המלחמה הפולנית-סובייטית
 | ||||||||||||||||||
| כוחות פולנים במגננה ב-1920 ליד מילוסנה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | פברואר 1919 – מרץ 1921 (כשנתיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פולין | |||||||||||||||||
| תוצאה | הסכם ריגה (ראו: תוצאות המלחמה) | |||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | אוקראינה נכנסה לתחום השפעה סובייטי; מערב בלארוס סופחה לפולין | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
המלחמה הפולנית-סובייטית התרחשה בין פברואר 1919 למרץ 1921. מלחמה זו קבעה את גבולותיה המזרחיים של פולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
היה זה מאבק מזוין בין שתי מדינות שקמו זה עתה: רוסיה הסובייטית והרפובליקה הפולנית השנייה. ברקע הדברים היה רצונה של פולין להשיג את חבלי הארץ שאיבדה בחלוקתה בסוף המאה ה-18 וניסיון הבולשביקים להחזיר לידיהם חבלי ארץ שאבדו לאימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה. עמוק יותר היה השסע האידאולוגי, כאשר בעלות הברית המערביות והעולם כולו ראו בפולין של פילסודסקי משום מחסום בפני ההשפעה הבולשביקית, ופילסודסקי ראה עצמו בחזונו בראש קונפדרציה סלאבית הכוללת את פולין, ליטא, אוקראינה ובלארוס, בעוד לנין ראה בפולין ראש גשר להתפשטות המהפכה הקומוניסטית לתוככי אירופה, ובמיוחד להתחברות אל הפרולטריון הגרמני התוסס והמרדני.
הגבולות בין פולין ורוסיה הסובייטית לא הוגדרו במדויק בהסכם ורסאי, והמצב הכאוטי שהביאה עמה המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה שבעקבותיה, כמו גם הנסיגה הגרמנית מחבלי הארץ שהחזיקה גרמניה במזרח, גרמו לבלבול נוסף.
בשנת 1919 החזיקו הפולנים ברוב שטחי המחלוקת. תקריות גבול זעירות החריפו לכלל לוחמה גלויה בעקבות ניסיונו של פילסודסקי לנצל את חולשת הרוסים ולפלוש לאוקראינה בתחילת 1920. באזור קייב נתקל פילסודסקי בהתנגדותו של הצבא האדום ונהדף עד לבירתו, ורשה. בינתיים הגיעו חיילים מערביים מגבולות גרמניה על מנת לסייע לפולנים ולהדוף את האיום הבולשביקי. כוחות צרפתיים, ובהם קצין צעיר בשם שארל דה גול, סייעו לארגן את הצבא הפולני על פי קווים מערביים ולשפר את חימושו, אימונו והלוגיסטיקה שלו. על הכוחות הצרפתיים פיקד הגנרל מקסים וייגאן, שלימים יעמוד בראש הצבא הצרפתי המובס במלחמת העולם השנייה. אף שבמהלך חודשי הקיץ נראתה נפילת ורשה ודאית, הצליחו כוחות פולין להשיג ניצחון מפתיע ומכריע באוגוסט, והחלו בהתקדמות מזרחה, עד להשגת הפסקת אש באוקטובר 1920. הסכם ריגה, שנחתם בריגה במרץ 1921 סיים את המלחמה, קבע את גבולה המזרחי של פולין וחילק את שטחי המריבה בין פולין ובין ברית המועצות.
שני הצדדים טענו לניצחון: פולין טענה כי הגנה על קיומה בפני התקפה שמטרתה להשמידה ולהפוך אותה לחלק מברית המועצות, כאשר ברית המועצות התגאתה בהדיפת הפולנים מקייב, אשר נחשבה על ידם כחלק מן ההתערבות הזרה במלחמת האזרחים ברוסיה.
שמות המלחמה ותאריכיה
יש המתייחסים למלחמה זו כאל "המלחמה הפולנית-סובייטית". זהו השם הנפוץ ביותר, אך יש בו אלמנט מטעה, מכיוון שהמונח "סובייטי" מתייחס בדרך כלל לברית המועצות אשר קמה באופן רשמי רק בדצמבר 1922. שמות אחרים הם "מלחמת פולין – רוסיה 1919 – 1921", "המלחמה הפולנית בולשביקית", "מלחמת 1920", ואילו היסטוריונים סובייטיים מתייחסים למלחמה זו כ"מלחמה כנגד פולין הלבנה", או כ"מלחמה כנגד ההתערבות הזרה" או אף כחלק ממלחמת האזרחים ברוסיה.
מחלוקת נוספת קיימת סביב תאריכי המלחמה. יש הטוענים שהמלחמה החלה במתקפה הפולנית על אוקראינה באפריל 1920, אחרים רואים באירועי הגבול ב-1919 חלק בלתי נפרד מן המלחמה. ברור כי הצדדים הבינו כי הם נתונים במלחמה רק בשנת 1920, אך אירועי 1919 הובילו באופן בלתי נמנע להתפרצות האלימה בשנת 1920.
