ארנדה
ארנדה (Arenda) היא שיטה כלכלית, שהתקיימה באיחוד הפולני-ליטאי של ימי הביניים המאוחרים במסגרתה העניקו אוצר המלך או האצולה, בתמורה לדמי חכירה, זיכיונות לניהול וניצול נכסים או מיזמים ציבוריים. בין היתר הוחכרו בשיטה זו נכסים כגון אחוזות ואדמות חקלאיות, מכרות, טחנות קמח, פונדקים, מבשלות שיכר, יקבים וכן זכויות כלכליות מיוחדות לגביית מכס ומיסים. החל מהמאה ה-14 ישנן עדויות על מעורבות יהודית במסגרת הארנדה בפולין. שיטה זו הייתה נפוצה במאות 14–18 כאשר הוענקו שטחים עצומים לבני האצולה הפולנית באזורים מרוחקים, והיא הגיעה לקצה דרכה עם חלוקת פולין הראשונה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה בשנת 1772. מבחינים בין שני סוגים של עסקי ארנדה: "ארנדה גדולה" ו"ארנדה חקלאית".
רקע היסטורי
בשנת 1386 נישאה מלכת פולין ידביגה (אנ') לדוכס ליטא ולדיסלב יגיילו (אנ') שהפך בכך למלך פולין וליטא. בכך החל שלטונה של השושלת היגלונית, שנמשך כ-200 שנה בהן התעצמה ממלכת פולין-ליטא. ניצחונות פולניים בקרבות נגד נסיכות מוסקבה והאימפריה העות'מאנית הביאו להתפשטות מזרחה. שטחים נוספים במזרח עברו לשליטת פולנית בעקבות שילובה של אוקראינה בממלכה ב-1569. במאה ה-16 הגיעה הממלכה לשיא פריחתה ושלטה על מרכז אירופה, אוקראינה וחלקים במערב רוסיה. הודות לכך הוענקו לאצולה הפולנית שטחים רבים ונרחבים. מכיוון שהאצולה לא רצתה ולעיתים לא היה באפשרותה לנהל נחלות רחוקות אלה, הן הוחכרו במסגרת חוזי ארנדה תמורת דמי חכירה קבועים מראש. במקביל, במהלך המאות 12–15, חל גידול ניכר במספר היהודים בפולין בעקבות גירושים המוניים מצרפת, אנגליה, ספרד ופורטוגל. באותה עת גם רבים מיהודי גרמניה ובוהמיה היגרו לפולין כתוצאה מהרדיפות על רקע מסעי הצלב ומגפת המוות השחור. גורמים חברתיים-כלכליים דחפו את היהודים להגר לפולין. ההבטחות לחופש דת ולשלטון עצמי דרבנו יהודים רבים להגיע לפולין. ב-1264 מעניק המלך בולסלב החמישי כתב זכויות ליהודי קאליש הכולל סעיפים המבטיחים חופש דת, עיסוק והגנה מפני פגיעה. כתב זכויות זה הפך במרוצת הזמן למסמך העיקרי והחשוב ביותר לשמירה על זכויות היהודים עד למאה ה-18. פתיחות זאת כלפי היהודים עודדה את התיישבותם באזורים החדשים במזרח פולין ובמערב אוקראינה ואף הייתה לגורם שהביא אותם ליטול חלק ברכישת זיכיונות ולהשתלב בשיטת הארנדה.
