רבי שמעון בר יוחאי
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |
| הכניסה לקבר רבי שמעון בר יוחאי ובנו במירון | |
| מקום קבורה | קבר רבי שמעון בר יוחאי במבנה מיוחד בהר מירון |
|---|---|
| תקופת הפעילות | דור רביעי לתנאים |
| השתייכות | בית הלל, בֵּית רבי עקיבא |
| רבותיו | רבי עקיבא |
| תלמידיו | בנו - רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי שמעון בן יהודה, רבי יהודה הנשיא |
| אב | יוחאי |
| אם | חמי[1]. |
רבי שמעון בר יוחאי (או בן יוֹחַי[2], מכונה בקיצור רשב"י) (משוער לערך ג'תת"ל - ג'תתקכ"ג[3]) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא.
הלכות רבות בשמו מובאות במשנה (שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא, מחשובי תלמידיו), שם הוא מכונה 'רבי שמעון' ללא ציון שם אביו. החיבור התנאי-מדרשי-הלכתי "ספרי" מיוחס בגמרא לבית מדרשו של רשב"י[4][5]. כתיבת ספר הזוהר מיוחסת לרשב"י, כמו כן נתייחס אליו המדרש מכילתא דרשב"י[6].
רשב"י הפך לסמל של תורת הסוד והקבלה, ולדמות מרכזית באירועי ל"ג בעומר, בהם נערכת מדי שנה הילולה על קברו במירון.
תולדות חייו
בצעירותו נמנה רשב"י עם החכמים שהתקבצו ב'כרם ביבנה'. שאלתו של רשב"י את רבי יהושע ואת רבן גמליאל לגבי מעמדה של תפילת ערבית כתפילת רשות או חובה, היתה הטריגר שהוביל לסערה גדולה במהלכה הודח באופן זמני רבן גמליאל מנשיאותו, בעקבות יחסו לרבי יהושע, והוחלף ברבי אלעזר בן עזריה[7]. רשב"י למד תורה מפי רבי עקיבא, בתחילה בבני ברק במשך שלוש עשרה שנה, יחד עם רבי חנניה בן חכינאי[8], ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שרבי עקיבא הוצא להורג[9]. רשב"י מנוי בין חמשת תלמידי רבי עקיבא אותם העמיד לאחר מות מרבית תלמידיו[10], ובין התלמידים אותם סמך רבי יהודה בן בבא בהסתר[11].
בתקופה שלאחר מות אדריאנוס קיסר, המכונה תקופת שלפי השמד, התכנסו חכמים באושא כשרשב"י ביניהם. באותה התכנסות דנו חכמים על הלכות שונות כגון "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" באותה התכנסות הוחלט לשלוח גם משלחת לרומי לנסות לבטל לגמרי את גזרות אדריאנוס, ובראש המשלחת נתנו את רשב"י המלומד בניסים. גם בנסיעה זו אירע לו נס, בת הקיסר חלתה ורבי שמעון הצליח לרפאותה. כתמורה לכך הקיסר נתן להם אפשרות להיכנס לחדר האוצרות לקחת מה שיחפצו, החכמים נכנסו, רבי אליעזר העיד שראה את פרוכת בית המקדש עם דם עוד מיום הכיפור האחרון, אך החפץ שאותו בחר רבי שמעון הוא מגילה ובה מפורט הגזרות, הוא לקח את המגילה וקרע אותה לגזרים[12].
מכאן ואילך נגמרו גזרות השמד. גם לאחר מכן הרומאים היו רודפים אותם, אך ללא הגזרות וניתן היה להקים שוב את הסנהדרין, לעבר את החודש ולקיים מצוות![13]
הסתתרותו במערה
רבי שמעון נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).
על פי המסופר בתלמוד הבבלי[14], בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו:
יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות. בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה על ידי השלטון הרומאי, ונאלץ לרדת למחתרת. על פי המסורת, רשב"י ובנו אלעזר התחבאו 12 שנים במערה וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזרותיו. אז יצאו רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם, אך כשראה רשב"י בעולם אנשים מתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה וזריעה נתן בהם עיניו ונשרפו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". חזרו רשב"י ואלעזר בנו למערה לעוד 12 חודשים, שבסופם יצאו מהמערה ופגשו אדם המביא לכבוד שבת שני הדסים, וכך ראו כמה חביבות מצוות על ישראל ונתקררה דעתם.