הקדמה למלחמה
בשנת 1918 עם סיום מלחמת העולם הראשונה השתנתה מפת מזרח אירופה מן הקצה אל הקצה. תבוסתה של גרמניה הביאה לכישלון הניסיון ליצור מדינות חסות עם ממשלת בובות במזרח אירופה, ואילו רוסיה שקעה במלחמת אזרחים. המדינות החדשות שקמו באזור זה ראו הזדמנות לקבלת עצמאות של ממש, ולא היו מוכנות לוותר עליה בקלות. בה בעת ראתה רוסיה בשטחים אלו חבלי ארץ המורדים בשלטון הרוסי המרכזי, אך הייתה חסרת כל יכולת להתערב.
הצלחת המרידה הפולנית ב-1918 העניקה לפולין את העצמאות שאיבדה בשנת 1795. הרפובליקה הפולנית השנייה הייתה לעובדה קיימת, והמשימה הראשונה שעמדה בפני המדינה הצעירה הייתה קביעת גבולותיה אל מול אדוניה לשעבר רוסיה, גרמניה והאימפריה האוסטרו הונגרית.
הפוליטיקה הפולנית הייתה נתונה להשפעתו של המדינאי והמצביא יוזף פילסודסקי אשר ראה בחזונו קונפדרציה סלאבית, כפי שהתקימה בראשית העת החדשה בעת איחוד פולין עם ליטא. לפי החזון הפולני, הקונפדרציה בראשותה אמורה הייתה לכלול את ליטא, אוקראינה ומדינות אחרות במרכז אירופה ומזרחה, ולהוות מחסום אל מול כוונות ההתפשטות הבולשביקיות מערבה או התפשטות האימפריה הגרמנית מזרחה. שבהן ראה פילסודסקי משום המשך לאימפריאליזם הרוסי של ימי הצאר, או הגרמני. פילסודסקי טען: "שלא תוכל להיות פולין עצמאית ללא עצמאותה של אוקראינה", אבל פילסודסקי היה מעוניין יותר בפירוק אוקראינה מידיה של האימפריה הרוסית מאשר לרווחת האוקראינים. כוחות פולנים נשלחו אל המזרח, אך לפילסודסקי לא הייתה כל כוונה להצטרף אל מדינות המערב בהתערבות במלחמת האזרחים ברוסיה, או לכבוש חלקים מרוסיה עצמה.
המלחמה הפולנית-סובייטית הייתה, אם כן, יותר תקרית שהחריפה ללא כוונת מכוון, מאשר מלחמה מתוכננת מראש. בתוהו ובוהו ששרר באזור במהלך 1919 אין זה סביר כי מי מן המעורבים, הן ברוסיה והן בפולין, תכנן מלחמה רבתי. פולין, שאדמתה הייתה לשטח קרבות בין האימפריות היריבות במלחמת העולם הראשונה, הייתה בלתי יציבה מבחינה פוליטית, ומעורבת בסכסוכי גבול עם גרמניה סביב שאלת הבעלות על שלזיה, וצ'כוסלובקיה סביב מעמד העיר צ'שין, ואילו מעייניהם של המהפכנים הבולשביקים ששלטו עתה ברוסיה היו נתונים לבעיות הפנים, ההתמודדות עם הקונטר רבולוציונרים, והתערבות הצבאות הזרים.
כל אלו החלו להשתנות בסוף שנת 1919, כאשר לנין, מנהיגה הקומוניסטי החדש של רוסיה, החל לגלות אופטימיות לאחר ניצחונות הצבא האדום על יריביו מבית ובעלי בריתם המערביים. לנין סבר כי התהליך ההיסטורי יוביל למרידת הפרולטריון בכל המדינות, וכי המהפכה הרוסית היא שלב מעבר בין מדינת הלאום למדינת הפועלים העולמית. הדחף המרכזי למלחמה עם פולין, מצד לנין, היה הכוונה ליצור רצף טריטוריאלי בין פועלי רוסיה ואחיהם במערב, ובמיוחד בגרמניה, שהייתה נתונה אז בחבלי יצירת רפובליקת ויימאר, שלוו בהתפרצויות של קומוניזם מהפכני.
מתקפה סובייטית אל תוככי פולין תהיה ההזדמנות לחדור אל אירופה גופא, ולכפות על היבשת הנתונה בתהליך השינוי שלאחר מלחמת העולם הראשונה את המהפכה הקומוניסטית בנוסחה הבולשביקי. לא הייתה כוונה בולשביקית לכבוש את אירופה בכוח כי אם לעורר תסיסה מהפכנית בארצות אחרות באופן עקיף, ובמילותיו של המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי "אל המערב – על גופתה של פולין הלבנה עוברת הדרך אל המהפכה המתמדת. צעדו אל וילנה, מינסק וורשה!". נתונים בהלך רוח זה, לא ציפו הרוסים להתנגדות כלשהי מצדם של הפולנים. תקריות הגבול הראשונות בין הפולנים והרוסים אירעו עוד בפברואר 1919, אך חלפה שנה בטרם הבינו הצדדים כי הם נתונים במלחמה של ממש.
