טעמא דקרא
טעמא דקרא (בעברית: טעמו של המקרא) הוא מושג תלמודי, ופירושו הסבר לציווי מקראי שטעמו אינו מופיע במקרא. ההסבר ניתן על פי סברה.[1]
טעמים במקרא
ישנם שני סוגים של טעמא דקרא:
- טעמים כתובים - במקרא לא מופיעים טעמים לציוויי התורה, פרט לחלק קטן מהמצוות, לדוגמה: על האיסור "”לא-ירבה לו סוסים”" נאמר בו הטעם "”ולא ישיב את־העם מצרימה”" [2][3]
- טעמים שאינם כתובים - יש במקרא מצוות אשר אין להן טעם מפורש אך אפשר להבינן בהיגיון פשוט, כגון הציווים ”לא תרצח” ו”לא תגנוב”. אולם יש מצוות שחז"ל הוצרכו לתת להם טעם, כגון שופר, קרבן העומר ושתי הלחם, וניסוך המים[4].
במקומות שקיימת שאלה הגיונית על הלכה בתורה, הסבירו חז"ל את ההגיון שבה, כמו מודה במקצת שחייב שבועה ביארו חז"ל מדוע אינו נאמן במיגו[5].
פסיקת הלכה על פי "טעמא דקרא"
בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים האם ניתן לדון על פי הטעם שנראה לנו מסברה ולחדש הלכות על פיו, או שאין לחדש דינים ללא מקור מן המקרא. דעת רבי שמעון שאנו רשאים לדון מסברא מהו "טעמא דקרא" ולחדש על פיו דינים, ואילו דעת רבי יהודה שאין דורשים "טעמא דקרא".[6]
מחלוקת התנאים אינה נוגעת לשאלה אם יש לאדם לפרש טעמים בפסוק שכן מצינו בחז"ל שמפרשים טעמי מצוות, אלא רק בשאלה האם אפשר להוציא על פי זה הלכות למעשה[7].
ישנם מקומות שבהם גם רבי יהודה מודה לרבי שמעון שדורשים טעמא דקרא, כגון באופן שברור שכל המצוה ניתנה אך ורק מחמת סיבה מסויימת. כך למשל, במצות לא תחסום שור בדישו כאשר האכילה גורמת צער לבהמה מותר לחסום אותה, שהרי ברור לכל שכל מצוה זו ניתנה אך ורק לטובת הבהמה[8].
דוגמאות
המקרים שבהם דורש רבי שמעון "טעמא דקרא":
- האיסור שלא למשכן בגד אלמנה[9] מוסבר כדי שלא להביאה לידי חשד כאשר משיב לה אותו מדי לילה[10], ולפיכך הוא מוגבל רק לאלמנה עניה שנוהגת בה מצוה זו[11].
- האיסור למלך להרבות נשים מוסבר כדי שלא יטו את לבו מה'. ומתוך שנאמר לאו נוסף "ולא יסור לבבו", ניתן ללמוד שקיימים שני איסורים: א. שלא לשאת אפילו אשה אחת המסירה את לבו. ב. שלא להרבות נשים אפילו צדקניות[12].
- איסור החיתון בשבעת העממים מורחב לכל העמים המסירים מה', מתוך יתור הלשון "כי יסיר את בנך מאחרי"[13], שהרי אין צורך לכתוב טעם בתורה שניתן להבינו מסברה[14].
- הדין של תשלומי נזק ממיטב האמור במזיק הוא מפני תיקון העולם, כדי שימנעו מלגזול ולהזיק. המשמעות להלכה מדרישת הטעם, שחובת התשלום היא ממיטב שדהו של המזיק ולא משדה השוה למיטב שדהו של הניזק[15].
- הדין הנלמד מפסוק שאין מקיימים דין עיר הנדחת בעיר העומדת בגבול ארץ ישראל מוסבר כדי שלא יבואו הגויים ויחריבו את ארץ ישראל[16]. ולכן המדיחים חייבים מיתה[17].
- הדין הנלמד מפסוק שמשקין את הסוטה לבדה ולא יחד עם אחרת, מוסבר כדי שלא תתעודד מנוכחות חברתה ותמנע מלהודות, ולפיכך כאשר ניכר שפוחדת מאימת המים ניתן להשקות שתים יחד[18].
במקום שהטעם פשוט ואינו מתנגד לסתימת הכתוב, מודה גם רבי יהודה שדורשים טעמא דקרא, כגון האיסור של חסימת שור בדישו הוא לתועלת הבהמה, ולכן אם נגרם לה מכך נזק מותר לחסמה[19].
לקריאה נוספת
- שלמה שטרוכליץ, כללי טעמא דקרא, תשע"ח.
הערות שוליים
- ^ מיכאל אברהם, טעמא דקרא, באתר המכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ דברים יז טז
- ^ דברים יז יז. דוגמאות למצוות נוספות שנאמר בהן טעם: איסור גיד הנשה - ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוק ל"ג; שבת - ספר דברים, פרק ה', פסוק ט"ו; תפילין - ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ב', ציצית - ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק מ' סוכה - ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד א'
- ^ תוספות, מסכת כתובות, דף י"ח עמוד א', ד"ה מפני מה
- ^ בבא מציעא קטו א; סנהדרין כא א
- ^ תוספות, מסכת סוטה, דף י"ד עמוד ב', ד"ה כדי ליגעה, תוספות, מסכת גיטין, דף מ"ט עמוד ב', ד"ה ורבי שמעון
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ' עמוד א' ובתוספות רי"ד שם.
- ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ז
- ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ו עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד א'
- ^ ספר דברים, פרק ז', פסוק ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ"ג עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ט עמוד ב' ובתוספות שם ד"ה ור"ש
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ מנחת חינוך מצוה תס"ד וראו שם למשמעויות נוספות להלכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ' עמוד א' ובתוספות הרא"ש שם
26587461טעמא דקרא