אכילת בשר ביהדות

אודות אכילת בשר ביהדות קיימות הלכות שונות ביניהן לאיסור, להיתר ואף למצווה. מבחינה הלכתית עקרונית, פעולת הפסקת חייו של בעל-חיים (למעט בדגים וחגבים) מותרת לצורך אכילה אך ורק על ידי שחיטה, ובמקרים מסוימים הדבר חובה ומצווה. וכן נוהג לאכול בשר בשבת ויו"ט וכן בסעודות מצוה.  

שני התחומים בהם עוסקת ההלכה בעניין זה הם הקרבנות והכשרות.

קרבנות

ערך מורחב – קרבן (יהדות)

הבאת הקרבנות הייתה מרכיב עיקרי בפעולת בית המקדש. מרבית הקרבנות היו בעלי חיים, שלאחר זריקת דמם על המזבח, יש מהם שבשרם נשרף כליל על המזבח, ויש שרק אימוריהם נשרפו על המזבח, ובשרם נאכל או על ידי הכהנים בבית המקדש, ואו שנאכלו על ידי מביא הקרבן בירושלים.

מצוות הקרבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה. רוב פירוט דיני הקרבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקרבנות גם בספר יחזקאל. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקרבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קדשים. על פי מניינו של הרמב"ם, 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקרבנות.

כשרות הבשר

ערך מורחב – כשרות

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות הבשר. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"א, וספר דברים, פרק י"ד). בנוסף לקביעת בעלי החיים המותרים באכילה, נקבעו כללים על אופן הכנתם לאכילה, החל משלב השחיטה.

שמחה בבשר

ערך מורחב – אין שמחה אלא בבשר ויין

במקור, אכילת בשר קרבנות מהווה גורם לשמחה.

רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר (דברים, כ"ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך" ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין

— בבלי, פסחים קט ע"א, מצוטט גם ברמב"ם, יו"ט, ו,יח

. עם זאת, גם אכילה רגילה של בשר, יש בה מן השמחה, ולפיכך נפסק שבזמנים ששיש צורך להרבות בשמחה, כגון ימים טובים, מצווה לאכול בשר. ובימים מסוימים, כגון שבת הדבר רצוי. בזמנים שיש להמעיט בשמחה ואף להצטער, כגון בתשעת הימים שקודמים לתשעה באב, נהוג שלא לאכול בשר.

מקרים של משיכה אסורה לבשר

אכילת בשר בהמה נאסרה לעיתים, כאשר הזמן או אופן האכילה איננה כשורה, וכך למשל נאסר אכילת בשר לפני קבורת המת, משום שהאונן צריך להיות טרוד בקבורת המת, ולא לעסוק בדברים אחרים המונעים זאת, (תוספות למועד קטן כג ע"ב דיבור המתחיל ואינו). מצווה נוספת הקשורה באכילת בשר, מופיעה בדין בן סורר ומורה, לפיה בן זה מתחייב במוות רק כאשר גנב מאביו כסף קנה ואכל בשר ויין:

מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי

— בבלי סנהדרין ע ע"א

.

במקרא מזיהוים את המשיכה בגיל צעיר ליין ולבשר אם הוא טרי ונשחט באותו יום, כעדות לאדם שללא ספק יהיה מסוכן לחברה, מכיוון שאדם הנמשך בגיל צעיר אחרי בשר ויין עד כדי כך שגנב מהוריו כסף לצורך כך, ומכיוון שאכילת בשר מושכת וגורמת לאדם להוסיף ולאכול בשר בקביעות, הוא בוודאי ימשיך במנהגו הרע ובסופו של דבר יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות כדי לאכול בשר, ולכן התורה מצווה להורגו בקטנותו.

בשר לפני ואחרי המבול

על פי הפרשנות המסורתית לספר בראשית, אלקים המשיל את אדם הראשון על כל בעלי החיים, אך לא התיר לו לאכול מבשרם. פרשנות זו מסתמכת על הכתוב:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב

— ספר בראשית, פרק א', פסוקים כ"ח-כ"ט

באופן הזה גם פירשו חז"ל בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב', ואחריהם פרשני התנ"ך מימי הביניים כגון רש"י רמב"ן רד"ק ועוד. אמנם, בעלי התוספות הבינו את דברי חז"ל הנ"ל כך שלאדם הראשון נאסר להמית בע"ח לצורך אכילה. בשר של חיה שמתה מאליה או בכל דרך שבה לא נהרגה חיה הותר לו, והמדרש אכן מתאר שלאדם הראשון "היו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין". ראשונים אחרים חלקו על היתר זה, וכן כתב הגור אריה בדעת רש"י, שאם מתה מאליה תהיה מותרת, ירעיב האדם את הבהמה כדי שתמות ויאכלנה.

