גזרות אנטיוכוס

חייל סלאוקי בוזז את מנורת בית המקדש והפרוכת; תחריט מתוך "תנ"ך מקלין" (1810)

גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז. גזירות השמד היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת פוליתאיסטית.

רקע היסטורי

המצב הפוליטי העולמי

אנטיוכוס הרביעי, שעמד בראש הממלכה הסלאוקית, היה אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח. אנטיוכוס הרביעי המשיך את המהלך שהחל בו אביו - הניסיון להכניע את מצרים התלמיית. אנטיוכוס השלישי נכשל בניסיונו לכבוש את מצרים, והובס על ידי תלמי הרביעי בקרב רפיח (13 ביוני 217 לפנה"ס) במלחמה הקואלה-סורית הרביעית. ואולם, למרות הכישלון במלחמה זו הצליח אנטיוכוס לנצל מצב פוליטי קשה במצרים ופתח במלחמה הקואלה-סורית החמישית, בה הצליח לכבוש את ארץ ישראל, בשנת 198 לפנה"ס.

המלחמה הקואלה-סורית השישית בין הממלכה הסלאוקית לבין הממלכה התלמית החלה בשנת 170 לפנה"ס. אנטיוכוס הרביעי הצליח לכבוש למעשה את כל מצרים, למעט אלכסנדריה, בה התבצרו אחיו ואחותו של המלך. אנטיוכוס הגיע להסכם עם המלך התלמי, תלמי השישי "פילומטור", לפיו תלמי הוא מלך מצרים, ואנטיוכוס הוא המגן על האינטרסים של תלמי. לפי הסכם זה, הפכו אחיו ואחותו של המלך למורדים, ותלמי החל להילחם נגדם. אנטיוכוס חזר לביתו, דרך ארץ ישראל, כמנצח: הוא הגשים, לכאורה, חלום ישן של הממלכה הסלאוקית - לאחד את הממלכות ההלניסיטיות במזרח התיכון לממלכה אדירה אחת; עם ניצחון זה, הגיעה הממלכה הסלאוקית לשיא כוחה.

ואולם, תוך זמן קצר התפוררו הישגיו של אנטיוכוס. תלמי כרת ברית מחדש עם אחיו ואחותו, ומעמדו של אנטיוכוס כ"מגינו" של תלמי התבטל. אנטיוכוס חזר למצרים בשנת 168 לפנה"ס כדי למנוע את השמטותה מידיו, וגם הפעם הצליח לכבוש למעשה את כולה.

ואולם, הפעם מצאה הממלכה הסלאוקית את עצמה מול אויב חדש. רומא, שסיימה בניצחון מכריע את מאבקה בקרתגו, הפנתה את כוחה ואת משאביה לחלקו המזרחי של הים התיכון. הרומאים הביסו את מוקדון, ועתה היו פנויים למנוע מהממלכה הסלאוקית להתחזק יתר על המידה; הרומאים הציבו לאנטיוכוס אולטימטום, ובו דרשו ממנו לוותר מיד על כל כיבושיו במצרים, ולא - ייאלץ להתמודד מול הרומאים (סופרי התקופה מתארים שהאולטימטום הוגש לאנטיוכוס בדרך משפילה ומבזה, ללא הגינונים הרגילים, והוא נדרש להשיב עליו מיד וללא כל אפשרות להתחמק ממנו).

עוצמתה של רומא הייתה מוכרת עוד מימיו של אנטיוכוס השלישי, שהובס בידי רומא בקרב מגנסיה ונאלץ לחתום על חוזה אפאמיאה בשנת 188 לפנה"ס עם תנאים קשים נגדו. בשל כך, לא הייתה לאנטיוכוס הרביעי ברירה אלא ללכת בדרכי אביו, והוא קיבל את התנאים הרומיים. אנטיוכוס חזר לביתו דרך ארץ ישראל, לאחר שויתר על כל הישגיו במצרים. הוא היה עדיין אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח התיכון, אך הושפל לעיני כל בידי הרומים.

המצב ביהודה

שנת 168 לפנה"ס הייתה גם שנת שיא במאבקים הפנימיים בתוך יהודה, בין שני הכהנים שנאבקו ביניהם על משרת הכהן הגדול: יאסון ומנלאוס. יאסון הציע לאנטיוכוס סכום כסף גדול בתמורה למינויו ככהן גדול ובכך הדיח את אחיו חוניו השלישי ממשרת הכהונה הגדולה בשנת 176 לפנה"ס.

