מרקוס אורליוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרקוס אורליוס
Imperator Caesar Marcus Aurelius Antoninus Augustus
פסל ראש וחזה של הקיסר מרקוס אורליוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
פסל ראש וחזה של הקיסר מרקוס אורליוס, מוצג, נכון ל-2007, בגליפטותק, מינכן, גרמניה
לידה רומא, האימפריה הרומית
פטירה וינדובונה, האימפריה הרומית
שם מלא 1. מרקוס אניוס קטיליוס סוורוס (121-138)
2. מרקוס אניוס ורוס (128-161)
3. אימפרטור קיסר מרקוס אורליוס אנטונינוס אוגוסטוס (לאחר ההכתרה)
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה איטליהאיטליה טירת סנטאנג'לו, רומא
בת זוג אניה גלריה פאוסטינה הצעירה
שושלת הנרווה-אנטונינים (אנ')
אב מרקוס אניוס ורוס
אנטונינוס פיוס (מאמץ)
אם דומיטיה לוקילה
קיסר האימפריה הרומית ה־16
7 במרץ 161 – 17 במרץ 180
(19 שנים)
שותף לשלטון 1. לוקיוס ורוס (161-169)
2. קומודוס (177-180)
→ אנטונינוס פיוס, אביו המאמץ
קומודוס, בנו ←

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אנטונינוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus‏; 26 באפריל 121 - 17 במרץ 180), היה קיסר רומא משנת 161 עד ליום מותו בשנת 180 ופילוסוף ומהוגי הדעות הבולטים בתקופה המאוחרת של האסכולה הסטואית. פרופסור משה עמית כתב בספרו על האימפריה רומית כי "תשע עשרה שנות שלטונו של מרקוס אורליוס היו תקופה מיוחדת בתולדות הקיסרות הרומית: בראש האימפריה הרומית ומפקד צבאותיה עמד אדם שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית. עיקר עניינו היה הגות והתעמקות בבעיות הנפש, הטוב והרע סדרי העולם והטבע... עבור מרקוס אורליוס היה פירוש הדבר התמסרות מוחלטת לתפקיד שנפל בחלקו תוך שמירה קפדנית על פינה בחייו הפרטיים, שבה, בבדידות, הוא המשיך בהגות."[1] ההיסטוריון הצרפתי של ראשית הנצרות ארנסט רנן קרא לכרך השביעי של עבודתו "מרקוס אורליוס וסוף העולם העתיק"[2] והיסטוריונים של העת המודרנית שכתבו על האימפריה הרומית הושפעו מעמדה זו אם כי המחקר המודרני מציב את הסוף העת העתיקה במועד מאוחר יותר. מקובל לומר ששלטונו של מרקוס אורליוס היה תקופת המעבר בין תקופת השלום הרומאי לתקופת משבר המאה ה-3 שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי.

בספרו הקלאסי "דיונים על ליוויוס" כתב ניקולו מקיאוולי[3] על מרקוס אורליוס כאחרון חמשת הקיסרים הטובים אך פרופסור משה עמית קובע כי למעשה קשה מאוד להיסטוריון מודרני להעריך את האדם ופועלו מאחר שמדובר בתופעה מיוחדת במינה. ייחודו נובע ממספר סתירות מובנות בשלטונו: מצד אחד היה מרקוס אורליוס פילוסוף שנועד לחיי הגות ולימוד שהיה חף משאיפה לשלטון ולכיבודיו ומהצד השני מדינאי ומפקד צבא. אדם שראה את השלום כערך עליון אך ניהל מלחמות בלתי פוסקות, אדם שהתרחק מאכזריות וכתב כנגד שפיכות דמים אך פיקד על צבאות ונתן את חסותו להופעות של גלדיאטורים והורה להוציא להורג נוצרים על ידי השלכתם לחיות טרף. ההסבר המקובל לסתירות אלו הוא שמרקוס אורליוס מצא את האימפריה מנוהלת על ידי מערכות יעילות ונמנע מרפורמות מרחיקות לכת אלא הסתפק בתיקונים קלים.[4] הוגי דעות וחוקרים של תולדות האימפריה רואים את כישלונו הגדול ביותר בכך שהוא העלה לשלטון את בנו קומודוס[5] שהתנהלותו העריצה וחסרת הרסן ערערה את יסודות המשטר והביאה את האימפריה אל פתחו של משבר.[6]

קורות חייו

ילדותו ועלייתו לשלטון

פסל של מרקוס אורליוס הנער מהשנים 138–144 המתאר אותו כיורש העצר. מוצג במוזיאון אטלס בברלין

מרקוס אורליוס נולד ברומא ביום 26 באפריל 121 לאניוס ורוס (Annius Verus) פראיטור רומאי מכובד וודומיטיה קלוילה (Domitia Calvilla) בת משפחת אצילים אמידה ומבוססת. בלידתו ניתן לו השם מרקוס אניוס ורוס. הוא התייתם מאב בגיל צעיר, ככל הנראה בגיל 10 ועבר לטיפולו של סבו שישמש בתפקיד קונסול במשך 3 כהונות והקדיש את זמנו לחינוך של נכדו. משפחתו הייתה מאצולת רומא שמוצאה מספרד והייתה קשורה בקשרי נישואין עם משפחתו של הקיסר הדריאנוס שהכיר את מרקוס אניוס ורוס, התרשם מיכולותיו וקירב אותו.[7]

בשנת 138 כשנפטר לוקיוס קאיונוס היורש המיועד של הדריאנוס, החליט הקיסר לפעול להסדיר את העברת השלטון לשני הדורות הבאים - הוא הכריז על אנטונינוס פיוס ליורש ודרש ממנו לאמץ את מרקוס אניוס ורוס, אז גבר צעיר בן 17 ואת לוקיוס קאיונוס - ילד בן 7, על מנת שיהיו יורשים עתידיים לפיוס. שמם של שני המאומצים שונה ומרקוס אניוס ורוס קיבל את השם מרקוס אייליוס אורליוס ורוס קיסר ולוקיוס קאיונוס קיבל את השם לוקיוס ורוס. בשנת 139 מינה פיוס את מרקוס אורליוס לתפקיד קוואיסטור ונכנס בברית האירוסין לפאוסטינה, בתו של פיוס. שנה לאחר מכן הוא מונה לקונסול ולכהונה נוספת בשנת 145 ובאותה שנה נשא לאישה את פאוסטינה. בשנת 146 הוענקו לו סמכויות של טריבון ואימפריום פרוקונסול. כך הפך מרקוס אורליוס לשליט-שותף של האימפריה הרומית ביחד עם פיוס כאשר הם עובדים ביחד בשיתוף מלא כאשר כל אחד יודע את מקומו ומעמדו - מצד אחד הקיסר הזקן ומהצד השני יורשו המיועד.[8]

