922–1931
בשנת 1922 נבחר אטלי לחבר בפרלמנט של בריטניה מטעם מחוז הבחירה ליימהאוז שברובע סטפני. בתחילת דרכו סייע לרמזי מקדונלד, שהיה נערץ עליו באותה עת, להיבחר לראשות מפלגת הלייבור בבחירות שהתקיימו ב-1922. במושב הפרלמנט קצר הימים של 1922 שימש מזכירו הפרלמנטרי הפרטי של מקדונלד[9] (parliamentary private secretary), תפקיד אותו נשאו לעיתים חברי פרלמנט זוטרים, ובמסגרתו ניהלו את הקשר בין נושא משרה בכיר יותר (חבר פרלמנט בכיר - שר או חבר בממשלת צללים), לבין הפרלמנט.
כאשר עלה מקדונלד לשלטון קיבל אטלי לראשונה משרה ממשלתית, ובממשלתו הראשונה של מקדונלד הוא שימש תת-שר המדינה לענייני מלחמה (Under-Secretary of State), הדרגה הנמוכה משלוש הדרגות הממשלתיות הנהוגות בבריטניה, שחבריה אינם חברים בקבינט.[3]
אטלי התנגד לשביתה הכללית של 1926 והאמין כי אין להשתמש בשביתה כללית כנשק פוליטי. עם זאת הוא לא פעל לסיומה.
ב-1927 מונה אטלי לחבר בוועדת סיימון, שבה היו חברים מכל סיעות הבית. ועדת סיימון הייתה ועדה מלכותית שנועדה לבחון את האפשרות להענקת ממשל עצמי להודו. בשל הזמן שהיה עליו להקדיש לענייני הוועדה ובניגוד להבטחה שהבטיח לו מקדונלד, לא מונה אטלי לשר בממשלתו של מקדונלד שהוקמה ב-1927. עם זאת ניסיון זה העניק לאטלי ידע והבנה בשאלה ההודית, שבה היה עליו להכריע בהמשך, כשימונה לראש הממשלה.
ב-1930 עזב אוסוואלד מוסלי את מפלגת הלייבור לאחר שזו דחתה את הצעותיו לפתרון בעיות האבטלה. אטלי קיבל את התיק שבו שימש מוסלי משרת "צ'נסלור של דוכסות לנקסטר"(אנ'), שהיא משרה טקסית בעיקרה של מעין שר בלי תיק, שאינו חבר בקבינט בתקופה זו. בשנת 1931 מינה אותו מקדונלד לשר הדואר (Postmaster-General), משרה חשובה בהרבה שהנושא בה אף חבר בקבינט, אך אטלי לא החזיק במשרה זו זמן רב. הפיצול במפלגה הותיר את מקדונלד בראש רשימה בשם "הלייבור הלאומי", ובבחירות של 1931 נחלה מפלגת הלייבור תבוסה קשה, איבדה את מרבית מושביה בפרלמנט, ונאלצה לחזור לאופוזיציה.
באופוזיציה 1931–1940
בבחירות של שנת 1931 נחלה מפלגת הלייבור את אחת התבוסות הקשות בהיסטוריה שלה. רוב חברי המפלגה שכיהנו בפרלמנט איבדו את מושביהם, ובכלל זה מנהיג המפלגה ארתור הנדרסון. מחברי המפלגה שכיהנו שמרו על מושבם רק אטלי, ג'ורג' לנסבורי וסטפורד קריפס. לנסבורי, שהיה הבכיר מהשלושה, קיבל את תואר מנהיג המפלגה ואטלי היה לסגנו.
בדצמבר 1933 היה אטלי למנהיג המפלגה לתקופה של תשעה חודשים, כאשר לנסבורי החלים משבר בירכו. התפקיד העלה את הפרופיל הציבורי שלו והכשיר אותו לתפוס את משרת ההנהגה לכשתתפנה. ואולם בתקופה זו סבל אטלי מקשיים כלכליים, שנבעו בין היתר ממחלת אשתו, וכמעט פרש מן הפוליטיקה. משרת מנהיג האופוזיציה לא נשאה משכורת נפרדת, ואטלי נאלץ להתפרנס ממשכורתו כחבר פרלמנט בלבד. קריפס, שהיה בן למשפחה אמידה, סייע לו בתקופה זו ושילם לו משכורת נוספת, ובלבד שיישאר בתפקידו.
בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 תמכה מפלגת הלייבור בהתנגדות לחימוש ובשאיפה למימוש ביטחון קולקטיבי במסגרת חבר הלאומים. עם עליית הפאשיזם והנאציזם נראתה עמדה זו כרלוונטית פחות ופחות. מנהיג המפלגה, לנסבורי, היה פציפיסט מושבע, שאף ביקר באמצע שנות השלושים אצל אדולף היטלר ואצל בניטו מוסוליני כדי להגיע עמם להבנות. בספטמבר 1935 החליטה ועידת המפלגה כי המפלגה תתמוך בסנקציות של חבר הלאומים כנגד איטליה הפשיסטית אם זו תמשיך בתוקפנותה באתיופיה. בתגובה החליט לנסבורי כי אינו יכול עוד להישאר בראשות המפלגה. אטלי וקריפס ניסו להניאו מההתפטרות, אך הוא עמד בשלו.[10] באוקטובר 1935 הודיע לנסבורי לסיעה על התפטרותו. בהצבעת חברי הסיעה התקבלה ברוב גדול החלטה הקוראת לו לשוב, אך הוא סירב, ואטלי מונה במקומו למנהיג זמני ימים ספורים לפני הבחירות הכלליות.[11] עם מינויו לראש המפלגה, היה אטלי ליושב ראש האופוזיציה.
אטלי הוביל את מפלגת הלייבור להישג נאה בבחירות של 1935. המפלגה זכתה בלמעלה ממאה מושבים והתאוששה מעט מהמהלומה שספגה ב-1931. לאחר הבחירות, בנובמבר 1935, התקיימו הבחירות למנהיגות המפלגה. אטלי התמודד מול שני מנהיגים ותיקים, הרברט מוריסון, שנחשב לבעל הסיכויים לזכות בתפקיד, וארתור גרינווד. אטלי נבחר לבסוף למועמד של פשרה בין שני האישים. בהיותו ראש הלייבור הרחיק את המפלגה מעמדותיו הפציפיסטיות של גרינווד, ונמנה עם הקוראים לחימוש ולעמידה תקיפה מול היטלר ומוסוליני, בניגוד לעמדתו של ראש הממשלה השמרני נוויל צ'מברלין, שתמך במדיניות של "פיוס" אל מול האיום הנאצי. אטלי תמך בסיוע לרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד ולאות הוקרה על עמדתו זו, נקראה אחת הפלוגות בגדוד הבריטי של הבריגדות הבינלאומיות "פלוגת המייג'ור אטלי". עמידתו של אטלי כנגד הסכם מינכן הניחה את הבסיס לשיתוף הפעולה העתידי עם וינסטון צ'רצ'יל, שהתנגד אף הוא להסכם.[12] עם זאת אטלי היה נחוש בדעתו לאחד את שורות מפלגתו ועמד אל מול ניסיונות ליצור "חזית עממית" עם מפלגות אחרות, לרבות המפלגה הקומוניסטית הבריטית. כאשר מנהיגי השמאל במפלגתו, סטפורד קריפס ואניירין בוואן, המרו את פיו והוסיפו להטיף לגיבוש חזית עממית, הוא לא היסס להוציאם משורות המפלגה.
