מלחמת ההמשך
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות |
 | ||||||||||||||||||
| תותח סער שטוג סימן 3 פיני | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 25 ביוני 1941 – 19 בספטמבר 1944 (3 שנים ו־12 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מלחמת החורף | |||||||||||||||||
| מלחמה אחרי | מלחמת לפלנד | |||||||||||||||||
| מקום | פינלנד, חבל קרליה ומורמנסק | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לברית המועצות, פינלנד עוברת לצד בעלות הברית. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת ההמשך (בפינית: Jatkosota; ברוסית: Советско-финская война) הוא שמה הפיני של השנייה מבין שתי המלחמות בין ברית המועצות לפינלנד במהלך מלחמת העולם השנייה ובא להדגיש את העובדה שהיא המשכה של מלחמת החורף. פרצה ב-25 ביוני 1941 והסתיימה ב-19 בספטמבר 1944. בעיני הרוסים נחשבת המלחמה כחזית של המלחמה הפטריוטית הגדולה. מעשי האיבה בין המדינות הסתיימו בספטמבר 1944 והמלחמה הסתיימה רשמית בחוזה פריז, שנחתם ב-1947.
רקע
ב-1917 הוקמה פינלנד ולאחר מספר חודשים בשנת 1918 נפתחה מלחמת האזרחים הפינית בין "האדומים" (הקומוניסטים שזכו לתמיכת הסובייטים) ו"הלבנים" (אנטי קומוניסטים שזכו לתמיכת האימפריה הגרמנית). ב-16 באפריל 1918 ניצחו הלבנים ועמדו להקים מלוכה פרו-גרמנית תחת שלטונו של פרידריך קרל, נסיך הסן (גיסו של וילהלם השני, קיסר גרמניה), אך תבוסת גרמניה והחתימה על הסכם הכניעה ב-11 בנובמבר 1918, והקמת רפובליקת ויימאר הסוציאליסטית בגרמניה, מנעו זאת ובמקום זאת הוקם משטר דמוקרטי.
פינלנד הצעירה חיפשה קשרים עם מדינות חדשות כמו פולין, לטביה, ליטא ואסטוניה כדי לכרות עמן בריתות הגנה כמשקל נגד לברית המועצות, אך המשא ומתן עלה על שרטון. גם ניסיונות גישוש עם מדינות סקנדינביה עלו בתוהו. פינלנד נאלצה לחתום ב-1932 על חוזה אי-התקפה עם ברית המועצות. הסובייטים הפרו את ההסכם כאשר מנעו שיט של ספינות פיניות בימת לדוגה והמפרץ הפיני ב-1937.
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שנחתם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939 חילק את מזרח אירופה בין שתי המעצמות כאשר פינלנד הייתה בחוג ההשפעה הסובייטי. הפינים סירבו להצבת כוחות הצבא האדום בארצם ולכן פרצה מלחמת החורף ב-30 בנובמבר 1939. חרף הפער ביחסי הכוחות, הפינים נלחמו כנגד הצבא הסובייטי האדיר, השתמשו בלוחמת חורף ובתנאי השטח הקשים והסבו אבדות כבדות לסובייטים. למרות כל אלו פרצו הסובייטים את קו ההגנה הפיני קו מנרהיים וניצחו במלחמה. בחוזה השלום שנחתם ב-12 במרץ 1940 נאלצו הפינים לוותר על חבל קרליה ובו העיר ויפורי, השנייה בגודלה במדינה.
הפינים המתוסכלים ביקשו נקמה בברית המועצות. הם עשו זאת בעזרת גרמניה הנאצית.