מומחיות היהודים בענייני כספים ובניהול מסחר התקבלה בברכה בפולין. בין המהגרים היהודים לפולין היו גם סוחרים שעמדו בקשרים עם ארצות חוץ ושלטו בשפות ספרדית, ערבית, יוונית, פרסית ועוד. האצולה הפולנית הייתה מעוניינת בכישורים אלה לפיתוח ולמיצוי הפוטנציאל הכלכלי של האחוזות הגדולות ויצוא תוצרתן החקלאית. כתוצאה מכך נחתמו חוזי חכירה של שטחים נרחבים וגביית מיסים גם עם יהודים שהיו מעוניינים בהגירה לאזורים החדשים במזרח. ב-1616 כמחצית מאדמות המלך באוקראינה חכורות על ידי יהודים.[1]
ארנדה גדולה
מונח זה מתייחס להחכרת פעילות כלכלית ציבורית בקנה מידה רחב ומונופולים השייכים לאוצר המלך. הזכות לחכור פעילויות אלה היוותה מקור לרווחים עצומים והיא נשמרה בדרך כלל לבני מעמד האצולה. עסקי הארנדה הגדולה כללו מפעלים לטביעת מטבעות, מכרות מלח ואשלג, וגביית מכס בתחנות הגבול. מהמאה ה-14 יש עדויות לחוכרים יהודים של ארנדה גדולה, ובמהלך המאה ה-15 גדל מספרם של היהודים בעיקר במזרח פולין החוכרים פעילות של כריית מלח או גביית מכס ברמה מחוזית או אף ארצית. האצולה עתירת ההון במערב פולין פעלה למנוע מיהודים לחכור זכויות של ארנדה גדולה. ככל שהלכה וגדלה עוצמתה הכלכלית של האצולה במאות 16–17 גברו מצידה ניסיונות ההשתלטות על מירב זכויות החכירה של ניהול הכנסות הממלכה. בהחלטה משנת 1538 אסר הסיים הפולני להחכיר ליהודים פעילות כלכלית כלשהי הקשורה להכנסות בית המלוכה. בהחלטה נאמר בין השאר " הרינו קובעים ומתקנים, כי מעתה ואילך לדורות הבאים יהיו פקידי המכס מבני האצילים ונוצרים דווקא...לפיכך אנו מצווים להשגיח בעין פקוחה, שהיהודים לא יהיו נסבלים בפקידות מוכסנים, כי אין זה מן הראוי ומתנגד למשפט אלוקים לחלוק לבני אדם מסוג זה כבוד כל-שהוא ולתת להם לשמש במשרות ציבוריות בקרב נוצרים".[2]
אולם החלטות אלה לא מולאו תמיד ויהודים בעלי הון ממשיכים לחכור זכויות ארנדה נרחבות בעיקר באזורים המרוחקים. בעוד שלאצולה הפולנית היה מונופול על חכירה ישירה מהמלוכה, המשיכו יהודים רבים להתפרנס מחכירה של אמצעים הקשורים לכלכלת הערים והעיירות וכן מחכירה של ענפיי חקלאות שונים. ידוע על הכנסות היהודים מעסקי כריית אשלג (לדישון), בריכות דגים, טחנות קמח, מבשלות בירה ולעיתים אף מחכירת אחוזות בשלמותן. עד אמצע המאה ה-16 היו מרבית החוכרים של תחנות מכס בליטא וברוסיה-הלבנה יהודים, שחלקם היגר מפולין במיוחד למטרה זו. ב-1569 העניק הסיים הליטאי לאצולה המקומית מונופול על כל עסקי החכירה באזורים נרחבים שכללו גם את אוקראינה ורוסיה-הלבנה. החלטה זו גרמה למשבר כלכלי בקרב הציבור היהודי בליטא. ועד ארבע-ארצות התייחס גם הוא לעסקי הארנדה הגדולה שגרמו לתחרות עסקית חריפה בין היהודים לבין מעמד האצולה. על מנת להימנע מחיכוך זה, ומחשש לפעולות נקם אסר ועד ארבע- ארצות, בשנת 1580, על מעורבות יהודים בעסקי הארנדה הגדולה.[3]
למרות זאת, כארבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 1623, העביר הוועד היהודי של ליטא (אחת מארבע-ארצות) שתי החלטות המתעמתות עם החלטת הסיים הפולני ועם האיסור של ועד ארבע-ארצות. בהחלטותיו הדגיש הוועד הליטאי את החשיבות שהוא ראה להמשך מעורבותם של היהודים בעסקי גביית המכסים. "ראינו בגלוי את הסכנה הגדולה הנובעת מפעולת המכס בידי הגויים, כי בהיות המכס בידיים יהודיות הוא ציר שסביבו נע כל דבר במסחר, ובאמצעותו היהודים יכולים להפעיל שליטה "[3] קיימות עדויות לכך שיהודים המשיכו להיות מעורבים בעסקי ארנדה גדולה, למעט טביעת מטבעות, עד סוף המאה ה-17.
