כת הפרנקיסטים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דיוקן יעקב פרנק

כת הפרנקיסטים הייתה תנועה משיחית-שיקרית, שקמה במזרח אירופה ופעלה עד אמצע המאה ה-18, כהמשך לפעילותו של משיח השקר, שבתי צבי. הכת נוסדה על ידי יעקב פרנק ופעלה בעיקר באירופה וסחפה עמה חלקים בעולם היהודי.

היסטוריה

לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, שהכתה בתדהמה את העולם היהודי, רבים מהם זנחו את האמונה כי הוא המשיח, אך עם זאת היו שהמשיכו בדרכו, והתנצרו או התאסלמו בעקבותיו. למרות המאבק שניהלו היהודים נגדם, עדיין נותרו במזרח אירופה באותה תקופה גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים. במאה ה-18, הקים יעקב פרנק תנועה משיחית, שכונתה מאוחר יותר "כת הפרנקיסטים", ושסחפה עמה גרעינים שבתאיים.

יעקב פרנק נולד בשנת ה'תפ"ו בעיירה קורולובקה שבפודוליה. בצעירותו יצא לקונסטנטינופול ומשם לסלוניקי, שם נפגש פרנק עם בני כת הדונמה, שהייתה כת של שבתאים שקיבלו את האיסלם, פרנק השתכנע וחבר אליהם, ואף הוסמך על ידי מנהיגם קודם מותו לממשיכו[1].

החרמת הכת

בשנת ה'תקט"ו (1754) חזר לפולין, והתקהל במרחבים שונים בפולין וקיבץ עמו שבתאיים נסתרים, עמם הגיע ללנצקרון שבפודוליה, שם החלו לעקוב אחריהם הקהילה היהודית ולאחר שהתקהלו השבתאיים פעם נוספת באזורם, ערכה הקהילה היהודית גביית עדות על הנעשה בהתאספותם ובכ' בסיון ה'תקט"ז (1755), התאספו חברי הקלויז בברודי, בראשם גדול חכמי פולין באותה תקופה ואב"ד לבוב, רבי חיים רפפורט, והכריזו עליהם חרם[2].

שריפת התלמוד בקמניץ

תיאור מותו של דמבובסקי, לפי הגרסא שמת בעת שנסע מעל גשר שקרס
תיאור חוליו של הבישוף דמבובסקי בעת המשתה שערך לאחר הצלחתו בשריפת ספרי התלמוד, מתוך ספר השמוש, מאת רבי יעקב עמדין

בעקבות האירוע, נעצרו השבתאיים, אך שלטונות טורקיה פעלו לשחרור פרנק, שהיה אזרח טורקי. כאשר הבישוף דמבובסקי, שנודע כשונא יהודים, שמע על פרטי האירוע, לקח את יעקב פרנק תחת חסותו, וקבע ויכוח פומבי בין היהודים לבין כת הפרנקיסטים. הקהילה היהודית תחילה סירבה להשתתף בויכוח, אך לאחר שהבישוף הוציא צו חוקי לפיו על הרבנים היהודים חייבים להתייצב בויכוח, אישרו הרבנים את השתתפותם.

בויכוח שנערך בפולין, בסתיו ה'תקי"ח (1757), העלו הפרנקיסטים טענות שקריות נגד התלמוד, והרבנים השיבו להם על טענותיהם. אך אף על פי כן, פרסם הבישוף בא' בחשוון ה'תקי"ח את הכרעתו על פי תוצאות הויכוח לרעת הרבנים, והורה לאסוף את כל עותקי התלמוד שנמצאו במחוזו ולשרפם. קרוב ל-1,000 עותקים של התלמוד הועברו לכנסייה בקמניץ[3], באישור בית המשפט האזרחי בקמניץ, במטרה לשרפם[4].

בד' בחשוון התקיים מעמד שריפת עותקי התלמוד[5], באירוע שזעזע את יהדות פולין.