שלטון משותף עם לוקיוס ורוס

מרקוס אורליוס מחלק לחם לעניים. ציור רומנטי מהמאה ה-18

ביום 7 במרץ 161 מת אנטונינוס פיוס הוא הספיק להעביר באופן טקסי את האימפריה ובתו לידי מרקוס אורליוס ברגעיו האחרונים. פעולתו הראשונה היה השלמת ביצועה של צוואת אנטונינוס פיוס הוא תפס את מושכות השלטון וקיבל את שמו כשליט האימפריה מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אנטונינוס אוגוסטוס השם אנטונינוס שהיה שמו של אביו המאמץ והוסף כאות להמשכיות השלטון ובו בזמן הוא העניק את השמות (והתארים הרשמיים) אימפרטור, קיסר, אוגוסטוס ואתם את תפקיד הטריבון ופרוקונסול ללוקיוס קאיונוס ששמו שונה ללוקיוס וארוס דהיינו נוסף שמו האמצעי של מרקוס אורליוס. היה בצעד זה חידוש של ממש והייתה זו הפעם הראשונה שבראש האימפריה עמדו 2 שליטים שנשאו את התואר של השליט העליון של האימפריה - אוגוסטוס ולכל דבר ועניין היה מעמדם שווה - הם הופיעו ביחד על מטבעות וחתמו ביחד על החלטות הסנאט. התואר של הכוהן העליון פונטיפקס מקסימוס היה בידי מרקוס אורליוס בלבד.[9]

אף על פי שבעבר הרחוק של רומא חלקו קונסולים ובעלי תפקידים אחרים את השלטון אך הקיסרות הרומאית בתקופת שלטונו של הפרינקיפט היה עצם מהותו שלטון של דיקטטור יחיד שבידיו היו כל סמכויות השלטון. כך שלטונם המשותף של שני שליטים נושאי תואר אוגוסטוס היה בגדר מהפכה שנבעה מרצונו של מרקוס אורליוס למלא בדקדקנות את צוואתם של אנטונינוס פיוס והדרינוס. סידור זה הפך לנוהג מעתה ואילך, נוהג שחוזק על ידי מרקוס אורליוס בעצמו משמינה בשנת 177 את בנו קומודוס לאוגוסטוס לצידו, השליטים שבאו אחריו מינו אף הם בדרך כלל את אוגוסטוס לצדם ושיטת הפרינקיפט הכפול הפכה לדרך השלטון המקובלת.[10]

צמד השליטים לא הספיק לנוח על זרי הדפנה וכבר עמדו בפני המבחן הראשון הצפה קשה של נהר הטיבר הביאה להרס של בניינים רבים בעיר בהם מחסני מזון, להצפות שהביאו לאבדן מספר רב של בעלי חיים כל אלו הביאו למחסור במזון ולחשש מהתפשטות רעב. כל העניינים האלה מרקוס אורליוס ולוקיוס וורוס התמודדו תוך שימוש באמצעים שעמדו לרשותם באופן אישי. קהילות איטלקיות שנפגעו ממחסור חמור קיבלו סיוע שמקורו בכספי האנונה שעמדו לרשות הארמון.[11]

מלחמה מול האימפריה הפרתית

חילופי השלטון באימפריה עוררו מחדש את אויבי האימפריה. מלך ההאימפריה הפרתית וולוגסס השלישי ניצל את ההזדמנות שמרקוס אורליוס טרם התמודד עם פלישה ושלח צבא לארמניה, הדיח את המלך שהיה בן ברית של הרומאים והעלה על הכיסא המלכות נסיך ממשפחתו. מושל פרובינקיית קפדוקיה יצא לקראת הפולשים בראש אחד מהלגיונות שעמדו תחת פיקודו, אך נלכד במצב של נחיתות טופוגרפית וככל הנראה מספרית, ניסיון לפרוץ את הכיתור נכשל והמפקד הרומאי בחר להתאבד, שאר הלגיון הושמד לחלוטין. הפרתים פעלו במהירות לבסס את הצלחתם, ופלשו לסוריה. המושל הרומאי של הפרובינקיה אטידיוס קורנליאנוס, יצא לקראת הפולשים אך הוכה ונסוג במהירות כשהוא משאיר לפרתים את האפשרות להתקדם ולהתבסס. בינתיים הגיעו ידיעות על איומים על גבולות האימפריה מכוונים אחרים. בפרובינקיה בריטניה נעשה ניסיון, מצד שבטים ברבריים לתקוף ולחצות את חומת אדריאנוס אל תוך שטח הפרובינציה, תוך ניסיון לנצל את ההזדמנות שמושל בריטניה מונה למושל קפדוקיה. בפרובינציה של גרמניה העליונה ניסו פושטים משבטי הצ'אטי לחצות את הגבול אל תוך הפרובינציה. [12]

אירועים אלו חשפו את חולשת השליטים החדשים ובראש את העובדה שמרקוס אורליוס היה חסר כל הכשרה צבאית ולא הוכשר להתמודד אם עימותים צבאיים ולהוביל צבאות בשדה הקרב - כישורים שבאופן מסורתי היו נדרשים משליט האימפריה. אנטונינוס פיוס נמנע בעצמו מפיקוד על צבאות האימפריה ומנע מיורש העצר שלו מלהצטרף ללגיונות או אפילו מלבקר בפרובינציות הגבול וללמוד על האתגרים מול אויבי רומא. חוקרי אוניברסיטת קיימברידג' מציינים כי מרקוס אורליוס היה מודע ללאקונה זאת ומינה כאפיסטוליס (מזכיר) את וריוס קלמנס שהיה בעל רקע אחר לגמרי מכל בעל תפקיד קודם במשרה. קלמנס היה במקור מפרובינקית נוריקום והתבלט בקריירה צבאית ארוכה, כולל שירות פעיל במלחמת מאוריטניה. המסקנה של החוקרים היא שמרקוס חש צורך גדול יותר להסתמך על עצתו של האפיסטוליס שלו בנושאים הקשורים למינויים צבאיים מתאימים.[13]

משהתברר כי מערך ההגנה של הגבולות המזרחיים עומד בסכנה ממשית פעל מרקוס אורליוס, באישור הסנאט, להזרים תגבורות של לגיונות מפרובינקיות הריין והדנובה, מצריים ואפריקה אל סוריה. במקביל נשלח לוקיוס וארוס למזרח לעמוד בראש הצבא. ספר ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי לשילוחו של ורוס למזרח היו מספר סיבות נסתרות: "על מנת שהתנהגותו שלוחת הרסן לא תעשה לעיני כל תושבי רומא, או שהוא ילמד הלכות חסכנות על ידי טיול מחוץ לגבולות איטליה או בתקווה שיחזור כאדם טוב יותר שחושל על ידי התמודדות עם פחד בשדה הקרב או יצליח להפנים את העובדה שהוא אימפרטור - שליט האימפריה"[14] על מנת לסייע לקיסר חסר הניסיון התלוו אליו קצינים בכירים ומנוסים, אחד משני מפקדי המשמר הפרטוריאני ביחד עם יחידות מהמשמר, והגנרל אווידיוס קסיוס. לוקיוס ורוס יצא מרומא באביב או תחילת הקיץ של 162 אך לא מיהר להגיע אל אזור הקרבות, בדרכו הוא עצר לערוך משתאות ומסיבות לאורך מסלולו אל ברונדיסיום (Brundisium) והתעכב בגין מחלה בקאנוסיום. המסע מזרחה היה דרך קורינטוס ואתונה, כשהוא מלווה במוזיקאים וזמרים. לאחר זמן מה הוא יצא לכוון סוריה וככל הנראה הגיע לאנטיוכיה בסוף שנת 162[15] או אביב 163[16] למזלם של הרומאים הפרתים נרתעו מבניית הכוח הרומאי וכדרכם בעימותים קודמים נמנעו ממלחמה בכוחות רומאיים עדיפים בעת שהייה מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית.