יש שכתבו שרק הריגת בעלי חיים לצורך אכילה נאסרה, אך הריגה לצרכים אחרים לא נאסרה. אך בעל הטורים כתב בשם אביו הרא"ש, שהיה בעיניהם איסור הריגת אחד מבעלי החיים כאיסור הריגת אדם בזמן הזה בעינינו.   כמה הוגים ופרשנים ביהדות הסבירו את איסורו של אלקים לאדם הראשון לאכול בשר, כביטוי של אכזריות וכעס. רבי יוסף אלבו כותב בספר העיקרים, בהתייחסו לאיסור זה בראשית הבריאה:

מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה, ושטף אף, ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש. ... ובעבור זה, אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר, בעבור הרע וההיזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם.

— ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ט"ו

בעל הספר העיקרים מסייג את דבריו ואומר כי למרות זאת, לאחר המבול התיר הקדוש ברוך הוא לאכול בשר, וזאת כדי להפרישם מהדיעה החולה כי אסור לאדם להרוג בעלי חיים, מכיוון שאין הבדל בינו לבינם. הוא מסביר כי חטאם של קין והבל היה בנקודה זו. קין סבר שאין לאדם שום יתרון על בעלי החיים מלבד היותו יכול לעבוד את האדמה על ידי הדעת שניתנה בו, שזהו יתרון קטן, ולכן הביא קרבן מפרי האדמה ולא מבעלי החיים, כי לא סבר שיש לו יתרון עליהם וממילא סבר שאסור להרוג אותם. הבל היה חכם יותר, והבין שמותר להשתמש בבעלי החיים לצורך האדם, אך לא סבר שמותר לו להרוג אותם - אם לא לצורך גבוה, ולכן הביא קרבן מבעלי החיים, כלומר: בניגוד לקין הוא ידע שמותר להקריב מהם קרבן, אך חשב שאסור לו עצמו להרוג בעלי חיים כדי להשתמש בהם. ולכן שעה השם אל מנחתו, אך מכיוון שדעתו הייתה בכל זאת רחוקה מעט מהאמת הוא נהרג כדי שלא יטעו אחר דעתו, אך קין לא נהרג כי דעתו הכוזבת הייתה עוד יותר רחוקה ולא עלולה הייתה לגרום להמשך אחריו.

כדי לשרש דעה כוזבת זו הורה הקדוש ברוך הוא כי מותר להרוג בעלי חיים ולאכול אותם, אך למרות זאת אכילת בשר הותרה בקושי, חלקם לא הותרו כלל שכן הם מולידים תכונות רעות בנפש, וגם אלו שהותרו - הותרו מפני ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", וכמו שאמרו "כי תאווה נפשך לאכול בשר (דברים, י"ב, כ') למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון (חולין פ"ד)".

פרשני מקרא נודעים כמו הרמב"ן והאור החיים מבארים, כי הטעם שהבשר הותר לנוח לאחר המבול הוא, משום שמכיוון שכל בעלי החיים ניצלו על ידי צדקתו של נוח, ובתיבתו שאיכלסה אותם בתקופת המבול, הוא זכה בהם בדין, ולכן התיר לו האלקים להורגם למאכלו.

עוד מבואר בדבריהם, שבעלי החיים שהתורה אסרה מולידים בנפש האדם תכונות רעות, לעומת זאת בעלי החיים שהותרו לאכילה, ובאופן שהוכנו למאכל על פי דיני הכשרות, אין בהם כל חשש כזה.

בפירושו להורדת המן במדבר, כותב אברבנאל:

אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן'. וביאר הסיבה בזה באמרו 'לא ירעו ולא ישחיתו' וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כי אם לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם, וזה הוא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'.

— פירוש אברבנאל לשמות ט"ז, ד'

אחת המצוות הידועות ביותר הנקשרות לצער בעלי חיים היא שילוח הקן, עליה אומר הרמב"ן, בהזכירו את האימרה בתלמוד:

טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק'.