גם ברוסיה, במאות 16–17, עסקו יהודים רבים בחכירה משנית, מאצילים בעלי זיכיונות ראשיים, של עסקי מכס, מלח ומיסוי על משקאות. רישומים בעברית וביידיש מתחנות מכס משנת 1580 מעידים על מעורבות יהודית בעסקים אלה גם בתקופה שנאסר זאת עליהם בתוקף החוק. הביקוש הרב לכישוריהם בנושאים אלה הביאו ככל הנראה לשותפות, לעיתים סמויה, עם בעלי זיכיונות רשומים אשר רבים מהם היו ממוצא ארמני.[4]
ארנדה חקלאית
בעקבות ההגבלות על חכירת זיכיונות של אוצר המלך עברו היהודים, בהדרגה, לעסקי חכירה הקשורים לענפי חקלאות – המוגדרים כארנדה חקלאית. במהלך המאות 16–17 הפכו היהודים לרוב בקרב החוכרים זכויות על קרקעות, אחוזות חקלאיות או ענפים ספציפיים (למשל ייעור או יצור משקאות). בתקופה זו חלה עליה גדולה בביקוש לתוצרת חקלאית ברחבי אירופה. האצילים בעלי הנחלות היו זקוקים לחוכרים מיומנים שיוכלו לנהל חוות או ענפי חקלאות שונים בדרכים יעילות על מנת להפיק את מירב התנובה מאדמותיהם. רבים מהם ביקשו לנצל את יכולות הניהול העסקי והכספי של היהודים ואיפשרו להם לחכור פעילות חקלאית ענפה ברחבי האזורים הכפריים. רבות מעסקאות אלה ראשיתן בהלוואות ובמימון שנטלו בעלי האחוזות מיהודים אשר כנגדן העמידו כערבויות את ההכנסות מענף מסוים באחוזה. היהודים, מצידם, הלכו ונרתמו לניהול ענפים בתחום החקלאי, בעיקר לנוכח התגברות קשיי הפרנסה בערים הגדולות בפולין והמאמצים להפלותם ולדחוק את רגליהם שם. בליטא וברוסיה חכרו יהודים לא רק אחוזות בודדות, אלא לעיתים אף עיירות שלמות. בשנת 1595 שומעים על יהודי בשם אברהם בן שמואל החוכר מהדוכס גרגורי קושירסקי נכסים, נחלות ועסקים נרחבים אשר יחדיו מוגדרים בלשון החוזה שביניהם כ"מפתח". המפתח כולל את "...אחוזותינו המפורטות להלן, היינו העיירה ועמה (כמה אחוזות וכפרים)...ואת תשלומי הכסף הבאים מהם, מטחנותיהם, מהאכסניות ובתי המזיגה לכל המשקאות, ומי הדבש. כן את המכס הרגיל שבעיר ואת כל האנשים החייבים בעבודות והלא חייבים בהן, הגרים באותן ערים וכפרים, שדות החריש שלהם, עבודותיהם ועגלותיהם, מס התבואה, הכוורות,...הבריכות, הטחנות ותשלומיהן, אלה הקיימות כעת ואלה שתבנינה בעתיד, יחד עם האגמים, מקומות הציד...האחו, היערות, החורשות, הגרנות...