מותו של הבישוף דמבובסקי

הפרשה גרמה לקידומו של דמבובסקי, שעלה לתפקיד הארכי-הגמון של לבוב, מה שסיכן את התפתחות הקהילה היהודית, ובעקבות כך הוכרז בלבוב ובסביבה יום צום ותפילה, ובמקביל בוצעו ניסיונות של יהודים לבטל את השפעתו של דמבובסקי בחצר המלכות הפולנית.

ב-6 בנובמבר 1757, קיבל דמבובסקי שבץ מוחי, וב-9 בנובמבר מת. המאורע עשה רושם רב גם על הציבור הנוצרי, והעיתונים הנוצריים באותה תקופה החלו להביא ידיעות רבות על דמבובסקי, ובעיקר על שריפת התלמוד הגדולה שביצע[א].

על פי המסופר[7], את הצום קבעו הקהילה היהודית בערב ראש חודש כסלו, ובמקביל, דמבובסקי ערך סעודת משתה על הצלחתו בפעולתו נגד היהודים וביצוע שריפת התלמוד. לאחר המשתה, נסע לעבר קמניץ במטרה להתרברב בפני השרים וחברי הממלכה הפולנית על הצלחתו, אך באמצע הנסיעה חש ברע, וחזר לעבר אחוזתו, שם ניסה רופאו האישי לטפל בו. במשך כ-3 ימים חלה, והיה שקוע בהזיות, כך למשל מתואר שתיאר בפני אורחיו כי סביבו מצויים נמלים רבים, שלטענתו אלו רמזים לאותיות ספרי התלמוד ששרף. בהמשך, דמבובסקי הורה לשלם לקהילה היהודית את שווי ספרי התלמוד שנשרפו, ולאחר כמה ימים, מת ממחלתו[8].

לפי גרסה אחרת[9], בעת שישב דמבובסקי עם חבריו במשתה, הרגיש במישהו שמכה אותו, וכאשר שאל מיהו המכה אותו מאחוריו צחקו עליו בני חבורתו מאחר שחשבו שהוא שיכור, אך דמבובסקי זעק שדוקרין אותו בסכינים ודנין אותו באש, ובמשך 3 ימים ו-3 לילות חלה, וביום ה-3 טען שיהודים שורפים אותו, ומת. מותו של הבישוף דמבובסקי, ימים ספורים לאחר גזירת שריפת הספרים, התקבל בשמחה רבה אצל הקהילה היהודית שראו בכך נס גלוי משמים, וקבעו את היום כיום טוב, אותו יש לציין מדי שנה ולנצל אותו לשבח והודאה לה'.

