קהילת יהודי ורשה
קהילת יהודי ורשה היא הקהילה היהודית בעיר ורשה בפולין. תיעוד ראשון של התיישבות יהודית במקום היה כבר בתחילת המאה ה-15.[1][2] קהילת יהודי ורשה היא אחת מהקהילות היהודיות המוכרות והגדולות ביותר בעולם. במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה קהילת יהודי ורשה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה והשנייה בגדולה בעולם, אחרי יהדות ניו יורק.[3]
תולדות הקהילה
ראשית הקהילה
יהודים תועדו לראשונה בוורשה בספר מחוז צ'רסק בשנת 1414,[2] אך ככל הנראה ישבו כבר שם מסוף המאה ה-14.[1] בתיעוד מוזכר סכום כסף שהתקבל מיהודי מורשה.[2] באותה תקופה הקהילה היהודית בעיר הייתה קטנה מאוד, ובשנת 1421 היו בעיר עשרה יהודים בלבד.[2] היהודים התיישבו ברחוב זִ'ידוֹבְסְקַה, זכה לכינוי "רחוב היהודים",[2] ליהודים היה בית כנסת שנבנה מאבן, בית קברות ומקווה.[2] היהודים סבלו מעוינות תושבי המקום הבנדיקטינים וגורשו מהעיר בשנת 1483 בידי נסיך בולסלב.[2][1] על אף הגירוש, התיישבו היהודים ביישובים הסמוכים לורשה והגיעו אליה לצורכי עסקים.[1] הם שבו אליה בשנת 1486, שלוש שנים מאוחר יותר.[2]
התפתחות הקהילה
זיגמונט הראשון, מלך פולין אסר על היהודים לגור בורשה ובפרבריה.[2] שלושת המלכים הבאים (זיגמונט אוגוסט, סטפאן באטורי ויאן סובייסקי) אישרו גם הם את האיסור.[2] יהודים אחדים הורשו להתיישב בורשה על אף האיסור.[2] יהודים אלו היו פקידי מכס וגובי מיסים.[2] בשנות ה-70 של המאה ה-16 חוקק חוק שהתיר ליהודים לבקר ולסחור בעיר בתקופה הסיים (הפרלמנט הפולני).[1][2] החוק חוקק בידי המלך זיגמונט אוגוסט.[2] החל מהמאה ה-17 החלו היהודים להתיישב באחוזות אצילי ורשה.[2] הם עסקו במסחר, מלאכה, אומנות וייצור אלכוהול.[2] תחת שלטונו של סטניסלאב לשצ'ינסקי, מלך פולין גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר.[2] בשנת 1764 היו בעיר 2,519 יהודים ובשנת 1778 גדל המספר ל-3,512.[2] בשנת 1780 הותרה הקמתו של בית קברות ברובע פראגה, אשר בו נוסדה קהילה יהודית ב-1775, עם ביטולו של צו האי-סובלנות ליהודים ברובע.[2] יהודי הקהילה עסקו בטווית ותפירת בגדים, בצורפות, בשענות, בנגינה ובניהול בתי מרזח.[2] בחלוקת פולין השלישית שהתרחשה בשנת 1796 עברה ורשה לשלטון פרוסיה.[1][2] רשויות השלטון החדש הסדירו את שהייתם של היהודים בעיר והפכו אותה לחוקית.[2] השלטון המקומי לא קיבל את ההחלטה והתנגד לה.[2] רק בשנת 1808 הכירה מועצת העיר בקהילה היהודית כחוקית.[2] בשנים אלו הקהילה היהודית בעיר גדלה בהתמדה: בשנת 1797 היו בעיר 7,688 יהודים ובשנת 1804 גדלה האוכלוסייה ל-11,630 יהודים, שהיוו למעלה מ-17% מכלל האוכלוסייה.[1] בשנת 1910 התגוררו בורשה יותר מ-300 אלף יהודים.[3] באותה תקופה פעלו בעיר מפלגות ציוניות, חרדיות וקומוניסטיות.[3]
במלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה נגרם נזק כבד לקהילת יהודי ורשה.[3] צבא האימפריה הרוסית עשה ביהודים פוגרומים במהלך נסיגתו מורשה, בעוד צבא גרמניה ניצל אותם מבחינה כלכלית.[3]
בין מלחמות העולם
בתום מלחמת העולם הראשונה (1918) זכתה פולין בעצמאות והוקמה הרפובליקה הפולנית השנייה. ורשה הפכה לבירת המדינה. ב-1920 התקיימה מלחמה בין פולין לברית המועצות. הצבא הסובייטי הגיעה עד פרבריה המזרחיים של העיר אך נעצר על ידי הצבא הפולני. בתקופה שלאחר המלחמות העיר חוותה פריחה כלכלית אשר היטיבה גם עם הקהילה היהודית. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה כ-350,000 נפש, אשר היוו כ-30% מכלל תושבי העיר. רובם הגדול התגורר במרכז העיר בשכונת מוראנוב (Muranow), שם היו משרדי הקהילה ומוסדות דת ותרבות יהודיים, כגון בתי כנסת, בתי חולים, בתי יתומים, ותיאטרון וכן בתי עסק, חנויות ומפעלים רבים בבעלות יהודית. ריכוז נוסף של יהודים היה בשכונת פראגה בצד המזרחי של נהר ויסלה.
