מסע הצלב השלישי
 | ||||||||||
| ריצ'רד הראשון וצלאח א-דין בעת המצור על עכו | ||||||||||
| מלחמה: מסעות הצלב | ||||||||||
| תאריכים | 1190–1192 (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | מסע הצלב השני | |||||||||
| מלחמה אחרי | מסע הצלב הרביעי | |||||||||
| מקום | יצאו מהאימפריה הרומית ה"קדושה", צרפת, אנגליה | |||||||||
| עילה | נפילת ממלכת ירושלים ואבדן ירושלים והמקומות הקדושים | |||||||||
| תוצאה | שיקום ממלכת ירושלים | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | רצועת החוף הארץ-ישראלית | |||||||||
| ||||||||||
|
קרבות: המצור על עכו, קרב ארסוף | ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
| לוח זמנים |
|---|
|
מסע הצלב השלישי היה מסע צלב שנערך כתגובה לקרב קרני חיטין, כיבוש ממלכת ירושלים וכיבוש ירושלים בידי צבאות צלאח א-דין. מסע זה, השלישי במסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל, יצא מאירופה בשנת 1190 לאחר תקופת התארגנות ארוכה שבמהלכה פרעו הצלבנים ביהודים תושבי אירופה. מסע הצלב התנהל תחת פיקודם של שלושת המלכים האירופאים החשובים של התקופה, פרידריך ברברוסה קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", פיליפ אוגוסט (השני) מצרפת וריצ'רד הראשון ("לב הארי"), מלך אנגליה. המחנה הגרמני כלל לא הגיע לארץ הקודש. האנגלים והצרפתים נחתו בחוף עכו בשנת 1191 והצטרפו למצור הצלבני על העיר שהחל קודם לכן.
כיבוש עכו, בדיעבד נקודת השיא של מסע הצלב, הותירה בארץ את ריצ'רד לב הארי כמפקד יחיד של מסע הצלב. לאחר הצלחה צבאית בקרב ארסוף התקרבו הצלבנים לירושלים, אך נסוגו מבלי לנסות לכבוש את העיר - משיקולים טקטיים ופוליטיים שונים.
לאחר עימות צבאי נוסף ביפו, שהוביל למבוי סתום עבור שני הצדדים, נחתם הסכם שלום בין הצלבנים לבין צלאח א-דין, ובעקבותיו עזב המלך האנגלי את הארץ.
מסע הצלב השלישי הצליח לעצור את המומנטום של ההתקפה המוסלמית שהביאה להתמוטטות ממלכת ירושלים, אך נכשל במשימתו העיקרית - כיבוש ירושלים מחדש והחזרת ממלכת ירושלים הצלבנית לגבולותיה מלפני 1187.
רקע
ערך מורחב – קרב קרני חיטין
קרב קרני חיטין נערך ב-4 ביולי 1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים.
התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק קומץ הצליח להימלט וכ-150 נשבו. פחות מ-1,000 לוחמים, אבירים וחיילים פשוטים הצליחו להימלט ולא נפלו בקרב או בשבי. כל השאר קיפחו את חייהם. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה.
הקרב היה שיאו של מאבק שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. קרב זה, אשר בו נחל צלאח א-דין את ניצחונו הגדול על הצלבנים, היווה את נקודת השבר של ממלכת ירושלים, שלאחר הקמתה בעקבות מסע הצלב הראשון נראתה ככוח אזורי מבוסס. לאחר קרב קרני חיטין התבוסה הייתה קשה עד כדי כך שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים נכנעו לצלאח א-דין לאחריה, וממלכת ירושלים הפסיקה בעקבותיה להוות גורם משמעותי בלבנט. חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, אך האובדן היה קשה ביותר לנוצרים.
עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. מיתוס הצלבנים הבלתי מנוצחים חלף מהעולם. התדהמה והשמחה שאחזו במוסלמים כשנודע להם גודל הניצחון עזרו להם להתגבר על מסעות הצלב האחרים שלא אחרו לבוא. הצלבנים לא העזו עוד לצאת לקרב גדול ללא סיוע מאסיבי מאירופה והם המתינו, לפיכך, למסע צלב חדש שיגאל אותם מתבוסתם וישיב להם את שטחיהם האבודים.
ההכנות למסע הצלב
הידיעות על מפלת קרני חיטין, כניעת המבצרים, מות האבירים והגרוע מכל - נפילת ירושלים וכנסיית הקבר בידי צלאח א-דין הכו את אירופה הנוצרית בהלם. האפיפיור אורבנוס השלישי מת עם קבלת בשורות האיוב, ויורשו הבישוף אנרי מאלבנו (צרפתית: Henri d'Albano) סירב לעלות לכס ה"קדוש" מאחר שראה את שליחותו בהנעת מסע צלב לכיבוש מחדש של ארץ ישראל. האפיפיור הנבחר גרגוריוס השמיני פנה יומיים לאחר בחירתו ב-25 באוקטובר 1187 במכתבים לשליטי אירופה בקריאה למסע צלב. קריאות אלו חוזרות בדחיפות ותקיפות הולכות וגוברות עד למותו הפתאומי ב-17 בדצמבר. יורשו קלמנס השלישי המשיך ביוזמה לארגון מסע הצלב, ובשלוש השנים הבאות פעל באינטנסיביות להניע את אירופה הנוצרית למסע צלב לכיבוש ירושלים.
אידאולוגיה
שלב ראשון בגיוס הצלבנים היה יצירת הבסיס האידאולוגי ולהתגבר על קולות הכפירה והספקנות על ידי מתן הסברים למפלה. הקו הראשון באידאולוגיה טוען כי נפילת ירושלים איננה נובעת מחטאם של צלבני ממלכת ירושלים בלבד אלא מחטא המשותף עם כל תושבי אירופה, אשמה קולקטיבית שהביאה חורבן על הממלכה הנוצרית ונובעת ממלחמות אחים בין הנוצרים באירופה.
קו שני הוא הקשר בין "ירושלים של מטה" שאבדה לאחר קרב חיטין ל"ירושלים של מעלה". על פי רעיון זה הקשר הוא בל ינתק ואבן בוחן לשאיפה למלכות השמים.