בקיץ 163 יצא המפקד הרומאי סטטיוס פריסקוס בראש צבא רומאי גדול שכלל לגיונות וחילות עזר מקפדוקיה ונכנס אל ארמניה בסדרת מהלכים מהירים ומבלי שנתקל בהתנגדות של ממש הוא הצליח לכבוש את ארטקסה - בירתה של הפרובינקיה, הדיח את השליט-בובה הפרתי, הרס את העיר והקים עיר בירה חדשה והציב בה חיל מצב רומאי בתום המערכה העלו הרומאים על כס המלוכה של ארמניה נסיך מקומי שנאמנותו לרומא הכשירה אותו לתפקיד. על ניצחון זה העניק הסנאט את התואר "ארמניקוס" לשני הקיסרים אך מרקוס אורליוס דחה את קבלת התואר בשנה על מנת שלא לגזול מתהילתו של לוקיוס וארוס.[16]

בתחילת 165 יצא הצבא הרומאי בפיקודו של קסיוס למערכה שכוונה ישירות כנגד הפרתים, הרומאים הצליחו לחזור ולכבוש את צפון מסופוטמיה ולהחזיר שליטתם את נציבין ולכבוש את אדסה בירת נסיכות אוסרוהנה שם הושם על כס המלכות שליט ידידותי לרומא. הצבאות נפגשו בקרב קשה בדורה אירופוס שבסופו הובסו הפרתים והצבא הרומאי הצליח לעבור את נהר פרת ולאחר קרבות קשים הצליחו הרומאים לכבוש את ניקופוריון והקרבות הופסקו עם חורף. באביב 166 התחדשה הלחימה עם חידוש היוזמה הרומאית וכיבוש סלאוקיה על החידקל ואחריה נכבשה קטסיפון עיר הבירה של האימפריה הפרתית הרומאים הרסו את שתי הערים ששימשו כמרכזים של הפרתים מתוך תקווה לצנן את הרצון הפרתי למסעות מלחמה כנגד הרומאים. הריסת הערים המרכזיות גם סימן את העובדה שהרומאים לא התכוונו להישאר ככוח כובש או לספח שטחים של האימפריה הפרתית הניצחון איפשר להכתיר את מרקוס אורליוס לוקיוס ורוס בתואר "פרתיקוס מקסימוס" (Parthicus Maximus) וקסיוס יצא לכוון מזרח לעבר מדי ובהגיעו לאזור הכריז על ניצחון נוסף שאיפשר להעניק לשני הקיסרים את התואר "מדיקוס" (Medicus).[17]

לאחר הישגים אלו הצבא הרומאי החל בנסיגה מסודרת ממסופוטמיה חזרה אל שטחי האימפריה הרומית. ההיסטוריה אוגוסטה, המקור העיקרי על אירועי המערכה מול הפרתים לא מזכיר את הסיבה לנסיגה המהירה אשר ככל הנראה לא לוותה בהסדר עם הפרתים. הסיבה להתקפלות הרומאית קשורה ככל הנראה במגפה שפשתה בשורות הצבא והחלה להפיל חללים רבים. מדובר ככל הנראה במחלת הדבר התפרצות מחלה זו מוזכרת בהיסטוריה אוגוסטה רק לאחר הגעת ורוס לרומא ומציין שהמגפה החלה בבבל ושחיילי הצבא הרומאי, שליוו את ורוס לרומא הפיצו את המחלה בכל הפרובינציות שעברו בהם בדרכם.[17]

בשנת 163, במהלך הקרבות שלח מרקוס אורליוס את בתו אניה לוסילה (Lucilla) - עלמה בת 13 אל ורוס מלווה באמה פאוסטיה במצווה עליהם להנשא, הזוג הקיסרי התחתן באפסוס לוסילה קיבלה את התואר "אוגוסטה" עוד בעת השהות באנטיוכיה בשנת 165 ילדה לוסילה בת ובמהלך השנים הבאות ילדה 2 ילדים נוספים מתוכם 2 מתו בילדות.[18]

בסתיו של שנת 166 ערכו שני הקיסרים תהלוכת ניצחון ברומא, בתהלוכה השתתפו גם בניו של מרקוס אורליוס והבכור - קומודוס שהיה בן 5 ואחיו בן ה 3 אניוס ורוס קיבלו את התואר "קיסר" ובכך סומנו כמי שמיועדים להיות יורשים לשלטון.[19] החוקר משה עמית מציין כי למעשה מצעד הניצחון נערך על מנת להסיט את תשומת הלב מהקשיים העצומים שעמדו מול שליטי האימפריה ואזרחיה: משבר באספקת המזון שנגרם מפגעי מזג אוויר, ערעור הביטחון לאורך גבולות הדנובה והפרובינציות המערביות והתמותה הגבוה כתוצאה מהמגפה.[20]

המלחמה המרקומנית ומותו של לוקיוס ורוס

מרקוס אורליוס בתהלוכה צבאית. רישום דיו מהמאה ה-17 על בסיס תבליט עתיק

בסוף שנת 165 או בתחילת 166 ניצלו שבטים "ברבריים" - ברית של שבטים גרמאנים ובהם השבטים המרקומנים (Marcomanni) ניצלו את המשבר בצבא הרומי והעדר כוחות צבאיים רומאיים לאורך הדנובה ובהתקפה שככל הנראה תואמה ותוכננה מראש ערכו סדרת התקפות מהירות ויעילות לכל אורך הגבול. כוח גדול במיוחד חצה את הדנובה והמשיך אל תוך איטליה ברך הרי האלפים אל תוך צפון איטליה, לאחר מסע של הרס ושוד הם הטילו מצור על אקוויליה שהייתה אחת הערים הגדולות באיטליה ומרכז מסחרי צבאי ותעשייתי חשוב. קבוצות של פושטים נוספים ערכו התקפות בו-זמנית בדקיה, מואסיה, ותרקיה, בשלבים הראשונים של המתקפות הצליחו הלגיונות המקומיים לעמוד בלחץ. אך הצבא הרומאי הראשון שנשלח לצפון איטליה בפיקודו של מפקד המשמר הפרטוריאני לא הצליח במשימתו, בעימות הצבאי הובס על ידי הפולשים ומפקד הרומאי נהרג בקרב.

לאור חומרת המצב נקט מרקוס אורליוס בסדרת פעולות מהירות על מנת לאפשר מתקפת נגד יעילה. הוא חייב ערים להעמיד כספים נזילים שניתנו כהלוואה לאוצר האימפריה, במכירה פומבית נמכרו חפצי נוי וחלק מרהיטי הארמון, כל זאת על מנת לממן גיוס נרחב של אזרחים ללגיונות באיטליה - צעד שלא ננקט זמן רב. יחידות עזר הוקמו על ידי גיוס עבדים שהתנדבו לצבא ובתמורה זכו בחופש מעבדות וגיוס של גלדיאטורים שהתקבצו ליחידות מיוחדות.[21] בצעד מפתיע נוסף החליט מרקוס אורליוס לצאת עם לוקיוס ורוס בראש הצבאות, הייתה זו הלכה למעשה היציאה הראשונה של שני הקיסרים אל מחוץ לגבולות איטליה. ההתחלה הייתה מבטיחה וכאשר הגיע הצבא הרומאי לאקוויליה הסיר הצבא של הפושטים מהשבטים הקוואדים (quadi) את המצור מעל העיר ומנהיגיהם נכנסו למשא ומתן על שביתת נשק וכריתת חוזה לפיו הם חוזרים ומקבלים את מרות רומא. לוקיוס ורוס נטה להסכים, להפסיק את המלחמה ולחזור לרומא אבל מרקוס אורליוס דרש להמשיך במתקפת הנגד והוביל את הצבא הרומי אל מעבר להרי האלפים במרדף אחרי הברברים הנסוגים, ועם רדת החורף חזרו לאקוויליה. בתחילת 169 אירעה התפרצות מחודשת של המגפה ושני הקיסרים פנו, בעצת רופאו האישי של מרקוס אורליוס קלאודיוס גלנוס עם עיקר הצבא חזרה לרומא.