לאחר יציאתו מהמערה
ביציאתו מהמערה התיר רבי שמעון מקומות מסוימים בטבריה שהיו בספק טומאת מת. בהיפגשו ביהודה-בן-גרים, נתן בו עיניו, והפכו לגל עצמות.
רשב"י מוזכר בין הנאספים באושא בסוף תקופת השמד, אך לא צורף לסנהדרין שבאושא[דרוש מקור], ככל הנראה עקב הסיכון הפוליטי. בתלמוד מסופר כי יצא עם משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על שמירת השבת והמילה, לאחר שהוציא דיבוק מבת הקיסר[15]. הקיסר שמדובר בו הוא כנראה מרקוס אורליוס, שהיה נאור והגון, אם כי לפי הידיעות המעטות שנשתמרו מתקופת שלטונו היו יחסיו עם היהודים עוינים ביותר. כן מתוארת השתתפותו בכינוס מצומצם בנושא עיבור השנה[16].
בגמרא מתואר רשב"י כמלומד בנסים.
משפחתו
אביו היה התנא רבי יוחאי.
בנו, רבי אלעזר, היה אף הוא תנא מפורסם. וחתנו היה רבי פינחס בן יאיר (זאת לפי התלמוד; לפי ספר הזוהר היה חותנו).
מקום מגוריו
במדרש תנחומא נעשה קישור בין רשב"י לבין מירון ככמקום מגוריו במעשה הבקעה שהתמלאה בדינרי זהב, אך אזכור זה חסר במקורות מדרשיים מקבילים למעשה זה, וההערכה היא כי מדובר בתוספת מאוחרת[17]. בית מדרשו של רשב"י מצוין בתקוע (המזוהית עם חורבת שמע הסמוכה למירון), שם לימד תורה למספר תלמידים, ביניהם רבי יהודה הנשיא. מספר מעשים אודות רשב"י קושרים אותו לצידן, אותה ניתן לפרש כצידון או כבית ציידא.
משנתו
גדול תלמוד תורה
בניגוד לדרכו של רבי ישמעאל, פעל רבי שמעון להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי, והמליץ על זניחת הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות:
לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה אפילו אם היא בזויה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"[19]. בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות.
רבי שמעון מוזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא בנושאים הלכתיים.
הלכות שבת
רשב"י התיר מקרים שונים של מוקצה, התיר 'דבר שאינו מתכוון' ואסר מדרבנן 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. בכל שלושת הדברים, שהם יסודות בהלכות שבת, הלכה כמותו, ולא כרבי יהודה, שחלק עליו בנושאים אלו.
בין אדם לחברו
כאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא (שטבע את האימרה "'ואהבת לרעך כמוך' - זהו כלל גדול בתורה"), גם במשנתו של רשב"י ישנה חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. לדוגמה:
מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והנחותי לך[21]
גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך[22]
דעת רשב"י בפסיקת הלכה במקרי מחלוקת
במסכת עירובין בגמרא מובאים כללים עקרוניים לפסיקת הלכה במחלוקת תנאים. על פי כללים אלו במקרה של מחלוקת בין רשב"י לרבי יהודה או לרבי יוסי, דעתו של רשב"י נדחית מהלכה מול דעתם, בעוד מול רבי מאיר דעתו שקולה ללא הכרעה[23]. עם זאת, כללים אלו אינם מוחלטים ולהם חריגים שונים, ובנוסף אינם מוסכמים על הכל[24].
הכוונה והמחשבה במשנתו
שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתבססת על מחשבות האדם ("הלוך אחר המחשבה")[25] שהיא פנימיות הדבר (היפך החיצוניות, הנראית לעין). לכן הוא פוטר בדיני שבת במלאכה שאינה צריכה לגופה, את מי שאינו מתכוון, ודן לכף חובה את השלטונות הרומיים מאחר שגם 'מעשיהם הנאים' נעשו מתוך כוונה פסולה[26].
