כל העומד להיעשות כעשוי דמי
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף קמ"ב מסכת פסחים, דף י"ג מסכת בבא קמא, דף ע"ו ו-דף נ"ט עמוד א' מסכת מנחות, דף ק"ב עמוד ב' |
|---|---|
כל העומד היא קביעה של רבי שמעון בר יוחאי, לפיה כל פעולה שעתידה ליעשות והמצב מאפשר זאת, יש להחשיב את הפעולה כאילו כבר נעשתה. הכלל מוזכר בוריאציות והקשרים רבים, כמו למשל: כל העומד ליזרק כזרוק דמי (בתרגום חופשי: דם העומד לזריקה על המזבח נחשב כזרוק), כל העומד לישרף כשרוף דמי (דבר העומד לשריפה נחשב לשרוף). לעיתים הכלל משמש אף בעניינים מציאותיים, כמו "כל העומד להגזז" המתייחס לבהמה טענוה בצמר שעומד לגזיזה, או "כל העומד ליקצר כקצור דמי" המאפשר להחשיב פירות בשלים כקטופים, אף בעודם באילן.
הגדרת הכלל
כל העומד ליזרק וכל העומד ליפדות
לפי חלק מדעות האמוראים, סובר רבי שמעון שקרבן שדמו התקבל בכלי, וממילא הינו כבר מוכן לזריקת הדם במזרק, וקיים עדיין שהות ביום לזרקו על המזבח לפני שקיעת החמה, נחשב הדם כאילו כבר נזרק על המזבח, מכיון שכל העומד ליזרק כזרוק דמי[1].
לפי חלק מהדעות, דין זה עומד מאחורי פסק דינו של רבי שמעון לגבי אדם שגנב קרבן מחבירו, ושחט אותו לשם הבעלים. רבי שמעון פוסק שניתן להתחייב במקרים מסויימים אף בשחיטת הקרבן. הגמרא תוהה כיצד ניתן לכנות שחיטה זאת בשם "טביחה" החל רק על שחיטה כשרה, וכפי שקבע רבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, הלא בשעת השחיטה הקרבן אינו ראוי לאכילה או לזריקה, עד שיזרק דמו, ואז יהיה בשרו מותר לאכילה (בקדשים קלים). כאן מסביר רבי יוחנן את דבריו על פי הכלל כל העומד ליזרק כי מכיון שמיד עם השחיטה מוכן ועומד הדם ליזרק על המזבח הוא נחשב כזרוק והשחיטה נחשבת כשחיטה המכשירה את הבשר לאכילה[2].
רבי אושעיא ורב אשי חלוקים על כלל זה, ולפי שיטתם אף לפי רבי שמעון העומד ליזרק אינו נחשב כזרוק, מאחר שלדעתו אין אומרים "כל העומד" ביחס למעשה אלא רק לתהליכים הלכתיים שחלים על ידי דיבור בלבד, כמו פדיון[3].
כל העומד ליפדות
הסבר אחר לשיטת רבי שמעון מדוע שחיטת קדשים נחשבת שחיטה ראויה, היא הסברו של ריש לקיש שמדובר בקרבן בעל מום, והגנב שחט את הקרבן שלא לשם הבעלים, ומכיון שהינו יכול לפדות את הקרבן אחר השחיטה ולכך עומד הקרבן שהינו בעל מום, נמצא שהבשר עשוי להיות עומד לאכילה, ומכיון ש"כל העומד ליפדות כפדוי דמי", נחשבת השחיטה כבר עכשיו שחיטה ראויה [4].
מקרה אחר בו משתמשים בכלל "כל העומד ליפדות", הוא באוכל שאסור בהנאה, ושבו קיים כלל שמכיון שאין דרך ליהנות ממנו הוא אינו נחשב לאוכל אינו מטמא טומאת אוכלין. לדעת רבי שמעון, קרבן שנשחט ומוכן לזריקת הדם, מטמא טומאת אוכלין אף שאינו ראוי לאכילה[5], מכיון שניתן ללפדות את הפרה אפילו לאחר שנשחטה כל עוד לא הוזה דמה[6] דינה כשאר אוכלים שמטמאים טומאת אוכלים בהתאם, שהרי אם תפדה נמצא שהיא ראויה לאכילה, ואף כשהיא לא נפדתה בפועל "כל העומד לפדות כפדוי דמי".