בדרך מת לוקיוס ורוס, ככל הנראה משבץ. גופתו הובאה לרומא שם נערכה לו הלוויה מפוארת ואפרו נקבר במאוזולאום של הדריאנוס.[20] ההיסטוריונים הרומאיים ורוב ההיסטוריונים והחוקרים של האימפריה הרומית נוטים לתאר את לוקיוס ורוס באופן לא מחמיא. ההיסטוריה זוכרת אותו כשליט חסר כישרון שפעל לסיפוק מאווי ליבו ולא לרווחת העם והאימפריה. הוא לא יזם כל פעולה או חקיקה והיה סרח עודף למרקוס אורליוס ומותו היה למעשה ברכה לאימפריה והקלה על מרקוס אורליוס. מצד שני מרקוס אורליוס עצמו, בספרו "רעיונות" כותב ללא ביקורת על לוקיוס ורוס ולמעשה מרעיף עליו מחמאות.[22] בתום תקופת האבל על לוקיוס ורוס מצא מרקוס אורליוס חתן חדש לביתו האלמנה לוסילה, החתן היה פומפיאנוס, מושל פאנוניה מי שעתיד להיות היועץ הצבאי הבכיר של מרקוס אורליוס ומבוגר בהרבה מלוסילה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אניוס ורוס קיסר מסיבוך שלאחר ניתוח להסרת גידול וקומודוס נותר כצאצא היחיד שיכול להיות יורש העצר מאחר שלוקיוס ורוס הותיר אחריו בת בלבד.[23]

שליט יחיד של האימפריה

במשך 11 שנים שלט מרקוס אורליוס לבדו על האימפריה הרומית. תקופה זו מתאפיינת בלחימה בלתי פוסקת ומתחלקת סכימתית ל 3 תקופות עיקריות:

  • משנת 169 עד לשנת 175 בהם נערכו 2 מסעות מלחמה משמעותיים כנגד המרקומנים והסמרטים ובמהלכן שהה מרקוס אורליוס מחוץ לרומא.
  • משנת 175 ועד לשנת 177 בהם נערך מסע למזרח ותקופה של שהייה ברומא.
  • משנת 177 ועד לשנת 180 בהם נערכו מסעות מלחמה נגד הקוואדים והסרמטים בפרובינציות הצפון.

המלחמה בצפון איטליה

מטבע של מרקוס אורליוס הוטבע בין השנים 160–180 לציון הניצחונות על השבטים הגרמאניים. מצד אחד ראשו של הקיסר עטור בעלי דפנה סמל לניצחון ומהצד השני תצוגה של שלל מלחמה
מטבע של מרקוס אורליוס מתוארך לשנים 160–180. מצד אחד הקיסר מעוטר בזר ניצחון מהצד השני הקיסר רוכב על סוס חמוש בכידון מלווה בחיילים רגליים

במשך 6 שנים רצופות השתוללה מלחמה לאורך הגבול הצפוני של האימפריה הרומית, שבטים גרמאניים שונים חדרו אל תוך השטחים של האימפריה והתנגשו עם לגיונות חיל המצב וגרמו לאבידות כבדות בנפש ולנזקים קשים לרכוש בכל מקרה, המקורות המתארים אירועים אלו מועטים ומעורפלים וכוללים מאורעות בודדים ומעשים מיוחדים של מרקוס אורליוס וספר ההיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג' מוסיף הערת אזהרה: כל תיאור כולל של האירועים צריך להיחשב כהשערה בלבד.[24]

בשנת 169 נהרג מפקד המשמר הפרטוריאני בעת הגנה על מעברי האלפים ורק שנה לאחר מכן הצליחו לגיונות רומאיים לנצח את הפולשים ולהדוף אותם. בשנת 171 פלשו השבטים החאוקים (Chauci) לגרמניה עילית ולגליה ונהדפו במאמץ גדול על ידי דידיוס יוליאנוס שעתיד היה להיות קיסר. באותה שנה פלשו גדודים של שבט הסרמטים אל דקיה הכו את חיל המצב והרגו את מושל הפרובינציה, הפולשים נהדפו לאחר קרבות מרים מול תגבורת שנשלחה מפרובינקית מואסיה. צבא של שבטי הקוסטובודים עבר את הדנובה אל תוך תרקיה ומקדוניה והגיעו עד לאתונה.

מרקוס אורליוס יצא בראש צבא גדול מלווה באחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני, מטה של מפקדים בכירים שניהלו את הקרבות מול הפולשים וגם אשתו וככל הנראה את מבנותיו.[23] על מנת לייצב את החזית, הוא קבע את מטהו בקרנונטום שבפרובינציית פנוניה משם יצאו הפקודות והמינויים של הגנרלים שפיקדו על הלגיונות. כוח אחד לעימות עם צבא השבטים המרקומנים והדף אותם אל מעבר לדנובה, עם התייצבות החזית לטובת הרומאים נסוגו הקוסטובודים גם הם אל מעבר לנהר. משם נע מרקוס אורליוס אל סירמיום שבאיליריה וניהל משם את תנועת הלגיונות במלחמת חורמה כנגדת הסרמטים שנסתיימה בניצחון מוחץ בשנת 175 ובעקבות זאת נוסף לשמו של מרקוס אורליוס התואר "סרמטיקוס" (Sarmaticus)[25]

הרטוריקן לוקיאנוס מסאמוסאטה שהיה אחד מאנשי מטהו של מרקוס אורליוס במצרים וכתב על אירועי התקופה מספר על ניסיון של מרקוס אורליוס לפקד על מהלך התקפי במרדף אחרי כוח של הברברים שחצה את הדנובה לפי דברי לוקיאנוס הושפע מרקוס אורליוס מנביא שקר בשם אלכסנדר ששכנע אותו כי יזכה לחסד אלוקי בעבור יוזמתו. תחילה הושלכו לנהר 2 אריות שהצליחו במאמץ להגיע לגדה השנייה שם הם נהרגו על ידי הלוחמים הברברים, הלגיונות שחצו את הנהר לאחר מכן נתקלו בהתנגדות נמרצת, הוכו שוק על ירך ומספר רב של רומאים נהרגו.[24] מטבעות רומאיים שנטבעו במהלך המערכה נושאים בעיקר פניה לצבאות וקוראים לאחדות ונאמנות, עדות לרוח הגייסות וללחץ הרב על הלגיונות ועל מרקוס אורליוס[26] מצד שני מספרים המקורות הכתובים על כוחות על-אנושיים שיוחסו למרקוס אורליוס: מקרה אחד מסופר שהוא השליך ברק אל עבר האויב והכריע בכך קרב כדוגמת האל יופיטר לציון אירוע יוצא דופן זה נטבע מטבע בשנת 172 ועליו מרקוס אורליוס מוכתר על ידי ויקטוריה, אלת הניצחון ומחזיק בידיו את הברק של יופיטר, הסצנה גם הונצחה בעמוד הניצחון ברומא. סיפור פנטסטי נוסף שמופיע במקורת ועל עמוד הניצחון מתאר איך מרקוס אורליוס הוריד בעזרת תפילה לאלים "גשם פלאי" שהחיה את הלגיונות והטביע את האויבים[27]