המערכה
1919
התוהו ובוהו באירופה המזרחית
ב-1918 החל הצבא הגרמני במזרח בנסיגתו מערבה. שטחים שנטשו מעצמות המרכז הפכו לשדה קרב בין גורמים מקומיים – ממשלות בובה שנוצרו על ידי גרמניה, ממשלות אחרות ותנועות לשחרור לאומי שקמו לאחר הנסיגה הגרמנית, והבולשביקים, אשר קיוו לצרף את הטריטוריות החדשות לשטחם. רבות מקבוצות אלו התפלגו, שבו והתחברו, התמזגו עם אחרות, יצרו בריתות קצרות מועד, ובאופן כללי נלחמו זו בזו ללא הרף. היה זה המצב בכל מזרח אירופה.
ב-18 בנובמבר 1918 פקד לנין על הצבא האדום לפנות מערבה בעקבות הצבא הגרמני הנסוג, במטרה לשטוף את אירופה המזרחית והמרכזית, ולהקים בשטחים החדשים ממשלות קומוניסטיות, וכן לתמוך במהפכות קומוניסטיות בגרמניה ובאוסטריה הונגריה. בתחילת 1919 פרצה לוחמה כמעט במקרה ללא כל פקודה מן הממשלות המרכזיות, כאשר מיליציות פולניות עצמאיות בווילנה התנגשו עם כוחות בולשביקיים, במטרה לתפוס את שטחה של ליטא המרכזית. לבסוף דיכאו הכוחות הסובייטיים המאורגנים יותר את המיליציות הפולניות וגירשו את הלוחמים הפולנים מערבה.
באביב 1919 יצר הגיוס הכללי הרוסי צבא אדום בן 2,300,000 חיילים, אך רובם עסקו במלחמה כנגד ה"לבנים", ולא יכלו להגיע להישגים בסכסוכים עם המדינות שמחוץ לרוסיה. בספטמבר 1919 היה הצבא הפולני בן 540,000 חיילים, מתוכם הוקצו כ-230,000 חייל לגיזרה המזרחית.
בפברואר 1919 היו בגיזרה המזרחית רק כוחות פולנים קטנים. ב-14 בפברואר הפולנים תפסו עמדות בקו קוברין, פרוז'ני, והנהרות זלויאנקה וניימן. בתאריך זה נוצר מגע ראשון עם היחידות הקדמיות של הצבא האדום, והחלה להיווצר חזית לאורך הגבול עם ליטא, בלארוס ואוקראינה.
תחילתה של המפולת: העימותים הראשונים
העימות המזוין הראשון אירע ב-14 בפברואר כאשר לוחמה החלה ליד העיירה מניביצ'ה בבלארוס. בסוף פברואר המתקפה הסובייטית נעצרה. הכוחות הפולנים והסובייטיים נלחמו בנפרד אף בכוחות לאומניים אוקראינים, וחוסר שקט החל במדינות הבלטיות שחייב את תשומת לבם.
במקביל, נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה. בתחילת הקיץ של 1920 השיגו הלבנים יתרון, וכוחות בפיקודו של פיוטר וראנגל צעדו לעבר מוסקבה. פילסודסקי ראה בבולשביקים איום קטן ביחס למתחריהם הלבנים, המוכרים לו מימי האימפריאליזם הרוסי, ונראה כי פחות נטו לאהדה לתנועה הלאומית הפולנית, כאשר הבולשביקים הצהירו כי אינם מכירים בהסכמים הבינלאומיים שהביאו לחלוקת פולין בסוף המאה ה-18.
בתחילת מרץ 1919 פתחו יחידות פולניות במתקפה וחצו את נהר הניימן תוך שהם כובשים את פינסק ומגיעים למבואות לידא. הרוסים והפולנים החלו במתקפה בערך באותו הזמן באפריל, ומספר גדל והולך של כוחות זרם לאזור. באפריל כבשו הבולשביקים את גרודנו ווילנה, אך באותו החודש נהדפו על ידי מתקפת נגד פולנית. הצבא הפולני, שאך עתה נוסד, הוכיח עצמו כיריב קשוח בהרבה ממה שהניחו הרוסים בתחילה. מחוסר יכולת להשיג את מטרותיהם, ועקב התקפות של הרוסים הלבנים בעורפם, נסוגו חיילי הצבא האדום מעמדותיהם, על מנת להתארגן מחדש.