קו שלישי מקשר בין נפילת רוזנות אדסה ב-29 בדצמבר וכשלונו של מסע הצלב השני לשחרר את אדסה שהיו - על פי תפיסה זו קריאת השכמה לחזרה בתשובה, משכשלו הנוצרים בהבנת המופתים נענשו מידי האלוקים בתבוסת חיטין.
על מנת להכין את העולם הנוצרי למסעי הצלה הכריז האפיפיור על שנים של הכנה הכוללים צומות ותעניות, איומים בחרם על מחרחרי מלחמה באירופה ותפילות מיוחדות. בראש מטיפי מסע הצלב עמד אנרי מאלבנו איש מנזר קאלרבו וממשיך דרכו של ברנאר מקלרבו המטיף ממסע הצלב השני, בדרשות שנשאו ברחבי אירופה חזר המטיף על המנטרה כי אבדן ירושלים הארצית מסמל את ההתרחקות מירושלים של מעלה, וכי מסע הצלב הוא מסע בעקבות קורבנו של אותו האיש אל הישועה. [1]
גיוס
פרידריך ברברוסה
הכס ה"קדוש" ייעד כמנהיגי המסע את שלושת המלכים הגדולים של אירופה. הראשון בין השווים היה פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", מונע על ידי המיתוס של קארל הגדול (בלטינית: Carolus Magnus) פעל ברברוסה לאיחוד האימפריה הרומית בסדרת מלחמות באיטליה, ויש הטוענים ששאף לשליטה בעולם הנוצרי תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם הכס ה"קדוש" בתמיכה באנטי אפיפיור שערער על שלטונו של אלכסנדר השלישי.
בוועידת שליטי גרמניה בשטרסבורג שנערכה ב-1 בדצמבר 1187 נטלו את הצלב רבים מנסיכי גרמניה ובוועידה הבאה שנערכה במיינץ ב-27 במרץ 1188 בנוכחות אנרי מאלבנו נטל פרידריך ברברוסה את הצלב ועימו שאר אצילי גרמניה. כן נתקבלה החלטה כי למסע יצאו אלו המסוגלים לממן את ציודם ושהותם במשך שנתיים - כלומר מסע של אצילים בלבד, כן הוחלט כי המסע ייצא לדרכו ב-23 באפריל.
ריצ'רד לב הארי
ארגון מסע הצלב נערך בעיצומו של מאבק בין אנגליה לצרפת שהתנהל על ידי שני בתי אצולה צרפתים על השלטון בשתי המדינות גם יחד. מצד אחד בית פלנטג'נט בראשות הנרי השני שסירב לפני קרב קרני חיטין לקחת את הצלב ומהצד השני השושלת הקאפטינגית בראשות פיליפ השני, מלך צרפת. בפגישה שנערכה בינואר 1188 נשבעו היריבים לקחת את הצלב ולהפסיק את המלחמה ביניהם.
במאבק על הירושה באנגליה עמדו בניו של הנרי זה מול זה, כאשר ג'ון חסר הארץ הצעיר והמועדף עומד לצד האב בעוד ריצ'רד לב הארי מנהל מלחמה מנחלותיו הצרפתיות ביחד עם פיליפ השני כנגד אביו. בשנת 1189 יצאו השניים יחד במערכה צבאית להדחת אביו של ריצ'רד מכס המלוכה. ניסיונם צלח עם הסכמתו של הנרי השני למנות את ריצ'רד באופן רשמי ליורש העצר. כעבור יומיים נפטר המלך הנרי וריצ'רד הוכתר למלך אנגליה בטקס רשמי ב-3 בספטמבר 1189.
פיליפ השני
המשתתף השלישי במסע הצלב פיליפ השני היה רחוק מהרעיון והביצוע של שבועה צלבנית בהיותו מרותק למצבה הפוליטי הסבוך של צרפת כשהוא מתמודד עם נחלותיו הגדולות של מלך אנגליה בצרפת - שריד לגירושים בין אלינור, דוכסית אקוויטניה ללואי השביעי, מלך צרפת - תוצאת לוואי של מסע הצלב השני. לאחר קבלת שבועת הצלבן התקשה פיליפ לגייס צבא צלבני ולממנו ממיסים כאשר הצל של כישלון מסע הצלב השני עדיין חי בזיכרון הציבורי.
מסע הצלב וקהילות היהודים
גיוס מסע הצלב עורר, כפי שעורר במסעות צלב קודמים, רגשות אנטישמיים חזקים שהובילו לפגיעה בקהילות היהודיות בארצות אירופה ובעיקר בארצות מהן יצא מסע הצלב. הידיעה על התמוטטות ממלכת ירושלים הצלבנית התקבלה בשמחה בקרב הקהילות היהודיות של אירופה שזכרו היטב את פרעות גזירות תתנ"ו שהקדימו את מסע הצלב הראשון. שמחה כבושה זו התחלפה בחשש אמיתי משהתגברה התעמולה לגיוס צלבנים ומספר רבי אלעזר מוורמס:
”ואמרו הגויים אל כל היהודים: הנה בא יום שהזמנוהו להרוג כל היהודים”
גרמניה
למרות התעמולה האנטישמית הארסית ולמרות מספר ניסיונות לפרוע ביהודים פרש קיסר פרידריך ברברוסה את חסותו על יהודי גרמניה והוציא הוראות מפורשות כי כל הפוגע ביהודים יומת והפוגע ברכושם יענש בכריתת ידו. קהילות שונות שהרגישו מאויימות במיוחד פנו לשליטי העיר ותמורת תשלום שוחד קנו את ביטחונם, יהודים הועברו למצודות והפקידו את רכושם וספרי הקודש למשמרת.
אנגליה
- ערך מורחב – הטבח ביהודי יורק
גזירות תתק"ן
יום הכתרתו של ריצ'רד לב הארי סימן תחילת גל פרעות בקהילה היהודית. בערב ההכתרה הותקפו שליחי הקהילה היהודית לטקס שבאו ובידיהם מתנות, תקיפה זו הולידה שמועה כי המלך בעצמו רוצה בהשמדת היהודים. המון מוסת מתושבי לונדון ואספסוף שהגיע לבירה לרגל ההכתרה התקיפו את משכנות היהודים והעלו אותם באש, לאחר מכן פרצו התוקפים לתוך הבתים רצחו את יושביהם ושדדו את תכולתם. תוך כדי המהומה נשרפו מספר בתים של נוצרים ואחדים מהפורעים נהרגו בידי חבריהם תוך קטטות על הביזה. שליח המלך נמנע מלהתערב מאחר שחשש לחייו. לאחר הפרעות נענשו מספר פורעים שפגעו ברכוש נוצרי והמלך מיהר להוציא הוראות מפורשות למנוע אירועים דומים. עם זאת לאחר השתוללות חסרת המעצור בלונדון פורשו התקנות ככיסוי בלבד.