— פירוש הרמב"ן לדברים כ"ב, ו'

מאידך, נאמרו כמה טעמים אחרים לאיסור אכילת בשר קודם המבול, שאינם קשורים לאכזריות או טבע רע. רב סעדיה גאון כתב, שבזמן הראשון היה מספר קטן מכל מין, ואם היו אוכלים זה את זה היו נכחדים כולם. באופן דומה ביאר המהר"ל, שחס הקב"ה על הבהמות, שעדיין לא נתברכו עד שבא נח, ואם יאכלו בשר היו אוכלים כל הבהמות בעולם. ובמדרשים אמרו, שבשעה שברא ה' את בעלי החיים לא היו אמורים למות כלל, שלא נבראו כדי שימותו, ולפיכך לא היה בשר עומד לאכילה, ואף לאחר חטא עץ הדעת כשנגזרה מיתה גם על בעלי חיים, לא הותר לאדם לאכלם שלא יהא חוטא נשכר. הרד"ק צידד בטעם האיסור, שה' ידע שעתיד הוא להביא מבול על העולם, ונח יהיה עתיד להציל עמו שאר החיים, ולכן רצה לתת לו את בעלי החיים תמורת עבודתו בהם.   הרמ"ה ביאר את האיסור מטעם אחר: לדעתו, מעולם לא נאסרה על האדם אכילת בשר, אלא שכל הנבראים שבעולם היו אסורים לו עד שהותרו בפירוש, כעבד שאין לו רשות להנות משל רבו עד שיטול רשות, וממילא לא הותר לאכול בשר - בשונה מהצומח שהותר לו בפירוש.

יש שכתבו, שאפילו דגים וחגבים היו בכלל האיסור, שלא הותר לו שום נפש חיה לאכילה. אך יש אומרים, שלא היו הדגים בכלל האיסור. ויש מי שכתב, שגם בשר עוף היה מותר, ורק בשר בהמה וחיה נאסר.

קרבנות בראשית הימים

יש בקרב חז"ל שטענו שכבר אדם הראשון הקריב קרבן מן החי. גם על הבל, בנו של אדם הראשון נכתב בתורה שהקריב קרבן מן החי, וקורבנו אף היה מובחר יותר מהקרבן הצמחי של קין: ”וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו” (ספר בראשית, פרק ד', פסוקים ג'-ה'). יש מהפרשנים המסבירים את הסתירה לכאורה המוצגת כאן בכך שמה שנאסר על האדם זה דווקא אכילת בשר, אולם שימוש בבעלי חיים לצרכים אחרים כמו לשם קרבן לאלקים - לא נאסר, ועל פי היהדות המסורתית אף רצוי להשתמש בהם לצורך שימושים אלו. לפי אחת הדעות, גם במהלך הנדודים במדבר נאסר על בני ישראל לאכול "בשר תאוה" והותר להם בשר קרבנות בלבד.

אכילת בשר לאחר חורבן הבית

לאחר חורבן בית המקדש השני היו פרושים שרצו בעקבות הצער על החורבן להפסיק לאכול בשר, אמנם חכמי ישראל התנגדו לכך. וכך מובא בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא (דף ס ע"ב):

ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין אמרו לו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אפשר בפירות אחרים מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו אמר להן בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה.

— בבלי, בבא בתרא ס ע"ב

אכילת בשר מבחינה מוסרית

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא דן בגישות וקבוצות שונות כמעט בלי מקורות ובלי להסביר באילו קבוצות או הוגים מדובר, אם בכלל.

הגישות ההגותיות השונות מתייחסות למכלול מרכיבים באכילת בשר, במקורו, בהשפעתו ובפן המוסרי שיש בו. הגישה היהודית לא מזהה כל בעיה מוסרית בכך שהבשר מגיע בעקבות מותו של יצור חי. גישה זו מתבססת על כך שהיהדות מתירה ואף מחייבת קיום קרבנות, מחייבת לעיתים אכילת בשר לצורכי שמחה ובכלל.