הויכוח בלבוב

לאחר המאורע, כת הפרנקיסטים בראשות יעקב פרנק, החליטו להתנצר במטרה לקבל את חסות הנוצרים. הפרנקיסטים פנו אל הבישוף של לבוב דאז, לובינסקי, ממשיכו של דבובסקי, והודיעו על רצונם להתנצר בתמורה שינתנו להם קרקעות בהם יוכלו לגור משפחות הכת, והתנו את התנצרותם בכך שיינתן להם ללבוש בגדים יהודיים לשבות ביום השבת, נוסף על יום ראשון של הנוצרים, וכן לא לאכול חזיר ולצרף את ספרי הקבלה שלהם לספרי הנצרות. בנוסף, הציעו הפרנקיסטים לבישוף לערוך ויכוח נוסף בינם לבין חכמי היהודים בו יוכיחו את האמונה בשילוש הנוצרי וכן את העובדה שהתלמוד דורש מן היהודים להשתמש בדם נוצרים לצורך אפיית המצות לחג הפסח. תחילה הבישוף לובינסקי היסס להתיר להם, אך לאחר שמונה לראש הכנסייה הנוצרית בפולין, ואת מקומו כבישוף לבוב המשיך הכומר מקולסקי, החליט להיענות לבקשתם של הפרנקיסטים. הויכוח התקיים בכ"ג בתמוז ה'תקי"ט (24 ביולי, 1759), וגדולי רבני ומנהיגי פולין אולצו להתייצב לויכוח שהתקיים בקתדרלה הגדולה של הכנסייה הנוצרית בלבוב. הויכוח התקיים במשך כמה ימים כשהכומר מיקולסקי שימש כדוברם הראשי של הפרנקיסטים, והשמיץ את התלמוד ואת היהדות. במהלך הויכוח חזרו הפרנקיסטים על טענתם כי היהודים משתמשים בדם לאפיית מצות בפסח ואף אישרו להישבע על כך. בראש הרבנים שהתייצבו לויכוח בלבוב היה אב"ד העיר לבוב, רבי חיים הכהן רפפורט. רבי חיים שהיה אז ממנהיגיה החזקים של יהדות פולין, ענה לטענותיו של הכומר והשתדל להפריך את הטענה שכביכול היהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית המצות. ישנם המעידים כי הבעל שם טוב אף השתתף בויכוח, אם כי על חלקו של הבעל שם טוב בויכוח ישנן כמה גרסאות. יש האומרים כי הבעל שם טוב בעצמו השתתף כחלק מהרבנים שהשתתפו בויכוח[10] ויש שסוברים כי לא השתתף באופן פעיל בויכוח אולם היה בלבוב בזמן הויכוח וישנה דעה כי אף כתב תשובות לויכוח[11][12]. למעשה, בתום הויכוח הבישוף לא הרשיע את הקהילה היהודית, ואף הפרנקיסטים עברו טקס השפלה, שבעקבותיו השתמדו וערכו טקס התנצרות המוני של הפרנקיסטים. במהלך חגיגה גדולה שנערכה בקתדרלה בלבוב אשר בה השתתף יעקב פרנק בעצמו ותלמידיו הוטבלו לנצרות ובעקבותיהם התנצרו אז כאלף מחברי הכת[13].

מאסר יעקב פרנק וקריסת הכת

זמן קצר לאחר התנצרותם ההמונית של אנשי הכת, מנהיגה, יעקב פרנק, נאסר בפתאומיות. לפי גירסת רבי יעקב עמדין, פרנק נאסר בעקבות קטטה בינו לבין מומר אחר מזמוטש, מה שגרם לאותו מומר לנקום ביעקב פרנק, והלך אל הכנסייה הנוצרית בוורשה, שם גילה בפני הכמרים את מעשיו של יעקב פרנק הנוגדים את יסודות הדת הנוצרית ובכך התפרקה הכת. לאחר שהשתחרר ממאסרו, התיישב עם חבריו באופנבך שבגרמניה, שם התנהגו כנוצרים, מה שגרם למיעוט השפעתם על היהודים שהיו עמם. לאחר שיעקב פרנק מת בשנת ה'תקנ"א, המרכז הפרנקיסטי התפזר וקרס[14].

בהתייחסות הרבנים היהודים למאורע, רובם הביעו הקלה לאור העובדה כי בזמן היות הפרנקיסטים נקראים יהודים, הללו סכנו את התפתחות הקהילה היהודית, הן מצד השפעה והן מצד יצירת עלילות שקריות נגדם, בפני השלטונות. כאשר הפרנקיסטים התנצרו, השפעתם על קהילת יהודי פולין הצטמצמה בצורה דרסטית[ב].