גזירות תתקנ"א
בחודש פברואר 1190 התחדשו הפרעות ביהודי אנגליה בגל חדש ואלים במיוחד ששילב את השנאה הדתית עם הרצון להימנע מתשלום חובות לנושים היהודים (שבמותם עבר החוב לבעלות הכתר). הפרעות החלו בעיר לין (אנגלית: Lynn) ומשם התפשטו לעיר נוריץ' (אנגלית: Norwich) ומשם לכל עבר, בפרעות השתתפו כל המעמדות - איכרים אצילים ואנשי דת. היהודים שלא נרצחו ביד הועמדו בפני ברירת שמד ונטבחו לאחר מכן, רכוש היהודים נבזז והפורעים הקדישו מאמץ לאתר את שטרי החוב. במספר מקרים ברחו היהודים למצודות העיר שם קיבלו מחסה מפקידי ממשל שנשמעו לפקודות המלך.
האירוע הקשה ביותר אירע בעיר יורק כאן הציתו את המהומות אצילים שהיו שקועים בחובות ליהודי העיר ולבית המלוכה. לאחר הצתה של אחד מרובעי העיר ובעוד פקידי המלך עסוקים בכיבוי האש פרצו הפורעים לביתם של היהודים הנושים לחובם ושדדו את תכולתו. לאחר אירוע זה ברחו חלק מיהודי העיר למגדל קליפורד - מצודת העיר יורק. אלו שנשארו בעיר נטבחו בבתיהם על ידי הפורעים שחזרו לסיבוב שני של הרג ושוד. היהודים שברחו למבצר מצאו עצמם במצור של ההמון המוסת שהחל בהכנות לשרוף את מבנה העץ. לאור חוסר התקווה שבמצבם בחרו יהודי העיר למות על קידוש השם ובמעשה המזכיר את סוף המצור על מצדה התאבדו כ-150 יהודים. המועטים שניצלו נטבחו מיד עם תפיסת המצודה על ידי ההמון.
עדות לטרגדיה מופיעה בספרו של רבי אפרים בן יעקב מבון שמזכירו בחיבורו "ספר הזכירה":[2]
”אחרי כן, בשנת תתקנ"א, קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך אשר באנגלטירא בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו... ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים...”
משנתברר לפורעים כי שטרי החוב מוחזקים לביטחון בכנסיית העיר יורק, הפורעים פנו לכנסייה ושרפו את השטרות. מאז אותו פוגרום, קיבלו על עצמם יהודי אנגליה שלא לעבור את הלילה בעיר יורק. המנהג נהוג עד עצם היום הזה, כשיהודים רבים העוסקים במסחר בעיר יורק נוסעים לפרבר מרוחק מן העיר ללון ושבים בבוקר לעבודתם.
יציאה לארץ הקודש
החל משנת 1188 החלו גדודים של צלבנים בתנועה לכוון ארץ הקודש, גדודים אלו הגיעו בחלקם עוד לפני המנהיגים והצבא העיקרי להשתתף במצור על עכו וחלקם השתתפו בפעולות צבאיות כנגד מוסלמים בפורטוגל.
האימפריה הביזנטית
מסלול המסע היבשתי שקבע הקיסר ברברוסה - ככל הנראה למנוע מסע בים מהלוחמים הגרמנים שלא היו מורגלים בו הוביל אותו דרך שטחי אנטליה שבשליטת הביזנטים. אימפריה זו שימי תהילתה מאחוריה, שינתה את פניה מאז מסעי הצלב הקודמים, כוחות מנוגדים החלו לקרוע נתחים משטחי השפעתה הן באזור הבלקן ואסיה הקטנה. שושלת הקומנינים ששלטה בביזנטיון בתקופת מסעי הצלב הראשון והשני הודחה מכסאה, אחד מיורשיה תפס את השלטון בקפריסין ועיר הבירה נשלטה על ידי איסאקוס אנגלוס.
בצר לו פנה אנגלוס וכרת ברית עם צלאח א-דין על בסיס היריבות המשותפת מול השבטים הסלג'וקים מחד והיריבות עם אירופה הקתולית מאידך. ברית אינטרסים זו נתחדדה לאחר קרב קרני חיטין משברור היה כי מסע צלב חדש מתארגן העשוי להציב אתגר משותף לשניהם.
לאחר משא ומתן הבטיח הקיסר הביזנטי לצלאח א-דין את עזרתו כנגד הנוצרים האירופים ועזרה בהתקפה על קפריסין ובתמורה הובטח לו הכרה בריבונות האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, שטחי נסיכות אנטיוכיה הצלבנית, ולפי מקורות אחדים פריסת חסות ביזנטית על המקומות ה"קדושים" לנצרות בארץ ישראל.
ידיעות על ברית זאת הועברו לאירופה ממספר מקורות נפרדים המדווחים על שגרירים של צלאח א-דין בארמון הקיסר ותפיסת שליחים ביזנטיים על ידי השליט הצלבני בטריפולי.
המחנה הגרמני
ב-11 במאי 1189 יצא הצבא הגרמני שמוערך[3] ב-15,000 חיילים בראשות פרידריך ברברוסה ובנו פרידריך השישי, דוכס שוואביה מגרמניה דרך היבשה אל כוון מזרח אירופה, הבלקנים והאימפריה הביזנטית במסלול המזכיר את מסלול מסע הצלב השני בו השתתף פרידריך ברברוסה כנסיך בצבא הגרמני המוכה של קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". מסלול זה שבעיתיות בו הובררה במסעי הצלב הקודמים הוכן מראש במשא ומתן מוקדם על ידי הקיסר שדאג אף למתן ערבויות לקיסר ביזנטיון כי צבאו לא יתקיף את האימפריה ולהתנהגות נאותה של חייליו. בתמורה הבטיחו הביזנטים לדאוג למורי דרך ולאספקה זמינה לצבא בשטח ביזנטיון.