מלחמת העולם השנייה
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הייתה עמדתו של אטלי כיושב ראש האופוזיציה בעייתית. מחד - היה ברור כי ממשלתו של נוויל צ'מברלין היא ממשלה כושלת שיש להחליפה. מאידך - היה עליו להראות נאמנות ולחזק את ידי הממשלה כאשר עמו נמצא במלחמה, אותה צפה מזה שנים. בתחילה ניסה צ'מברלין לבקש את הצטרפותו של אטלי לממשלתו, אך אטלי סירב ויחד עמו סירבו גם מנהיגי הליברלים.
המערכה הרת האסון בנורווגיה הביאה לכך שמפלגת הלייבור הגישה הצעת אי אמון בממשלה. בדבריו בפרלמנט חיזק אטלי את ידי הלוחמים, אך טען כי המדינה מונהגת על ידי מי שאינו ראוי לכך.[13] על אף שצ'מברלין שרד את הצעת אי האמון (חרף העובדה שרבים מתומכי הממשלה הצביעו נגד הממשלה ורבים עוד יותר נמנעו), עדיין הייתה זו קריאת תיגר על מנהיגותו בשעה קשה, שאך הלכה וגברה. היה ברור כי יש לערוך שינוי מהותי, להרחיב את הממשלה ולרענן את שורותיה. אטלי היה מוכן להצטרף אל ממשלת קואליציה, אך שלל את האפשרות כי צ'מברלין ימשיך להנהיגה. עם פרוץ המערכה על צרפת נקראו אטלי וגרינווד לישיבה אצל צ'מברלין, שבה נכחו גם לורד הליפקס וצ'רצ'יל, שסומנו כיורשים אפשריים לצ'מברלין. בפגישה הביעו אטלי וגרינווד את הסכמתם להצטרף לממשלה, אך דרשו כי צ'מברלין יוחלף.[14] לאחר התפטרותו של צ'מברלין הקים צ'רצ'יל ממשלת אחדות לאומית, אליה צירף את שרי הלייבור - אטלי, גרינווד, יו דאלטון, ארנסט בווין, הרברט מוריסון, אלן וילקינסון ואלברט ויקטור אלכסנדר, שמונה ללורד הראשון של הימיה. תפקיד מרכזי ניתן לסטפורד קריפס, שמונה לשגריר במוסקבה.
תפקידו של אטלי במהלך המלחמה היה תפקיד מרכזי. יחד עם צ'רצ'יל נשא בעול הנהגת המדינה כסגן ראש הממשלה, תפקיד שנוצר למענו ב-1942. במהלך כהונת ממשלת הקואליציה, שמשלה בבריטניה מ-1940, ניהלו את המדינה שלושה גופים. "קבינט המלחמה" בראשות צ'רצ'יל, שעסק בניהול המלחמה ובניהול יחסי החוץ; "ועדת ההגנה", גם היא בראשות צ'רצ'יל, שעסקה בענייני המשק המלחמתי; ו"ועדת הלורד הנשיא" בראשות אטלי, שהיה חבר גם בשני הגופים האחרים, שעסקה בניהול העניינים האזרחיים במדינה.
צ'רצ'יל ואטלי היו שני האנשים היחידים שנותרו בקבינט המלחמה מיום הקמת הממשלה ועד לבחירות בשנת 1945. אטלי נשא במשרות הבאות:
- הלורד שומר החותם בין 1940 ל-1942
- סגן ראש ממשלת בריטניה בין 1942 ל-1945
- שר הדומיניונים בין 1942 ל-1943
- הלורד נשיא המועצה בין 1943 ל-1945
במשך המלחמה היה אטלי מתומכיו הנאמנים של צ'רצ'יל ובן בריתו הפוליטי, גם בימים הקשים שלאחר התבוסה במערכה על צרפת ובמהלך הקרב על בריטניה. אטלי מילא את תפקידיו בנאמנות, אך הקדיש גם זמן ומחשבה לדרך שבה תשוקם החברה הבריטית לאחר המלחמה. דו"ח בוורידג' שיזמה הממשלה בשנת 1942 היה מסמך שכתב הכלכלן ויליאם בוורידג', ובו פירט את הדרכים בהן ניתן יהיה לבנות בבריטניה חברה צודקת יותר, שבה תומכת המדינה באזרח בצורה של מתן גמלאות המלוות את האזרח "מעריסה ועד קבר". הלייבור, בראשות אטלי, אימץ את המסמך, בעוד שצ'רצ'יל הודיע בבית הנבחרים כי לא יפעל מיד על פי מסקנות הדו"ח. צ'רצ'יל נשא נאום ב-21 במרץ 1943, ובו הזהיר את הציבור שלא לצפות לשינויים חברתיים הכרוכים בהוצאות גדולות של המדינה לאחר המלחמה. אטלי הביע עמדה שונה בתכלית, לפיה לאחר המלחמה יש לנצל את ההזדמנות ולהקים מחדש את החברה הבריטית על בסיס שוויוני יותר וצודק יותר.
הבחירות בשנת 1945
ערך מורחב – הבחירות הכלליות בבריטניה, 1945
לאחר הניצחון באירופה, במאי 1945, רצו אטלי וצ'רצ'יל להמשיך בממשלת הקואליציה עד תבוסת יפן, שהעריכו שתתרחש בתוך 18 חודשים. עם זאת, חשו רבים במפלגת הלייבור כי יש לקיים בחירות, שלא התקיימו מזה כעשר שנים בשל המלחמה. צ'רצ'יל פנה באופן ישיר אל אטלי ודרש ממנו הסכמה להמשך כהונת הממשלה עד לניצחון על יפן, והודיע כי אם אטלי לא יסכים לכך, יפזר את הפרלמנט ויקרא לבחירות בתוך מספר שבועות. אטלי הביא את הצעת צ'רצ'יל אל הוועד הפועל של מפלגתו, כשהוא מבקש לקבלה, אך הוועד הפועל דחה את ההצעה ברוב גדול. אישים כהרברט מוריסון, שהיה בין הקוראים לפיזור הפרלמנט, חשו כי בבחירות אלו יוכל הלייבור להתחזק.[15] בעקבות זאת כתב אטלי לצ'רצ'יל כי מפלגתו רוצה בקיום בחירות באוקטובר.