יאסון החל בתהליך שנועד להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית. מהלך זה היה מאפשר ליאסון לשלוט, ככהן גדול, על כל יהודה, הכפופה לפוליס זו, ועל בית המקדש עצמו, על האוצרות האדירים שנצברו בו עם השנים. אנטיוכוס הרוויח ממהלך זה כסף רב (שלו היה זקוק מאוד, כדי לשלם לרומא את הפיצויים הכבדים שהתחייב להם), שליטה ביהודה (במקום חוניו, שנטה כנראה לטובת בית תלמי^{[דרוש מקור]}), והפצת התרבות ההלניסטית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הודח כהן גדול בעת כהונתו, אם כי מחליפו היה גם הוא ממשפחת הכהנים הגדולים. היה זה תקדים. הפיכת הכהונה הגדולה למשרה המועברת תמורת כסף הייתה תקדים נוסף; ותקדים שלישי היה מתן דריסת רגל לשלטון הזר במינויים הפנימיים היהודיים.

יאסון ייסד בירושלים גימנסיון ואפביון (מוסד קדם צבאי לאחר הגמנסיון) - מוסדות שאפיינו ערים הלניסטיות, ושבהם התחנכה האליטה בדרך הלניסטית, על חשבון הדרך היהודית. ספר מקבים ב' מתאר כיצד הכהנים היו עוזבים את עבודת בית המקדש כדי להשתף בתחרויות בגימנסיון.

יאסון ביקש לשנות את שמה של ירושלים לאנטיוכיה, על שמו של המלך אנטיוכוס, ולרשום את תושבי ירושלים המתייונים כתושבי העיר אנטיוכיה. חוקי האבות, החוקה שנהגה עד אז בירושלים, שהייתה מבוססת על חוקי התורה ואושרה על ידי השלטונות, בוטלה, ובמקומה הוכנסה חוקה הלניסטית חדשה. הפעילות בבית המקדש המשיכה כסדרה, אך לצידו התנהל פולחן אלילי בגימנסיון ובאפביון. תושבי ירושלים שהשתלבו בפעילות ההלניסטית נרשמו כאנטיוכים; הדבר יצר הבדלי מעמדות ברורים בין אותם תושבים לבין תושבים מחוץ לירושלים.

יאסון היה הכהן הגדול בשנים 175 לפנה"ס עד 172 לפנה"ס. באותה שנה שלח יאסון את מנלאוס, אחיו של שמעון ואחד מן הכהנים המיוחסים אל אנטיוכוס. מנלאוס הציע למלך סכום כסף גדול בהרבה מזה שהבטיח יאסון, תמורת מינויו לכהן גדול. אנטיוכוס קיבל את ההצעה. בכך נקבע תקדים של מינוי כהן גדול שלא ממשפחת צדוק, משפחת הכהנים הגדולים.

יאסון אמנם התמנה לתפקידו תמורת בצע כסף, אך מסתבר שזכה לאהדה מסוימת, שכן מנלאוס נזקק לסיוע צבאי כדי לתפוס את השלטון. יאסון נמלט למדבר, ומנלאוס השתלט על העיר. ואולם, בתוך זמן קצר הסתבר למנלאוס שהוא אינו עומד בהתחייבויות הכספיות שלו לאנטיוכוס. הוא יצא לאנטיוכיה כדי לעמוד בפני המלך. כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו, לקח עמו כמה מכלי המקדש ומכר אותם בצור. חוניו השלישי, הכהן הגדול שהודח בידי יאסון והסתתר עד אז באנטיוכיה, גילה את המעשה והעביר את המידע לירושלים. גילוי המעשה הביא לסערת רוחות בעיר, ולבסוף עלה לחוניו בחייו; מנלאוס הביא להוצאתו להורג בידי אנדרוניקוס, שמילא את מקומו של אנטיוכוס ששהה באותה עת בחזית המלחמה באסיה הקטנה.

מנלאוס השאיר בירושלים את אחיו, ליסימכוס, וזה המשיך את שוד המקדש כדי לסייע לאחיו בהתחייבויותיו הכספיות. הדבר גרם להמשך הסערה הציבורית, ולהתנגשות בין תומכי מנלאוס למתנגדיו. בהתנגשויות נהרג ליסימכוס. המלך זימן אליו נציגים של מתנגדי מנלאוס ואת מנלאוס עצמו כדי לברר את התקרית. מנלאוס שיחד את אחד הפקידים הבכירים בחצרו של אנטיוכוס, וזה שכנע את המלך לתמוך במנלאוס. מתנגדיו של מנלאוס הוצאו להורג, ומנלאוס הוסיף להיות בעל בריתו של אנטיוכוס.

