איסור אכילת קדשים בטומאה

איסור אכילת קדשים בטומאה הוא איסור לאכול מקרבן כאשר האדם האוכל או הקרבן טמאים.

מקור האיסור

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף, וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ

— ספר ויקרא, פרק ז'.

בפסוק הראשון נאמר איסור לאכול בשר קרבן שנטמא, בפסוק השני נאמר איסור לאכול בשר קרבן לאדם טמא.

הפסוק העוסק באיסור לאדם טמא מתייחס לעונש כרת שהאוכל נענש בו, אולם בהתאם לכלל אין עונשין אלא אם כן מזהירין, יש צורך ב"אזהרה" המתייחסת לאיסור עצמו. מקורה של האזהרה שנוי במחלוקת אמוראים: לדעת ריש לקיש הפסוק ”בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע” שנאמר לגבי טומאת יולדת. לדעת רבי יוחנן פסוק זה נאמר על נגיעה בתרומה, והאיסור לגעת בקדשים נלמד בגזרה שוה מהפסוק העוסק באיסור טומאת מקדש וקדשיו, שבו יש הן עונש והן אזהרה.

דיני האיסור

איסור האכילה לאדם טמא כולל כל מקרה של טומאה, בין בדרגת אב הטומאה או ראשון לטומאה וכן מקרה של מחוסר כיפורים שכבר נחשב כטהור לכל דיניו מלבד לעניין כניסה למקדש וקרבנות.

איסור האכילה של קרבן שנטמא כולל כל מקרה שבו הבשר נטמא, אף אם נגע בשלישי לטומאה.

עונשו של אדם טמא שאכל מקרבן במזיד הוא כרת, בשוגג עליו להביא קרבן עולה ויורד. אך במקרה של ספק אינו מביא אשם תלוי. אדם טהור שאכל בשר קודש טמא, אינו חייב כרת אלא לוקה ככל מצוות לא תעשה.

לדעת רבי מאיר איסור זה אינו חל על קדשי עובדי כוכבים.

פסח הבא בטומאה

גם קרבנות ציבור שהותרה הקרבתם בטומאה במקרה שרוב הציבור טמא, אם הוקרבו בטומאה בשרם אינו נאכל.

חריג לכלל זה הוא קרבן פסח שהותרה גם אכילתו אם הותרה הקרבתו בטומאה, משום שעיקר מצוות הפסח היא האכילה. ההיתר לאכילת פסח בטומאה שווה לדין ההקרבה והותר רק לטמאי מת, אנשים שטמאים בטומאות אחרות אסורים לאכול מקרבן פסח הבא בטומאה, אך אם אכלו ממנו - אינם חייבים כרת. כלל נוסף אמר רבא לעניין טמאי מת שאכלו אימורי פסח הבא בטומאה, שאינם חייבים על אכילתם מכיון שטומאת אימורים וטומאת בשר תלויים זה בזה כיון שנלמדו מפסוק אחד.

אכילת חלקים שאינם מיועדים או ראויים לאכילה

המילה "והבשר" מופיעה פעמיים בפסוק. מכך נלמדים שני איסורים:

• מהמילה "והבשר" הראשונה לומדים שהאיסור כולל גם קרבן עצים ולבונה, שאינם ראויים לאכילה.
• מה"והבשר" השני לומדים חז"ל את האיסור לאכל אימורים שחלה עליהם טומאה.

חלקים שלא הותרו לאכילה

בהגדרת האיסור לאכול חלקים מהקרבן שאינם ראויים לאכילה ונטמאו, נחלקו חז"ל:

מחלוקת ראשונה היא בדין אדם טמא שאכל בשר שאינו ראוי לאכילה מכיון שעדיין לא נזרק דמו. לפי ריש לקיש הוא עובר על איסור לאו ומחוייב מלקות, ואילו לפי רבי יוחנן אינו לוקה.

בהסבר מחלוקתם נחלקו האמוראים בדור הרביעי: לפי אביי המחלוקת היא בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה ורבא אומר שהמחלוקת היא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה.

חלקים שאינם ראויים לאכילה

משנה אחרת המתייחסת לשאלה היא המשנה הבאה:

דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה

— משנה, מסכת זבחים, פרק ד', משנה ה'.

בפירוש המשנה קיימת מחלוקת בין שתי זוגות של אמוראים, האחת היא רבי יוחנן וריש לקיש, והשניה היא בין תלמידיהם רבי אלעזר בן פדת ורבי יוסי ברבי חנינא, כשאחד מהזוג הראשון ואחד מהזוג השני נחלקים ביניהם:

• לפי רב טביומי המחלוקת בין שני הזוגות היא שדעה אחת אומרת שהמחלוקת התנאית היא בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף דברי הכל אינו לוקה, והדעה שניה אומרת שהמחלוקת היא בשני המקרים.
• לפי רב כהנא המחלוקת בין שני הזוגות היא שדעה אחת אומרת שהמחלוקת היא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה והדעה שניה אומרת שהמחלוקת היא בשני המקרים.

למסקנא מכריע רבא שהסברא אומרת כפי הדעה שהמחלוקת היא בשני המקרים, כלומר בין בטומאת בשר ובין בטומאת הגוף.