יהדות איסלנד

יהדות איסלנד
אוכלוסייה
	100-180
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	רייקיאוויק, איסלנד
שפות
	איסלנדית, עברית, יידיש, אנגלית
דת
	יהדות

תולדותיה של הקהילה היהודית באיסלנד החלו בשנת 1625. נכון לשנת 2017 היה מספרם של היהודים באיסלנד בין 100 ל-150 איש. הם מתאספים לעיתים קרובות לחגוג את החגים היהודיים.

בית חב"ד ומרכז יהודי באיסלנד משרתים את הקהילה היהודית וציבור המטיילים באיסלנד החל משנת 2018 בה פתחו את בית חב״ד הראשון באיסלנד.

היסטוריה

החל מהמאה ה-11 כינו האיסלנדים את היהודים בשם קיד'ינגאר (Gyðingar), נגזרת של המילה קוד' (Guð, אלוקים). ההיכרות האיסלנדית עם יהודים אז, ובמידה רבה גם ממש עד סוף המאה ה-19, הייתה רק על בסיס כתבי קודש בשילוב עם טרנדים אנטישמיים שהגיעו מאירופה. ה-Gyðinga Saga (הסאגה של היהודים) שנכתבה במאה ה-13 היא תרגום של ספר מקבים א ושל קטעים מכתביו של יוסף בן מתתיהו. שם נוסף ליהודים שהופיע בכתובים הוא יוד'אר (Júðar). עד המאה ה-17 קיבלו שני המושגים, קיד'ינגאר ויוד'אר, גוון שלילי, וכך גם הופיעו בשיריו של הכומר האטלגרימור פיטורסון (Hallgrímur Pétursson) מאותה תקופה.^[1]

ראשוני היהודים שהגיעו לאיסלנד היו סוחרים. דניאל סלומון, יהודי פולני שהמיר את דתו לנצרות ושינה את שמו ליוהאן סלומון, הגיע לאיסלנד ב-1625. ב-1704 מונה יעקב פרנקו, יהודי הולנדי ממוצא פורטוגזי שחי בקופנהגן, לאחראי על כל יצוא הטבק לאיסלנד ולאיי פארו. ב-1710 מונו לאותו תפקיד אברהם לוין ואברהם קנטור. יצחק, בנו של קנטור, ירש את תפקידו של אביו ב-1731. ב-1815, הגיעה לאיסלנד ספינה בשם "אולריקה" (Ulricha), שנחכרה על ידי ראובן מוזס אנריקס מקופנהגן. ב-1853 דחה האלת'ינגי (הפרלמנט האיסלנדי) את בקשתו של המלך הדני ליישם את החוק הדני שאפשר ליהודים אזרחי מדינות זרות להתגורר במדינה. שנתיים מאוחר יותר הודיע הפרלמנט למלך שהחוק ייושם באיסלנד והן יהודים דנים והן יהודים זרים יתקבלו בברכה באיסלנד. האלת'ינגי הצהיר שהיהודים הם סוחרים בעלי יוזמה שלא עשו ניסיונות להמיר את דתם של האחרים ליהדות. לא ידוע על אף יהודי שניצל את האפשרות הזו להתיישב באיסלנד.^[1]

בסוף המאה ה-19 גם פעלו באיסלנד מספר קטן של סוכנים מסחריים שייצגו חברות בבעלות יהודים דנים. ב-1913 ייסד פריץ היימן נתן, יהודי דני, את חברת "נתן ואולסן" ברייקיאוויק. לאחר נישואיו ב-1917 הוא הבין שיהיה זה בלתי אפשרי לנהל חיים יהודיים באיסלנד ושב לקופנהגן. החברה זכתה להצלחה רבה עד אשר הטילה ממשלת איסלנד הגבלות סחר בשנות השלושים. ב-1916 בנה נתן את הבניין הגדול הראשון ברייקיאוויק שמנה חמש קומות. הבניין תוכנן על ידי גודיון סמואלסון ונחשב לבעל עיצוב אלגנטי מאוד. היה זה הבניין הראשון בעיר שהואר בחשמל.

נוכחות נציגי חברות בבעלות יהודים לא עברה ללא התייחסות, וביורן מ. אולסן, למשל, אנטישמי שעתיד היה להיות רקטור אוניברסיטת איסלנד, הרחיק אף להדביק את הכינוי "יהודים" לסוחרים הדנים הנוצרים שיצגו את אותן חברות, ולטעון שניתן לזהות את היהודים גם כשהם מנסים להתחפש למשהו אחר, ושה"יהודיות" קורנת מכל מעשיהם. ועם זאת במאה ה-19 נמצאו גם מספר איסלנדים בעלי נטייה קוסמופוליטית הציגו יהודים בחיוב, ביניהם בנדיקט גרונדל שהתארח תשע שנים בבית משפחה יהודית בקופנהגן, או המשורר ואיש הציבור ביארני תורארנסן (אנ') שהיה פילו-שמי במוצהר.