אף בזוהר הקדוש החשיב רבי שמעון את המחשבה והפנימיות כדבר העיקרי בחיי האדם, ורבות מדעותיו, פסיקותיו והוראותיו קשורות עם דרך זו[27]. גם בדיני קרבנות הוא קובע ש"כל העומד ליזרק כזרוק דמי, כל העומד לפדות כפדוי דמי"[28].
איכות מול כמות
מחלוקת רעיונית ישנו לרבי שמעון עם בן דורו רבי יהודה. רבי שמעון מחשיב את האיכות מול הכמות, בניגוד לדעת רבי יהודה[29]. כך למשל רבי שמעון מייחס את הערך הכספי של חפץ על ידי מדידת שוויו מבחינה רוחנית ורעיונית, גם אם מבחינה פיזית לא ניתן לעשות בו שימוש. לדוגמא הוא קובע שגם דבר שאין לו ערך כספי מצד עצמו נחשב לבעל ערך כספי אם ניתן להשיג על ידו כסף, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, למרות שמבחינה פיזית המעשה עדיין לא נעשה. באופן דומה הוא סובר שכל העומד לישרף כשרוף דמי, למרות שרק מבחינה רעיונית החפץ אינו קיים, אך לא נשרף עדיין למעשה. גם לענין שריפת חמץ רבי שמעון אינו סובר שיש לשרוף את החמץ בפועל, אלא די לאבדו מן העולם[30].
כוונה במצוות
כמו כן בניגוד לדעתו של רבי יהודה שעיקר מעשה המצווה הוא החלק המעשי כך שלפי שיטתו מצוות אין צריכות כוונה, סובר רבי שמעון שמצוות צריכות כוונה כיון שהעיקר הוא הכוונה[31]. כשרבי יהודה שיבח את מעשיהם הטובים של מלכות רומי גנה אותם רבי שמעון בטענה שכל מעשיהם נועדו לכוונה רעה[32].
כוונה בעברות
רבי שמעון אף מקל בדינו של רוצח שרצה להכות אדם וגרם לו חבטה שהיתה בכדי להמיתו, אך בטעות החבטה פגעה בילד קטן, וסובר שהוא פטור בניגוד לדעת שאר החכמים[33]. לעומת זאת הוא מחמיר יותר ברצח נפשי,[34]: ”אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן - מתמר, שנאמר: (בראשית ל"ח) היא מוצאת וגו'”, מכיון שלשיטתו השפלה נחשבת כרצח ממש.
שיטתו זאת של רבי שמעון בדיני רוצח, הקובעת את חומרת העבירה לפי הידיעה, היא גם בהלכות טומאה וטהרה. הוא נחלק עם החכמים[35]. בדין שני שבילין שאחד טמא ואחד טהור, והלך בראשון ולא נכנס לבית המקדש, ולאחר מכן הלך גם בשביל השני ואז נכנס לבית המקדש. לפי כל החכמים הוא חייב בקרבן; ורבי שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון. בטעם הדבר מסבירה הגמרא שמדובר כגון שהלך בשביל הראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, וממילא יש כאן "מקצת ידיעה" כלומר שידוע לי רק אחד מהשבילים שהינם בספק טומאה, ונמצא שכניסת למקדש היתה באופן שלא ידע בוודאות שהוא טמא, ולפי שיטתו של רבי שמעון ידיעה חלקית אינה נחשבת לידיעה[36]. אף בדין עבירה בשוגג שנעשתה על פי הוראת בית דין, גם אם בית הדין חזרו בהם, מקל רבי שמעון ופוטרו מקרבן[37]: ”הורו בית דין, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן, והלך ועשה על פיהן - ר' שמעון פוטר.”. בטעם הדבר אמר רב יהודה בשם רב: ”אומר היה ר"ש: כל הוראה שיצאה ברוב צבור - יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד”.
החשבת הרוח מול הגשם
במסכת סנהדרין[38] נחלקו החכמים איזו מיתה חמורה יותר, שרפה או סקילה[39], כשחכמים מחשיבים יותר את חומרתה של מיתת הסקילה הכרוכה בניוול הגוף, ורבי שמעון את השריפה הפנימית ואת נטילת הרוח באפו[36].