ובכלל עם כל מקורות המחיה השונים, לחמש שנים מלאות רצופות...תמורת חמשת אלפים זהוב פולניים..." כאשר ארנדה חקלאית הייתה גדולה בהיקפה נהוג היה שהחוכר הראשי יעביר חלק מהפעילויות או ענפים שונים לחוכרי משנה. היו אלו בדרך כלל בני משפחה וקרובים של החוכר הראשי. בדרך זאת התיישבו יהודים רבים באזורים החקלאים אך אינם עוסקים בעצמם בעבודה חקלאית אלא בניהול ענפים שונים או במסחר בתוצרת החקלאית.[5] הודות לפעילות זאת הפכו חוכרים יהודים לגורם חשוב בתהליך ההתיישבות באוקראינה. קיימת הערכה שמספרם של החוכרים הראשיים עמד על מספר מאות ואילו מספר החוכרים המשניים הגיע לכמה אלפים. הארנדה החקלאית הביאה את היהודים אל המרחב הכפרי ותרמה לשילובם ברקמת החיים שם. היהודים התפזרו על פני אזורים נרחבים שהפכו מקור חשוב להצלחתם העסקית. בעקבות ההתבססות הכלכלית חל גידול ניכר באוכלוסייה היהודית בפולין ובליטא.
יישום הארנדה
בשיטת הארנדה התאפשרה לאצולה פעילות כלכלית המבטיחה הכנסה קבועה תוך צמצום סיכונים בטווח הקצר. האציל בעל הקרקע הגן על עצמו מפני מצב שבו ההכנסה מהנכס החכור תעלה על המשוער בעת קביעת דמי החכירה. ההגנה באה לידי ביטוי בהגבלת חוזה הארנדה, בדרך כלל, לתקופה של שנה או, במקרים מסוימים, עד שלוש או חמש שנים. בתום תקופת החוזה יכול היה בעל הנכס לדרוש מחיר גבוה יותר או לחפש חוכר אחר. קיימות עדויות שחוכרים יהודים שילמו כסף לנציגי האציל על מנת שאלו יפעלו למניעת עליית המחיר. לעיתים, כאשר ההכנסות מהנכס היו נמוכות מדי, דרש החוכר, במעמד חידוש הארנדה, להוריד את דמי החכירה. אחד מתפקידי הקהילה היה למנוע תחרות בין יהודים על חוזים אלה באמצעות הצעות מחיר גבוהות יותר. יהודי שעבר על איסורי הקהילה בעניין זה היה צפוי לחרם. למרות הגנת הקהילה, פעל החוכר תחת אילוץ כלכלי גבוה במאמץ לעמוד בדרישות המחכיר ובה בעת להבטיח פרנסה מספקת לו ולמשפחתו. התשלומים שהיה על החוכר להעביר כדמי חכירה לאציל וכן דמי ההסכמה של הקהילה הביאו אותו להתייחס לצמיתים בקפידה על מנת להבטיח תפוקה נאותה ורווחים גבוהים ככל היותר מהנכס שבניהולו. כתוצאה מכך עמד החוכר היהודי מול לחצים הן מצד האציל בעל נכס והן מצד איכריו. חיכוכים אלה הם בין הגורמים להתחזקות תופעות אנטישמיות בפולין של ימי הביניים.