צ'רצ'יל עמד תחת לחץ של חברי מפלגתו לקיום בחירות מהירות על מנת לנצל את האווירה הציבורית החיובית עקב הניצחון במלחמה ואת תדמיתו כגיבור שעמד לבדו וניצח במלחמה. ב-23 במאי 1945 התפטר צ'רצ'יל, ובאותו יום הורה לו המלך ג'ורג' השישי להקים ממשלת מעבר עד לבחירות. אטלי לא הוזמן להיות חלק מממשלת מעבר זו, ובמשך כחודשיים לא היה שר בממשלת בריטניה.
המלחמה גרמה לשינוי עמוק בבריטניה. דו"ח בוורידג' נמכר במאות אלפי עותקים, ועל אף שכל המפלגות, לרבות השמרנים, הביעו את מחויבותן לממצאיו, נתפסו אטלי והלייבור כמי שמסוגלים ליישם את הדו"ח ולהביא לשינוי החברתי שנתפס כרצוי ונדרש. הלייבור ניהל מסע תעמולה בסיסמה "תנו לנו לעמוד אל מול פני העתיד" ומיצב עצמו כמפלגה היכולה להוביל את בריטניה אל הבנייה מחדש שלאחר המלחמה. מנגד, תעמולת השמרנים התרכזה סביב אישיותו של צ'רצ'יל. על אף שבאישיותו גילם צ'רצ'יל את עוז הרוח הבריטי שהביא לניצחון במלחמה, נראה היה כמי שחלף זמנו כאשר הגיעה עת השלום. התנגדותו של צ'רצ'יל לסוציאליזם הביאה להתבטאויות נגד רעיונות שנראו נחוצים והכרחיים לבנייתה של בריטניה לאחר המלחמה, כביטוח בריאות, חינוך טוב יותר לכל ורעיונות נוספים. הלייבור נתפס כמפלגה המציעה תעסוקה מלאה, שיכון ורפורמה מקיפה בשירותים החברתיים בתוכנית מגובשת שכללה הלאמה של תעשיות מפתח.
תוצאות הבחירות הוכרזו ב-26 ביולי 1945, כשלושה שבועות לאחר הבחירות, עקב הצורך לספור את קולות החיילים שהיו עדיין פזורים ברחבי העולם. מעטים ציפו לניצחון הלייבור, וצ'רצ'יל עצמו יצא לייצג את בריטניה בוועידת פוטסדאם, שם שהה בעת שהוכרזה התוצאה. התוצאות היו ניצחון סוחף ללייבור בראשות אטלי, שקיבלו מעט פחות מחמישים אחוז מהקולות, לעומת 36% שקיבלו השמרנים בראשות צ'רצ'יל. שיטת הבחירות בבריטניה העניקה ללייבור 393 מושבים מתוך 640 המושבים בפרלמנט, רוב מכריע שאיפשר ללייבור, לראשונה בתולדותיו, להקים ממשלה מבלי להזדקק לשותפים קואליציוניים. סיפור ידוע מתייחס לפגישה הטקסית בין אטלי והמלך ג'ורג ה-VI, לאחר ניצחונו בבחירות ב-1945: שניהם (הן אטלי והן המלך) היו ידועים כטיפוסים שתקנים ועצורים (המלך ג'ורג השישי סבל אף מגמגום), ושניהם עמדו שותקים זה לצד זה זמן מה, עד שאטלי העיר את ההערה הבאה: "ניצחתי בבחירות". המלך ענה לו: "אני יודע. שמעתי על כך בחדשות השעה שש".[16]
ראש הממשלה
בפני ראש הממשלה החדש, המנצח בבחירות, עמדו אתגרים כבירים, הן בתחום הפנים והן בתחום יחסי החוץ. מבחינת יחסי החוץ התנהלה ועידת פוטסדאם בעת שאטלי נכנס לתפקידו. הצדדים בוועידת פוטסדאם נדרשו להכריע בשאלות מהותיות הנוגעות להמשך המלחמה, השתתפות ברית המועצות בלחימה נגד יפן, הסדרי הכיבוש בגרמניה וקווי הגבול העתידיים באירופה. שאלות הנוגעות לעתידן של פולין ושל יוגוסלביה הראו כי לאחר הניצחון על היטלר רחוקים הצדדים מהרמוניה, וכי בשאלות אלו נזרעים זרעיו של עימות קרב ובא.
בריטניה הייתה אימפריה המטופלת בנכסים קולוניאליים, ובהם מאות מיליוני בני אדם נטולי שלטון עצמי, החפצים בהגדרה עצמית ובעצמאות, ואינם חוששים מעימות על מנת לממש את רצונם זה.
בתחום הפנים היה על בריטניה לשקם את ההרס והחורבן שהביאה המלחמה, להבטיח דיור ותעסוקה לחיילים המשוחררים ולשקם את כלכלתה, כשהיא חבה חוב חיצוני אדיר כתוצאה מהמלחמה, במיוחד לארצות הברית. אל מול כל אלו היה הלייבור בראשות אטלי מחויב לתוכנית שאפתנית של דיור, תעסוקה ורפורמה בנושא הביטוח הלאומי, שאמורה הייתה לדרוש משאבים גדולים, שלא עמדו לרשות המדינה עם סיום המלחמה.
אטלי יצר ממשלה הנשענת על מפלגת הלייבור בלבד, ואליה הכניס אישים שכבר הוכיחו את כישוריהם המיניסטריאליים בימי המלחמה, ואשר סבר כי יוכלו לקדם היטב את תוכניותיו. ארנסט בווין מונה לשר החוץ, יו דאלטון לשר האוצר (על אף ההשערה הרווחת כי המינוי יהיה הפוך), סטפורד קריפס מונה ל"נשיא מועצת המסחר", תפקיד כלכלי חשוב, והרברט מוריסון מונה לסגן ראש הממשלה והממונה על תוכנית ההלאמה. אניירין בוואן מונה לשר הבריאות, מתוך הנחה כי יפעל בתקיפות ליישום תוכנית הקמת שירותי הבריאות הלאומיים, ואלן וילקינסון, האישה היחידה בממשלה, מונתה לשרת החינוך.
מדיניות הפנים
רווחה ובריאות
ממשלתו של אטלי העמידה את הבסיס למדינת הרווחה הבריטית, שנותרה בעינה גם לאחר נפילת ממשלתו ועליית ממשלות שמרניות שלאחריו, עד לעלייתה של מרגרט תאצ'ר בסוף שנות ה-70. גם כיום ישנם מאפיינים של מדינת הרווחה הבריטית שנוצרה בסוף שנות ה-40, המקובלים כקונצנזוס. כך, לדוגמה, שירותי הבריאות הלאומיים נחשבים כנכס, ושתי המפלגות הגדולות מחויבות לשמירתם. מדינת הרווחה עמדה על שני יסודות - האחד, שירותי רווחה ראויים ומערכת של ביטוח לאומי המלווה את האזרח "מעריסה ועד קבר", והשני, מערכת של שירותי בריאות מולאמים הניתנים לאזרח בחינם.