למרות ההישגים שעלו במאמץ של ממש ואבידות כבדות המלחמה הייתה רחוקה מסיום ורחוק יותר היה מימוש חזונו של מרקוס אורליוס להקים 2 פרובינציות חדשות מעבר לדנובה במטרה לחזק את אזורי הגבול ולהדוף את האיום הברברי מהגבול הקיים. עם זאת, באפריל 175 נודע למרקוס אורליוס שאחד הקצינים הנאמנים ביותר אווידיוס קסיוס הכריז על עצמו כאוגוסטוס- שליט האימפריה ובכך כפה על מרקוס אורליוס לסיים את הלחימה בצפון ולנייד את עיקר צבאו לכוון מזרח על מנת לדכא את המרידה. לצורך זה הוא הגיע להסכם עם השבטים הברבריים על שחרור השבויים הרומאיים שכללו חיילים, אזרחים ותושבי הפרובינקיות המרקומנים והיזיגדים התחייבו להתרחק מן הגדה הצפונית של הדנובה ושבטים גרמאניים אחרים הוכנסו אל תוך שטחי האימפריה ויישבו בפרובינקיות שאוכלוסייתן הדללה בשנות הלחימה, אלו גם התחייבו לתת מספר קבוע של מגויסים ליחידות חיל המצב על גבולות הדנובה. פרופסור משה עמית מציין כי הסכם השלום החזיק לא יותר משנתיים אז נזקיו הקרינו לשנים לבוא: הכנסת הגרמאניים אל תוך הפרובינקיות שינתה את הרכב האוכלוסין ואופי הפרובינקיות והביאה ל"ברבריזציה" של אזורי הכפר ושל הצבא הרומי תהליך זה שאומץ ביתר שאת על ידי קיסרים רומאיים לעתיד האיץ תהליכים של שינוי מהותי ששיאם בשנות משבר המאה ה-3.[25]

מרד קסיוס

תקופת המלחמה בצפון איטליה הייתה מאופיינת גם בחוסר שקט בתוך הפרובינציות הרומאיות. בשנת 172 פרץ במצרים מרד הרועים שבמהלכו עלו המורדים על אלכסנדריה המרד דוכא על ידי המצביא והמושל במזרח האימפריה מטעם מרקוס אורליוס - אווידיוס קסיוס.

באפריל 175 הכריז קסיוס על עצמו כקיסר. המקורות הרומאיים הכתובים ממעטים במתן פרטים על המרד שהתפרץ כאשר שמועה על מותו של מרקוס אורליוס התפשטה בכל האימפריה. על פי כתבי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה היוזמה למרידה הייתה של פאוסטינה, אשתו של מרקוס אורליוס שחשה כי בריאותו הרופפת של מרקוס אורליוס משמעותה שמותו קרב ורצתה להבטיח את עתידו של בנה-קומודוס. על פי המקורות הרומאיים היא הבטיחה לקסיוס את תמיכתה ואף ניאותה להינשא לו דבר שהיה מבטיח לו לגיטימציה לעלייתו לשלטון. השמועה על מותו של אורליוס התבררה כשקר אבל בשלב זה לא הייתה דרך חזרה עבור קסיוס והוא מינה לעצמו משמר פרטוריאני והבטיח תמיכת הלגיונות במצרים וייתכן שגם בפרובינקיית יהודה. וייתכן שבפרובנקיות אחרות במזרח. פרופסור משה עמית קובע כי המרד היה מאורגן היטב, הוא מעלה השערה כי השמועה על מותו של מרקוס אורליוס לא הייתה אירוע מקרי שהצית את המרד אלא חלק מתכנון מדוקדק על ידי קסיוס מתוך כוונה להקל על תפיסת השלטון, לפי השערה זו קסיוס קיווה כי הבלבול יאפשר לו לתפוס עמדות כוח ולרכוש תומכים אך השמועה הופרכה מהר מהמקווה טרפה את הקלפים.[28]

על פי המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' למרידה של קסיוס היו שורשים באופוזיציה רחבה יחסית למלחמה הארוכה על גבול הצפון שגבתה מחיר גבוה בחיי אדם, כילתה משאבים ולא נראה שהמאמץ מביא לתוצאות. האופוזיציה חצתה שורות, ההיסטוריה אוגוסטה מציינת כי גם בקרב יועציו הקרובים של מרקוס אורליוס הייתה "מפלגת שלום עכשיו" שהתנגדה להמשך הלחימה ובעיקר להגדלת שטחי האימפריה על ידי יצירת פרובינקיות חדשות. המחקר מציין כי יש להניח שההתנגדות למדיניות הכוללת של מרקוס אורליוס הייתה עזה יותר בפרובינציות המזרחיות.[29]

הידיעות על המרד הגיעו למרקוס אורליוס ולסנאט ברומא על ידי מושל קפדוקיה מרטיוס ורוס. על פי בקשתו נפתח דיון בסנאט. על פי כתבי קסיוס דיו מרקוס אורליוס הצהיר במכתב לסנאט כי הוא היה מוכן, אילו היה מדובר במחלוקת בינו לבין קסיוס בלבד הוא היה בוחר להביא את הנושא להכרעה לפני הצבא או הסנאט, והיה מוותר על השלטון על האימפריה, "אם זה היה נראה לטובת הכלל. כי זה לטובת הכלל שאני ממשיך לעבוד תחת סכנה, שוהה כל כך הרבה זמן מחוץ לאיטליה, אף על פי שאני כבר זקן וחלש, ולא מסוגל לקחת אוכל בלי כאבים או לישון ללא הפרעה."[29] הסנאט הכריז על קסיוס כאויב המדינה (Hostis) קביעה שמשמעותה גזר דין מוות והיתר לכל אדם לבצע את גזר הדין כמו כן הצו מאפשר החרמת רכושו של הנידון ושלילת מעמדו החוקי.