בתקופה זו עסקו מרבית היהודים בתעשייה ומלאכה. חלק גדול נוסף עסק במסחר וחלק קטן יותר עבד במקצועות חופשיים.[3] היהודים החלו להשתלב בחברה הפולנית ורבים אף שירתו בצבא הפולני. בשנות ה-30 ובפרט לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה גברה בורשה פעילותן של תנועות ציוניות וביניהם תנועת בית"ר. בתקופה זו פעל בורשה זאב ז'בוטינסקי. ב-1936 הוא נפגש עם יוזף בק, שר החוץ הפולני, במטרה לקדם את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים בארץ ישראל בתוך 10 שנים, כאשר מחצית מהם יבואו מפולין. בק התייחס באהדה לרעיון וראה בו הזדמנות להפטר מהיהודים בפולין, שאותם החשיב כ"מיותרים". ב-1938 התקיימה בורשה הועידה העולמית השלישית של תנועת בית"ר. יהודים רבים מפולין ומורשה עלו לארץ ישראל בתקופה זו, חלקם באופן לגאלי וחלקם בעלייה בלתי לגאלית. בשנים 1933–1938 פעלה אונית הנוסעים פולוניה בקו לנמלי חיפה ותל אביב והובילה כ-200,000 עולים מפולין לארץ ישראל. בכמה הפלגות היא נוצלה על ידי ארגון ההגנה להברחת נשק שנרכש בפולין.
גורל יהודי הקהילה בשואה
כיבוש האזור והשפעותיו על הקהילה
ערך מורחב – הפלישה לפולין
ב-1 בספטמבר 1939 הסתערו גייסותיה של גרמניה הנאצית על גבולה המערבי של פולין.[3] תוך ימים אחדים ורשה הייתה נתונה תחת מצור.[3] כוחות ארטילריה ואוויר מוטטו את קווי ההגנה הפולנים, אשר היו בעלי ציוד מיושן. חיל הפרשים הפולני לא היווה מכשול משמעותי עבורם. תוך מספר ימים התפרסו הכוחות הגרמניים ממערב לנהר בוג, והחלו להפציץ מן האוויר את ורשה. ב-7 בספטמבר הגיעו יחידות רגליות גרמניות למבואותיה של העיר. עוד לפני שכותרה סופית, נמלטה ממשלת פולין לרומניה. ורשה התקשתה לעמוד מול המצור שהושם עליה; לא היה בה מלאי מזון, ציוד ותרופות, וגם לא מקלטים לכל תושביה. למרות זאת הצליחה העיר להחזיק מעמד - כאשר כ-300,000 היהודים שבה פועלים גם כן להגנתה - במשך שלושה שבועות (זמן רב יותר מכל ערי הבירה האחרות שכבשו הנאצים במלחמת העולם השנייה), עד אשר נפלה. ב-28 בספטמבר החליט ראש העיר סטאז'ינסקי על כניעת העיר.[3] ב-2 באוקטובר קיים צבא גרמניה הנאצית מצעד ניצחון ברחובות העיר.
לאחר כיבוש פולין חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. מיד לאחר הכיבוש הם רצחו כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו, והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח. חמור מכל היה יחסם כלפי היהודים בפולין.
הקמת הגטו
- ערך מורחב – גטו ורשה
יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, אשר כללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים. ליודנראט נמסר כי תפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר.
ב-4 בנובמבר העבירה המחלקה לעניינים יהודיים בגסטאפו הוראה לכינוס היודנראט כי יש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". האזור היהודי, להלן הגטו, הקיף את הרחובות: ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. הוטל על ראשי היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא - יוצאו 24 סגניהם להורג. משלחת של נציגי היודנראט בה היו חברים בין השאר אדם צ'רניאקוב וד"ר אברהם ווייס (שהיה הדובר בשל שליטתו בגרמנית), נשלחה למושל הצבאי של ורשה, גנרל פון נוימן-נוירודה כדי להתלונן על הפקודה של הגסטפו. המושל הצבאי, שלא עודכן מראש על הפקודה של הגסטפו, הורה על הקפאת הפקודה, והקמת הגטו נדחתה בחודשים רבים.[4]
ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו כ-180,000 יהודים, שהצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ועשרות אלפי בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.