דו"ח בוורידג' הציג מספר עקרונות אשר יושמו במדיניות הרווחה של אטלי; מערכת של ביטוח לאומי, המתבססת על היקף חובק כל כך שאין אזרח שאינו מבוטח, לרבות שכירים, עצמאים, גמלאים ועקרות בית; תשלום אחיד מצד האזרח, ובתמורה קבלת גמלה אחידה, המבוססת על שיעור מינימלי הנדרש לקיום בכבוד, ומלווה את האזרח במגוון מצבים שבהם אינו יכול להשתכר למחייתו - פציעה, מחלה, זקנה, אבטלה וכדומה. בעקבות חקיקת שורת חוקים עד ל-1949 המערכת החלה לפעול והוקמה על בסיס מערכת הביטוח הלאומי המצומצמת הקודמת, שנוצרה על ידי דייוויד לויד ג'ורג' בשנת 1911.
בתחום הבריאות הופקד אניירין בוואן על תוכנית שאפתנית ליצירת שירותי בריאות שעיקריה היו הלאמת בתי החולים, ניהולם באמצעות ועדות מקומיות, יצירת מרכזי בריאות מקומיים חדשים, פיזור גדול יותר של שירותי הרפואה בפריפריה, איסור מכירת שירותים רפואיים ומימון התוכנית כולה מאוצר המדינה. בוואן נאבק נגד התנגדות של האגודה הרפואית הבריטית, אך בסופו של דבר התקבלה התוכנית והחלה להיות מיושמת ב-5 ביולי 1948, עת הולאמו 2,688 בתי חולים בבריטניה ועברו לשליטת משרד הבריאות.
הלאמה
ממשלתו של אטלי הייתה מחויבת להלאמה נרחבת של תעשיות המפתח, וזאת מכמה סיבות. ראשית, תוכנית הרווחה והבריאות השאפתנית שאותה יישמה הניחה כהנחת בסיס קיומה של תעסוקה מלאה, אידיאל שניתן להשגה קלה יותר במשק מתוכנן, שבו מולאמות תעשיות המפתח. מבחינה אידאולוגית הייתה הממשלה מחויבת למשק מעורב, שבו המדינה יוזמת ומתערבת, בנוסח משנתו של ג'ון מיינרד קיינס. אישים כבווין ובוואן, שהגיעו מרקע של איגודי עובדים, מאבקי עבודה ושביתות, ראו בהלאמה דרך להשיג שוויון חברתי, שליטה טובה יותר בכלכלה ויחסי עבודה תקינים, המקרינים גם על המגזר הפרטי של המשק.
ההלאמה לא בוצעה באמצעות הפקעת הרכוש המולאם. בעליו של הרכוש פוצו באיגרות חוב ממשלתיות נושאות ריבית.
ההלאמה התבצעה בשלבים, שנה אחר שנה, החל ב-1946, הולאמו גופים ותעשיות שונים. ראשית הולאמו בנק אנגליה והתעופה האזרחית, לאחריהם תעשיות הפחם, הרכבות, התעלות ושירותי הטלפון והרדיו, ולאחר מכן שירותי החשמל והגז. ההלאמה הגיעה לשיאה בשנת 1951, עם הלאמת תעשיות הפלדה. הנהלת המפעלים המולאמים נמסרה לתאגיד ציבורי או לרשות ציבורית שמטרתם הייתה ניהול רווחי וכלכלי של העסק המולאם. בשנת 1951 היו עשרים אחוז מהמשק הבריטי בבעלות ציבורית.[17] במסגרת זו נוצרו גם רשויות חדשות כרשות הגנים הלאומית, ומערכת התכנון והבנייה.
הכלכלה
מהיום הראשון לכהונתה עמדה ממשלת אטלי בפני בעיות כלכליות חמורות. מאמץ המלחמה הותיר את בריטניה מרוששת ועלה בכרבע מעושרה הלאומי. השקעותיה בחו"ל מומשו על מנת לשלם את הוצאות המלחמה. המעבר לכלכלת שלום ושמירת המחויבות הצבאית האסטרטגית ברחבי העולם, הן בשטחי הכיבוש באירופה, הן המשך המלחמה במזרח הרחוק, והן שמירתה של האימפריה הקולוניאלית ופירוקה באופן מבוקר - היו כרוכים בהוצאות כבדות ביותר. מאזן התשלומים ומאזן הסחר של בריטניה היו בגרעון משמעותי.
שרי האוצר בממשלת אטלי, יו דאלטון וסטאפורד קריפס, המשיכו את מדיניות הקיצוב והצנע של ימי המלחמה למשך תקופה ארוכה לאחריה. המטרה הייתה הפחתת הצריכה, הפחתת הייבוא והגדלת הייצוא על מנת לייצב את הלירה שטרלינג ולבסס את מאזן התשלומים כדי להוציא את המדינה מהמשבר. הדגש היה על הגברת הייצור התעשייתי, במיוחד בתעשיות המולאמות, והפנייתו לייצוא.
סיומה של תוכנית החכר והשאל האמריקאית באוגוסט 1945 תרם גם הוא למשבר הכלכלי. ההתמודדות עם המשבר חייבה קבלת הלוואה גדולה מארצות הברית, שעל תנאיה נשא ונתן ג'ון מיינרד קיינס בדצמבר 1945. ארצות הברית התנתה את מתן ההלוואה בתנאים, שאחד מהם היה הפיכת הלירה שטרלינג לניתנת להמרה לדולר באופן מלא. כאשר יושם התנאי, ביולי 1947, גרם הדבר למשבר נוסף, וההמרה הופסקה לאחר חמישה שבועות בלבד. תנאים נוספים היו שיעור ריבית גבוה והסכמת בריטניה להיכלל בהסכם ברטון-וודס. עם כל זאת, ההלוואה והסיוע שהתקבל במסגרת תוכנית מרשל, הביאו לשיפור במצבה הכספי של בריטניה. ב-1949 נקט שר האוצר קריפס בצעד דרמטי ופיחת את הלירה אל מול הדולר מ-4.03 דולר ללירה, ל-2.81 דולר ללירה.
על אף כל אלו, עמדה ממשלתו של אטלי במטרתה להשיג תעסוקה מלאה. הממשלה שמרה על מנגנוני השליטה בכלכלה שנוצרו בעת המלחמה, לרבות השליטה בהקצבת חומרי גלם וכוח אדם, ובמשך כל שנות כהונתה לא עלתה האבטלה על שיעור של למעלה מ-500,000 מובטלים, כ-3% מכוח העבודה במשק הבריטי. למעשה, הבעיה שעמה היה צריך להתמודד הייתה מחסור בכוח אדם.