בנוגע לפרשנות הפסוק והשבתי חיה רעה מן הארץ, אותו מפרש רבי יהודה - "מעבירם מן הארץ", חולק רבי שמעון וסובר שיש להעביר רק את הכוח הפנימי של ההיזק - "משביתן שלא יזיקו"[40].
לפי שיטת רבי שמעון, כאשר אנו אומדים את דעתו של אדם שלא יהיה בביתו בשבת, למרות שפיזית אין לו כל מניעה לעשות כן מכיון שהוא שובת בביתו שבאותה העיר, הרי זה נחשב שאינו מתגורר שם (לענין עירובי חצרות), זאת בניגוד לדעתו של רבי יהודה שמקל רק אם הלך לעיר אחרת שבוודאי לא יבוא[41].
טעמא דקרא
שיטתו של רבי שמעון בהלכה היתה לדרוש 'טעמא דקרא', כלומר להסביר את טעמי המצוות ולפעול על סמך המסקנות ההלכתיות העולות מהן גם כשאין להן סמך בכתובים[42]. זאת בניגוד לגישה הרואה במצוות התורה גזרות הכתוב ומתייחסת לטעמי המצוות רק כשהם מפורשים בכתוב או משתמעים מקריאה סבירה שלו[43].שיטה זו לא התקבלה להלכה.
לשיטת רשב"י, כשטעמי המצוות מפורשים בתורה, הם אינם נדרשים לפירוש אותה מצווה אלא יש ללמוד מהם איסור עצמאי ואת המצווה כולה במנותק מהטעם[44].
עם ישראל
רבי שמעון פוסק בענין סיכת שמן ורד (שהוא שמן יקר המיועד בעיקרו לרפואה, ומיעוט מבוטל (בני מלכים) משתמשים בו לסיכה רגילה) שנאסרה בשבת, היות שהדבר נראה כרפואה בשבת, בעקבות השימוש הרגיל של שמן זה לרפואה. ר' שמעון התיר את הדבר, בנימוק שכל ישראל בני מלכים הם, ועל כן יש להתייחס אל השמן כשמן המיועד גם לסיכה, ולא כשמן המיועד לרפואה בלבד. דעתו זו של ר' שמעון בסוגיה זו לא נתקבלה להלכה.
כמו כן הוא סובר שהלכות מסויימות בעניני קרבנות נאמר רק לעם ישראל, ”קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והשוחטן בחוץ פטור, דברי רבי שמעון, רבי יוסי מחייב”[45].
לגבי טומאת אהל ישנה מחלוקת תנאים וראשונים, האם היא קיימת רק במת יהודי או גם במת גוי. לדעת רבי שמעון בן יוחאי גוי אינו מטמא באהל, וחכמים חולקים עליו[46]. הרמב"ם[47] פסק כרשב"י, ואילו התוספות[48] פסקו כחכמים מכיון שההלכה היא כרבן שמעון בן גמליאל בכל מקום, והוא פוסק[49] כחכמים.
דמותו
ההוד האופף את רשב"י אפיין אותו בכל הדורות. חכמי דורו ראו בו "מלומד בנסים", ושלחו אותו למשימות קשות למען עם ישראל[50]. בין השאר סופר עליו שבימיו לא נראתה הקשת כלל, כביטוי לכך שהוא הגן על דורו מסכנת מבול.
יוחסו לו החיבורים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב השלישי (ד'תתקנ"א) ונפילת עכו בשנת ה'נ"א.
ספר הזוהר, הספר המרכזי של תורת הקבלה, שפורסם לעיני כל בראשית שנות ה-ה' אלפים, מיוחס לרוב לרשב"י. בזוהר מוצג ר' שמעון כראש חבורה של חכמים העוסקת בתורת הנסתר, ורוב הדרשות בספר מובאות בשמו ובשם תלמידיו. לאורך הספר פזורים תיאורים של אירועים שונים בחייו, בהם סיפור בריחתו מן הרומאים והסתתרותו במערה (המופיע גם בתלמוד), וכן תיאור פטירתו מן העולם המפורט בהרחבה באדרא זוטא. במשך השנים נחלקו הדעות (הן בקרב הרבנים והן בקרב החוקרים), לגבי זהותו של כותב ספר הזוהר בעולם הזה התחתון. אין בדיונים אלו כדי לנתק בין דמותו השמימית של הרשב"י לבין ספר הזוהר, שהוא על כל פנים, כותבו השמימי.[א]
יום ל"ג בעומר התקבל כיום פטירתו של רשב"י, המכונה בזוהר יום ההילולא של רשב"י, ובו נוהגים ההמונים לפקוד את קברו אשר בהר מירון. גם מנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר נקשר לדמותו של רשב"י ולתיאור פטירתו כפי המופיע בזוהר (באדרא זוטא).