דמי החכירה של ארנדה היו גבוהים מאוד והשתנו בהתאם לגודל הנכס ולזכויות הגלומות בו. המימון היהודי לדמי חכירה הגיע ממקורות שונים. בין המגורשים שהגיעו לפולין היו כאלה שהגיעו עם רכוש בעל ערך אותו הם מכרו כדי לגייס את ההון הדרוש לרכישת זכויות החכירה. אחרים היו בעלי מקצוע או סוחרים שצברו הון במהלך השנים שאפשר להם לממן רכישת ארנדה. אך היו גם כאלה שהסתכנו בלקיחת הלוואות לצורך זה. האצילים היו במרדף מתמשך אחר הכנסות, לצורך מימון רמת חייהם הגבוהה. העיסוק האינטנסיבי בהחכרת נכסים וזיכיונות יצר עבורם תזרים מזומנים שוטף שהיה חשוב גם לכיסוי חובות עבר. דמי החכירה שולמו בתשלומים בסוף כל רבעון ולעיתים חולק התשלום הרבעוני לשיעורין. אך עם זאת יכול היה בעל הנכס לדרוש תשלומים מיוחדים מהחוכר, והאחרון חייב היה לעמוד בדרישת התשלום. אי עמידה בדרישות התשלום עלולה הייתה לגרום להפקעת נכסיו הפרטיים של החוכר ואף על נכסים של הקהילה.
חולשת השלטון המרכזי בפולין אפשרה לאצולה חופש פעולה מלא בניהול השטחים שהועברו לבעלותם. בני משפחות אלה (בכל דור כ-20 משפחות במעמד הגבוה ביותר) נטלו לעצמם סמכויות חקיקה, משפט, פיקוד צבאי והם היו למעשה האחראים על כל הפעילות הכלכלית, הפוליטית, הצבאית והאזרחית – כל אחד באזור השליטה שבבעלותו (לטיפונדות). מתוקף זה, ועל מנת להבטיח את הפעילות הכלכלית הסדירה, התחייב האציל להעניק הגנה צבאית לחוכרי הארנדה וכן סיוע באכיפת סדר וצייתנות בקרב האיכרים.
יחס מוסדות הקהילה לארנדה
בעקבות הזכויות לממשל עצמי התפתחו בקהילה היהודית מוסדות שלטון ברמה המקומית, ואף ברמה הארצית (על ידי ועד ארבע-ארצות). הקהילה היא שבחרה מבין חבריה את המועמדים לרכישת זיכיון וחתימת חוזה ארנדה עם אציל זה או אחר. רשומות בפנקסי ועד ארבע-ארצות מ-1671 ומ-1677 אוסרות על חכירת נחלות ללא הודעה לקהילה. מועמדים לרכישת זיכיונות ארנדה נדרשו לשלם דמי הסכמה למוסדות הקהילה. הקהילה ניסתה גם למנוע מחבריה להיכנס לשותפות סמויה עם נוכרי בהתמודדות על השגת ארנדה, ובכך להימנע מתשלום דמי ההסכמה. לעומת זאת הגנו תקנות הקהילה, על בעל ארנדה מפני תחרות מצד חברים אחרים בקהילה. רבנים שונים (המהר"ם מלובלין למשל) דנים בשו"ת לענייני הארנדה וביחסי העבודה בין נוצרים ליהודים ובבעיות המתפתחות עקב כך כמו העסקת צמיתים בשבת, מסחר בבהמות לא כשרות וכדומה.[6]
בשל חשיבות הארנדה החקלאית בחיי הקהילות היהודיות הגיעו עניינים רבים הקשורים לנושא זה לדיון בפני רבני ועדי הארצות. אחת התקנות המרחיקות לכת שתוקנה על ידי הוועד הליטאי עסקה בעניין ה"חזקה". בדומה לדין המערופיא ועל מנת למנוע תחרות בין יהודים על זכויות של ארנדה חקלאית, נקבע עונש ליהודי המנסה לזכות בחכירה שמוחזקת בידי יהודי אחר במשך שלוש שנים. תיקונים אחרים עסקו בשמירת שבת ובסוגיות הלכתיות שעלו כתוצאה מהמגע עם נוכרים במהלך ניהול האחוזות. עסקי ניהול האחוזות העמידו את היהודים בתווך בין האצולה התובעת את הגברת התפוקה והרווחים לבין הצמיתים האיכרים שונאי האצילים. יחסם של היהודים אל האיכרים היה בעיקרו טוב יותר מאשר יחסם של בעלי האחוזות. כך למשל יש עדות משנת 1602 על כינוס קהילת ולאדמיר והחלטה לתבוע ממעסיקים יהודים לשחרר את האיכרים הנוכרים מעבודה בשבתות ובחגים. "...כידוע ומפורסם... לכן אסור לו לישראל להניח להגויים הכפריים לעשות מלאכה בשבת וביום טוב... מוותר ומניח להם ימי שבת ויום טוב לגמרי".[7][8]