הצבא הגרמני צעד לאורך הדנובה דרך אוסטריה והונגריה ובסוף יוני 1189 הגיע לגבול הבלקני של האימפריה, כאן ניכרו סימנים להתפוררות כוחה של ביזנטיון והצבא היה נתון לתקיפות גרילה מצד בדלנים בולגרים, סרבים וביזנטים. התקפות אלו בנוסף על ידיעות על ברית בין הקיסר הביזנטי איסאקוס אנגלוס לצלאח א-דין עוררו רגשות קשים ורדומים כנגד ביזנטיון שהתגבשו לכדי משבר של ממש.[4]
ב-13 באוגוסט הגיע המחנה הגרמני לסופיה ומצא את העיר נטושה, נציגים ששלח הקיסר לקונסטנטינופול נאסרו והביזנטים נמנעו במופגן מלמלא את חלקם בהסכם. המחנה הגרמני חנה בפיליפופוליס והחל בהרס שיטתי של הסביבה מחד ומשא ומתן עם המורדים הבולגרים מאידך.
הקיסר הביזנטי לחוץ בין הפטיש לסדן עמד מול אפשרות עימות מול הצבא הגרמני החזק ובלית ברירה נאלץ לשחרר את שליחי פרידריך ברברוסה וב-14 בפברואר 1190 תחת איום כיבוש הבירה הביזנטית נאלץ להיכנס להסכם לפיו יועברו הגייסות הגרמניים לצד האסיאתי של הדרדנלים בעזרת צי ביזנטי. בחודש מרץ עבר הצבא הגרמני את המיצר ובמסע מהיר נכנס אל תוך אזור השליטה של הסולטאן של רום. ב-17 במאי לאחר קרבות בלתי פוסקים עמדו הגרמנים מול קוניה בירת הסולטנות אותה כבשו ביום אחד. לאחר מנוחה של שבוע התקדם הצבא לכוון דרום דרך ארמניה מתקרב אל ארץ הקודש.
מות הקיסר והתפוררות המחנה הגרמני
ב-10 ביוני 1190 טבע הקיסר פרידריך ברברוסה בנהר קאליקאדנוס (לטינית: Calycadnus) הידוע כיום בשם גק-סו (טורקית: Göksu).[5] עם מותו של פרידריך ברברוסה התפזר המחנה הגרמני וחדל מלהיות כוח בעל ערך צבאי של ממש. חלק מהצלבנים הגרמנים חזרו לאירופה וחלקם התאבדו. כוח קטן המוערך ב-5,000 חיילים המשיך לסוריה בפיקוד בנו של הקיסר דוכס שוואביה כשהם נושאים איתם את גופתו של הקיסר משומרת בחומץ. אך עם הגיעם לארץ הקודש מאבדים הגרמנים את חשיבותם ככוח צבאי פוליטי, דוכס שווביה מוזמן לצור על ידי שליט העיר והטוען לכתר קונרד ממונפראטו ובאוקטובר 1190 מופיע עם שארית גדודיו מול חומות עכו. הופעת הגדודים הגרמנים מול חומות עכו נותנת דחיפה לייסוד המסדר הטבטוני.[6] ב-20 בינואר 1191 נהרג הדוכס בקרבות על חומות העיר וכך בא המסע הגרמני אל סופו.
גופתו של הקיסר לא שרדה את המסע וליבו נטמן בטרסוס. חלקים אחרים נטמנו בכנסיית פטרוס ה"קדוש" באנטיוכיה, העצמות נקברו בצור.
המחנה הצרפתי
ב-4 ביולי 1190 נתכנסו המחנות הצרפתי שמנה כ-2,000 חיילים והאנגלי שמנה כ-5,000 לוחמים[7] בוויזלי שבצרפת, שני המחנות נועדו להגיע לארץ ישראל בדרך הים אך מגבלות לוגיסטיות חייבו את התפצלות הכוחות שנדברו להפגש במסינה שבסיציליה.
בעת השהות בסיציליה פרצו מחדש סכסוכים ישנים שדרשו פתרון - ריצ'רד לב הארי תקף מבצרים באזור מסינה בשם עלבון שנגרם לאחותו ג'ואן אלמנת מלך סיציליה, בעוד פיליפ השני מלבה בחשאי את המהומות מאחר שאירוסי אחותו לריצ'רד לב הארי עלו על שרטון משהביאה אלינור, דוכסית אקוויטניה ארוסה חדשה - ברנגאריה מנאוורה.
רק הבטחות לתשלום פיצוי כספי ניכר מגובה בפיצויים בזכויות טריטוריליות בצרפת הצליחו לישר את ההדורים אך המשא ומתן הכפול ארך שבעה חודשים. ב-30 במרץ 1191 הפליג פיליפ השני ממסינה ונחת בחופי עכו ב-20 באפריל.[8]
המחנה האנגלי
ב-10 באפריל 1191 יצא ריצ'רד לב הארי ממסינה לכוון ארץ הקודש, סערה פתאומית פיזרה את הצי וסחפה את אוניית הדגל ועליה אחות המלך וארוסתו לחופי האי קפריסין בעוד רוב הצי נסחף לאי רודוס. השליט הביזנטי המורד של האי, איסאק קומנינוס, שבה את צוות האוניה וסירב לשחרר את האצילות ובעיקר סירב להחזיר את המטלטלין היקרים שנועדו לממן את המסע.
ב-6 במאי 1191 נחת ריצ'רד לב הארי בקפריסין כבש את לימסול. במשך שבועיים ניסה השליט הביזנטי להתנגד הן על ידי משא ומתן במהלכו תבע קומננוס את יציאתם של הצלבנים מן האי. והן על ידי הסתגרות במבצרים שבידי אנשיו. ריצ'רד הורה לפרשיו לצאת לקרב כנגד קומננוס בטרמטוסיה, כשאליהם מצטרפים הקתולים והאצילים שבאי. על אף שאיזאק ואנשיו לחמו באומץ, צבאו של ריצ'רד היה גדול וחזק יותר וניצחונו היה מובטח. איזאק המשיך להתנגד אולם לאחר המצור על טירתו בקנטרס, הוא נכנע. ריצ'רד הפך לשליטה החדש של קפריסין. במהלך שהותו בקפריסין ריצ'רד נישא ב-12 במאי 1191 לארוסתו, הנסיכה ברנגריה, בתו של המלך סנצ'ו השישי, מלך נווארה.[9]
פרק חדש נפתח בהיסטוריה של האי קפריסין, לאחר מסע הצלב השלישי עתיד האי להפוך לממלכה צלבנית לצידה של ממלכת ירושלים, ממלכה זו שימשה הינטרלנד כלכלי לאצילי ירושלים ומלכיה נשאו בתואר מלך ירושלים עד לכיבוש קפריסין בשנת 1489 על ידי הרפובליקה של ונציה.