על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך" על ידי שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד שהתיישב בטריפולי בלוב והפך למנהיגם של יהודי לוב. פיוט זה מושר בקרב העולים לציונו במשך כל ימות השנה ובפרט בל"ג בעומר, והוא מקובל בכל העדות והפלגים. יש מעדות המזרח הנוהגים לזמרו בכל ליל שבת. רבי יוסף חיים מבגדד ה"בן איש חי" חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי", והוא נהוג בעיקר אצל החסידים.
החוקר אלחנן ריינר הצביע על הדמיון שבין דמותו של רשב"י, לדמותו של יהושע בן נון בגליל באלף הראשון לספירה. ריינר הצביע על כך ששתי הדמויות הן אבות מייסדים פילאיים ומחוללי נסים, לשתיהן קשר לרעידת אדמה (על רשב"י נאמר "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" באידרא זוטא), שתיהן קשורות בהר מירון כאתר תפילה, ובתאריך י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, כמועד המיוחס לפטירתן[51].
על שמו היישוב בר יוחאי הסמוך למירון.
מנהגים סביב קברו של רשב"י
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: ערכים מורחבים – ל"ג בעומר, קבר הרשב"י
בסיפור פטירתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, בנו של רשב"י, מתואר כיצד העבירו אותו בני בירי ממקום פטירתו בעכברא, למערה שבה נקבר אביו, במהלך ערב יום הכיפורים[52], דבר המראה כי מקום קבורת רשב"י הוא באזור הר מירון. בפסיקתא דרב כהנא מובא מעשה דומה, כאשר שם הנוסח הוא כי בני מירון הוליכו את גופתו של רבי אלעזר ברבי שמעון מגוש חלב[53].
קברו של רשב"י נמצא בהר מירון, מדרום למושב מירון של ימינו. אתר הקבר משך אליו את מקובלי צפת בשנים ה'ש' - ה'שצ"ט. העלייה המרכזית לקברו בל"ג בעומר, יום פטירתו על פי המסורת, קרויה הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, בה פוקדים את קברו מאות אלפים מכל רחבי העולם. נהוג להביא בה ילדים בני שלוש ולספר אותם לראשונה בחייהם, בטקס המכונה חאלקה. רבי חיים ויטאל מעיד על רבו האר"י אשר נהג כך עם בנו[54], אך כמנהג שכבר היה נהוג עוד קודם לכן על ידי רבים[55].
הילולת רשב"י הביאה לאימוץ המנהג, בגרסאות שונות, בישראל ובגולה. דמותו של רשב"י בל"ג בעומר קשורה גם כדמות קבלית[56], וגם כצדיק שמגן, מרפא ומברך ביום זה. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה[57].
לקריאה נוספת
- בנימין לאו, "ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומקומו במסורת ההלכה", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 148-118.
