הרשל גרינשפן

הרשל גרינשפן

הרשל גרינשפן לאחר מעצרו ב-7 בנובמבר 1938

הֶרְשֶל פייבל גְרִינְשְׁפַּן (Herschel Feibel Grynszpan‏; נולד ב-28 במרץ 1921 בהנובר; מת בסביבות סוף 1944) היה פליט יהודי פולני שהתנקש בחיי דיפלומט של גרמניה הנאצית בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לאחר שבני משפחתו גורשו במסגרת 'אקציית פולין' (Polenaktion) לעיירת הגבול הגרמני-פולני זבונשין; התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח".

גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פוֹם רָאט (Ernst vom Rath) – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, הכריז רשמית בית משפט במערב גרמניה ב-1960 על מותו בידי הנאצים בסביבות ספטמבר 1944, או כמה חודשים לאחר מכן.

בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן שהמעשה בוצע בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך עם פוֹם רָאט. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן.

נעוריו

גרינשפן נולד בעיר הנובר שבגרמניה של ויימאר לזונדל ולרבקה, ילידי העיר ראדומסק שבפולין. ההורים היגרו לגרמניה ב-1911. אביו היה חייט, והתפרנס בצנעה. הם קיבלו אזרחות פולנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושמרו עליה בהיותם בגרמניה. הרשל למד בבית ספר עממי בהנובר עד גיל 14. מאוחר יותר סיפר שעזב את בית הספר מכיוון שהופלה לרעה כיהודי. הוא היה נער חכם אך ביישן, והשתתף בקבוצת הספורט "בר-כוכבא" בהנובר. ב-1935 עבר ללמוד בישיבה בפרנקפורט למשך 11 חודשים. כשחזר להנובר ניסה לקבל אשרת כניסה לעלייה לארץ ישראל בסיוע ובמימון הקהילה היהודית במקום, שחששה לגורל הצעירים היהודים תחת הנאצים שעלו אז לשלטון, אך משרד ההגירה המקומי הודיע לגרינשפן שהוא צעיר מדי, ושייאלץ להמתין שנה לאשרה. תחת זאת, החליטו הוריו לשלוח אותו לדודיו אברהם וחוה גרינשפן, שחיו בפריז. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל מצויד בדרכון פולני ואשרת שהייה גרמנית, אל דוד נוסף, וולף גרינשפן, ובספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. לפריז בא חסר אמצעים, כיוון שנאסר על יהודים להוציא מגרמניה כסף. גרינשפן היה אז בן 15.

בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, הונהגו חוקי הגירה נוקשים. לכן שהה גרינשפן במשך שנתיים בפריז בלא שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים אלו הוא חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה המקומית ולא למד לדבר צרפתית. בפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית; באוגוסט 1938 פג תוקף האשרה, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. קודם לכן, באפריל 1937, פג גם תוקף אישור החזרה לגרמניה, ובינואר 1938 פג תוקף דרכונו הפולני, כך שהפך לפליט חסר מעמד חוקי, ללא ניירות תקפים כלשהם. במרץ 1938 החליטו שלטונות פולין להפקיע אזרחות פולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לגבולות פולין, וזאת כדי למנוע חזרת 70,000 היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ואוסטריה. ביולי 1938 הודיעה משטרת ההגירה הצרפתית לגרינשפן כי אין בסיס חוקי להמשך שהייתו בצרפת, ובאוגוסט 1938 קיבל הוראה לעזוב את גבולות צרפת.