הטענה ההגותית שהצטרפה לכך ראתה את האדם כמרכז הבריאה, כפי המצטייר בסיפור הבריאה בספר בראשית, ואת הסובב אותו כדברים שנועדו לצורכו; לכן גם בעלי החיים נועדו לצורך האדם, ובתוך כך אף אכילת בשרם. גישה זו אף כופרת לעיתים במוסריות של אלו הנמנעים לאכול בשר מטעמים שונים (צמחונות) נגד רשותו של בורא העולם שהוא מקור המוסר והצדק על פי תפיסת היהדות, היו שהוסיפו לטעון שגם צמחים מהווים גורם חי, ברמה מסוימת, ותלישתו לצורך אכילה אף היא מהווה רצח. ומכיוון שעל ידי כך נוצרת בעיה קיומית שכן כאשר אדם אינו מתבסס באכילה על הצומח או על החי, ימות. לכן גורסים בעלי תפיסה זו, ששרשרת המזון, היא דבר טבעי, ומוסרי, וניסיונות להתכחש להם אינם אמיתיים.

חז"ל אמרו ששחיטת הבהמה היא טבעו של עולם, וכך נגזר מראשית בריאתה: "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים". בתלמוד מסופר על עגל שהובל לשחיטה וברח, הטמין את ראשו תחת בגדו של רבי וגעה בבקשת רחמים. אמר לו רבי: "לך כי לך נוצרת". בסוף המעשה נתבע רבי מן השמים על שלא ריחם במקרה זה, אך זו היתה דרישה של רחמנות ממידת חסידות מיוחדת שהקב"ה דורש מן הצדיקים ומדקדק עמם כחוט השערה.

המקובלים הסבירו לפי דברי חז"ל: "כל מעשה בראשית לדעתן נבראו" שנפשות בעלי החיים נשאלו אם רצונם להיברא על מנת שישחטו ויאכלו אותם בני אדם, ונתנו הסכמתם לכך, כי בכך מתעלים מדרגת בהמה לדרגת אדם המכיר את בוראו.

ישנה אף דעה בגאונים שבעלי החיים יטלו שכר בעולם הבא תמורת הצער שסבלו בשחיטה, לפי הכלל אין הקב"ה מקפח שכר בריה. הרמב"ם כתב שאין לדעה זו סמך בחז"ל ומקורה מאחת מכיתות הכלאם.

עם זאת קיימות קבוצות ביהדות שהתרפקו על מניעת האכילה של בשר לפני המבול כמתואר בתורה, ואף את החזון לשוב לתקופה זו. בעלי גישה זו התנגדו לאכילת בשר וראו בו פעילות לא מוסרית. הם צירפו לטענתם את ההלכות הנוגעות לצער בעלי חיים, והלכות נוספות. את ההיתר ההלכתי לאכילת בשר הם ראו, בעקבות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כהיתר זמני שיתבטל בעתיד.

הכנת הבשר

דיני הכשרות מגדירים בדקדקנות את דרך השחיטה המותרת. מספר פרשנים שאפו לציין ולהסביר את הזווית המוסרית בקביעה ההלכתית ביחס לשחיטה, ושיערו שזו הדרך הגורמת את הסבל הקטן ביותר לבעל-החיים.

ראו גם

• צמחונות
• צמחונות וטבעונות ביהדות
• חזון הצמחונות והשלום
• צער בעלי חיים (יהדות)

לקריאה נוספת

• הרב מנחם סליי, חיתו ארץ, ירושלים תשמ"ח
• Prof. Richard H. Schwartz, Judaism and Vegetarianism, Lantern Books, 2001

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏האם ראוי לחנך לצמחונות ביהדות?, באתר פניני הלכה
• הפן המיסטי באכילת בשר, אתר בית חב"ד
• ארגון הצמחונים היהודים של צפון-אמריקה
• היחס לבעלי-חיים בתורה, מאמר באתר שב"י
• הרב שמחה רוט, "ואנשי קודש תהיון לי", מאמר באתר כנסת הרבנים בישראל
• טבעונות וצמחונות במגזר החרדי: הצצה מרתקת לתופעה לא חריגה, אתר כיכר השבת, כ"ו באלול תשע"ב
• צביקה נבו, חזון היהודי הצמחוני, באתר ynet, 27 במאי 2007
• חזון הצמחונות והשלום, מאמר מאת ד"ר יעל שמש על כתביו של הרב קוק ועל צמחונות בהשקפה היהודית בכלל
• יהדות וצמחונות, מאמר מאת ד"ר יעל שמש על ספרו של ריצ'רד שוורץ
• הרב יוסף אלבו, מתוך ספר העיקרים
• הרב יוסף אלנקווה, האם יש חובה לאכול בשר בימינו, אתר מורשת
• ליקוט מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים בגנות אכילת בשר

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23180474אכילת בשר ביהדות