מרקוס אורליוס לא פסח על שני הסעיפים ונקט מספר פעולות על מנת לקדם את פני הרעה. הוא קרא להביא את בנו קומודוס מרומא ועם הגעתו ביולי 175 הוא הולבש בגלימה של בוגרים (Toga virilis) ומונה לפקד על אחד הצבאות - מהלך שנועד להצהיר קבל עם ועדה כי קומודוס הוא היורש היחיד וניסיון להבטיח את מעבר השלטון לידיו בעת שיקבע. בסוף יולי הגיע הידיעה כי קסיוס נרצח על ידי אחד מקציניו וכי רוב המורדים חזרו בהם והביעו תמיכה ללא סייג במרקוס אורליוס. ראשו של קסיוס נכרת והובא לפני מרקוס אורליוס שסירב לקבלו וציווה על קבורתו, הוא הפגין סלחנות כלפי משפחתו של קסיוס החזיר להם חלק מרכושם ושלח אותם לגלות. הוא גם חסך את שבטו ושמר על ידיו נקיות מדם התומכים בקסיוס חלקם קיבלו עונשים קלים יחסית ואחרים נענשו על ידי עושי דברו של מרקוס אורליוס ובראשם מטיוס ורוס שכבש את שני הערים המרכזיות של המורדים ובראשן אנטיוכיה שם קבע קסיוס את מושבו והעתיר עליה מכל טוב.[30]

אף על פי שהידיעות על התפוררות המרד הגיעו למרקוס אורליוס טרם היציאה המתוכננת למזרח הוא המשיך על פי תוכניתו המקורית - ככל הנראה כדי להבטיח את ייצוב ושימור התמיכה בו ובבנו. הפמליה המלכותית בליווי כוח צבאי ניכר יצאה למזרח באוגוסט 175 במסע מפרך דרך תרקיה, ביזנטיון טרטוס אל תוך סוריה, מרקוס אורליוס נמנע מלחנות באנטיוכיה שעדיין הייתה נמצאת בעיצומן של פעולות לדיכוי המרד אלא המשיך בדרכו כשהוא עובר בפרובינקיה סוריה פלשתינה בדרכו אל כוון מצרים שם ביקר באלכסנדריה "כאזרח ופילוסוף" כפי שמצוין בהיסטוריה אוגוסטה.

בדרך חזרה, (או על פי המחקר של אוניברסיטת קימברידג, בדרך אל סוריה) בעת שהפמליה הייתה במחנה בקפדוקיה במרחק של כ 20 קמ מהעיר טיאנה בקפדוקיה מתה הקיסרית פאוסטיה, ככל הנראה ממחלה, במקום מותה נוסדה עיר על שמה פאוסטינופוליס (Faustinopolis) על פי בקשתו של מרקוס אורליוס הכריז הסנאט עליה כאלה. קסיוס דיו כותב על סיבת מוות אחרת, לדבריו האוגוסטה פאוסטינה התאבדה על מנת שלא לעמוד מול התוצאות של חשיפת חלקה בעידוד המרד של קסיוס. המחקר של אוניברסיטת קיימברידג' מציין סיבה אחרת למותה של האוגוסטה, ששופכת אור קודר על אורחות החיים ותוחלת החיים של נשים בתקופה הנדונה: פאוסטינה הייתה אישה בת 45 שעברה 14 לידות לכל הפחות וייתכן והייתה בשלבים מוקדמים של הריון נוסף, בנוסף לכך ייתכן והיא סבלה ממחלות רקע - שיגדון מוזכרת בכתבי קסיוס דיו[31].

בדרך חזרה עבר הקיסר באנטיוכיה ומשם המשיך לסמירנה ולאתונה שם שהה זמן מה בחברתו של הרודס אטיקוס שהיה רטוריקן ופילוסוף יווני בן האסכולה הסטואית. בשנת 140 הביאו הקיסר אנטונינוס פיוס לרומא כדי שיחנך את בניו המאומצים מרקוס אורליוס] ולוקיוס ורוס, וכמחווה של כבוד ותודה מינה אותו ב-143 לקונסול. הוא אירח את הקיסר ויורש העצר והכניס אותם לטקסי פולחן המיסטריות של אלאוסיס.

בסתיו של שנת 176 חזר מרקוס אורליוס לרומא אזרחי העיר קיבלו אותו בשמחה אבל גם בתלונה על היעדרותו ארוכת השנים מעיר הבירה. ביום 27 בנובמבר הוכרז קומודוס כאימפרטור והשתתף בתהלוכת הניצחון ברומא בסוף דצמבר 176 בינואר 177, בגיל 16 קיבל קומודוס את התואר קונסול ובקיץ הוא קיבל את התואר אוגוסטוס שהוצמד לשמו בכך השלים מרקוס אורליוס את התהליך שבסיומו עמדו שוב 2 שליטים בראש האימפריה והבטיח את שלטונו העתידי של בנו.

מערכה שנייה בצפון ומותו של מרקוס אורליוס

בשנת 177 חזרו השבטים הגרמאניים ללחוץ על גבולות האימפריה, ההסכמים של שנת 175 הופרו גדודי פושטים חצו את הדנובה והטילו חתם על הפרובינציות של הגבול. מרקוס אורליוס החליט לערוך מסע מלחמה משמעותי, מאמץ גדול להשליט חוק וסדר על גבול הדנובה. קסיוס דיו מתאר את ההכנות למערכה ומתאר כיצד פנה מרקוס אורליוס לסנאט בבקשה לאישור התקציב לצבאות: "ובאשר אלינו, לנו אין כל רכוש וגם הבית בו אנחנו מתגוררים שייך לכם" עם קבלת האישור מאת הסנאט הוא השליך כידון ממקדשה של אלת המלחמה בלונה אל קרקע שסימלה את שטח האויב ויצא לדרכו.[32]

מרקוס אורליוס וקומודוס יצאו בראש הכוחות וקבעו את מפקדתם בווינדובונה שבפנוניה, במשך שנתיים רצופות ניהל מרקוס אורליוס סדרת קרבות מול השבטים הגרמאניים בו זמנית בחזית מערבית מול המרקומנים והקוואדים ונגד היזיגים בחזית ממזרח עם התקדמות הלחימה. מוקדם יותר הוחזר קומודוס לרומא והותיר את אביו לנהל לבדו את המלחמה. ומשנטו מהמאזניים לטובת הרומאים שקל מרקוס אורליוס לחזור לתוכניתו שנהגתה במהלך סבב הקרבות הקודם וליצור 2 פרובינציות חדשות - מרקומניה מצפון ל נוריקום וסרמטיה בין פנוניה לדקיה. במהלך החורף של 179, בעת הפסקה בקרבות קרא מרקוס אורליוס לקומודוס, הודיע לו כי הוא על ערש דווי וציווה עליו להמשיך בלחימה עד להשגת ניצחון מלא וללא פשרות. במרץ 180 מת מרקוס אורליוס במחנה בווינדובונה, יועציו הקרובים מילאו את צוואתו והציגו את קומודוס כאוגוסטוס והשליט של האימפריה הרומית.[33] על פי המחקר של אוניברסיטת קימברידג מקום מותו של מרקוס אורליוס היה סִירְמִיוּם או הנמל הסמוך בונוניה ( Bononia)קסיוס דיו, שחי בתקופתו של מרקוס אורליוס ויורשיו היה בטוח שמותו של מרקוס אורליוס מסמן את המעבר מעידן הזהב לעידן הברזל והחלודה.[34]

משפחתו

מרקוס אורליוס היה נשוי לבת-דודתו פאוסטינה ולבני הזוג נולדו 13 ילדים לכל הפחות במהלך 30 שנות נישואיהם. מתוכם שרדו להגיע לבגרות 4 בנות ובן אחד.

פאוסטינה אוגוסטה

אניה גלריה פאוסטינה ("הצעירה") נולדה, ככל הנראה בשנת 130 בתו הצעירה של אנטוניוס פיוס ואשתו פאוסטינה ("הבכירה" ). היא אורסה לבנו המאומץ של פיוס- מרקוס אורליוס שהיה בן- דודה מצד האב בשנת 138. ובשנת 145 בני הזוג התחתנו. עם זאת מאחר שאורליוס היה בנו מהאומץ של פיוס נוצרה בעיה משפטית של נישואי אח ואחות האסורים על פי החוק הרומאי. פיוס בטקס שפרטיו לא נשמרו שחרר את פאוסטינה מאחריותו כהורה ואפשר את הנישואים. מרקוס אורליוס מתייחס בכתביו לאשתו אך לא מזכיר כלל את נישואיהם. ביום ה 1 בדצמבר 147, לאחר לידת ביתה הבכורה דומיטיה פאוסטינה קיבלה פאוסטינה את התואר "אוגוסטה". עם עלייתו של מרקוס אורליוס לשלטון בשנת 161 הפכה פאוסטינה לקיסרית.