בינתיים, הלך והחמיר מצב היהודים בגרמניה הנאצית. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים חסרי נתינות גרמנית, וכצעד ראשון גורשו כ-12,000 יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. יהודים אלו הוסעו ברכבות משא, ללא כל רכוש או כסף. בהגיעם לקרבת הגבול נאלצו ללכת רגלית כשני קילומטרים לעיירה זבונשין (בנטשין בגרמנית). הפולנים סירבו לקבל את היהודים המגורשים, בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, לפי התקנה שהתקבלה לאחרונה. בשל כך נותרו שם המגורשים במשך שבועות ארוכים בתנאים קשים, ללא מחסה בחורף הקר, אם כי קיבלו הקצבת מזון וציוד רפואי מהג'וינט (JDC), מהצלב האדום הפולני ומארגונים יהודיים פולנים. בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו של הרשל גרינשפן, אחותו ברטה (אסתר), ואחיו מרדכי אליעזר, שגויס מאוחר יותר לצבא הרוסי.

הרחוב היה מלא אזרחים גרמנים שקראו וצעקו אלינו: "יודן ראוס! גט נאך פלסטינה! (יהודים החוצה! לכו לפלשתינה!). אנחנו נסענו כל הלילה. הגענו לאיזו עיירה, והם התחילו לרדוף אותנו בכלבים, במקלות, ואמרו "לאופן, לאופן, מהר יותר לעבור את הגבול. מהר, יותר מהר! יותר מהר!" לא הייתה לנו בררה, ואנחנו עברנו את הגבול.

— מרדכי גרינשפן (האח), עמוד האש עמ' 267

ב-31 באוקטובר שלחה ברטה (אסתר) לאחיה הרשל גלויה המתארת את מצבם, וביקשה ממנו להשתדל לקבל עבורם אשרות לארצות הברית - דבר שהיה מעל לכוחותיו. ב-3 בנובמבר 1938 קיבל הרשל גרינשפן את הגלויה הזו. בשבת ה-5 בנובמבר, קרא גרינשפן בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. גרינשפן היה אז בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית.

ההתנקשות

למחרת, יום ראשון ה-6 בנובמבר 1938, ביקש הרשל גרינשפן מדודו כסף לסיוע למשפחתו. אברהם ענה לו שאין בידו כסף, ושגם כך הוא מסתכן בהחזיקו בנער ללא אשרת שהייה וללא פרנסה. הרשל עזב בכעס רב, כשבכיסו כ-300 פרנק צרפתי,^{[דרושה הבהרה]} ולן באותו לילה במלון זול. ביום שני ה-7 בנובמבר 1938, י"ג בחשון תרצ"ט בבוקר, כתב הרשל מכתב פרידה להוריו, אותו שם בכיסו; הוא ניגש לחנות נשק ברחוב פובור-סן-מרטן, שם רכש אקדח בקוטר 6.35 מ"מ עם 25 כדורים תמורת 235 פרנק.

בשעה 21:45 הגיע גרינשפן לשער השגרירות הגרמנית בפריז ברח' דה ליל 78, ופגש שם אדם מבוגר לבוש בגדי ספורט, שעמד לצאת לטיול הבוקר שלו, ושאל אותו אם זוהי השגרירות; הלה ענה בחיוב, ויצא לדרכו. אותו אדם היה השגריר, והעובדה שגרינשפן לא ידע זאת הצילה ככל הנראה את חיי הדיפלומט. גרינשפן ניגש לדלפק הקבלה, שם ביקש לראות פקיד בכיר כלשהו בתואנה כי בידיו מסמך עם מידע חשוב למסירה. הוא לא נקב בשם כלשהו - דבר משמעותי לגבי המשך האירועים; הפקיד הפנה אותו למשרדו של דיפלומט גרמני זוטר - המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פוֹם רָאט. עם כניסתו לחדר ירה בו חמישה כדורים, ששניים מהם פגעו בבטנו. לפי רישומי משטרת צרפת הוא צעק: "אתה חתיכת בוש (כינוי לגרמני בצרפתית) מלוכלך. הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!". לפי גרסה אחרת הוא קרא: "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך בשמם של 12,000 יהודים נרדפים".