בנושא הדיור לא עמדה הממשלה ביעדיה. נושא זה הוטל על בוואן, שהיה שקוע רובו ככולו בבעיות הלאמת בתי החולים ויצירת שירותי הבריאות, ולא הצליח להתמודד גם עם נושא מורכב זה. על אף ההבטחה מימי הבחירות כי מדי שנה תבנה הממשלה 300,000 בתים, נבנו בפועל 55,600 ב-1946, 139,600 ב-1947 ו-227,600 ב-1948. שיעור זה היה נמוך מהדרוש ומהציפיות. הנזק שנגרם מההפצצות במלחמה ומשכנות העוני מלפני המלחמה היו קשים מאוד לשיקום. לכך תרם המחסור בחומרי בנייה ובכוח האדם שיצרה המלחמה עקב השיעור הגדול של המגויסים שטרם שוחררו.
דמוקרטיזציה ויחסי עבודה
ממשלתו של אטלי הייתה מחויבת לשוויון מעמדי ולדמוקרטיזציה. בממשלה ישבו ותיקי איגודים מקצועיים כבווין, בוואן ועמנואל שינוול, ששאפו לביסוס יחסי עבודה תקינים ולשוויון בחברה הבריטית המעמדית.
אחד ממעשיה החשובים של ממשלת אטלי היה ביטול חוק יישוב סכסוכי העבודה (Trade Disputes and Trade Union Act 1927), שנחקק לאחר השביתה הכללית ב-1926, הגביל את פעולות האיגודים המקצועיים, אסר על שביתות הזדהות ועצרות המונים ואסר על האיגודים של עובדי המדינה מלהצטרף לאיגוד העובדים הכללי, ה-TUC.
ממשלתו של אטלי גם המשיכה בהקטנת כוחו של בית הלורדים. הרקע לכך היה חששו של אטלי כי בית הלורדים, שבו היה רוב לשמרנים, יפגע בתוכניות החקיקה הסוציאליות שלו. הרפורמה שחוקק הרברט הנרי אסקווית' ב-1911 שינתה את זכות הווטו של בית הלורדים על חקיקת בית הנבחרים וביטלה את כוחו של בית הלורדים לבטל חקיקה, או לתקנה באופן שאינו מקובל על בית הנבחרים. כל שיכול בית הלורדים לעשות הוא לעכב את יישום החוק למשך שלושה מושבים של הפרלמנט או שנתיים. ב-1949 קיצצה ממשלת אטלי בסמכויות אלו והפחיתה את תקופת העיכוב לשני מושבים או שנה, וזאת לאחר מאבקים חוקתיים וחקיקתיים שנמשכו משנת 1947.
הסדר דמוקרטי נוסף היה ביטול "מחוזות האוניברסיטה" בבחירות לפרלמנט הבריטי. הסדר זה, שהתקבל בימי המלך ג'יימס הראשון, הביא לכך שבוגרי האוניברסיטאות בבריטניה היו בעלי קול כפול. הם בחרו בנציג האוניברסיטה לפרלמנט ובנוסף לכך בחרו בנציג המחוז שבו גרו. ממשלות הלייבור השונות ראו מחוזות בחירה אלו בעין רעה, הן בשל האפקט המעמדי שלו, שנתן לבעלי ההשכלה הגבוהה שני קולות אפקטיביים, והן בשל כך שרוב נציגי האוניברסיטאות היו שמרנים. ב-1948 בוטלו מחוזות האוניברסיטה ובבחירות ב-1950 לא נבחרו עוד נציגי אוניברסיטאות.
צעדים אלו הביאו לעוינות הגורמים השמרניים, ובראשם העיתונות, כלפי ממשלתו של אטלי. עוינות זו הביאה להקמת ועדה מלכותית בשנת 1946 על מנת שתבחן את חופש העיתונות, ובסופו של דבר ליצירת "מועצת העיתונות" בשנת 1953, גוף וולונטרי בו חברים נציגי מערכות העיתונים הגדולים, האחראי על יישום סטנדרטים של אתיקה עיתונאית.
מדיניות החוץ
אירופה שלאחר המלחמה, והמלחמה הקרה
בנושאי מדיניות חוץ עסקה ממשלת אטלי בארבעה נושאים - שיקום אירופה לאחר המלחמה, תחילתה של המלחמה הקרה, ייסוד האומות המאוחדות ודה-קולוניזציה. שני הנושאים הראשונים היו קשורים באופן הדוק, ואטלי נעזר בנושאים אלו בשר החוץ שלו ארנסט בווין.
האתגר הראשון שלאחר המלחמה היה היחסים עם בעלת הברית לשעבר ברית המועצות ושליטהּ יוסיף סטלין. ביום הבחירות שהה צ'רצ'יל בוועידת פוטסדאם שנועדה, בין היתר, להסדיר את היחסים שלאחר המלחמה וחשפה את עומק חילוקי הדעות שבין הצדדים. אטלי החליף את צ'רצ'יל לאחר שנודע על ניצחון הלייבור. בווין, איש האיגודים המקצועיים, שבילה זמן רב בהדיפת ניסיונות הקומוניסטים להשתלט על תנועת האיגודים, היה אנטי-קומוניסט נלהב. עם זאת, היחס לברית המועצות לא היה עוין וחשדני, ונעשו ניסיונות של ממש לפייסה ולשמור על הברית של ימי המלחמה. כך, לדוגמה, קריפס נתן למהנדסים סובייטים במחווה תמוהה גישה לתוכניות מנוע ה"רולס-רויס נין", מנוע סילון מתקדם, ובכך איפשר תכנונו של מנוע קלימוב VK-1 המבוסס עליו. מנוע קלימוב שולב לאחר מכן במטוס הקרב המתקדם מיג 15, שבו נעשה שימוש, בין היתר, בלחימה כנגד הכוחות הבריטים במלחמת קוריאה.
לאחר שהסתבר כי סטלין השתלט על מזרח אירופה והקים שם משטרים ברוחו, התממשו חששותיהם הגרועים ביותר של בווין ואטלי. כצעד שכנגד הצטרפה ממשלת אטלי ליזמת ארצות הברית ליצירת ברית נאט"ו שקמה כמשקל שכנגד לעוצמה הסובייטית שמאחורי מסך הברזל. בריטניה הייתה גם פעילה בקידום תוכנית מרשל, שהביאה לתחייה הכלכלית בארצות מערב אירופה ההרוסות שלאחר המלחמה.