- הרב ישראל דנדרוביץ, שמות אביו ואמו של התנא האלקי רשב"י ז"ל, בתוך: קובץ עץ חיים (באבוב), גיליון יז, ניסן תשע"ב, עמודים: שנא - שסו
- הרב רפאל הירשמן, "האור והחושך בגזירות הרומאים", קולמוס - מוסף לעיתון משפחה, גיליון 111 (חג הפסח תשע"ב), באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: רשב"י |
 ציטוטים בוויקיציטוט: שמעון בר יוחאי |
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:רבי שמעון בן יוחאי |
- הרב אהרן הימן, "רבי שמעון בר יוחאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג', עמודים 1189-1178, באתר היברובוקס
- רשב"י, אנציקלופדיית דעת
- יהודה ליבס, מרעיש הארץ: יחידותו של רשב"י
- שיעור על רשב"י ולג בעומר, ישיבת אורות שאול, פ"ת
- שיר על בר יוחאי באתר זמרשת
- הפיוט בר יוחאי נמשחת, אשריך, באתר "פיוט"
- יהודה ליבס, בר יוחאי בשירו של שמעון לביא, באתר "פיוט"
- רבי שמעון בר יוחאי באתר "MyTzadik"
- הרב אליעזר מלמד, יום שמחתה של תורת הנסתר, באתר ישיבה
- רונית שושני, רשב"י במערה ואליהו במדבר באתר אוניברסיטת בר-אילן
- ישראל ל' לוין, ר' שמעון בר-יוחאי, עצמות מתים וטיהורה של טבריה – היסטוריה ומסורת, קתדרה 22, ינואר 1982
- שיעורים על רשב"י, באתר ישיבה
- הרב יהודה לנדי הרקע הגאוגרפי וההיסטורי של חיי רשב"י, לאור אגדת רשב"י ובנו במערה הרצאה בכינוס מטמוני ארץ באתר בינינו
שיטתו הלימודית - כוונה ומחשבה
- כוונה ומעשה, רשב"י ורבי יהודה באתר פורטל הדף היומי
- אחיקת קשת, קובץ יסודות וחקירות השלם בערכו באתר ויקישיבה
ביאורים
- ^ ראה דברי רבי חיים ויטאל בהקדמה לעץ חיים שכתב: "והנה יש מוציאי דבה על ספר הזוהר באומרם כי הנה בריש הקדמת התקונים בדף ב' ע"ב כתב שם ההוא מאמר של אותו אמורא שהיה נקרא רבה בר בר חנה דהוה קאזל בחדא ספינתא וחזא חד צפור וכו', וכן בפרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רפ"ג ע"ב וזה לשונו: והא אתמר דאיהו צפרא דבר בר חנה וכו', עוד שם בפרשת פנחס דף רי"ו ע"ב ענין רבי אלעזר בן פדת האמורא וכאלה רבות וכו',
ומי פתי יסור הנה ישגיח ויראה כי כל דברי הרשב"י ע"ה הם ברוח הקודש והיה רואה בעיניו כל נשמות החכמים אף אותם העתידים להבראות. וכמעשה שאירע גם לרבי ישמעאל בברייתות דפרקי היכלות עיין שם, וזה גם כן ענין רבי יוחנן בן זכאי עליו השלום שאמרו עליו שלא הניח מקרא ומשנה וכו' והויות דאביי ורבא עם שהיו אמוראים, ושים לבך והבן בדברים אלו".
אבל יש שכתבו באופן אחר, ראו בהגהותיו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב על הזוהר פרשת ויחי רלח, א: "בזמנא קדמאה הות נבואה שריא עלייהו דבר נש... כיון דפסקא נבואה מינייהו הוו משתמשי בבת קול השתא פסקא נבואה ופסקא בת קול". [נ"ב]: "מכאן גם כן ראיה שחיבור הזהר נתחבר זמן רב אחרי פטירתם, בגן עדן, דהרי בימיהם היו משתמשים בבת קול, ואפילו בימי האמוראים". עכ"ל. ושם פרשת שמות כא, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי... כד אתא רשב"י אתא שאילו קמיה האי מלה". [נ"ב]: "הנה בגמרא כד עאל ריב"ל חי לגן עדן שאל אותו רשב"י אם נראה הקשת בימיו, הנה נראה שרשב"י נפטר קודם הרבה לריב"ל. וגם ריב"ל הוא סמוך לדורות אמוראים, חבירו של ר' יוחנן, ולא נזכר רק פעם אחת בסוף המשנה. על כן הדבר הזה אינו מובן. רק כמו שאמרו הקדמונים בעסק חיבור הזהר שנתחבר בזמן הגאונים בגן עדן במתיבתא עליונה בהצטרפות כל אלו הנשמות המבוארים בזהר". עכ"ל. ושם פרשת בא לח, ב: "דהא ר' חסדא..." [נ"ב]: "לפי הגירסא הזו על כרחך צריך לומר דהזהר נתחבר בגן עדן בזמן הגאונים, דהרי ר' חסדא אמורא הוה בזמן האמוראים".