גרינשפן לא ניסה להימלט או להטעות את השלטונות, ומסר את שמו הנכון למשטרת צרפת. הוא הודה בניסיון לפגוע בפוֹם רָאט, ששכב פצוע קשה באותה עת בבית החולים, ומסר את המניע שלו: מחאה על הרדיפות נגד היהודים. הוא הראה להם את המכתב אותו נשא בכיסו:

בעזרת ה' [- בעברית]
הוריי היקרים. לא יכולתי אחרת, ה' יסלח לי.
הלב מדמם בשומעי את גורלכם המר עם עוד רבבת יהודים.
אני מוכרח למחות, כך שכל העולם ישמע את מחאתי.
וכן אעשה. אנא סלחו לי.

הרמן [שמו הגרמני]

התוצאות

פוֹם רָאט מת מפצעיו כעבור יומיים, למרות שד"ר קרל ברנדט, רופאו האישי של היטלר (לימים הנאשם הראשי במשפט הרופאים במשפטי נירנברג אחרי המלחמה), ביחד עם רופאים צרפתים ניסו להציל את חייו. הוא נקבר בדיסלדורף בטקס ממלכתי בהשתתפות היטלר ויואכים פון ריבנטרופ, שזכה לפרסום נרחב בתקשורת.

משפחת גרינשפן נאלצה להתחבא ולברוח לרוסיה. ההורים והאח מיכאל הגיעו לארץ. האב, זונדל, מסר עדות במשפט אייכמן.

במהלך ההספדים אמר ריבנטרופ: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו".^{[דרוש מקור]} יום ההלוויה היה ביום השנה של הפוטש במרתף הבירה של 1923 (או "יום התנועה", כפי שקראו לזה בגרמנית). היום החשוב ביותר בלוח השנה הנאצי. בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית.

גבלס הודיע בנאום מתוקשר היטב לפני בית הבירה שבו החל המשטר הנאצי את דרכו, כי "יהיה זה מפתיע מאוד אם העם הגרמני לא יתרגז על כך שמדינאי גרמני נרצח בידי יהודי, עד כדי כך שהעם ייקח את החוק לידיים, ויתקיף בתי עסק יהודים, מרכזי קהילה ובתי כנסת. ברור שאסור שהמפלגה הנאצית תארגן פרצי אלימות ספונטנית מסוג כזה, אך לא נוכל לגנות אותם אם הם יקרו."^{[דרוש מקור]} הסימנים המוקדמים על אודות הפוגרום הגדול המתוכנן בגרמניה התממשו. גבלס ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח - מסע הרס שנמשך כל הלילה ואל תוך יום המחרת.

30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (כ-1,000 מהם נפטרו עד לשחרורם כמה חודשים לאחר מכן). יותר מ-90 איש נהרגו, ונזקים של יותר ממיליארד רייכסמארק הוסבו לאלפי עסקים, תוך מניעה מהיהודים את האפשרות לתבוע את חברות הביטוח על כך. אלפי בתי כנסת נחרבו (רשמית דובר במשך שנים רבות על 200), והחל גל הגירה גדול של יהודים הבורחים מגרמניה.

ב-12 בנובמבר סיכם גבלס את האירועים בעיתון ה"פולקישר ביאובכטר": "היהודי גרינשפן היה נציג היהדות. הגרמני פום ראט היה נציג העם הגרמני. בפריס ירתה אפוא היהדות בעם הגרמני. ממשלת גרמניה תגיב בדרך חוקית אבל בחומרה".

הרשל גרינשפן הצטער על העילה שנוצלה בידי הגרמנים במתקפה רחבה כל כך נגד יהודי גרמניה, אף שבאופן פרדוקסלי הוריו ניצלו מפרץ אלימות זה בשל גירושם לגבול פולין.

גרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן ממשלת השמאל של החזית העממית, בראשות הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי לקבל עונש מוות מיידי ללא משפט הוגן.

על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט. גבלס פתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמניים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות שפורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פוֹם רָאט.

בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. הקונגרס היהודי העולמי הודיע שהוא "דוחה בזעזוע את רציחתו של דיפלומט גרמני בידי נער יהודי צעיר בן 17", אך "מוחה נמרצות נגד האשמת היהדות כולה בעקבות כך, על ידי העיתונות הגרמנית".^{[דרוש מקור]} הארגון היהודי כי"ח הודיע שהוא "מגנה כל פגיעה באדם ללא הבדל מוצא, אך מוחה נגד פעולות הפוגעות באוכלוסיות שלמות ללא הבחנה".^{[דרוש מקור]}

ההגנה על גרינשפן

הרשל גרינשפן, 8 בנובמבר 1938

דורותי תומפסון, שהייתה העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, נאמה ברדיו בנאום מרשים, באוזני קהל מאזינים שמוערך בחמישה מיליון איש.^{[דרוש מקור]} היא הצליחה לעורר אמפתיה בקרב מאזיניה למתנקש הצעיר, וקראה לגיוס כסף מגויים כמוה, על מנת להזם את הטענה הגרמנית בדבר קונספירציה יהודית. למעלה מ-30,000 דולר - סכום גדול באותה תקופה,^{[דרושה הבהרה]} גויסו בתרומות למימון הגנתו, והמשפחה שכרה עורכי דין יהודים ידועים להגנתו.

כאשר הפרשה החלה לקבל הדים בינלאומיים, נשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי. מורו-ז'יאפרי, פרקליט צרפתי ממוצא קורסיקני, היה ידוע כשמאלן, כאנטי-פאשיסט, וכמתעב נאצים מושבע. כבר בפברואר 1936 ניסתה יהדות צרפת להסתייע בשירותיו ללמד סנגוריה על המתנקש דוד פרנקפורטר במשפטו בשווייץ (אך שלטונות שווייץ לא אישרו הופעת עורך דין זר בבית המשפט). במקרה של גרינשפן נעזר מורו-ז'יאפרי גם בעורך דין דובר יידיש, סרז' וייל-גודשו.

עד שכירתו של מורו-ז'יאפרי היה ידוע וברור לכול שהרצח נעשה ממניעים לאומיים, ושגרינשפן רצח את הגרמני הנאצי הראשון בו פגש. בעדותו במשטרת צרפת מסר גרינשפן כי: "להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי את הזכות לחיות, ולעם היהודי יש את הזכות להתקיים על פני העולם. לכל מקום שהלכתי, נרדפתי כמו חיה".^{[דרוש מקור]}

מורו-ז'יאפרי חשב שעם טיעונים כאלו, מרשו יגיע ישר לגיליוטינה. אם לא יהיה למרשו מניע פוליטי אלא מניע אחר, ייתכן שיהיה לגרינשפן סיכוי במשפט. זו הייתה האסטרטגיה שנקט עורך הדין.

תקופת המעצר

בידי הצרפתים

בינתיים עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן טען שלא היה יכול לשלוח נער כזה חסר כול אל גורלו. למרות דבריו הוא נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי.

הרשל גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית. מורו-ז'יאפרי ניסה להאיץ את התהליכים ולנצל את דעת הקהל האנטי-גרמנית, אך השופט גויס לצבא, ומשרד המשפטים התנגד להמשך המשפט. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שאירחה אותו.^{[דרוש מקור]}

הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתיים פינו ברכבת דרומה קבוצה גדולה של אסירים, בהם גרינשפן, מפריז לאורליאן, ומשם הוצעדו ברגל לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.^{[דרוש מקור]}

בידי הגרמנים

מרגע הכיבוש הגיעו סוכנים גרמנים לצרפת על מנת להביא את גרינשפן לגרמניה. הם עקבו אחרי המעברים של גרינשפן, וב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו.

במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, שהפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח שנתיים קודם לכן, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן.

על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תוכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פוֹם רָאט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי.^{[דרוש מקור]} המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאתו הייתה ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם.

תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית. בסופו של דבר ליאון בלום ואחרים השתמשו במשפט ראווה זה נגד ממשלת וישי, והיטלר ביטל את משפט הראווה. עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס.

גורלו של גרינשפן

מרדכי אליעזר גרינשפן, אחיו של הרשל גרינשפן, מעיד במשפט אייכמן

אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, וייתכן מאוד שממש לקראת סופה.