הלחימה
פרוץ המלחמה
ב-21 ביוני 1941 העבירה פינלנד 16 דיוויזיות חי"ר לאזור הגבול הסובייטי-פיני. לגרמנים, שהציבו כוחות משלהם על אדמת פינלנד, היו בצפון המדינה 2 דיוויזיות הרריות בפטסמו ו-2 דיוויזיות בסאלה. הסובייטים העריכו כי כוחם של הפינים באזור לא יעלה על 10 דיוויזיות כפי שהיה במלחמת החורף, אך הם לא לקחו בחשבון את גיוס כל הגברים הפינים וכן את הציוד שרכשה פינלנד אחרי מלחמת החורף.
ב-22 ביוני, בד בבד עם מבצע ברברוסה, תקפו הגרמנים את הסובייטים בצפון פינלנד. הסובייטים בתגובה תקפו 18 ערים בפינלנד בעזרת 460 מטוסים (לפינים היו 300 מטוסים בלבד). הסובייטים טענו שהצבא הגרמני היה מטרת המתקפה. למרות זאת הם הפגיזו מחצי האי האנקו מטרות פיניות. כתוצאה מהמתקפה הכריז הפרלמנט הפיני ב-25 ביוני על מצב מלחמה עם ברית המועצות.
1941
לאור התקדמות הגרמנים לעומק רוסיה במבצע ברברוסה, העבירו הסובייטים את כל יחידותיהם למלחמה בחזית המזרחית כנגד הפלישה. כתוצאה מכך לא גובתה המתקפה האווירית בכוחות קרקע כפי שתוכנן. בנוסף כוחות הקרקע הסובייטים באזור חסרו כוחות עתודה כיוון שהקורפוס ה-10 הממוכן ודיוויזיית החי"ר ה-237 נסוגו מאגם לדוגה לעבר לנינגרד.
הפינים ביקשו מהגרמנים להשהות את ההתקפה שלהם על ברית המועצות עד 25 ביוני, מועד כניסתם למלחמה. הגרמנים השתהו באיסוף כוחותיהם למתקפה עד 29 ביוני, ומלבד זאת חסרו להם כוחות עתודה. מרווח זמן זה איפשר למעשה לסובייטים להתכונן למתקפה שעתידה הייתה לבוא.
בסופו של דבר נכשלה המתקפה הגרמנית ובוטלה ב-17 בנובמבר, כאשר מטרתה, להגיע למורמנסק, לא הושגה. הפינים שתקפו בדרום הגיעו עד נהר סביר (המחבר בין ימת לדוגה לימת אונגה) והחזית התייצבה בדצמבר 1941. הפינים לא ערכו עוד מתקפה גדולה במהלך השנתיים וחצי הקרובות ונוכחו לדעת שהמלחמה לא תסתיים בקרוב. בשנים 1942–1943 התנהלה מלחמת חפירות כאשר לאף צד לא היו הצלחות משמעותיות. בשטח שכבשו הפינים במזרח קרליה (חבל היסטורי) הקים מנהל הכיבוש הפיני מחנות ריכוז כאשר רוב האסירים אזרחים סובייטיים תושבי חבל קרליה.
השתתפות פינלנד במלחמה הביאה לגרמניה תועלת רבה: הצי הסובייטי נחסם במפרץ הפיני והקריגסמרינה יכול היה לנוע בחופשיות בים הבלטי ולהעביר לרייך השלישי ניקל מפינלנד וברזל משוודיה. החזית הפינית סייעה גם לגרמנים בעת המצור על לנינגרד באיגוף העיר מצפון באוגוסט 1941 (אך הפינים סירבו לתקוף את העיר) בעת שקבוצת ארמיות צפון בפיקוד ריטר פון לב איגפו את העיר מדרום.
החזית הדיפלומטית
בינתיים, ניתקה פינלנד את יחסיה עם בריטניה באוגוסט 1941 בשל הפצצה בריטית על כוחות גרמניים שהיו מוצבים על אדמת פינלנד. בריטניה הכריזה מלחמה על פינלנד ב-6 בדצמבר 1941 כאשר במהלך המלחמה הייתה רק לחימה ימית מעטה בין שני הצדדים. כך היה מקרה נדיר בו דמוקרטיה מכריזה מלחמה על דמוקרטיה אחרת. ארצות הברית מצידה לא הכריזה מלחמה על פינלנד. בנובמבר 1941 חתמה פינלנד על הסכם אנטי-קומינטרן המחודש.