הפולנים שבו וכבשו את וילנה ב-19 באפריל והמשיכו בהתקדמות איטית אך בטוחה מזרחה. ב-2 באוקטובר הגיעו הכוחות הפולנים לנהר דווינה המערבית. בתחילת 1920, ניתן היה לומר כי המתקפה הפולנית השיגה את יעדיה. קרבות פזורים פרצו עם יחידות הצבא האדום, אך הצבא האדום כגוף מאורגן היה עסוק מדי במלחמתו ברוסים הלבנים, ועסק בעיקר בנסיגה לאורך כל החזית המערבית, מלטביה ועד לצפון אוקראינה.
החזית הדיפלומטית
ב-1919 נערכו מספר ניסיונות להשיג הסכם שלום על ידי גופים פולנים ורוסים שונים, אך ללא כל הצלחה. בינתיים, החריפו היחסים בין פולין וליטא כאשר פוליטיקאים פולנים סירבו לדרישה הליטאית לעצמאות מלאה ולדרישות הטריטוריאליות הליטאיות, במיוחד בכל הנוגע לעיר וילנה: הבירה הליטאית ההיסטורית, הייתה מיושבת ברוב אתני פולני, עובדה שיצרה מחסום בלתי עביר בשיחות בין הצדדים. הנושאים ונותנים הפולנים הגיעו לכדי הסכמה עם לטביה בתחילת 1920, ועד מהרה לחמו הצדדים זה לצד זה כנגד הבולשביקים. ההצלחה העיקרית של הפולנים הייתה בחתימת ברית צבאית עם "הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סימון פטליורה. לאחר תבוסתו של פטליורה לצבא האדום מצא זה מקלט מדיני בפולין, ועמד בראש צבא אוקראיני שפעל לצד הפולנים. המלחמה הפולנית אוקראינית תמה ביולי 1919 ומספטמבר ואילך לחמו האוקראינים לצד הפולנים במלחמתם בבולשביקים.
1920
הכוחות היריבים
עם תחילת 1920 הייתה ידם של הסובייטים על העליונה במלחמתם כנגד דניקין, והסכם שלום נחתם בינם ובין לטביה ואסטוניה. החזית הפולנית הפכה לזירת המערכה העיקרית, והצבא האדום היה יכול להפנות לחזית זו את עיקר משאביו. בינואר 1920 ריכז הצבא האדום כוח של 700,000 חיילים ליד הנהר ברזינה ובבלארוס. במהלך 1920, כמעט 800,000 חיילי הצבא האדום נשלחו למלחמה עם פולין, מתוכם כ־402,000 נשלחו לחזית המערבית, ו-355,000 לדרום מערב באזור גליציה. הסובייטים החזיקו בציוד רב, העדיף מבחינות רבות על הציוד הפולני.
המפקדים הבולשביקים שאמורים היו לעמוד בראש המתקפה כללו את מיכאיל טוכאצ'בסקי, מפקדה החדש של החזית המערבית, אלכסנדר יגורוב וסטלין.
הצבא הפולני הורכב מחיילים ששירתו בצבאות השונים של המדינות שחילקו ביניהן את פולין, וכן ממתנדבים ומגויסים חדשים ובלתי מנוסים. הלוגיסטיקה של הפולנים הייתה גרועה, והסתמכה על ציוד שנותר ממלחמת העולם הראשונה ונתפס על ידי הפולנים בעת נסיגת הצבאות. הצבא הפולני הפעיל תותחים שיוצרו בחמש מדינות, רובים שיוצרו בשש מדינות, ולכל דגם היה סוג חימוש שונה משלו. הכוחות הפולנים התעצמו מ 100,000 איש ב-1918 לכלל 500,000 בתחילת 1920. ב-20 באוגוסט 1920 עמד כוחו של הצבא הפולני על 737,000 חיילים, כך שהצבאות הלוחמים היו מאוזנים מבחינה מספרית.
המודיעין הפולני היה ער לתוכניות המתקפה הרוסיות, אך הפיקוד הפולני העליון החליט להקדים ולתקוף בטרם יתקפו הבולשביקים. מטרת המתקפה הייתה להדביר את הצבא האדום בגזרה הדרומית, באזור קייב, ולייסד ממשלה ידידותית באוקראינה.
הגלגל מתהפך: מבצע קייב
עד לחודש אפריל התקדמו הכוחות הפולנים באיטיות ובבטחה מזרחה. הממשלה הלטבית החדשה ביקשה מהפולנים עזרה בכיבוש דינבורג, אשר נתפסה בינואר לאחר לחימה עזה ונמסרה לידי הלטבים, שראו בפולנים משחררים. במרץ הצליחו הכוחות הפולנים להחדיר טריז בין הכוחות הסובייטים בצפון (בבלארוס) ובדרום (אוקראינה).
ב-24 באפריל החלו הפולנים במתקפה העיקרית, מבצע קייב, במטרה ליצור מדינה אוקראינית עצמאית שתשתתף בחזונו של פילסודסקי בדבר פדרציה סלבית אל מול רוסיה הסובייטית. פולין נעזרה בחייליו של פטליורה.