ב-5 ביוני יצא ריצ'רד לב הארי מקפריסין והגיע לעכו ב-8 ביוני.
כיבוש עכו
- ערך מורחב – המצור על עכו (1189–1191)
בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, ובאביב אותה שנה יצא לכוון עכו עם גדוד קטן. ב-26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ-7,000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.[10] המצור על עכו נמשך עד לשנת 1191, והיה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי. זמן קצר לאחר תחילת המצור הפך המישור של עכו לאבן שואבת לאבירים נוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים כאשר הצבאות הנוצרים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין.
ב-20 באפריל 1191 הופיעו לפני חומות העיר כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט. תחילה ניסה המלך הצרפתי להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת.
ב-8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ב-2 ביולי חלקים מביצורי העיר מתמוטטים, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפת, התקפות נוספות נערכות מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ב-11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולהסכם כניעה שעליו מוסכם ביום למחרת.[11]
על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל, על פי ההסכם אמור היה צלאח א-דין לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי.[12]
כיבוש העיר הביא לקדמת הבמה את הצורך לארגן מחדש את העיר ואת ממלכת הצלבנים מחדש והעלה אל פני השטח מחלוקות ישנות שמקורם בממלכת ירושלים של לפני קרב קרני חיטין ומחלוקות חדשות שמקורן באירופה. כך עבר פיקוד הכוח הצלבני לידי מלכי אירופה ואלו נתפלגו ביניהם על שאלות בסיסיות - תהליך שהלך והתחזק בממלכת ירושלים השנייה: איבוד כוחם של אבירי הארץ ומתן ההכרעה על גורל המדינה הצלבנית לגורמי חוץ.
בהתערבות פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הוחזרו הנכסים בעיר לידי בעליהם הוותיקים (אלו שיכלו להוכיח את בעלותם). כך הוחזרו נכסים לקומונות האיטלקיות ולמסדרים הצבאיים והמסגדים חזרו להיות כנסיות.
ב-31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ כשהוא משאיר את צבאו המצומצם בפיקודו של דוכס בורגונדי, מבטיח שלא לתקוף את נחלותיו של ריצ'רד - שבועה שלא טרח לקיים בדרכו לפעול להגשמת חלומו - צרפת מאוחדת תחת שלטונו, ולמרות מחאות הצלבנים השאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון.
ב-20 באוגוסט משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צלאח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו והוציא אותם להורג.[13]
קרב ארסוף
- ערך מורחב – קרב ארסוף
מעכו לארסוף
הצבא הצלבני
ב-22 באוגוסט יצא הצבא הצלבני מעכו לכוון דרום למסע של כיבוש מחדש של ארץ ישראל כשמטרתו המוצהרת - כיבוש ירושלים. הצבא הצלבני, בפיקודו של ריצ'רד לב הארי הורכב משלושה אלמנטים עיקריים: השרידים של צבא ממלכת ירושלים, צבאות המסדרים (טמפלרים והוספיטלרים) והצבא האנגלי שכלל, לפי הערכות מודרניות כ-8,000 חיילים.[14] כמו כן, נשארו מספר יחידות צרפתיות בארץ לאחר עזיבתו של פיליפ, ומספר מצוצמם של חיילים גרמניים.
בהתיעצות עם מפקדי המסדרים הצבאיים הוחלט כי המטרה הבאה של מסע הצלב תהיה כיבוש יפו שתשמש כנמל אספקה לפעולות המצור על ירושלים. צי צלבני ועליו מכונות מצור שט לאיטו דרומה בעוד הצבא הולך במקביל על החוף. לאחר עשרה ימים הגיע הצבא הצלבני לקיסריה ומצאו אותה ריקה ונטושה. לאורך ההתקדמות האיטית לא יזם הצבא המוסלמי כל פעולה לחסום את דרכם של הצלבנים תוך שהם מנסים לאתר נקודה מתאימה לקרב מכריע. החום וההכרח לשאת את הצידה על גב החיילים הרגלים הביא את הצלבנים לכדי תשישות והאיט את קצב התקדמותו. במהלך המסע באזור נחל אלכסנדר נפצע ריצ'רד מחץ מוסלמי ולאחר מנוחה של יומיים יצא הצבא דרומה מנחל אלכסנדר והגיע לשטח המיוער צפונית מארסוף לאחר חניית מנוחה יצא הצבא לכוון ארסוף ביום שבת ה-7 בספטמבר.
מהלך הקרב
הצבא הצלבני נערך בחמש חטיבות המחולקות ל-12 גדודים בסך הכל. הצלבנים צעדו בשלושה טורים, בתנועה מתמדת לכיוון דרום. בחלוץ רכבו אבירים ממסדר הטמפלרים ובמאסף אבירים ממסדר ההוספיטלרים. עם תחילת התנועה החלו המוסלמים לתקוף את הצלבנים, קשתים מוסלמיים רכובים המטירו חיצים על הצלבנים כשהם מרכזים את מאמציהם במאסף.
ריצ'רד הורה להמשיך בהתקדמות האיטית עד שהתנאים יבשילו להתקפה מוחצת מבלי להפקיר את החיילים הרגלים. לאחר שכוח מוסלמי תקף ישירות את המאסף פרצו האבירים ההוספיטלרים, את המערך כתגובה. כל מערכת הקרב נשברה והפרשים הצלבנים פרצו את שורות הרגלים אל כיוון המוסלמים. היסטוריונים נוצרים מתארים את ריצ'רד דוהר אל כיוון המוסלמים הבורחים מפניו ונתיבו זרוע בגופות חיילים מוסלמים, בעוד היסטוריונים מוסלמים מתארים את עוצמת "חומת הברזל" הצלבנית שהשמידה את הגדודים המוסלמיים. ההתקפה הצלבנית נערכה בשלושה גלים ועם תום ההתקפה השלישית נפוצו המוסלמים לכל עבר. קרב ארסוף אחת המפלות הקשות של צלאח א-דין פגעה קשה בצבא המוסלמי, שברה את רוחו והוציאה ממנו את הנכונות להתמודד שוב בקרב פנים אל פנים עם הצבא הצלבני.[15][16] עם זאת, הצבא המוסלמי לא הוכרע לחלוטין ולא איבד את צלמו כצבא, מאידך ריצ'רד לב הארי לא ניצל את גודל הניצחון ועומק התבוסה המוסלמית למסע מהיר וישיר אל ירושלים שהייתה מוכנה ליפול לידיו כפרי בשל.