מעט מאד נכתב במקורות הרומאיים על חייה של פאוסטינה ומעט זה כתוב באופן המתאר אותה בצבעים שליליים. ההיסטוריון קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה מאשימים אותה בהתנהגות לא מוסרית ושלוחת רסן. חלק מההאשמות הן על חיסול מתנגדים בהרעלה או על ידי שליחתם לגרדום, האוגוסטה מאשים אותה בחוסר נאמנות כלפי בעלה. האשמה נוספת היא שפאוסטינה דחפה את אבידיוס קסיוס למרוד במרקוס אורליוס, לכאורה מתוך הבנה כי בריאותו של מרקוס אורליוס רופפת וכי יש חשש ממשי לחייו. היא ניסתה לכאורה לעשות מהלך מקדים על מנת להבטיח את עלייתו של קומודוס בנה לכס המלכות וראתה בקסיוס את הכלי לצורך זה. לצורך זה היא הבטיחה לו את תמיכתה במרד ואת ידה בנישואים לאחר מכן.

לכל טענות אלו אין זכר בספרו של מרקוס אורליוס שכתב על אשתו בחיבה רבה והביעה כלפיה חיבה עמוקה גם בפומבי. אחרי מותה הוא כתב בספרו "רעיונות"בשבחה והכרת תודה על מסירותה וטוב ליבה. על פי המקורות ההיסטוריים פאוסטינה ליוותה את בעלה במסעות המלחמה השונים, כשהיא מביאה איתה את ילדיהם ותומכת בקיסר ומעודדת את החיילים על כך היא זכתה להערצת הלגיונות וקיבלה את התואר "אם המחנות" (Mater Castrorum).

היא מתה במהלך המסע המשותף שלה ושל בעלה לפרובינציות המזרחיות לאחר המרד של קסיוס, ככל הנראה בחורף של שנת 175. היא נקברה ברומא ופסל שלה הוצב במקדש האלה ונוס.

צאצאים[35]

  • דומיטיה פאוסטינה (147–151) (Domitia Faustina)
  • טיטוס אנטונינוס Titus Aelius Antoninus) (149))
  • טיטוס אורליוס Titus Aelius Aurelius) (149))
  • אניה אורליה גלריה לוסילה (150–182) (Annia Aurelia Galeria Lucilla ) נישאה לקיסר לוקיוס ורוס ועם מותו נישאה לטיבריוס פומפיאנוס.
  • אניה גלריה אורליה פאוסטינה (נולדה 151) (Annia Galeria Aurelia Faustina ) נישאה לקלאודיוס סוורוס
  • טיבריוס אליוס אנטונינוס (152 - 156) (Tiberius Aelius Antoninus)
  • ילד ששמו לא ידוע (נולד ומת לפני 158)
  • אניה אורליה פדילה (נולדה 159) (Annia Aurelia Fadilla) נישאה למרקוס קווינטילוס.
  • אניה קורניפיקיה פאוסטינה (נולדה 160) (Annia Cornificia Faustina) נישאה למרקוס פטרוניוס ממרטינוס
  • טיטוס אורליוס פלביוס אנטונינוס Titus Aurelius Fulvus Antoninus) (161–165)) אחיו התאום של קומודוס. מת בילדות.
  • לוקיוס אורליוס קומודוס אנטונינוס (161–192) (Lucius Aurelius Commodus Antoninus) הקיסר קומודוס.
  • מרקוס אניוס ורוס קיסר 162–169 (Marcus Annius Verus Caesar)
  • הדריאנוס (Hadrianus)
  • ויביה אורליה סבינה (170–217) נישאה ללוקיוס בורוס

שלטונו של מרקוס אורליוס

מדיניות פנים וחקיקה

מרקוס אורליוס דבק בדרכי השלטון, השמרניות כשלעצמן של אנטונינוס פיוס. הוא לא ראה עצמו כמתקן וכתב בספרו "רעיונות":

”אל תקווה למדינה של אפלטון, אלא הסתפק בהתקדמות אפילו קטנה ביותר ואל תקל ראש בהצלחה זעירה”

מרקוס אורליוס שמר קפדנות על כבוד הסנאט על פי המסורת והשאיר בידי המוסד הוותיק סמכויות שעיקרן היו טקסיות אך משמעותיות כך נמסר לידי הסנאט הסמכות לשפוט את אירועי מרד קסיוס ונותרה בידיו הסמכות להכריז על ההליכים כנגד המורד ונותרה בידיו הסמכות להכריז ולמעשה לתת תוקף להחלטתו של מרקוס אורליוס לצאת למלחמה או לאשר את התקציב למלחמה והחוזים שנחתמו בסוף הקרבות הובאו לאישורו. אך ברור היה שהסנאט איננו עצמאי וכי תפקידו לבצע או לתת חותמת כשרות למדיניות הקיסר.[33] כל הקיסרים נקטו במדיניות שמטרתה הגדרת וגידור פעילות הסנאט וחבריו, חלוקת הסמכויות הושפעה לא רק ממדיניות זו אלא גם שכוח ושליטה כבר הופקדו בידי אנשים שלא היו חלק מהסנאט אלא מינויים שונים, ממשרות אמון ויועצים ומינויים מקצועיים, ואנשים אלו אחראים היו בדיווח רק לקיסר. כתוצאה, מכך הם עצמם והעניינים עליהם הם הופקדו הוסרו מתחום ההשפעה של הסנאט. יתר על כן, סנטורים רבים היו מחויבים כלפי הקיסר הנוכחי למינויים רשמיים, לעשות אחרת מאשר לסמוך את ידיהם על החלטות הקיסר, ולהסכים כמעט באופן אוטומטי להצעות כשהן הגיעו לפני הסנאט. בתקופתו של מרקוס אורליוס הואצו תהליכים אלו, עיקר השינוי בנוגע לסנאט היה הכנסתם של סנטורים מפרובינציות שונות, כך נמצאו סנטורים ממוצא סורי או אפריקאי בנוסף ליוצאי ספרד והפרובינציות המזרחיות, יתר על כן, בנים של עבדים משוחרים שהצטיינו בשירות הקיסר זכו לתפקיד של סנאטורים.[36] העדרו של מרקוס אורליוס לתקופות ארוכות מרומא, תהליך שאף הוא חל קודם לכן אך תפס תאוצה עם כניסתו של מרקוס אורליוס לתפקיד, ובהמשך עתיד להיות מצב של קבע, הוציא את הטעם המעשי מכוחן של דיוני הסנאט מאחר שההחלטות המעשיות התקבלו מחוץ לרומא ובפורום מצומצם של הקיסר ויועציו.