הארמייה הפולנית השלישית גברה בקלות על הצבא האדום בגבולות אוקראינה. הכוח האוקראיני-פולני המשולב כבש את קייב ב-7 במאי, ונתקל רק בהתנגדות סמלית. אך עד מהרה נתקלו הפולנים במתקפת נגד סובייטית. הפולנים הצליחו לעצור את ההתקדמות הסובייטית, אך לא הצליחו להמשיך במתקפתם כמתוכנן. בצפון היה מצבם של הפולנים חמור בהרבה. הארמייה הפולנית הראשונה הובסה, ונאלצה לסגת, כאשר בעקבותיה הארמייה ה-15 הסובייטית שכבשה את השטחים שבין נהר דווינה המערבית וברזינה. לקראת סוף מאי התייצבה החזית על נהר אוטה, והצדדים התכוננו לבאות.
ב-24 במאי נתקלו הכוחות הפולנים והאוקראינים בדרום בפעם הראשונה בארמיית הפרשים הראשונה של סמיון בודיוני. מתקפות חוזרות ונשנות של הפרשים של בודיוני שברו את קו החזית הפולני אוקראיני ב-5 ביוני וניתקו את קווי האספקה והתקשורת בעורף הכוחות הפולנים. ב-10 ביוני כבר היו הפולנים בנסיגה לאורך כל החזית. ב-13 ביוני נאלצו הפולנים לסגת מקייב ולמסרה לידי הבולשביקים.
שרשרת הניצחונות הבולשביקים
מפקד הארמייה השלישית הפולנית באוקראינה, הגנרל אדוארד רידז שמיגלי החליט לפרוץ לכיוון צפון מערב. הכוחות הפולנים באוקראינה הצליחו לבצע נסיגה מסודרת, ויחסית ללא נפגעים, אך לא הצליחו לתמוך באנשי החזית הצפונית ולחזק את עמדותיהם על נהר האוטה, לקראת הקרב המכריע הממשמש ובא.
בשל מחסור בכוח אדם, אוישה החזית בת מאתיים הקילומטרים בקו דק של מאה ועשרים אלף חיילים ולהם 460 קני ארטילריה, וללא כל עתודה אסטרטגית. גישה זו של "החזקת קו" הוכיחה את עצמה בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, כאשר הקו נתמך בכוח אדם מספיק, מקלעים וארטילריה. בחזית המזרחית של פולין, לא היה את כוח האדם והארטילריה, והלוחמים לא הספיקו להתבצר די הצורך.
אל מול החזית הפולנית בצפון המערב בלבד העמיד הגנרל מיכאיל טוכצ'בסקי 108,000 רגלים, 11,000 פרשים, 722 קני ארטילריה, ו 2,913 מקלעים. בכמה נקודות אסטרטגיות היה היחס ארבעה לאחד לטובת הרוסים.
טוכצ'בסקי הכה ב-4 ביולי לאורך הציר סמולנסק - ברסט ליטובסק. הוא חצה את נהרות האוטה והברזינה. במשך שלושה ימים נראה כי הקרב תלוי על בלימה, אך העדיפות המספרית הכריעה בסופו של דבר, והפולנים החלו בנסיגה ב-7 ביולי.
הפולנים נסוגו לקו של "חפירות גרמניות", קו שבוצר על ידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה ואשר נראה היה כי יהיה בידו לעצור את הרוסים המסתערים, אך יתרונם המספרי של הרוסים הכריע אף כאן. הכוחות הרוסיים הסתערו על אזור מבוצר פחות בקו והצליחו להבקיע בו פרצה. ב-14 ביולי נפלה וילנה לידי הרוסים, ובדרום, בגליציה, התקדמו פרשיו של סמיון בודיוני עמוק אל העורף הפולני, כבשו את ברודנו והגיעו למבואות לבוב וזאמושץ'. בשלב זה הסתבר לפולנים שמטרות הרוסים אינן מוגבלות להדיפתם אל הגבול. הסתבר כי עצם קיומה של פולין העצמאית נתון על הכף.
הכוחות הרוסיים דחפו קדימה בקצב של למעלה משלושים קילומטרים ביום. גרודנו בבלארוס נפלה ב-19 ביולי וב-1 באוגוסט נפלה ברסט ליטובסק. ניסיונות פולנים לעצור את התוקפים על נהר הבוג המערבי הצליחו לעצור את ההתקדמות הרוסית למשך שבוע. אחרי חציית נהר הנאריוב ב-2 באוגוסט היו יחידותיהם הקדמיות של הרוסים בצפון המערב רחוקות אך כמאה קילומטרים מורשה. החזית הדרום מערבית הרוסית הדפה את הפולנים אל מחוץ לאוקראינה, ועמדה על סף כיבוש לבוב, העיר הגדולה בדרום מזרח פולין, ומרכז תעשייתי חשוב. הדרך אל הבירה הפולנית הייתה עתה פתוחה. חמש ארמיות רוסיות התקרבו לוורשה מכל העברים.