ביקורו של נורדאו

ב-1874 ביקר מקס נורדאו באיסלנד כדי לסקר את חגיגות האלף להתיישבות שם, במסגרת מסעותיו כעיתונאי. נורדאו לא התרשם לטובה, ואת ביקורו, שמוזכר גם בספרו "מן הקרמלין לאלהמברה", סיכם במכתב שכתב למשפחתו במילים: "הייתי מעדיף להיות כלב בפשט (בודפשט של היום) מאשר מטייל באיסלנד".^[1]

במאה ה-20

ב-1906 התיישב באיסלנד פול אוטו ברנבורג (אנ'), נגן כינור ממוצא יהודי שהתנצר לאחר נישואיו לדנית תושבת איסלנד. אף על פי שעבד כפועל בחברת נפט במקביל לנגינת הכינור בכנסייה המקומית, ואף על פי שהתכחש למשפחתו, המשיך להתפרנס מקיצבה שהעביר לו אביו, יוליוס יצחק ליפמן, יהודי עשיר מדנמרק.

במהלך השפל הגדול התאימה מדיניות ההגירה האיסלנדית את עצמה לזו של דנמרק באופן כללי. במאי 1938 סגרה דנמרק את שעריה בפני יהודים אוסטרים וכמה שבועות לאחר מכן הלכה איסלנד בעקבותיה. בסוף שנות השלושים הגישה "אגודת הסיוע ליהודי גרמניה" (Hilfsverein der Juden in Deutschland) דוח למשרד לייעוץ לענייני הגירה של הרייך (Auswanderberater), בנוגע לאפשרויות של הגירה יהודית לאיסלנד ומסקנת הדוח הייתה שאין זו אפשרות מעשית.

שנאת הזרים שהתפשטה באיסלנד במאה ה-19 כפי הנראה התחזקה עם התגברות הלאומיות באיסלנד, והיחס ליהודים נעשה גרוע אף יותר. מספר יהודים גורשו מאיסלנד בסוף שנות השלושים לדנמרק ולארצות הברית, והרשויות אף הציעו לשלם עבור גירוש של היהודים לגרמניה אם הרשויות הדניות לא ידאגו להם לאחר גירושם מאיסלנד. במקביל נאסר על יהודים לעבוד באיסלנד, ואף לשמש רופאים, למרות המחסור שהיה אז באי באנשי רפואה, ואפילו לפני האיסור היה הרבה יותר קשה ליהודים להשיג אישורי עבודה ושהיה באי ביחס ללא-יהודים.

עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה

אוטו ווג, פליט יהודי מלייפציג, היה אחד מהיהודים המעטים שהותר להם להישאר באיסלנד בזמן מלחמת העולם השנייה. שאיפתו הייתה להיות בעל אזרחות איסלנדית מלאה והוא נטש את יהדותו ואימץ את השם אוטו ארנלדור מגנוססון.

במפקד האוכלוסין של 1930 לא נרשמו כלל יהודים באיסלנד. במפקד שנערך ב-1940 נמנו תשעה יהודים, שישה גברים ושלוש נשים.^[2]

איסלנדים רבים ראו בהיטלר ובנאציזם הזדמנות לזכות בעצמאות מדנמרק, וב-1933 הוקמה מפלגה נאצית קטנה באיסלנד שהתחברה ב-1934 למפלגה הנאצית בגרמניה תחת השם "המפלגה הלאומנית" (Flokkur Þjóðernissinna"). המפלגה הלאומנית דגלה בטוהר הגזע האיסלנדי, ובשל החוסר ביהודים באיסלנד השתמשה בכינוי "יהודי" ככינוי למתעשר עם תדמית שלילית, שימוש שעדיין קיים באיסלנד במאה ה-21. ועם זאת המפלגה לא הצליחה לתפוס תאוצה, ועד 1938 כבר התפרקה ונטמעה במפלגות אחרות מבלי שזכתה אי פעם במושבים בפרלמנט. היהודים הבודדים באיסלנד למעשה לא סבלו בפועל מידי המפלגה הנאצית שם, אלא יותר מיחסו העוין של השלטון המסתגר. אפילו התערבויות של הציר הדני בריקיוויק לטובת יהודים לא הצליחו למנוע גירוש, ובמקרה אחד בו הצליח הציר להשיג דחייה בגירוש אף ציין ראש הממשלה האיסלנדי הרמן יונסון כי "איסלנד תמיד היתה ארץ נורדית טהורה, ללא יהודים, ואלו שנכנסו בשנים האחרונות חייבים לעזוב." ^[1]

אנשי רוח, כמורה ואקדמיה באיסלנד לא נטו לתמוך בפליטים. בין אנשי הרוח המעטים באיסלנד שעמדו לצד פליטים יהודים ניתן למנות את הרופאה והפעילה הקומוניסטית קתרין תורודסן (אי'), הרופא יונאס סויינסון (אנ'), המוציא לאור רגנאר יונאסון (אי') והסופר והפעיל הקומניסטי הנדריק אוחטוסון (אנ'). אוחטוסון עצמו נישא לאישה יהודייה, למד עברית ואף אימץ את בנה בן ה-12, ובכך הציל את שניהם ואת אמה של האשה מגירוש.^[1]