וכעין דבריו גם בשיחות הר"ן ברסלב (אות רעח): "אמר, שנמצאים כמה מאמרים בזהר הקדוש שגילה רשב"י לתלמידיו אחר הסתלקות, ומה ענין "ובחבורא קדמאה" שכתוב בזוה"ק בפ' פנחס ובשאר מקומות, כי העולם אינם מבינים מהו ענין "ובחבורא קדמאה". אך האמת שהוא גילה להם כמה תורות אחר פטירתו. ומה שגילה להם קודם קרא "חבורא קדמאה". ובזה מיושב היטב מה שנמצאים בספרי הזוהר הקדוש ובתיקונים פירוש כל מימרות האמוראים שהיו אחר רשב"י זמן מרובה. אך באמת אלו המאמרים גילה רשב"י אחר פטירתו, ואז כבר היו אלו האמוראים בעולם. אחר כך מצאתי ענין זה באיזה ספר".
וכן רבי צבי הירש מזידיטשוב כתב בספר עטרת צבי פרשת וילך (נד, ג בדפי הספר): "ואל תתמה הלא ר' יוסי בר' יעקב נסתלק באדרא רבא, עיין פרשת אחרי שנראה משם אשר ר' חזקיה ור' יוסי האריכו ימים אחר ר' אלעזר ב"ר שמעון והלא הם נסתלקו באדרא רבא. אבל כבר נודע אשר ספר הזהר הקדוש כלו מן עולם עליון ונתחבר בגן עדן, ואין אתנו יודע איך נעשה, כי נראה שכולו מן עולם הנשמות. כבר האריכו קדמונינו בזה בראיות, כמו שנראה שמביא דברי רבה בר בר חנה, וברעיא מהימנא פרשת משפטים מביא דברי גמרא מריש קידושין בענין אתרוג שוה לאילן. ונודע מספר יוחסין מתשובת רב שרירא גאון אשר הפלפול בתחלת קדושין מן רבנן סבוראי עד "בכסף מנלן" מתחיל התלמוד עיין שם. אבל ספר זהר לא נעשה בזה העולם כלל. ולכן אין תימא אם גרס ר' יוסי בר' יעקב, כי בודאי בא נשמתו מן גן עדן להסתלקות רבו רשב"י. עכ"ל.
עיין עוד בהקדמת פירוש הסולם לספר הזוהר מאת רבי יהודה ליב אשלג: ואני כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השם יתברך להתבונן מעט בספר הקדוש הזה לא עלה על לבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון רבי משה די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם. אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד מהתנאים, ומכל שכן אם הייתי מוצא, שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהשם יתברך עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. ולפיכך כיון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השוה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר, אני חושב שכבר נפטרתי בזה לגמרי מלטרוח עוד ולהכניס עצמי בחקירה הזאת, כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב"י הקדוש.
הערות שוליים
- ^ פירושים ופסקים על התורה לרבינו אביגדור הצרפתי, פרשת בשלח.
- ^ ברוב המקומות בש"ס בהם מופיע רשב"י השימוש הוא ב"בן יוחי", ולא "בר יוחאי" השכיח פחות.
- ^ הירשמן, עמ' 20-25.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו עמוד א'
- ^ איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
- ^ מבוא למכילתא דרשב"י הוצאת "זכרון אהרן", על פי הרמב"ן על ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ל"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז עמוד ב'
- ^ ויקרא רבה כא, ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ג עמוד ב'
- ^ מעילה יז א, ומדרש איכה זוטרי א מג
- ^ עובד על פי 'קורות הדורות' מאת פ.רייסנר
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג' הלכה א'
- ^ ישראל רוזנסון, 'זכרון מירון', 2003, עמ' 28
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ז' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ז עמוד ב'
- ^ רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר (מובא בכלי חמדה מקץ ובשיח שרפי קודש ח"ד דף ק"ה).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ ראה בארוכה במאמרו של הרב דוד פוקס, הנך כולהו ברכתא נינהו - עיון במשנת רשב"י, בגליון "המעין" תמוז ה'תשד"מ. בקובץ יסודות וחקירות השלם רוכזו כל הדוגמאות לשיטתו זאת, מובא בערכו באתר ויקישיבה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ו עמוד ב'.