הכוחות הפולנים בגליציה באזור לבוב ערכו מתקפת נגד שהיה בידה להאט את ההתקדמות הרוסית באזור זה. נסיגתם של הכוחות הפולנים בדרום נעצרה, אך המצב בסמוך לבירה היה חמור, ומנע את ההתקדמות הפולנית בדרום. תוכניות למתקפה שתנצל את ההצלחה בדרום עוכבו, וכל הכוחות הפנויים הופנו אל ורשה.
החזית הדיפלומטית, חלק שני: המשחק הפוליטי
כאשר פנה גלגל המלחמה כנגד פולין, נחלש כוחו הפוליטי של פילסודסקי. יריביו, לרבות רומן דמובסקי, הגיעו לעמדות כוח. עם זאת שמר פילסודסקי על כוחו בשורות הצבא, בעוד שכוחות הבולשביקים עולים על ורשה, והזירה הפוליטית הפולנית כמרקחה. בינתיים הקימו הבולשביקים ממשלת בובות פולנית, שכונתה "הועד המהפכני הפולני הזמני" ונוסדה ב-28 ביולי בביאליסטוק, ומיד החלה בהשגת השליטה באזורים שנכבשו על ידי הרוסים. לממשלה זו הייתה תמיכה מועטה בקרב הפולנים, והיא הצליחה לגייס למטרותיה רק את הבלארוסים והיהודים. בנוסף לכך האינטריגות הפוליטיות בין המפקדים הרוסים השונים החריפו ככל שניצחונם נראה ודאי.
דעת הקהל המערבית נטתה כנגד פולין. משקיפים חיצוניים רבים ציפו לנפילתה המהירה של פולין והפיכתה לרפובליקה נוספת בברית המועצות. ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' לחץ על פולין להגיע להסכם שלום על פי תנאי הרוסים. ב-6 באוגוסט 1920 פרסמה מפלגת הלייבור הבריטית כרוז המביע את תמיכת הפועלים בבריטניה ברוסים, ומכריז כי הפועלים הבריטים לא ייקחו חלק במלחמה לצד פולין. הסוציאליסטים הצרפתים, בעיתונם, "ל'הומניטה" הכריזו אף הם על תמיכתם ברוסים. פועלים גרמנים סירבו לסייע בהעברת משלוחים לפולין. אוסטריה, צ'כוסלובקיה וליטא נקטו עמדה אנטי פולנית מובהקת, וליטא אף שלחה חיילים לסיוע לרוסים במלחמתם. העמדה הליטאית הייתה מובנת על רקע השאיפות הפולניות לסיפוח וילנה למדינתם, ועל רקע העובדה כי הצבא האדום שהה על גבולות המדינה בכוח גדול.
בעלי הברית של הפולנים היו מעטים. צרפת המשיכה את מדיניותה כנגד הבולשביזם, עתה כאשר ה"לבנים" הובסו כמעט לחלוטין ברוסיה, נשלח כוח בן 400 חיילים, רובם קצינים, וחלקם "יועצים" בריטיים בפיקודו של פול פרוספר אנרי. המאמץ הצרפתי היה חיוני לשיפור הלוגיסטיקה של הצבא הפולני, אשר עד 1919 לא היה אחיד בארגונו ובציודו, שכן היה מורכב מלוחמים שלחמו בעבר בשורות צבאות שונים. בין הלוחמים הצרפתים היה נשיא צרפת לעתיד שארל דה גול אשר זכה לאות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "וירטוטי מיליטרי" על הצטיינותו בקרב. בנוסף ל"יועצים" הגיע מצרפת הצבא הכחול, קבוצה של צרפתים ממוצא פולני, ומתנדבים בינלאומיים, אשר שירתו בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. הקבוצה הייתה בפיקוד הגנרל הפולני יוזף הלר.
באמצע 1920 אף הגיעו לפולין יועצים צבאיים ממדינות שונות במערב, ביניהם מקסים וייגאן, שלישו לשעבר של המרשל פרדיננד פוש, מפקדו העליון של צבא מדינות ההסכמה, ולימים מפקדו של הצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה. אך יועצים אלו לא הביאו לתרומה מכרעת למערכה, וחוסר התקשורת שלהם עם מארחיהם הפולנים גרם לכך שתרומתם תהיה שולית, והפולנים זכו בניצחון בטרם יספיקו יועצים אלו לסייע להם. במשך שנים טיפח וייגאן את האגדה כאילו הייתה זו הגעתו ברגע האחרון אשר הביאה לניצחון בקרב.