אדולף אייכמן מסר בעדות במשפטו ב-1961 כי רצה לראות את גרינשפן באופן אישי, מתוך סקרנות, ושהוא אכן ראה אותו בזמן כלשהו בשנת 1943 או 1944, עת הובא ללשכתו בברלין לריאיון קצר לאחר אחת מחקירותיו.

בשנות ה-50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הצבא האדום עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחלופין בידי האמריקאים בכלא מגדבורג. עדויות לא-מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי, וכי דווקא תוכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי.

ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גמלת הפיצויים המגיעה להם ונדחו במשך שנים ארוכות בשל היעדר ידיעה ודאית על מותו. בני המשפחה היו בברית המועצות בעת סיום המלחמה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זונדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי לא נודע להם דבר על הרשל לאחר המלחמה, וכי אין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים.

ב-2016 נמצא בארכיון המוזיאון היהודי של וינה תצלום מיולי 1946, כשנה לאחר כניעת גרמניה הנאצית, שבו מופיע צעיר הדומה באופן ניכר להרשל גרינשפן. בתמונה נראית קבוצת עקורים יהודים, בעיר במברג, מפגינה נגד החלטת הבריטים לסגור את שערי ארץ ישראל בפני עולים יהודים. לטענתם של מומחים, אכן מדובר ככל הנראה בגרינשפן בסבירות של 95% – ואם כך הוא, הרי שגרינשפן שרד את המלחמה.

זיכרון והנצחה

האנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים המגורשים בהנובר; מעליה (פוטומונטז') נראה שמו של גרינשפן חקוק באבן

שמו של הרשל גרינשפן – יליד העיר הנובר, שחי בה במשך מרבית שנותיו (עד 1936) – נמצא בין אלפי השמות החקוקים באנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים שגורשו, בכיכר האופרה בהנובר (שם הוא רשום כ"נעדר"). ב-22 במרץ 2010 קבע האמן גונטר דמניג "שְטוֹלְפֶּרשְטַיין" ("אבן נגף") לזכר הרשל גרינשפן ואחותו אסתר גרינשפן, ליד מקום מגוריהם האחרון, בעיר העתיקה.

פרשת גרינשפן היוותה עבור המלחין הבריטי מייקל טיפט השראה לכתיבת האורטוריה "ילד בן זמננו" ("A Child of Our Time").

במספר ערים בישראל נקרא רחוב על שמו של גרינשפן.

גונטר דמניג מחזיק את האבנים בטקס קביעתן האבנים, קבועות באדמה

לקריאה נוספת

• ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, ‫א-ו, ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ן 1990
• סטיבן קוך, נקמתו של הרשל גרינשפן: הנער המתנקש והשואה, זמורה ביתן דביר, 2019
• נעם קורב, "נְהָרוֹת וְיָמִים וּמַבּוּל מִן הַדֶּמַע": אקציית פולין 1939-1938, יד ושם קובץ מחקרים, כרך מ"ח 2-1, תש"ף, עמ' 58-19

• Gerald Schwab, The Day the Holocaust Began, Praeger Publishers, 1990

• ביוגרפיה של הרשל גרינשפן:

• Armin Fuhrer, Herschel: Das Attentat des Herschel Grynszpan am 7. November 1938 und der Beginn des Holocaust, Berlin Story Verlag, 2013. מסת"ב 978-3-86368-101-2. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים

• רון רויזן, הרשל גרינשפן: גורלו של מתנקש נשכח (באנגלית)
• שמואל חגי, הרשל גרינשפן, באתר "דעת"
• יותם פלדמן, ליל הבדולח: תעלומת הרשל גרינשפן והדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2008
• אלדד בק, ‏הלילה שסימן את תחילת השואה, באתר ישראל היום, 9 נובמבר 2018
• אושי דרמן, 81 שנה לוועידת הבושה של אומות העולם, בלוג באתר בית התפוצות, יולי 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32292690הרשל גרינשפן