בדרך לירושלים
ביצור יפו
לאחר הניצחון בארסוף ישב המחנה הצלבני ביפו במשך חודשיים עד לאוקטובר 1191 ועסק בשיקום ביצורי העיר על בסיס חורבות העיר הצלבנית שנהרסה לפני מסע הצלב. הצלבנים הקימו מחדש את המצודה והקיף בחומה את היישוב שסביב לה, חיל מצב ואוכלוסייה אזרחית יישבו את העיר. לאחר השתהות ארוכה החלו צלבנים במחנה לעזוב לעכו והמשמעת התרופפה.
בחורף של שנת 1191 יצא המחנה לכוון רמלה ותפס את הריסותיה. כאן נשאר הצבא חונה במשך שישה שבועות עד ליום 8 בדצמבר אז יצא המחנה לכיוון מזרח וירושלים ונעצר בלטרון מחמת מזג האוויר הקשה וכאן חנה לתקופת החורף בעוד המוסלמים עסוקים בשיקום ביצורי ירושלים בקדחתנות.
מועצת לטרון
חג המולד של שנת 1192 מצא את ריצ'רד בלטרון עסוק במועצת מלחמה שדנה בשאלה האם לעלות על ירושלים, מנגד אלו שרצו לעלות על ירושלים מיד נשמעו קולות נגדיים בעיקר של הטמפלרים שטענו כי המצור על העיר ללא אבטחת העורף הלוגיסטי עלול לסכן את הצבא, נימוק נוסף שהועלה היה אי היכולת ליישב את העיר. כך הוחלט לסגת ולדחות את כיבוש ירושלים לשעת כושר.
משא ומתן
במהלך ביצורה של יפו החלו גישושים למשא ומתן בין צלאח א-דין לריצ'רד באמצעות נציגים ומתווכים מצד אחד אלמלך אלעאדל אחיו של הסולטאן ומהצד השני אונפרוא מטורון מי שהיה בעלה של איזבל הראשונה, מלכת ירושלים, יליד הארץ ודובר ערבית. הסולטאן מצידו החל בשיחות מתוך מטרה ראשונית לעכב את הצלבנים בעוד ריצ'רד קיווה לקבל לידיו את פירות ניצחון ארסוף - כל ארץ ישראל. השיחות נמשכו בעצלתיים כשהמוסלמים מסרבים לדון בהחזרת ארץ הקודש לידיים נוצריות. בהכנס המשא ומתן למבוי סתום החליט ריצ'רד להמשיך בפעולות צבאיות ולהשתלט על מישור החוף.
הכתרת מלך ירושלים
ב-20 בינואר הגיעו לחורבות אשקלון גדודים צלבנים והחלו להקים את חורבות ביצוריה. במהלך עבודת הביצורים נאלץ ריצ'רד להתמודד עם נטישה של הגדודים הצרפתים שתקופת שירותם תמה וגרוע מכך - עם חדשות קשות מאנגליה לפיהן אחיו ג'ון העוצר ניצב מול מרד גלוי. מועצה של אצילים התכנסה באשקלון ושמעה את ריצ'רד מכריז על עזיבתו גם החליטה כי מלך ירושלים בקרב קרני חיטין גי דה ליזיניאן - איש אמונו של ריצ'רד איננו ראוי לשאת את כתר ממלכת ירושלים וכי הכתר יימסר לקונרד ממונפראטו שנשא לאישה את יורשת העצר איזבל הראשונה, מלכת ירושלים. גם תוכנית זו עלתה על שרטון משנרצח קונארד, ולהציל את ממלכת ירושלים מוואקום שלטוני נישאה אלמנתו בנישואי בזק לאנרי השני, רוזן שמפאן.
הכתרת מלך קפריסין
לסיום נושא הכתרת השליט של ממלכת ירושלים פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.
כיבוש מבצר דרום
ב-17 במאי 1192 הופיע הצבא הצלבני מול חומות המבצר הצלבני לשעבר - מבצר דרום (לטינית: Darum) ששלטה על התנועה אל תוך מישור החוף. לאחר חמשה ימי מצור נכנעה המצודה וכל מישור החוף היה עתה בשליטה צלבנית. משם עלה הצבא הצלבני לאחר התאחדות עם הגדודים הצרפתיים לכוון ירושלים במטרה לכבשה. וריצ'רד הבטיח לצלבנים כי יישאר בארץ הקודש עד לפסחא של 1193. מאשקלון יצא הצבא הצלבני לכוון בית גוברין וב-9 ביוני הגיעו הצלבנים ללטרון. ומשם המשיכו כברת דרך אל בית נובא שם חנו במשך שלושה שבועות.
נסיגה מירושלים
בעת ההמתנה באזור עמק איילון עסקו הצלבנים בסדרת פשיטות שוד שהביאו אותם למרחק המאפשר תצפית על ירושלים. במועצה שנערכה במחנה הנוצרי לחצו האצילים הצרפתים לשים את ירושלים תחת מצור בעוד המלך ריצ'רד ואבירי המסדרים הצבאיים מצביעים על הקשיים העומדים בפני המחנה ומצטט ההיסטוריוגרף של המלך האנגלי את סיבת סירובו לכבוש את ירושלים:
”אם אוליך עכשיו את המחנה ואשים מצור על ירושלים והיה כי לא יעלה הדבר יפה, לעולם יאשימו אותי ואהיה מושפל. וידוע לי מעל לכל ספק כי יש אנשים כאן ובצרפת שרצו ורוצים בכך”
ועדה של נציגים המייצגת את כל הגופים המרכיבים את מסע הצלב ובה עשרים חברים המליצה - במקביל - ולאחר דיונים נגד כיבוש ירושלים וב-4 ביולי 1192 נסוג המחנה לכוון עכו.