הגטו נתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה.[5] לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
הגטו חולק לשני חלקים: הגטו הקטן, בו בדרך כלל התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה, שהיה בחלק "הארי". בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים.
בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה, הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט), שכונה גם "המשטרה היהודית", שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק בחסות היודנראט; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות.
בגטו פעלו גם מפעלי תעשייה צבאית לצורכי הצבא הגרמני, בהם בית החרושת שולץ וטובנס, שבשנת 1942 העסיקו יחד כ-18,000 יהודים.
הרעב והצפיפות בגטו הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 184 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים ונוצרים ממוצא יהודי, שחוקי הגזע חלו לגביהם: בגטו פעלו תחילה שלוש ואחר כך שתי כנסיות קתוליות, עבור יותר מ-5,000 בני דתן שנאסרו בתוכו.[6] היו בגטו גם יהודים שגורשו מגרמניה.
בגטו הוקמה מחלקת בריאות, שהפעילה מוסדות שירות רפואי לצורכי אשפוז, מרפאות אמבולטוריות, וטיפול נרחב למניעה. במסגרת זו הוקמו שישה מרכזי בריאות לשירות של כחצי מיליון יהודי הגטו. מאמצים רבים הוקדשו לתפעול שני בתי חולים, למבוגרים ולילדים, במבנים שונים שאותרו והותאמו לצורך כך. כמו כן הופעלו מרפאות מקצועיות בכל שטחי הרפואה, ועדות תברואה, קבוצות חיטוי, בתי מרחץ, בתי בידוד לנגועים במחלות מידבקות, ארגון ללוחמה בשחפת, מחלקה למאבק במגפות, תחנת עזרה ראשונה, בתי מרקחת, מעבדה כימית, מעבדה בקטריולוגית ועוד.[7] בגטו אף פעל בית ספר מחתרתי לרפואה.
השמדת הקהילה
- ערך מורחב – האקציה הגדולה
ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב 1942, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים, הועלו על כלי רכב והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי הגטו. לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים ונשים למחנה ההשמדה טרבלינקה.
עד לאותו יום, לא משנה עד כמה החיים היו קשים, יושבי הגטו הרגישו שחיי היומיום שלהם, יסודות הקיום שלהם, נתלו על משהו יציב ועמיד... ב-18 באפריל הבסיס עצמו של חיי הגטו נע מתחת לרגליהם של האנשים... כעת כולם כבר הבינו שהגטו עתיד להיחרב, אך איש עדיין לא הבין שכל יושבי הגטו נידונו למוות
נתונים דמוגרפיים
| שנה | מספר חברי הקהילה | אחוז חברי הקהילה מכלל האוכלוסייה בעיר |
|---|---|---|
| 1421 | 10[2] | לא ידוע |
| 1764 | 2,519[2] | לא ידוע |
| 1765 | 2,500[1] | לא ידוע |
| 1778 | 3,512[2] | לא ידוע |
| 1795 | 6,750[1] | לא ידוע |
| 1797 | 7,688[1] | לא ידוע |
| 1799 | 9,200[2] | 10%[2] |
| 1804 | 11,630[1] | למעלה מ-17%[1] |
| 1918 | 320,000[3] | 42%[3] |
| 1939 | 378,000[3] | 29%[3] |
בתי כנסת
-
בית הכנסת וונטזר
-
בית כנסת פלנסיה
ראו גם
לקריאה נוספת
- פ' לחובר, ורשה, בתוך: קהלות ישראל שנחרבו : הרצאות פומביות על הריסות הגולה שנערכו באוניברסיטה העברית בירושלים בקיץ תש"ג, תל-אביב תש"ד. עמ' 66–79.
קישורים חיצוניים
- קהילת יהודי ורשה, בית התפוצות
- ורשה (Warsaw), המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 קהילת יהודי ורשה, באתר בית התפוצות
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 2.27 2.28 היסטוריה, באתר שטעטל וירטואלית
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 ורשה (Warsaw), באתר המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם
- ^ ישראל גוטמן, יהודי ורשה 1939 - 1943 עמ' 102. הוצאת יד ושם, ירושלים
- ^ על הליכי ההכרזה על סגירת הגטו ועל בנייתה של חומת גטו ורשה, באתר יד ושם
- ^ על פולנים נוצרים בגטו ורשה ראו: Peter Florian Dembowski, Christians in the Warsaw Ghetto: an Epitaph For the Unremembered, University of Notre Dame Press, 2005
- ^ ד"ר מרים עופר, "רפואה יהודית בגטו - נר בימי האפלה", גליליאו (כתב עת), גיליון 176, אפריל 2013, עמ' 40-47.
33093430קהילת יהודי ורשה