קבוצה שמאלית בתוך הלייבור טענה כי על בריטניה להישאר ככוח עצמאי בין ברית המועצות ובין ארצות הברית, ולא להזדהות עם אף אחת מהן. עם זאת, הידרדרות היחסים עם ברית המועצות, והתלות הכלכלית בארצות הברית, חייבו מדיניות של הידוק הברית המדינית והצבאית עם ארצות הברית. הברית אילצה משלוח כוח בן למעלה מ-60,000 חיילים בריטים למלחמת קוריאה, על אף הנטל הכלכלי שהדבר יצר על התקציב הבריטי הדחוק ממילא. עם זאת, בתקופתו של אטלי החליטה בריטניה על יצירת כוח הרתעה גרעיני עצמאי, נושא שהיה לאחר מכן עילה לחילוקי דעות במהלך שנות ה-50 שכמעט והביאו לפיצול במפלגה.
דקולוניזציה
ממשלתו של אטלי הייתה אחראית לתהליכי הדקולוניזציה הראשונים והחשובים ביותר של האימפריה הבריטית, ובראשם מתן העצמאות להודו. אטלי מינה את הלורד לואי מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו והסכים לבקשתו להעניק לו סמכויות בלתי מוגבלות למשא ומתן על עצמאות הודו. לאור דרישות הקהילה המוסלמית בהודו הבריטית למתן עצמאות והגדרה עצמית טריטוריאלית, הסכים מאונטבאטן לחלוקת הודו בין שתי מדינות - פקיסטן המוסלמית והודו. תוכנית זו הוגשמה בשנת 1947 במחיר כבד בחיי אדם ובעקירה של מיליונים מבתיהם. במקביל הוסכם גם על עצמאותן של בורמה וסרי לנקה.
ממשלתו של אטלי נתקלה בקשיים רבים יותר ברצונה לוותר על השליטה הבריטית בחלקים אחרים של העולם, במיוחד באפריקה. בסיס צבאי גדול הוקם בקניה ומידת השליטה של לונדון במושבות האפריקאיות אך הוגברה בעקבות יישום תוכניות פיתוח להגברת את מאזן הסחר הבריטי ולפתרון המשבר הכלכלי הפנימי, ואגב כך להעלות את רמת החיים של תושבי המושבות. תוכנית זו הייתה ברובה כישלון.
גם במזרח התיכון התפרקה בריטניה מנכסיה. ירדן קיבלה את עצמאותה בשנת 1946 והמנדט הבריטי על ארץ ישראל הסתיים בשנת 1948.
מצב חמור היה במלאיה, שם התבוסה הבריטית המהירה אל מול הפלישה היפנית ושנות הכיבוש היפני הביאו לפריחתה של תנועה לאומית שהתחילה כמחתרות המתנגדות לכיבוש היפני, אך המשיכה לאחר מכן בהתנגדות לשלטון הבריטי. הסכסוך היה גם בעל אופי אתני, שכן המחתרת הייתה מורכבת ברובה מסינים וקומוניסטים, בעוד שהרוב המוסלמי, המלאי, תמך בבריטים, מתוך הנחה שלאחר שידכאו את המרידה הקומוניסטית יעניקו למלאיה עצמאות. ביוני 1948 פרץ מרד מזוין, שהביא להכרזת מצב חירום במושבה. הלחימה נמשכה למעשה עד שנת 1960, זמן רב לאחר נפילת ממשלת אטלי.
נפילת ממשלת הלייבור
ממשלתו של אטלי, שהחלה את כהונתה בתנופת עשייה ובהתלהבות, נקלעה לקשיים פוליטיים ואישיים שהפריעו לתפקודה. ב-1947 נאלץ שר האוצר דאלטון לפרוש לאחר שהתברר כי הדליף את תקציב המדינה לעיתונאי בטרם הציג אותו בפרלמנט. את מקומו תפס קריפס, שנאלץ אף הוא לפרוש בשנת 1950 עקב בריאותו הלקויה, והוחלף ביו גייטסקל.
1947 הביאה עמה גם משבר כלכלי כתוצאה מחורף קשה מהרגיל, שהביא לקפיאת מכרות הפחם ולהפסקת הייצור. הדבר הביא למחסור במזון ולהפסקות יזומות בחשמל. במהלך השנה נפוצו שמועות כי בכוונת אטלי להתפטר, וזאת כתוצאה מניסיונם של דאלטון וקריפס להחליפו בבווין.[18] סירובו של בווין להצטרף למהלך הביא, כפי הנראה, לכישלונו ולהמשך כהונת אטלי.
בבחירות הכלליות שנערכו ב-1950 זכה אטלי ברוב שאיפשר לו תקופת כהונה נוספת, אך הרוב היה קטן בהרבה (315 מושבים, לעומת 393 בהם זכתה המפלגה ב-1945), כאשר המפלגה השמרנית, ובראשה צ'רצ'יל, התחזקה מאוד וזכתה ב-85 מושבים נוספים, ובסך הכל ב-282 מושבים.
ממשלה זו הייתה חלשה בהרבה. רבים מהאישים שפעלו במסגרת ממשלתו הראשונה של אטלי איבדו מכוחם ומהשפעתם או שלקו בבעיות בריאות. עד מהרה נראה היה כי מפלגת הלייבור מפוצלת בין גוש שמאלי בהנהגתו של בוואן, ובין גוש ימני בהנהגת שר האוצר החדש, יו גייטסקל. כאשר החליט גייטסקל לממן את הכוח הבריטי שנשלח למלחמת קוריאה באמצעות חיוב מקבלי שירותי הבריאות בתשלום עבור טיפולי שיניים ומשקפיים, התפטר בוואן במחאה, ועמו אישים נוספים, כהרולד וילסון. אטלי החליט על פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות.
הבחירות נערכו ב-1951 והסתיימו בניצחון השמרנים בהנהגת צ'רצ'יל. זאת על אף שהלייבור קיבל יותר קולות מהמפלגה השמרנית, ולמעשה בבחירות אלו זכה במספר הגדול ביותר של קולות עד אז, הביאה שיטת הבחירות הבריטית לכך שהלייבור זכה ב-295 מושבים בפרלמנט, ואילו השמרנים זכו ב-321 מושבים. אטלי הוחלף בצ'רצ'יל בראשות הממשלה, והחליף אותו בראשות האופוזיציה.
כהונה כראש האופוזיציה ופרישה
לאחר התבוסה ב-1951 המשיך אטלי לשאת את התואר "ראש האופוזיציה" במשך ארבע שנים. הייתה זו תקופת דעיכה ללייבור, שהיה נגוע בפילוגים וויכוחים פנימיים ולא הצליח להעלות מתוכו יורש מוסכם לאטלי. המפלגה התפצלה בין תומכיו של גייטסקל ותומכיו של בוואן, כאשר אישים ותיקים כהרברט מוריסון חושקים אף הם בתואר יושב ראש המפלגה.
ב-1955 התמודד אטלי, בן ה-72, בפעם האחרונה בבחירות כלליות, אל מול אנתוני אידן. בבחירות שב אטלי והובס, והפעם גדל הרוב השמרני. בנובמבר אותה שנה הודיע על פרישתו ממנהיגות האופוזיציה ולאחר חודש פרש ממנהיגות המפלגה והוחלף ביו גייטסקל.