דעיכת השיטה
השנים האחרונות של רפובליקת האצולה בפולין 1648 -1772 היו שנים של דעיכה כלכלית ותרבותית על רקע המאבקים בכנסייה הנוצרית בין קתולים לרפורמציה. השלטון המרכזי הלך ואיבד מכוחו ואצילים מקומיים חשו חופשיים ליטול את החוק לידיהם. תנאי החכירה ואופי עסקיהם של היהודים הושפעו לרעה מהתפתחות זאת. מנתוני מפקד האוכלוסין משנת 1764 מראים כי כ-2% מכלל יהודי פולין חוכרים עסקים קטנים במסגרת ארנדה, בעיקר מסבאות בערים. באזור לובלין למשל, כ-89% מהחוכרים היהודים הם בעלי מסבאות. שלמה מימון באוטוביוגרפיה שלו מסוף המאה ה-18 מתאר את חייהם העלובים של חוכרים יהודים בצל הפחד המתמיד מהאציל בעל האדמה. "...דבר זה גרם לדלדולה של אחוזת החכירה...והגשרים היו נתונים במצב רעוע, אירע לא אחת, שהגשרים האלה נשברו תחתיהם בה בשעה שאחד האצילים הפולנים עבר עליהם עם בני-לוויתו המרובים, וסוס ורכבו שקעו בביצה. מיד הבהילו את החוכר המסכן, השכיבוהו ליד הגשר ועמדו והלקו אותו, עד שסבורים היו, שהתנקמו בו כל צרכם."[9] והוא ממשיך ומתאר גם את דלות בתי המרזח היהודים ותנאי החיים הקשים של בעליהם. למרות השם הרע שיצא לשיטת הארנדה במאה ה-18, היא היוותה במשך זמן לא מבוטל גורם משמעותי בפריחה הכלכלית והחברתית של יהודי פולין. במאה ה-19 פחתה חשיבותה של הארנדה החקלאית בחיי הכלכלה של יהודי מזרח אירופה במקביל להתקדמות המהפכה התעשייתית, תהליך העיור המוגבר והגירת יהודים אל הערים המתחזקות.
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 3, עמ' 402–405.
קישורים חיצוניים
- הארנדה, באתר kehilalinks
- על הארנדה באתר הספרייה היהודית הווירטואלית
הערות שוליים
- ^ חיים הלל בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, תל-אביב: עם עובד, 1958, עמ' 75
- ^ שמעון דובנוב, כרך ג, דברי ימי עם עולם, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1955, עמ' 1392
- ^ 3.0 3.1 חיים הלל בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, תל אביב: עם עובד, 1958, עמ' 79
- ^ חיים הלל בן-ששון, פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, תל אביב: עם עובד, 1958, עמ' 79–80
- ^ חיים הלל בן-ששון, כרך ג, תולדות עם ישראל בימי הביניים, תל אביב: דביר, 1969, עמ' 246
- ^ יהודה רוזנטאל, לקורות היהודים בפולין לאור שו"ת המהר"ם מלובלין, סיני לא, 1952
- ^ חיים הלל בן-ששון, תקנות איסורי-שבת של פולין ומשמעותן החברתית והכלכלית, ציון 21, 1956, עמ' 205
- ^ חיים הלל בן-ששון, כרך ג, תולדות עם ישראל בימי הביניים, 1969, עמ' 281
- ^ שלמה מימון, תרגום: י"ל ברוך, חיי שלמה מימון, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 23
30444758ארנדה