הגלגל מתהפך: הנס על הוויסלה
ערך מורחב – קרב ורשה (1920)
ב-10 באוגוסט 1920 חצו יחידות פרשים רוסיות את נהר הוויסלה, במטרה לכבוש את ורשה ממערב, בעת שההתקפה העיקרית תגיע ממזרח, במעין תנועת מלקחיים. ב-13 באוגוסט נהדפה התקפה רוסית ראשונה. הארמייה הפולנית הראשונה הצליחה לעצור את המתקפה, ובעת ובעונה אחת לעצור מתקפה נוספת ברדזימין.
המפקד העליון הרוסי, טוכצ'בסקי, שחש כי הכול מתבצע על פי תוכניותיו, נפל למלכודת שטמן לו פילסודסקי. ההתקדמות הרוסית וחציית הויסלה מצפון הביאה את הרוסים לשטח בו לא היו כוחות פולניים משמעותיים. מצד שני, מדרום לוורשה, השאיר טוכצ'בסקי רק משמר אחורי סמלי ששימש כחוליה המקשרת בין הכוחות הרוסיים בחזית הצפון מערבית והחזית הדרום מערבית. גורם מכריע נוסף היה ניטרול הפרשים של בודיוני אשר ספגו מפלה בקרב על לבוב. טוכצ'בסקי הורה לבודיוני להתקדם צפונה לעבר ורשה ולובלין, אך בודיוני סירב פקודה, בשל יחסיו הגרועים עם טוכצ'בסקי, ואלכסנדר יגורוב, מפקד החזית הדרום מערבית. בנוסף לכך היו אלו תככיו של סטלין, הקומיסר הפוליטי הראשי של החזית הדרום מערבית, אשר השפיעו על בודיוני לסרב לפקודה. סטלין חפץ בניצחון אישי, ורצה להתרכז בכיבוש לבוב, אשר הייתה נתונה במצור, אך החזיקה מעמד בנחישות.
הארמייה החמישית הפולנית, בפיקודו של ולדיסלב שיקורסקי ביצעה התקפת נגד ב-14 באוגוסט. הארמייה ניצבה מול כוחות גדולים ממנה הן בכוח אדם והן בחימוש, אך שיקורסקי הצליח להדוף את הסובייטים ולהפוך את התקדמותם לנסיגה. עתה החלו הצבאות הפולנים להתקדם במהירות של 30 קילומטרים ביום, ועד מהרה התנפצו תקוות הרוסים לסגירת המלקחיים על הכוחות הפולניים בצפון. ב-16 באוגוסט הצטרפו "כוחות המילואים" של פילסודסקי למתקפה, והתקיפו בפער שבין החזיתות הרוסיות, תוך ניצול חולשת הכוחות שהקצה טוכצ'בסקי לאזור זה. הפולנים המשיכו במתקפה צפונה כאשר שתי ארמיות דולקות בעקבות האויב המופתע. הם הגיעו לעורפם של כוחות טוכצ'בסקי וב-18 באוגוסט הצליחו לכתר חלקים ניכרים מהם. רק בשלב זה הצליחו במפקדתו של טוכצ'בסקי במינסק, במרחק של 300 קילומטרים מורשה, לעמוד על ממדי התבוסה והורו לשארית הכוחות לסגת על מנת להתארגן בעורף. טוכצ'בסקי קיווה ליישר את הקו הקדמי, לעצור את המתקפה הפולנית, וליטול שוב את היוזמה הצבאית, אך פקודותיו כלל לא הגיעו אל הכוחות שבחזית.
הכוחות הסובייטים במרכז החזית הפכו לערבוביה בלתי מאורגנת. טוכצ'בסקי הורה על נסיגה כללית לכיוון נהר הבוג המערבי, אך איבד את הקשר עם רוב הכוחות שפעלו ליד ורשה. הצבאות נסוגו באופן בלתי מאורגן, תוך כדי פאניקה ואובדן שליטה. התבוסה הבולשביקית הייתה כה מפתיעה עד שאנשי פילסודסקי התייחסו אל הקרב מעתה ואילך כ"נס על הויסלה".
הארמייה של בודיוני זנחה את המצור על לבוב לקראת סוף אוגוסט, ונעה על מנת לסייע לצבאות הנסוגים בצפון. בקרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה הצבאית הובסו אנשי בודיוני ב"קרב קומרוב", ותפקידם במלחמה הסתיים.
נסיונותיו של טוכצ'בסקי לייצב קו הגנה על נהר הניימן נכשלו, ופרשיו של פילסודסקי חצו את הנהר.
באמצע אוקטובר היו אנשיו של פילסודסקי בערך בקווים מהם גורשו בשנה שלפני כן. הצבא האדום המותש שיווע להפסקת אש. פילסודסקי, אשר היה נתון ללחץ כבד ממדינות המערב, ואשר ממילא השיג את רוב יעדיו הצבאיים, הסכים להפסקת אש ב-12 באוקטובר, אשר נכנסה לתוקף ב-18 באוקטובר.