התנגשויות בין אנטיוכוס ותומכיו ליהודים

ההתנגשות הראשונה אירעה, כאמור, כאשר מתנגדי מנלאוס התנגשו עם אחיו, ליסימכוס, בעת שניסה לשדוד את המקדש, בשנת 170 לפנה"ס. עם שובו של אנטיוכוס ממסעו הראשון למצרים, בשנת 169 לפני הספירה, הוא פשט על בית המקדש ושדד את הכלים שבו. התנהגות זו לא הייתה מקובלת בעולם העתיק, אך לא יוצאת דופן אצל אנטיוכוס עצמו, ששדד גם מקדשים במצרים. מכל מקום, שוד זה התקבל בסערה גדולה אצל היהודים, גם בין אותם שתמכו בהתקרבות לתרבות ההלניסטית; מנלאוס ואנשיו, בעלי בריתו של אנטיוכוס, נותרו מבודדים יותר ממה שהיו בעבר. לאחר השפלתו של אנטיוכוס על ידי רומא במסע השני למצרים, פשטה בארץ ישראל שמועה שאנטיוכוס נהרג בקרב. יאסון ניצל את המצב, ובראש כוח צבאי תקף את ירושלים ודחק את אנשי מנלאוס מכל העיר אל המצודה שבהר הבית.

השמועה לא הייתה נכונה. אנטיוכוס חש נבגד, ובראש צבא שלא נפגע בקרב, פשט על העיר כדי לדכא את המרידה. יאסון נמלט מן העיר לפני שהמלך הגיע, ונראה שהמרד המשיך להתנהל בראשותם של גורמים אחרים; תושבי העיר נטבחו על ידי צבא המלך. זמן קצר לאחר מכן (בסוף שנת 168 לפנה"ס או בתחילת 167 לפנה"ס) נשלח צבא נוסף, בראשותו של אפולוניוס, מושל השומרון (שנהרג מאוחר יותר בקרב מעלה לבונה מול יהודה המכבי). אפולוניוס הפתיע את תושבי ירושלים וטבח בהם. בעיר הוקמה המצודה, החקרא, שבה התבצרו מנלאוס ותומכיו יחד עם חיל מצב סורי ועם מתיישבים יווניים, שהתערבו במתייוונים. החקרא שלטה על בית המקדש ועל הנעשה בעיר, והחיילים הסוריים החלו לקיים פולחן עבודה זרה בבית המקדש עצמו. על היהודים הוטלו מיסים כבדים, וחלק נכבד מאדמותיהם הוחרם לטובת המתיישבים היווניים. בעקבות הטבח, הגזרות הכלכליות וחילול בית המקדש, נטשו רבים מן היהודים את העיר.

הגזירות

בתחילת חורף שנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס שורת גזרות, שכוונו נגד הדת היהודית. הגזרות נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח את היהודים לעבוד עבודה זרה. ספר מקבים א' מתאר בכלליות כמה מן הגזרות:

• הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
• דרישה לחלל שבתות וחגים.
• לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות.
• איסור קיומה של ברית המילה.
• דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
• החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.

ספר מקבים ב' מוסיף, שהמלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך. כך מתאר מחבר הספר את הגזרות בשיאן:

קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס:

— מכבים ב', ו', א' - ח'

ישנם חוקרים הטוענים^{[דרוש מקור]}, כי אין המדובר בפולחן זאוס האולימפי אלא בפולחן בעל הסורי, וכי אין המדובר בדיוניסוס אלא באל מקומי. מכל מקום, מבחינת היהודים לא שינה הדבר; דת מונותאיסטית אינה יכולה לקבל כלל אל אחר.

יוסף בן מתתיהו מספר כי הגזרות על היהודים השפיעו גם על מצב השומרונים. הוא מצטט "תזכיר" (היפומנמה) שכתבו נציגי השומרונים אל המלך אנטיוכוס, בו הם מזדהים בתור "הצידונים שבשכם" ומתלוננים על כך שאפולוניוס, מושל מחוז שומרון, וניקנור, הממונה על גביית המיסים, מנסים להחיל עליהם את הגזרות שהוטלו על היהודים. הם טוענים כי מדובר בטעות, משום שהם "צידונים" לפי מוצאם (כלומר, כנענים) ורק בשל מגפות שפקדו את הארץ בעבר, אבותיהם נתפסו "לאמונה טפלה עתיקה" והחליטו לשמור את השבת היהודית ולבנות להם בית מקדש על הר גריזים "לאל האלמוני". השומרונים מסכימים כי אנטיוכוס "מתייחס אל היהודים כראוי לרשעתם" ומבקשים שתופסק "הטלת האשמות שחלות על היהודים" וש"מקדש האל האלמוני" שלהם ייקרא על שם זאוס ההלני. בתשובה לפניית השומרונים, כתב אנטיוכוס לניקנור שמאחר ושליחיהם קבעו "שאין להם שום שייכות להאשמות שהוטחו כנגד היהודים" והם בוחרים "לחיות לפי מנהגי היוונים", הוא פוטר אותם אותם מההאשמות ומורה לקרוא את מקדשם על שם זאוס. יוספוס מוסיף כי אנטיוכוס שלח את ההוראות הללו לאפולוניוס בשנת 146 (בין אוקטובר 167 לאוקטובר 166 לפנה"ס). עם זאת, ישנם חוקרים הסבורים כי תעודה זאת אינה אותנטית.