כל העומד ליזרק
מקרה נוסף בו משתמשים בכלל "כל העומד ליזרק": בגמרא במסכת פסחים[7] מובאת ברייתא שבה מבואר שקידוש שתי הלחם תלוי בהקרבת כבשי עצרת, ואינו חל באופן מלא עד שיושלם תהליך ההקרבה במלואו כולל זריקת הדם. עם זאת, אם נתקבל הדם במזרק ואחר כך נשפך, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון כשרים הכבשים והם מתירים את הלחם, מכיון שהוא סובר כדעת אביו שכל העומד לזרוק כזרוק דמי.
דין דומה נאמר במקרה של אדם שהקריב קרבן אשם תלוי ותוך כדי תהליך ההקרבה התברר לו שלא חטא. במקרה זה ההלכה היא שככל שטרם נזרק הדם לא הושלם הקרבן פסול. לדעת רבי יוסי גם משעה שהתקבל הדם במזרק הקרבן כשר, בהתאם לכלל "כל העומד ליזרק כזרוק דמי"[8].
כל העומד להרים
בברייתא מובא[9] שאם סאה תרומה נפלה לכמות של פירות שהינה פי מאה ממנה, ולא הספיק להוציא את התרומה עד שנפלה שוב תרומה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר. בהסבר הדבר מובא בירושלמי "ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה". הרשב"א מסביר, שרבי שמעון אם לא נודע לו בראשונה עד שנפלה השניה היה הכל נאסר אבל מכיון שנודע לו לפני שנפלה השניה, אנו אומרים ש"כיון דסופו להרים כמורם דמי" כמו שסובר רבי שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי[10].
כל העומד לישרף
בגמרא[11] שאל רב אשי את רב כהנא, שמכיון שרבי שמעון סובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, אם כן כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי, ואם כן מדוע נותר ופרה מטמאין טומאת אוכלין כיון שחשובים כעפר כפי שעתידים להיות? והשיב לו: חיבת הקודש מכשרתן.
במספר מקומות בתלמוד משתמשת הגמרא בביטוי "מכתת שיעוריה" (חסר שיעורו) לענין דבר העומד לישרף. כך למשל נחלקו האמוראים[12] בענין בניית מחיצות לחי וקורה מעץ אשירה שעומד לישרף: "אתמר רב חייא בר אשי אמר אין עושין לחי אשירה, ורבי שמעון בן לקיש אמר עושין קורה אשירה". הגמרא מסבירה שרב חייא בר אשי חולק על ריש לקיש וסובר שאין עושים קורה מאשירה מכיון ש"כתותי מכתת שיעוריה" כיון שעומד לישרף[א].
במקום אחר נאמר לענין שופר[13] שהינו מבעל חיים שהוא חלק משלל עיר הנדחת שנאסר גם הוא מאותה סיבה, מכיון שיש שיעור כשרות למידת ארכו של שופר, ואין משמעות של "שיעור", האמור לבטא את ערכו וחשיבותו של השופר, לדבר העומד להשרף. התוספות מסבירים כי בענין זה גם החולקים על סברת "כל העומד" מודים שדבר שאסור בהנאה הוא כעפר ולכן אינו חשוב שיעורו[14]. בירושלמי נחלקו האמוראים בזה רב הושעיא פוסל ורבי חייא מכשיר מכיון שאין הקול אסור בהנאה ונחלקו המפרשים אם מדובר בשופר של גוי ואין בזה מחלוקת עם הבבלי העוסק בשופר של ישראל[15], או שמא הירושלמי חולק בזה על הבבלי[16].
כל העומד ליקצר וליגדד
לענין דין אשה האוכלת מקרקע בעליה, נפסק כי אם אכלה פירות שכבר גמורים ועומדים ליתלש, משלמת את דמיהם, מכיון שאינם חלק מהקרקע כי "כל העומד ליתלש כתלוש דמי" [17]. באופן דומה קבעו רב יוסף ואביי שאשה שאוכלת מקרקע בעלה בכתובתה אינה אוכלת מתמרים שמוכנים לאכילה, מכיון ש"כל העומד ליגדד כגדוד דמי"[18].
ביאורים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ב עמוד א', וברש"י ד"ה אבל לן; מסכת חולין, דף פ' עמוד ב' ובתוספות שם ד"ה דכמה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ו עמוד ב'.
- ^ תוספות, מסכת בבא קמא, דף ע"ז עמוד א' ד"ה פרה
- ^ מסכת פסחים, דף י"ג עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כ"ג עמוד ב'-דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ב עמוד א'.
- ^ מובא באור זרוע - ח"ד פסקי עבודה זרה אות רעח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד א'.
- ^ תוספות, מסכת סוטה, דף כ"ה עמוד ב', ד"ה לאו כגבוי.
- ^ דעת קרבן העדה שם
- ^ הגהות מיימוני על הרמב"ם שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ט עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"א עמוד ב'.