תוצאות המלחמה
לפי ההיסטוריון הבריטי א' ג' פ' טיילור, הייתה זו מלחמה שקבעה את מהלך ההיסטוריה האירופית בעשרים השנים הבאות. באופן בלתי מוצהר, וכמעט בלתי מודע, נטשו המנהיגים הסובייטיים את "המהפכה העולמית"[1]. התבוסה הבולשביקית במלחמה מנעה את פולין מלהפוך לרפובליקה סובייטית, וכמעט ודאי שמנעה מגרמניה גורל דומה.
הסכם ריגה נחתם בריגה ב-18 במרץ 1921 וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית. ליד שולחן הדיונים בריגה עמדה פולין תחת לחץ מדינות חבר הלאומים לותר על מרבית הישגיה הטריטוריאליים ולזנוח את חלומה להחייאת האיחוד הפולני ליטאי. ההסכם שנחתם בסופו של דבר העניק לפולין שטחים נרחבים, אם כי מצומצמים בהיקפם יחסית לשטחים בהם החזיק הצבא הפולני עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש. ההסכם חילק את אוקראינה ובלארוס בין הרוסים ובין הפולנים. חלומו של פילסודסקי להחייאת האיחוד הפולני-ליטאי רב העוצמה, ויצירת קונפדרציה סלאבית, לא התממש.
הסכם ריגה היווה הפרה של ההבנה בין פולין ו"הרפובליקה העממית האוקראינית" שהוקמה על ידי אנשי סימון פטליורה לפיה אף אחת מהן לא תגיע לשלום נפרד עם הרוסים. המיעוט האוקראיני הניכר בפולין חש כי פולין בגדה בבעלת בריתה האוקראינית, עובדה אותה ניצלה התעמולה הבולשביקית, ואשר גרמה לתסיסה ולמהומות אתניות בשנות השלושים.
ההצלחה הפולנית בשדה הקרב איפשרה לפולנים לתבוע את העיר וילנה, בה שלטה ממשלת בובות פולנית. "סיים" של תושבי "מרכז ליטא" הצביע ב-20 בפברואר 1922 על קיומו של משאל עם אשר העניק לפולין לגיטימציה לספח את וילנה ואת השטחים הסמוכים לה. הדבר גרם לקרע של ממש ביחסים בין ליטא ופולין, אשר לא התרפא למשך שנים רבות לאחר מכן.
הטקטיקה הצבאית בה נקטו הכוחות במלחמה זו השפיעה על חשיבתו הצבאית של שארל דה גול אשר הדריך את הכוחות הפולניים במספר קרבות. דה גול ושיקורסקי היו בין היחידים אשר הצליחו לחזות את מלחמות התנועה הממוכנות העתידיות. שניהם נכשלו בניסיון לשכנע את מדינותיהם ללמוד לקח זה. בתחילת מלחמת העולם השנייה יהיה גורלם לפקד על צבאותיהם הגולים של מדינותיהם. הלקח הצבאי שאותו למדו הפולנים מן המלחמה היה דווקא ההתרכזות ביחידות עלית של פרשים ניידים, שהפכו למיושנות בעידן הטנק והמטוס, דבר שתרם לתבוסתם במלחמת העולם השנייה.
בין החידושים הטכנולוגיים שזוהו עם המלחמה, היה אחד שעתיד להשפיע על תוצאות מלחמת העולם השנייה. פילסודסקי ואנשיו הצליחו "לשבור" את מערך תקשורת הרדיו של הרוסים, אשר הוצפן באמצעים פרימיטיביים. הישגיהם של הפולנים בשטח זה הביאו לידע שהצליח לשבור את מכונת האניגמה הגרמנית החל משנת 1932. הידע שצברו הפולנים בעניין זה נמסר לבעלי בריתם בבריטניה אשר במהלך מלחמת העולם השנייה נהנו מיתרון בתחום שבירת הצפנים במעבדותיהם בבלצ'לי פארק. לשבירת הקוד הגרמני הייתה חשיבות מכרעת בניצחון בעלות הברית במלחמה.
באוגוסט 1939 כרתה ברית המועצות את הסכם ריבנטרופ מולוטוב עם גרמניה הנאצית, וב-17 בספטמבר 1939 הצטרפה אל הנאצים בכיבושה של מזרח פולין, והחזירה לעצמה את כל השטחים שהיו שנויים במחלוקת במלחמה הפולנית-סובייטית. בסוף המלחמה המשיכה ברית המועצות להחזיק בשטחים אלו.
כל עוד הייתה פולין נתונה בשלטון קומוניסטי, עד שנת 1989 המעיטו המחנכים וההיסטוריונים הפולנים בחשיבות המלחמה. רק לאחרונה החלו הפולנים באופן גלוי להצביע על הישגיהם במלחמה זו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- המלחמה הפולנית-סובייטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Norman Davies, Foreword by A. J. P. Taylor, White eagle, red star: the Polish-Soviet war, 1919-20, Random House, 2011, עמ' xiii
36320586המלחמה הפולנית-סובייטית