בשל הכישלון להגיע למורמנסק החלו הפינים לפקפק ביכולתם של הכוחות הגרמניים ומנהיגי פינלנד שינו אסטרטגיה ורצו לפנות לשלום עם ברית המועצות. הפינים חיכו שהוורמאכט והצבא האדום יתישו זה את זה כדי שהצעת השלום תבוא.
1944
ב-9 ביוני 1944 (שלושה ימים אחרי תחילת מבצע אוברלורד) פתחו הסובייטים במתקפה גדולה על הפינים באזור ימת לדוגה. הסובייטים התקדמו 21.7 ק"מ והתעורר חשש לשלמותה של פינלנד. ב-28 ביוני כבשו הסובייטים בחזרה את פטרוזבודסק. שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, בא בהצעה לפינים לפיה גרמניה תספק לפינים נשק אנטי-טנקי מודרני (לפינים לא היו כלי נשק כאלו) כנגד המתקפה הסובייטית בתמורה להצהרה פינית שלא לשאת ולתת עם ברית המועצות. ב-26 ביוני 1944 הצהיר נשיא פינלנד ריסטו רייטי הצהרה שכזו. היטלר שלח לפינלנד 59 תותחי סער מסוג שטאג סימן 3 ויחידת מטוסים של הלופטוואפה.
בתחילת יולי 1944 הצליחו הפינים לבלום את הסובייטים בקרב טאלי-איהנטלה בעזרת הסיוע הגרמני, למרות עליונות מספרית וחומרית של הסובייטים. הפינים נסוגו 100 ק"מ אך הסובייטים כבר גנזו את הרעיון לכיבוש פינלנד. פתיחתו של מבצע אוברלורד בנורמנדי גרמו לסובייטים לחשוב כי מוטב לרכז את כוחותיהם בכיבוש מזרח ומרכז אירופה לפני שבעלות הברית המערביות יעשו זאת. מהצד השני מאסו הפינים במלחמה והרמטכ"ל מנרהיים חזר ואמר שאם אסטוניה תכבש על ידי הסובייטים, יפסיקו הפינים את לחימתם - זאת כיוון שאסטוניה יכולה הייתה לשמש בסיס מצוין לתקיפות ימיות ואוויריות נגד פינלנד. ב-19 בספטמבר 1944 נסוגו החיילים הגרמנים מאסטוניה. ב-4 בספטמבר הכריזו הפינים על הפסקת אש וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק בין ברית המועצות פינלנד.
יהודים במלחמה
פינלנד התנגדה לאידאולוגיה האנטישמית הנאצית. יהודי פינלנד שירתו בצבא הפיני ובית הכנסת בחזית היה מהיחידים במלחמה בצד מדינות הציר. במספר מקרים היהודים בצבא הפיני קיבלו את עיטור צלב הברזל הגרמני (ראו ליאו סקורניק, סלומון קלאס והלוטה דינה פוליאקוף-שטילר), אך היהודים דחו אותו. במספר מקרים אף הצילו רופאים צבאיים יהודים את חייהם של חיילים גרמנים.
לאחר מעשה
עם סיום המלחמה נפתחה מלחמת לפלנד, בסופה גורשו הגרמנים מאדמת פינלנד. באפריל 1945 גורשו הכוחות הגרמנים האחרונים מהמדינה. בחוזה פריז שנחתם ב-10 בפברואר 1947 אושררו תנאי שביתת הנשק מ-1944, והפינים העבירו לברית המועצות את חבל קרליה, סאלה ופטסמו.
קישורים חיצוניים
מלחמת ההמשך36475066Q122100