ביאורים והרחבות

  1. כך למשל הביא העיתון הפולני, "קורייר פולסקי" מזמן שריפת התלמוד בקמניץ[6]: "הוד אצילותו הכומר בישוף דמבובסקי, בישוף קאמיניץ... בבואו הנה בחודש העבר לדין בענין כפירות היהודים, שמתנגדי התלמוד החלו להוכיחן עוד אשתקד, בחר בבית מועצת העיר, בגלל רווחתו, למקום המשפט. ושם, אחרי שהתייצבו לפניו שני הצדדים במספר רב, ואחרי שמעו את טענותיהם, החליט פסק-דין אחרון ודן את ספרי התלמוד כספרי חרוף וגידוף לשריפה. את פקודת הרועה בצעה העיריה המקומית וציותה לתליין לשרוף אותו" .
  2. כך למשל תיאר רבי פרץ בן רבי משה, שהיה מחכמי הקלויז בברודי, שנאבקו נגד כת הפרנקיסטים באותה תקופה, באחד מדרושיו על הפטרת חזון עובדיה, שם הוא מזכיר את מעשי הפרנקיסטים בדרשו על הפסוק בעובדיה[15], "זדון לבך השיאך שכני בחגוי סלע": "וכבר הזכרתי לעיל מהצרות שהיו לנו מרשעי ישראל המאמינים בש"צ ימ"ש הרוצין לבטל ולשרוף כל הש"ס ורמב"ם וזוהר ואת שאר ספרי התורה שע"פ וז"ש וזה שאמרן זדת לבך אלו רשעי ישראל המכונים בשם לב השיאך ר"ל הסיתך שיהיו שוכני בחגוי סלע היינו נקרת הסלע בל"א שפאלט"ן היינו לחצאין תורתנו הקדושה יחלקו לשנים חציו ישרפו יאש וחציו יקיימו וזש"ה וזה שאמר הכתוב ג"כ יונהר בחגוי הסלע היינו ישראל הנמשלין ליונה בחגוי הסלע" [16].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. הרב גדליה דוד אוברלנדר, ‏שיח שקר: השתתפות הבעש"ט בויכוח נגד הפרנקיסטים, בתוך גליון היכל הבעל שם טוב, עמ' קנ"ה, באתר אוצר החכמה.
  2. הרב אלי שטרן, ‏התלמוד נשרף בקמניץ, בתוך מוסף קולמוס, שבט, ה'תשס"ו, עמ' 20.
  3. הרב גדליה דוד אוברלנדר, ‏שיח שקר: השתתפות הבעש"ט בויכוח נגד הפרנקיסטים, בתוך גליון היכל הבעל שם טוב, עמ' קנ"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  4. מ. בלבן, לתולדות התנועה הפרנקניסטית, תל אביב, ה'תרצ"ד, עמ' 181-185.
  5. אברהם יערי, ‏שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' רצ"ד, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  6. קורייר פולסקי, עיתון מס' 46, 2 בנובמבר, 1757.
  7. אברהם יערי, ‏שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' רצ"ט, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  8. רבי יעקב עמדין, ‏ספר השמוש, מהדורת אמסטרדם, ה'תקי"ח, דף ט', באתר HebrewBooks.
  9. אברהם יערי, ‏שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' ש"א, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  10. רבי יעקב עמדין, "מעשה נורא בפאדאליע", ספר הפדות והפורקן לרס"ג.
  11. יצחק רפאל, ‏גניזת החרסון, בתוך בטאון סיני, כרך פ"א, עמ' קל"ט, באתר אוצר החכמה.
  12. אברהם יערי, ‏מלחמתם של חכמי פולין בתנועת פרנק, בתוך בטאון סיני, כרך פ"א, עמ' קע"ו, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  13. אברהם רובנשטיין, ‏שבחי הבעל שם טוב, מהדורת רובנשטיין, ירושלים, ה'תשס"ה, עמ' 94, באתר אוצר החכמה.
  14. רבי יעקב עמדין, ‏ספר השמוש, מהדורת אמסטרדם, ה'תקי"ח, דף ס"ז, באתר HebrewBooks.
  15. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין פרק ג בספר עובדיה.ספר עובדיה, פרק ג'.
  16. ספר השמוש, כתב-יד שוקן, סימן קב 65, דף 13-14.