ב-1939, במהלך ביקור בגרמניה, ביקשו שלושה איסלנדים פרו נאציים מהנסיך הגרמני פרידריך כריסטיאן משאומבורג-ליפה (אנ') להתמנות למלך איסלנד אם יתממש כיבוש איסלנד בידי הגרמנים. הנסיך, נאצי נלהב, חבר המפלגה הנאצית מזה עשור ופקיד במנגנוניה שמח להצעה, והעביר אותה לגבלס. לטענתו גבלס נטה לתמוך בה, אך ריבנטרופ טירפד אותה.

ב-10 במאי 1940 נחתו הכוחות הבריטים ברייקיאוויק ובין החיילים היו כמה יהודים. אלה לא מצאו שום בית כנסת אך בסופו של דבר מצאו שם כמה יהודים שהגיעו לאיסלנד קודם לכן. ביום הכיפורים של אותה שנה התאספו 25 חיילים יהודים מאנגליה, מסקוטלנד ומקנדה יחד עם שמונה פליטים יהודים ועם הנדריק אוחטוסון ששימש גבאי באותה התכנסות. הרשויות האיסלנדיות הציעו להם קפלה בבית הקברות הישן של רייקיאוויק. אוחטוסון ראה בהצעה זו עלבון ושכר את האולם של "הארגון הבינלאומי של הטמפלרים הטובים" לצורך ההתכנסות. הם שאלו את ספר התורה היחיד שהיה בנמצא בעיר, וכך, בלי רב ועם שתי טליתות וכיפה אחת בלבד, התנהלו התפילות של הקהילה החדשה באופן סביר. אלפרד קונוויי (או בשמו העברי אברהם כהן), חזן מלידס, היה שליח ציבור בתפילת כל נדרי. עם צאת יום הכיפורים התאספו המתפללים לסעודת שבירת הצום במלון סמוך והקהילה היהודית הראשונה באיסלנד נוסדה באופן רשמי. ארנולד זיסל, יצרן של מוצרי עור מווינה, היה ליושב ראש הקהילה הראשון. הקהילה התאספה באופן סדיר עד שהאמריקאים החליפו את הבריטים בשליטה על איסלנד. טקס בר המצווה הראשון באיסלנד התקיים בשבת חול המועד פסח תש"א (1941), אף על פי שהמצות הגיעו לאחר הפסח. הקהילה התמידה בפעילותה באותה שנה אף על פי שהפיקוד הצבאי הבריטי לא היה מוכן לשלוח רב לאיסלנד.

לאחר סוף שנת 1941 הגיע רב צבאי אמריקאי לאיסלנד. הקהילה צמחה אט אט והיה צורך למצוא לה בניין חדש. לצד הקהילה של החיילים היהודים האמריקאים, הייתה גם קהילה אורתודוקסית. הם עשו שימוש בבקתה עשויה פח גלי כמקום תפילה. הרבנים הצבאיים האמריקאים שהוצבו באיסלנד במהלך המלחמה שמרו על קשר עם הפליטים היהודים. הפליטים דוברי הגרמנית התרשמו מן הרוח הרעננה והמודרנית של הרבנים האמריקאים, אך הביעו פליאה כשחלק מהרבנים הרפורמים דילגו על תפילת "כל נדרי".

בתפילת ראש השנה תש"ה (1944), שנערכה בבסיס האווירי בקפלאוויק של צי ארצות הברית, נכחו 500 יהודים וספר תורה הוטס מארצות הברית. מאז ועד לאמצע שנות החמישים היו שתי קהילות יהודיות באיסלנד. ב-1944 הוערך מספרם של החיילים היהודים באיסלנד בכ-2,000 איש מתוך 70,000 איש בסך הכל ובבסיס בקפלאוויק היה מוצב באופן קבוע רב.

לאחר המלחמה

ב-1955 ביקר באיסלנד הסופר אלפרד יואכים פישר וכתב אודות היהודים שם. על פי ממצאיו, כמעט כל היהודים שהגיעו לאיסלנד התאזרחו בה ואימצו שמות איסלנדיים על פי דרישת החוק המקומי. בתקופה שלאחר המלחמה שמרו רוב היהודים על פרופיל נמוך וניסו למשוך כמה שפחות תשומת לב, מפחד האנטישמיות. רובם לא היו דתיים. בכמה מקרים הסתירו היהודים את מוצאם ואת עברם היהודי ממשפחותיהם וממכריהם.

בשנת 2000, השתתפה איסלנד בכנס על השואה בסטוקהולם וחתמה על הצהרה של המועצה האירופית, אשר מחייבת את המדינות החתומות ללמד את נושא השואה במערכת החינוך.