אטלי קיבל תוארי אצולה, הרוזן מאטלי והוויקאונט פרסטווד, והמשיך לשרת בבית הלורדים.
ב-1964 זכה לראות שוב את הלייבור, בראשות הרולד וילסון, שב לשלטון. שנה לאחר מכן, ב-1965, הופיע בציבור בהלווייתו של צ'רצ'יל. באוקטובר 1967 מת, בן 84, בבית החולים בווסטמינסטר, כתוצאה מדלקת ריאות. אטלי נטמן בכנסיית וסטמינסטר, בסמוך לסידני וב וארנסט בווין.
אטלי, היישוב היהודי ומדינת ישראל
בשנותיו כמנהיג האופוזיציה וכסגן ראש הממשלה התבטא אטלי פעמים רבות בעד המפעל הציוני והעלייה ונגד גזרות הספר הלבן. מפלגת הלייבור נחשבה לאוהדת המפעל הציוני, ובשתי ועידותיה האחרונות לפני עלייתה לשלטון, בשנים 1944–1945, כלל מצעה, שהובא מפי אטלי, דרישה למדינה יהודית בשטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל.[19] בוועידה השנתית של הלייבור בדצמבר 1944, אימצה המפלגה הצעת החלטה של אטלי לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל ואף להעביר אוכלוסייה ערבית לארצות השכנות: "אין לא משמעות ולא תקוה במילים 'בית לאומי יהודי', אלא אם כן נהיה מוכנים להניח ליהודים, אם ירצו בכך, להיכנס אל אותה ארץ קטנטונת במספרים כאלה שיעשום שם רוב... בארץ־ישראל יש גם טעם, מטעמים אנושיים וכדי להגיע להסדר בר־קיימא להעברת אוכלוסייה. הבה נעודד את הערבים לצאת ממנה... יש להם לערבים שטחים רחבי־ידים רבים משלהם". בסוף אפריל 1945, אישר מרכז הלייבור מחדש את ההחלטה הזו.[20]
עם עליית אטלי לשלטון רבו מאוד התקוות של אנשי היישוב כי ממשלתו תעמוד בהבטחותיה - תאפשר עלייה חופשית לפליטי השואה, תסיר את גזרות הקרקעות, ותפעל להקמת מדינה יהודית. עם זאת, כבר בחודשים הראשונים לפעילות הממשלה, הסתבר כי ארנסט בווין, האחראי למדיניות החוץ, הוא אויב מר למפעל הציוני, וכי כגודל הציפיות, כך הוא גודל האכזבה. לקראת גיבוש מדיניות הממשלה כתב נתן אלתרמן בשירי הטור השביעי, ב-28 בספטמבר 1945 -
- "לא לשווא על פני ויטהול עבים של סתיו,
- ודמומים אריות חצובים באבן,
- לא לשווא, לא לשווא, כה מתוח הקרב,
- בו עומדים דלטון, מוריסון, אטלי, בווין.
- יאזרם נא אלוה אונים ועוז,
- ישמרם מקטנות משרדית ויבושת,
- שיוכלו להקשיב לדברי הכרוז,
- באין צורך לכבוש את פניהם מבושת."[21]
ואכן, ב-13 בנובמבר 1945 הודיע בווין בבית הנבחרים הודעה מדינית על ארץ ישראל, שהיוותה חזרה מדויקת על מדיניות המפלגות השמרניות מלפני המלחמה ואימוץ של הספר הלבן. במקביל, בסוף אוקטובר 1945, הוקמה תנועת המרי העברי, בין היתר על רקע האכזבה מממשלתו של אטלי, ופעלה בגלוי נגד הבריטים, אשר ראו בה ארגון טרור. שיא שלילי מבחינת היישוב היו אירועי השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, בה פשטו כוחות בריטיים על יישובים בארץ, עצרו רבים ממנהיגי היישוב וחיפשו נשק מוסתר. בה בעת המשיכה הממשלה לאכוף את הסגר על חופי הארץ ולמנוע עליית עולים, כולל פליטי השואה. תנועת המרי העברי פורקה בסוף שנת 1946, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, אך שאר המחתרות המשיכו במאבק. במהלך תקופה זו נתפס בווין על ידי אנשי היישוב כאנטי-ציוני וכאנטישמי, ואילו אטלי נתפס כעושה דברו.
ממשלת אטלי, שהובלה בשאלת ארץ ישראל על ידי בווין, ניסתה למצוא פתרונות לשאלת ארץ ישראל, וזאת אל מול המאבק המחמיר ומצוקת פליטי אירופה שקיבלה כותרות בעיתונות הבינלאומית. ניסיונות מסוג הוועדה האנגלו-אמריקאית או תוכנית מוריסון-גריידי לא הביאו לפתרון מוסכם. לבסוף החליטו אטלי ובווין להביא את העניין להכרעת ארגון האומות המאוחדות, אשר הכריע על קבלת תוכנית החלוקה, סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. בהצבעה על תוכנית החלוקה נמנעה בריטניה. בריטניה הכירה במדינה רק באיחור רב, בשנת 1949. גם לאחר פרישתו של בווין המשיכה ממשלת אטלי ביחס קריר למדינת ישראל, ורק לאחר פרישתו של אטלי והחלפתו בצ'רצ'יל השתנה היחס והפך לידידותי יותר.[22]
מורשתו של אטלי
אטלי נחשב לאדם אפור ושתקן, באופן המנוגד לכושר הרטורי ולאישיותו המוחצנת של שותפו ויריבו וינסטון צ'רצ'יל. שלוש אמרות המיוחסות לצ'רצ'יל משקפות ניגודים אלו. לצ'רצ'יל מיוחסות האמירות כי ”אטלי הוא אדם צנוע מאוד, ויש לו סיבות טובות רבות להיות כזה.”[23]; בנוסף מיוחסת לצ'רציל האמרה כי ”מכונית ריקה עצרה ליד רח' דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי.”[24]; עוד מיוחסת לצ'רצ'יל האמרה כי אטלי הוא ”כבש בעור של כבש”.[25] עם זאת, צניעותו ומנהגו השקט של אטלי לא מנעו ממנו להיחשב לאחד מגדולי ראשי הממשלה של בריטניה. בסקרים רבים השואלים את העם הבריטי, או מלומדים והיסטוריונים, מיהם ראשי הממשלה ה"גדולים", נמצא אטלי במקום השני לאחר צ'רצ'יל, ואילו בסקר בין אקדמאים והיסטוריונים שנערך על ידי אוניברסיטת לידס בשנת 2004 בחרו הנשאלים באטלי כראש הממשלה הטוב ביותר.[26] צ'רצ'יל עצמו התבטא כי אטלי הוא "ג'נטלמן אציל ובעל כבוד, עמית נאמן, ששירת את ארצו היטב בזמן בו הייתה זקוקה לכך יותר מכל".