בתלמודים ובמדרשים מתוארת גזרה שלא הייתה מקובלת בארץ ישראל עד אותה תקופה: זכות הלילה הראשון לנציב, שבה כל אישה, נמסרה בליל כלולותיה לאונס על ידי השליט.

השאלה המחקרית: הסיבות להטלת הגזרות

לא ברור מדוע ביקש אנטיוכוס להטיל את הגזרות האלה. הדת ההלניסטית הפוליתאיסטית הייתה סבלנית מטבעה ולא ידועים מקרים אחרים של כפייה דתית מצד שליטים הלניסטיים על נתיניהם. חוקרים רבים ניסו לתת תשובות שיכולות להסביר את התופעה המשונה.

רבים קושרים את הגזירות עם דמותו של המלך. עוד בעת העתיקה רבים תיארו את אנטיוכוס הרביעי בצורה שלילית ועמדו על אופיו האכזר. עם זאת, לא כל התיאורים הם לרעת אנטיוכוס. הוא ניסה לשקם את הממלכה הסלאוקית אחרי התבוסה הקשה שהנחילה לה הרפובליקה הרומית והצליח לשמור על הממלכה בזמן שלטונו. יתרה מכך, חלק מהגזרות, דוגמת הפולחן האלילי בירושלים לאו דווקא נבע מרוע. הענקת זכויות של פוליס לעיר שאוכלוסייתה אינה יוונית, הייתה פרס יקר ערך בממלכה הסלאוקית וייתכן שאנטיוכוס רצה דווקא להיטיב עם העיר, ופגיעתו בדת היהודית לא הייתה מכוונת.

חוקרים אחרים, שלא מקבלים את הטענה שכל האשמה תלויה באישיותו של אנטיוכוס, טוענים שהאשמה היא בדבקותו הרבה של אנטיוכוס בהלניזם. לדבריהם, ניסה אנטיוכוס להפיץ את התרבות ההלנית ה"נעלה" לעומת התרבות הברברית ה"נחותה". יש אחיזה במקורות גם לטענה זו. פוליביוס מספר על הסעד שהגיש ליוונים וגם מקורות אחרים נותנים תמונה של מלך התומך ברעיונות ההלניזם. היות שהיהודים דבקו במנהגיהם הישנים, החליט אנטיוכוס, לפי אותם חוקרים, לכפות עליהם את ההלניזם בכוח.

אף על פי שגישה זו נראית טובה, היא סובלת מקושי רב היות שההלניזציה הייתה פוליטית ולא תרבותית. בשום מקום אחר בממלכתו לא כפה אנטיוכוס את ההלניזם בכוח ולא "בדק בציציותיהם" של התושבים. יתרה מכך, הפצת ההלניזם והגשת הסעד ליוונים לא נעשו לשם שמיים. היו למעשים אלה מטרות פוליטיות מובהקות, ולא ברור כיצד המרדת פרובינציה שלמה על ידי גזירות קשות משרתת את האינטרסים האלה.

על פי חוקרים אחרים, הסיבה העיקרית לגזירות, היא השאיפה של המלך לאחד את ממלכתו, שסבלה מפיצול רב של עמים ושבטים שהרכיבו אותה. גם לגישה זו יש אחיזה במקורות העתיקים. נראה שצעדיו של אנטיוכוס היו מתונים בהתחלה. הוא בחר בזאוס, אל שהיה קל לזהותו עם אלים מקומיים רבים. חיזוק נוסף לטענה זו מצוי בעובדה שהלניזציה הייתה רק אחד המרכיבים ברפורמות פוליטיות מקיפות שקידם אנטיוכוס, שמטרתן הייתה שיקום מדינתו אחרי החורבן שהמיטו עליה הרומים.