- ^ רבי יוסף רוזין שו"ת צפנת פענח סימן נ'
- ^ פרשנותו של הרב דוד פוקס (מובא בהערות קודמות) בהתאם לפרשנות הרוגוצ'ובר.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד ב', על פי פרשנות האגלי טל בהקדמתו לספרו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ע"ט, משנה א'.
- ^ ברכות דף מג ע"ב; סוטה דף י ע"ב; בבא מציעא דף נט ע"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ט עמוד א'.
- ^ 36.0 36.1 כוונה ומעשה, רשב"י ורבי יהודה באתר פורטל הדף היומי.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ג' עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז', משנה א'.
- ^ "ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק רבי שמעון אומר שרפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין"
- ^ תורת כהנים על ויקרא כו ד. על פי רבי יוסף רוזין בשו"ת צפנת פענח סימן נ'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ו עמוד א', שם מבואר שאת הציווי "לא תחבול בגד אלמנה" רשב"י פירש כמתייחס לאלמנה ענייה בלבד.
- ^ "כל שלא אמר שלשה דברים אלה", הרב אשר וייס ובעיקר כפי שמובא בתוספות הרא"ש שהוא מצטט בסוף.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד א', שם מבואר שלדעת רשב"י למלך אסור להרבות נשים גם אם אינן עלולות להטות את לבבו ואסור לו לשאת אפילו אישה אחת שתטה את לבבו. לשיטת רבי יהודה, לעומת זאת, האיסור חל רק בריבוי נשים שעלול להטות את לבב המלך.
- ^ משנה, מסכת זבחים, פרק ד', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"א עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת מת, פרק א', הלכה י"ג.
- ^ ביבמות שם
- ^ משנה, מסכת אהלות, פרק י"ח, משנה מ"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף י"ז עמוד א'.
- ^ ריינר, אלחנן. תשע"ב. יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון: לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי (עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי). תרביץ פ ב, 179-218.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד עמוד ב'
- ^ פסיקתא דרב כהנא, עמ' צד,א, אתר "דעת"
- ^ שער הכוונות, עניין מנהג ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ובנו ר"א
- ^ ל"ג בעומר באתר הויקי של ד"ר אורי אמיתי
- ^ הוס, בועז, תשס"ב, מקום קדוש, זמן קדוש, ספר קדוש: השפעת ספר הזוהר על מנהגי העלייה לרגל למירון וחגיגות ל"ג בעומר, קבלה 7, לוס אנג'לס, 237-256.
- ^ לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל אביב, 336-359.
| רבי שמעון בר יוחאי | ||
|---|---|---|
| רבי שמעון בר יוחאי | רבי שמעון בר יוחאי • קבר רבי שמעון בר יוחאי • מערת רבי שמעון בר יוחאי • ספר הזוהר • אידרא • מכילתא דרשב"י | 
|
| הילולת הרשב"י | ל"ג בעומר • הילולת רבי שמעון בר יוחאי • ניגוני מירון • חלאקה • ח"י רוטל
האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (1911) • האסון בהילולת רבי שמעון בר יוחאי (2021) | |
| מירון | מירון (מושב) • מירון הקדומה • הר מירון • נחל מירון • בית הכנסת העתיק במירון • תחנת הרכבת מירון • פרשת האיסור על עליית כהנים למירון | |
| ספר הזוהר | ||
|---|---|---|
| חלקי הספר | רעיא מהימנא • תיקוני זוהר • זוהר חדש • אדרא • אדרא רבא • אדרא זוטא • ספרא דצניעותא | 
|
| אישים | רבי שמעון בר יוחאי • רבי אלעזר ברבי שמעון • רב המנונא סבא • רבי חזקיה • הינוקא מכפר סכנין • רבי אבא (תנא) • רבי יהודה • רבי יצחק • רבי רחומאי • רבי יוסי בן פזי • ההוא סבא • ההוא טייעא • רבי יוסי דפקיעין • יוחאי • רבי ייבא סבא • רבי כרוספדאי • רבי יוסי בר יעקב | |
| פירושים | כתם פז • הסולם • מתוק מדבש | |
| שונות | חיבור ספר הזוהר • כגוונא • בריך שמיה • פתיחת אליהו הנביא • פרישי מדברא • עולימתא שפירתא • רבי משה די ליאון | |