סוף מסע הצלב
- ערך מורחב – הסכם יפו (1192)
בשלב זה היו שני הצדדים בשלים למשא ומתן מתוך מטרה להביא את העימות לכדי סיום. צלאח א-דין עמד בפני שוקת שבורה וסכנת התמרדות מקרב מפקדי צבאו שדרשו הפסקת המלחמה. בעוד ריצ'רד נתון בלחץ בגין מלחמת אזרחים המשתוללת בארצו.
באמצע תהליך המשא ומתן תקפו המוסלמים את יפו הצלבנית ב-26 ביולי. לאחר מצור קצר ולחימה אינטנסיבית נפרצו חומות העיר וחיל המצב מצא מקלט במצודת העיר ופתחו במשא ומתן על כניעה. ב-1 באוגוסט נחת ריצ'רד לב הארי בראש צבא בחוף העיר, ניסיון מוסלמי לעצור את הנחיתה נכשל. וריצ'רד לב הארי מנצל את ההזדמנות להוכיח את כוחו האישי כלוחם, הוא מגיע לחוף תוך כדי לחימה בלתי פוסקת עולה למצודה ומשחרר את הנצורים. מתקפת נגד נוצרית הודפת את המוסלמים. שני ניסיונות מוסלמים נוספים מתנפצים על ביצורי הצלבנים ויפו נשארת צלבנית.
ב-2 בספטמבר נחתם חוזה שלום בין המוסלמים לצלבנים, גבולות המדינה הצלבנית החדשה נקבעו לאורך רצועה צרה מצור עד יפו והנוצרים קבלו זכות לעלות לירושלים כעולי רגל ללא נשק.
ב-3 באוקטובר עזב ריצ'רד לב הארי את עכו ומסע הצלב בא אל סופו.
מדיניות אדמה חרוכה
בעוד הצלבנים עסוקים ביפו התאוששו המוסלמים מהלם התבוסה בארסוף ופנו להרס שיטתי של כל הביצורים שטרם נהרסו עד ליסוד. ההרס הגדול ביותר עבר על אשקלון, מחוסר יכולת או נכונות להגן עליה מפני מצור והתקפה פונתה אוכלוסיית העיר וביצוריה נהרסו בקושי רב. גורל דומה פקד את רמלה שאוכלוסייתה גורשה והעיר על כנסיותיה נחרבה כך התכוון צלאח א-דין למנוע מהצלבנים אחיזה ונקודות אסטרטגיות העשויים להפוך לבסיסי אספקה.
עם תום מסע הצלב יתבררו ממדי ההרס, אדמה חרוכה שלא תותיר לצלבנים יכולת להתנחל בחלקי הארץ המרוחקים ממישור החוף, כך תשתנה הטקטיקה הצבאית בארץ ישראל מלוחמת מצור וקרבות פנים אל פנים שאפיינו את ימי ממלכת ירושלים הראשונה, לסדרת פשיטות שבמהלכן יימנעו - בדרך כלל המוסלמים - מעימות חזיתי עם הצלבנים ובכך ימנעו מהם יכולת להכרעה צבאית, אך תימנע מהם היכולת להכריע את הצלבנים במערכה בדומה לקרני חיטין מה שיעניק לצלבנים מאה שנים נוספות של קיום.
סוף דבר
ריצ'רד לב הארי
עם עזיבתו של המלך האנגלי את חופי הארץ נקלעו חייו לסערה בלתי צפויה, אשתו ברנגריה החליטה לשוב לאנגליה. קשיי מסעה הביאו לכך שמעולם לא נפגשה שוב עם ריצ'רד, שנפטר טרם חזרתה. בחזרתו לאירופה בסתיו 1192, ריצ'רד נלכד בידי הדוכס לאופולד והוא הועבר כאסיר לידי הקיסר היינריך השישי. לאחר תשלום כופר של 150,000 מארק (שווה ערך לשלוש שנות מס באנגליה של התקופה), שהותיר את אנגליה במחסור לשנים, הוא שוחרר וחזר לאנגליה ב-1194. במהלך היעדרותו, אחיו ג'ון כמעט ותפס את כס המלכות; ריצ'רד סלח לו, ואף הכריז עליו כיורשו. ריצ'רד מת ב-6 באפריל 1199, מתוצאות הלוואי של פציעת חץ, שממנו הוא נפגע במהלך המצור על שלוס (Chalus) בצרפת.
צלאח א-דין
ב-4 במרץ 1193, זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב את ארץ הקודש, נפטר צלאח א-דין בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח א-דין יצא מוניטין רב באירופה כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שעד המאה ה-14 עוד נכתבו שירים אפיים על הרפתקאותיו, ודנטה החשיב אותו מבין הנשמות הפאגאניות הישרות בעולם הבא. צלאח א-דין האציל מופיע באור סימפטי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.
השושלת האיובית
מצור עכו הארוך והעקוב מדם והתבוסה הנוראית של הצבא המוסלמי בקרב ארסוף הוציאו את התיאבון המוסלמי למלחמת ג'יהאד - מונח שהיה אבן בסיס לתעמולה והאידאולוגיה של צלאח א-דין. מותו של צלאח א-דין הוריד בבת אחת איום שרבץ ללא הרף על עתיד המדינה, אויביו מצפון פרקו עול ובניו הנסיכים האיובים שכבר בחייו הראו סימני מרדנות קרעו את האימפריה לשני חלקים עיקריים - מצרים וסוריה שמעתה עתידים להתגושש גם על שטחי ארץ ישראל ועבר הירדן. קרבות ועימותים אלו יערבו את המדינה הצלבנית.
ממלכת ירושלים
הישגי מסע הצלב השלישי היו קטנים ומאכזבים, הן ביחס לציפיות והן ביחס למאמץ שהושקע. ממלכת ירושלים נתחמה לאורך מישור החוף ברצועה צרה שאינה ניתנת להגנה וחסרת עומק טריטוריאלי לאפשר קיום כלכלי וללא בירתה - העיר ירושלים.
מהצד החיובי יש לראות את ערי הנמל שנתפסו כראשי גשר אפשריים לצבאות צלבניים שיכלו בסיכומו של דבר להטות את הכף ולהחזיר את עטרת ממלכת ירושלים ליושנה. קיומה של ממלכת ירושלים במאה השנים הבאות נזקף בעיקר להתפוררות האימפריה האיובית לאחר מותו של מיסד האימפריה צלאח א-דין. יורשיו שמרו על עצמאות נחלאותיהם תוך מלחמות אחים בלתי פוסקות על חשבון רעיון האיחוד מול האויב הנוצרי. התפוררות זו היא שאיפשרה לממלכת הצלבנים להתקיים מבלי הצורך לבחון את כוחה מול פלישה או איום צבאי - מצב שישתנה עם עליתה של האימפריה הממלוכית במחצית השנייה של המאה ה-13.