אטלי נחשב לראש ממשלה חרוץ ויעיל וזכה לשבחים מצד ממשיכיו, שמרנים ואנשי לייבור כאחד. סגנון מנהיגותו היה מנהיגות קונסנזואלית. ההיסטוריונים מעריכים את המעבר שהנהיג מכלכלת המלחמה לכלכלת ימי השלום, את הדרך בה פעל להקטין את הגרעון של בריטניה, בעודו מביא ליישום תוכנית שאפתנית ליצירת מדינת רווחה ושירותי בריאות לכל, וכל זאת באופן שהתקבל כקונצנזוס הלאומי שלאחר המלחמה, הן בקרב אנשי הלייבור והן בקרב השמרנים והליברלים, שנמנעו מלבצע שינויים מהותיים בהסדרים אלו במשך עשרות שנים.
במדיניות החוץ היה אטלי בין מעצבי פניו של העולם שלאחר המלחמה. הוא הוכיח עצמו כבעל ברית נאמן לארצות הברית עם תחילת המלחמה הקרה, פעל לשיקומה של אירופה וליצירת הבסיס לשיתוף הפעולה העתידי בין בריטניה והיבשת, ולדקולוניזציה והענקת שלטון עצמי והגדרה עצמית למאות מיליונים ברחבי העולם.
העיסוק באטלי ובדמותו עודו נמשך בבריטניה. אטלי עצמו פרסם אוטוביוגרפיה בשם "כפי שזה קרה" (As it Happened) בשנת 1954, וכן התפרסם בשנת 1961 ספר המבוסס על ראיון שערך עם רוי ג'נקינס שהיה לאחד מהוגי הדעות החשובים של הלייבור בתקופה שלאחר אטלי. עוד בחייו, וכן לאחר מותו, התפרסמו ביוגרפיות רבות נוספות, שזכו לעניין ולהצלחה. יש הרואים בצניעותו ובמנהגו השקט משום ניגוד לראוותנות והשחיתות המיוחסים לפוליטיקאים הבריטים כיום.[27]
לקריאה נוספת
- Clement Attlee, As it Happened, Viking adult, 1954
- Francis Williams, A Prime Minister Remembers, London, Heinmann, 1961
- Roy Jenkins, Mr Attlee, London, heinmann, 1948
- Kenneth Harris, Attlee, George Weidenfeld & Nicholson, 1995
- Trevor Burridge, Clement Attlee: A Political Biography, Jonathan Cape, 1986
- Francis Beckett, Clem Attlee, Richard Cohen Publications, 1997
קישורים חיצוניים
- קלמנט אטלי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- קלמנט אטלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אטלי פרש ממנהיגות מפלגתו, דבר, 12 באוגוסט 1955
- ^ 2.0 2.1 Clement Attlee, Lord Privy Seal, פלסטיין פוסט, 4 באוגוסט 1940
- ^ 3.0 3.1 The New National Government, פלסטיין פוסט, 19 במאי 1940
- ^ בפעם האחרונה, דבר, 16 בדצמבר 1955
- ^ 5 חברי קבינט המלחמה - צ'רצ'יל, צ'מברלן, הליפכס, אטלי, גרינווד, דבר, 13 במאי 1940
- ^ קלמנט אטלי ביוגרפיה באתר ה-BBC
- ^ Violet Helen Attlee, פלסטיין פוסט, 4 בינואר 1946
- ^ תוארו של ראש מועצת הרובע היה אז "Mayor", מילה המשמשת באנגלית במשמעות של ראש עיר.
- ^ Pen Picture of Attlee, פלסטיין פוסט, 27 ביולי 1945
- ^ הישאר לנסבורי בראש סיעת הפועלים?, דבר, 11 בספטמבר 1935
- ^ המיור אטלי - מנהיג זמני למפלגת הלייבור, דבר, 28 באוקטובר 1935
- ^ פרישתו של אטלי, דבר, 9 בדצמבר 1955
- ^ דברי אטלי - דרושים אנשים אחרים ליד ההגה, דבר, 8 במאי 1940
- ^ אטלי וגרינווד סירבו להיכנס לממשלה בראשות צ'מברלן - צ'מברלן מסכים להתפטר, דבר, 10 במאי 1940
- ^ הפועלים דחו את דרישת צ'רצ'יל - קואליציה עד סוף מלחמת יפאן או בחירות ביולי, דבר, 21 במאי 1945
- ^ Peter Hennessy (2006), Never Again: Britain 1945–51 (2 ed.), London: Penguin Books, p. 56, מסת"ב 0141016023
- ^ דייוויד תומסון, אירופה אחרי נפוליון, זמורה ביתן, 1984, עמ' 780.
- ^ שמועה: אטלי מתפטר, דבר, 21 באוגוסט 1947
- ^ ברל לוקר, המדיניות הבריטית ללא בושה של ארנסט בווין, דבר, 10 באוקטובר 1965
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כו, עמ' 517.
- ^ לפני ההכרזה הבריטית, דבר, 28 בספטמבר 1945
- ^ מת קלמנט אטלי, דבר, 9 באוקטובר 1967
- ^ דוד שחם, ציטטות לכל עת, הוצאת כתר, עמ' 18
- ^ גדעון לוי, מכונית ריקה, באתר הארץ, 22.10.2006
- ^ ציטטות מצחיקות של וינסטון צ'רצ'יל Comedy Zone
- ^ סקר MORI
- ^ אטלי סימל צניעות הגינות וחובה - ניגוד חריף לחברי הפרלמנט כיום דומיניק סנדברוק, דיילי מייל, 19.6.2009
| ראשי ממשלת הממלכה המאוחדת | ||
|---|---|---|
|
_(St_Edwards_Crown).svg)
36225895קלמנט אטלי
- קצינים בריטים במלחמת העולם הראשונה
- ראשי ממשלת בריטניה
- סגני ראש ממשלת בריטניה
- לונדון: אישים
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1922–1923)
- אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות עמיתים
- חברים במסדר ההצטיינות
- חברים במסדר עמיתי הכבוד
- סגל אוניברסיטת לונדון
- מנהיגי מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)
- הלורד שומר החותם
- הלורד נשיא המועצה
- כותבי אוטוביוגרפיה בריטים
- פוליטיקאים בריטים במלחמת העולם השנייה
- בוגרי בית הספר לכלכלה של לונדון
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1923–1924)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1924–1929)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1929–1931)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1931–1935)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1935–1945)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1945–1950)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1950–1951)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1951–1955)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1955–1959)
- צ'נסלורים של דוכסות לנקסטר
- בריטים שנולדו ב-1883
- בריטים שנפטרו ב-1967