בניגוד לאלה התולים את האשמה באנטיוכוס ובשאיפותיו, יש כאלה שלדבריהם הסיבה לגזרות הייתה פרי יוזמתם של המתיוונים ששאפו להגדיל את השפעתם בקהילה. עם זאת, לא מוצאת גרסה זו תמיכה מפורשת במקורות העתיקים.

כמו כן, ייתכן שהייתה סיבה אחרת לגזרות שלא קשורה לדת ולתרבות ואותה מביע אביגדור צ'ריקובר. ייתכן שהגזירות באו כעונש על מהומות יהודיות שפרצו ביהודה. בשנים 169 ו-168 לפנה"ס פתח אנטיוכוס במלחמה הקואלה-סורית השישית שבה כבש את מצרים, אך נאלץ להתפנות ממנה בגלל לחץ רומי.

בדרכו חזרה (168 לפנה"ס) שלח ידו באוצרות בית המקדש והחרים רכוש רב. מעשה זה היה הסיבה למהומות חמורות בכל רחבי יהודה, ורק קומץ אריסטוקרטים מתייוונים, בעיקר בני משפחת טוביה נותרו נאמנים לאנטיוכוס. בזיזת אוצרות בית המקדש לא היו הסיבה היחידה למהומות. גם הרפורמות ההלניסטיות, אף שבתחילה לא לבשו אופי דתי, לא היו מקובלות על שכבות רחבות של העם, ואלה רק חיכו להזדמנות להתמרד. בזיזת אוצרות המקדש על ידי אנטיוכוס ועל ידי מנילאוס היו העילה למרידות אלה, אך לא הסיבה היחידה.

אנטיוכוס ניסה לדכא את המהומות בכוח הזרוע, אך אירועים חשובים במקומות אחרים בממלכתו רחבת הידיים דרשו את נוכחותו. כתוצאה מכך, הוא לא הספיק לוודא שהמהומות הודברו סופית, והעביר את התפקיד לאפולוניוס, מפקד שכירי חרב פריגים. הנ"ל יסד בירושלים קאטויקיה – מושבת חיילים. הפירוש המעשי של הדבר הזה הוא החרמת רכוש תושבי העיר וגירושם.

כדרכו של כל מרד, הקנאים תפסו את המושכות. בגלל הצביון הדתי שהיה למעשהו של אפולוניוס עם חילול בית המקדש, עמדו בראש הקנאים קבוצות בעלות רגשות דתיים עזים. ייתכן שאנטיוכוס ראה בגישות הדתיות של הקנאים היהודים משום סכנה למשטרו ולמעמדו וביקש להשמיד את הדת היהודית. ייתכן שהגזירות של אנטיוכוס שפורסמו רק שנה לאחר פרוץ מהמהומות היו דרכו להעניש את המורדים ולהשמיד את הסיבה לקיומם ולא רק לכפות עליהם את הדת ההלניסטית.

נגד עמדה זו של צ'ריקובר שמקורה בשנות ה-50, קם מחקר חדש יותר המטיל ספק בעצם כינון קאטויקיה בירושלים. לדבריהם, היות שירושלים נהנתה כבר ממעמד של פוליס בשנת 175 לפנה"ס, לא הייתה סיבה מיוחדת לכונן בה מושבת חיילים שרק תחריף את הבעיות. כמו כן, כל המהלך נראה לא סביר לאור פירוש המקורות.

התגובות לגזירות

אין ספק שהיו יהודים רבים שנכנעו לגזירות. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של קידוש השם שלאחר מכן זכו לכינוי מרטיריות, בנצרות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

ראו גם

• אלעזר הזקן
• חנה ושבעת בניה
• גזירות אדריאנוס
• שעת השמד

לקריאה נוספת

• אביגדור צ'ריקובר, "גזרות אנטיוכוס ובעיותיהן", בתוך: אשכולות, קובץ א, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשי"ד, עמ' 86–109; א' צ'ריקובר, היהודים בעולם היווני־רומי, הוצאת מ' ניומן, תל אביב-ירושלים, תשל"ד, עמ' 156–180; אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 5, עמ' 62–81.
• רומן וילק, ולא זרקו אבן עליהם (חשמונאים א', ב', לו) סיני קג, תשמ"ט עמ' רלה-רלח
• בצלאל בר כוכבא, "גזרות הדת של אנטיוכוס אפיפנס כמציאות היסטורית", בתוך: תרביץ – רבעון למדעי היהדות, שנה פד, חוברת ג (תשע"ז), עמ' 295–344.

קישורים חיצוניים

• מידע על גזרות אנטיוכוס בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

גזרות אנטיוכוס33557345Q12404894