הישג נוסף, אם כי מקרי, של מסע הצלב היה כיבוש האי קפריסין שמעתה ישמש הן כמדינה אחות התומכת בממלכת ירושלים והן כמתחרה על משאבים אירופאיים.
אירופה
כישלון מסע הצלב - שהרי אי כיבוש ירושלים נחשב לאבן הבוחן במדידת השגיו, העצימו את הביקורת והאווירה השלילית שהחלו נשמעים באירופה לאחר כישלון מסע הצלב השני. שאלות עקרוניות בנוגע למקומם של מסעי הצלב בעבודת האלוקים וקיומם כביטוי לרצון אלוקי נשמעו בקרב אנשי כנסייה והאצולה. ספקות וביקורת זו התגברו לאחר מסע הצלב הרביעי שאיבד את דרכו. אותם ספקות וביקורת הולידו מסעי צלב של אמונה טהורה כמו מסע הצלב של הילדים ומסע הצלב של הרועים. כך איבדו מסעי הצלב הבאים את אופיים הדתי המכוון לכנסיית הקבר - עד לעלייתו לבמה של לואי התשיעי, מלך צרפת.
מסע הצלב השלישי דרדר לתהומות חדשים את האיבה של אירופה הקתולית כלפי האימפריה הביזנטית, איבה שהתפרצה במסע הצלב הרביעי שסיים את דרכו בכיבוש קונסטנטינופול וריסוק ביזנטיון.
Assassin's Creed
- ערך מורחב – Assassin's Creed
בשנת 2008 פרסמה חברת יוביסופט משחק מחשב בשם Assassin's Creed (בעברית: תורת המתנקש) המתרחש בממלכת ירושלים בתקופת מסע הצלב השלישי. הדמות המרכזית במשחק הוא "אלטאיר" ("המעופף" בערבית), מכת חשישיון. על פי סיפור העלילה של המשחק הכת ממלאת תפקיד של לוחמי צללים במלחמת הצלבנים בארץ הקודש, ומטרתה העיקרית היא להפסיק את הלחימה.
מפתחי המשחק הקדישו מאמץ להתאים את הגרפיקה לתקופה וליצור סביבה מדויקת המתארת את ממלכת הצלבנים של התקופה. כאשר השחקן מטפס על מבנים גבוהים על מנת לצפות בסביבה נפרשים לפניו נופים מרהיבים ומדויקים של ערים צלבניות בארץ ובהן ירושלים ועכו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית
- עירא כהנמן, חיל הצלבנים יוצא את עכו. מתוך שירת אמברואז: סיפור הקורות של המלחמה הקדושה, קתדרה 22, ינואר 1982
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מסע הצלב השלישי |
סיקור ספר "לוחמי האל", מאת ג'יימס רסטון העוסק בהשלכות מודרניות של העימות ובמרכזו הקרב בארסוף, באתר הארץ, 4/10/01- סיפור בדיוני מהמאה ה-19 הקושר אהבה בין ריצ'רד לב הארי ומלכה היהודיה מיורק
- מאמר באנציקלופדיה המכוונת מאת ד"ר מרדכי ניסן, באתר "דעת" הסוקר את מסע הצלב השלישי כבסיס לעימות בין אסלאם ונצרות וזיקתו ליחסים במזרח התיכון בכלל וישראל המודרנית בפרט
- חומר רב באנגלית המוקדש למסע הצלב השלישי - מתוך קורס וירטואלי שמוקדש למסעי הצלב של Boise State University
- תיאור משחק Assassin's Creed, באתר ynet, 26/12/07
- נח וולפסון, איגוף ימי ב-1192: ריצ'רד לב הארי נוחת ביפו ומביס את צלאח א-דין, מערכות 405, פברואר 2006
הערות שוליים
- ^ Christopher Tyerman England and the Crusades, 1095-1588 University of Chicago Press, 1988 מסת"ב 0226820122, 9780226820125 page 61
- ^ http://www.tog.co.il/he/Article.aspx?id=43
- ^ A. Konstam, Historical Atlas of The Crusades, 124
- ^ Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 page 80
- ^ Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 page 83
- ^ http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=11860
- ^ H. Chisholm, The Encyclopaedia Britannica : A Dictionary of Arts, Sciences, Literature and General Information, 294
- ^ Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 page 86
- ^ Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 page 87
- ^ Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 p. 83.
- ^ http://hamblinwj.byu.edu/class/335crus/CRUS02/CR23Third/Acre.pdf
- ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/1191acre.html
- ^ Rickard, J (12 November 2001), Siege of Acre, August 1189-12 July 1191, http://www.historyofwar.org/articles/battles_acre.html
- ^ Terence Wise, Armies of the crusades, Osprey, 1978, p5
- ^ # ^ Thomas F. Madden The new concise history of the Crusades.Rowman & Littlefield, 2005 מסת"ב 0742538222, 9780742538221 page 89
- ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, עמ' 67.
| מסעי הצלב | ||
|---|---|---|
| תשעת המסעות הגדולים | מסע הצלב הראשון • מסע הצלב השני • מסע הצלב השלישי • מסע הצלב הרביעי • מסע הצלב החמישי • מסע הצלב השישי • מסע הצלב השביעי • מסע הצלב השמיני • מסע הצלב התשיעי | |
| מסעי הצלב האחרים | מסע הצלב העממי • מסע הצלב של 1101 • מסע הצלב של הילדים • מסע הצלב הליבוני (אנ') • מסע הצלב של 1197 • מסע הצלב האלביגנזי • מסע הצלב הפרוסי • מסעי הצלב הצפוניים | |
| מסע הצלב השלישי | ||
|---|---|---|
| אירועים מרכזיים | קרב קרני חיטין • המצור על עכו (1189–1191) • קרב ארסוף • הסכם יפו (1192) | |
| דמויות מרכזיות | פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה • פיליפ השני, מלך צרפת • ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה • גי דה ליזיניאן • קלמנס השלישי • צלאח א-דין | |