מרקוס אורליוס קבע מספר תיקונים בתחום החקיקה, ואף ישב בעצמו כשופט בימים בהם שהה ברומא וגם בפרובינציות. הוא יזם חוקים לשפר את מעמדם של עבדים משוחררים ונזקקים אחרים כגון יתומים. ומכוון אחר קבע שאנשים ממעמד הפרשים לא ישבו בדיון כאשר נידון ענינם של סנטורים.[37] תיקונים נוספים כללו חידוש מנהג של אדריאנוס שקבע מינוי של 4 שופטים ב 4 האזורים של איטליה, מינויים אלו בוטלו על ידי אנטונינוס פיוס וחודשו על ידי מרקוס אורליוס ובמקביל הוא צמצם את חובת הסנאטורים מלהשקיע מרכושם באיטליה משליש לרבע.[38]

רדיפת הנוצרים

בתקופתו של מרקוס אורליוס הונהגה רדיפה שיטתית ואף אכזרית של הנוצרים. זאת בניגוד בולט לגישתו הסבלנית של אנטונינוס פיוס אבל גם בניגוד לגישתו הפילוסופית שלכאורה מכילה ומקבלת של מרקוס אורליוס. הברוטאליות של הענישה של הנוצרים לא עולה בקנה אחד עם סלידתו ממעשי אכזריות ושפיכות דמים כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "רעיונות".

ההיסטוריון המודרני של הכנסייה הנוצרית ויליאם יו פרנד (W. H. C. Frend) מציין בספרו מספר סיבות להקצנה של הרומאים כנגד הנוצרים: במהלך המאה השנייה לספירה חל השינוי במעמד הקיסר, שינוי שעיקרו איחוד של הקיסר עם כל האלמנטים המרכיבים את האימפריה הרומית בכלל וראייתו כעומד בראש הדת הרומית המסורתית בפרט התנגש עם נטיתם של הנוצרים להתבדל מהקיסרות והאימפריה ואימוץ האתוס של ההקרבה והגאולה באמצעות מות קדושים. התנגשות אידאולוגית זו הביאה את הרומאים לראות בנוצרים ככוח שפועל מתוך האימפריה על מנת לחתור תחת האחדות והערכים המסורתיים. תפיסת העולם האתיאיסטית הבדלנית הביאה את דעת הקהל הרומאית לראות בנצרות כגורם שהמיט על ראש האימפריה אסונות שונים ומשונים - המגפה, הרעב ואסונות הטבע. הנצרות הוצגה ונתפסה שככת העוסקת בפולחן זוועתי שכלל מאגיה שחורה וקניבליזם[39]

אבות הכנסייה המתארים בכתביהם את רדיפת הנוצרים, משלבים בהם נימה אנטישמית מובהקת ומתארים את הפרעות בנוצרים כשיתוף פעולה בין הרומאים והיהודים, היהודים מתוארים כמי שמשתתפים בפגיעה בנוצרים ורכושם והם למעשה הם הכוח המוביל באירועים. פרופסור משה עמית קובע כי תיאור זה התולה אכזריות יהודית כנגד קדוש נוצרי נבנה על פי קווי הנרטיב המתאר את סבלו ומותו של ישו במגמה דומה המטילה את עיקר האחריות על היהודים ולהקטין את חלקם של השלטונות הרומאיים.[40]

מרקוס אורליוס עצמו מיעט להתייחס לנצרות בספרו "רעיונות", הוא מתייחס לנכונותם של הנוצרים למות על קידוש אמונתם בזלזול לפי השקפתו הם מונעים מעקשנות ורצון להפיץ את אמונתם.[41]

יחסו של מרקוס אורליוס ליהודים

אין מידע רב על חיי היהודים תחת שלטונו של מרקוס אורליוס ואין מידע רב על גישתו או השקפת עולמו בנוגע ליהדות וליהודים.

במהלך מסעו של מרקוס אורליוס למצרים הוא עבר פעמיים דרך ארץ ישראל ויש להניח כי בא במגע במידה לא ידועה עם תושבי הפרובינציה ומנהיגיה.

בספרות התלמודית יש מידע רב על מפגשיו של רבי יהודה הנשיא (הידוע גם כ"רבי") עם "הקיסר אנטונינוס". על פי התלמוד אנטונינוס ורבי היו חברים בלב ובנפש, התלמוד מספר על אירוח של רבי יהודה את אנטונינוס בביתו לסעודת שבת,[42] בין ביתו של הקיסר לביתו של רבי הייתה חפורה מנהרה, בכל פעם שביקש להגיע לביתו של רבי ולבקרו היה הולך עם שני עבדים, אחד היה ממית בכניסה למנהרה ואת השני היה ממית בכניסה לביתו של רבי. בשל חשאיות הקשר, ביקש הקיסר מרבי שכאשר הוא מגיע לביתו לא יהיה בבית אף אחד מלבד רבי. רבי עמד בהבטחה זו, מלבד פעם אחת בה שהה בביתו רבי חנינא בר חמא. במסכת עבודה זרה, מתוארת מערכת היחסים בין שני המנהיגים. אנטונינוס התייעץ עם רבי במספר מקרים המתוארים שם[43]:

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. חוקרים רבים טוענים שמדובר בקיסר קרקלה שתואר על ידי הסטוריונים רומאיים כאישיות אכזרית ומשולחת רסן. לעומת זאת חוקרים תורניים טוענים[44] כי מדובר בקיסר מרקוס אורליוס, אשר לפי המתועד ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית[45]. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי הסטואי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי, אולם קיימים דיווחים על הבעת דעה שלילית מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לאנטונינוס פיוס או ספטימיוס סוורוס, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, שייתכן ואולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר.[46]

בכתביו של אמיאנוס מרקלינוס, היסטוריון מהמאה הרביעית מופיע התייחסות, לכאורה, של מרקוס אורליוס ליהודים. ההתייחסות באה כציטוט מדברי הקיסר יוליאנוס הכופר, שהיה ידוע כאויב מר נפש לנצרות ואמר כי מרקוס אורליוס "כאשר עבר דרך פלשתינה בדרכו למצרים, לעיתים קרובות היה נגעל מהיהודים המצחינים והמרדניים, נאמר עליו שזעק בצער: הוי מרקומנים, הוי קוואדים, הוי סרמטים, סוף סוף מצאתי אנשים אחרים סוף סוף מצאתי עם בלתי ניתן לשליטה יותר מכם"[47]} פרופסור משה עמית כותב כי היחס כלפי היהודים המשתקף ממשפט זה לא תואם - ממבט ראשון את דמותו של מרקוס אורליוס כאדם ושליט נאור אך משקף נאמנה את העובדה "שהטובים שבין בעלי השררה כמו החכמים שבין בעלי התרבות לא השקיעו מאמץ כלשהו כדי להבין את היהודים, דתם, תרבותם ומנהגיהם וקיבלו בלי כל הרהור את הדעות הקדומות שהיו רווחות עליהם".[48]

מורשתו

ספרו "רעיונות"

ערך מורחב – רעיונות

הספר רעיונות הוא חיבור פילוסופי שנכתב על ידי מרקוס אורליוס בעשור האחרון לחייו בין השנים 170–180. מרביתן של שנים אלו עברו על אורליוס בניהול מלחמות כנגד שבטים גרמאניים שפלשו לגבולה הצפוני של האימפריה הרומית אך החיבור כמעט ואיננו מכיל מידע על אודות המאורעות שהתרחשו במועד כתיבתו. למעשה הספר לא נכתב כיצירה פילוסופית שיטתית, וקרוב לוודאי שלא יועד בשום שלב לפרסום.[49] המדובר בקובץ אקלקטי של זיכרונות וקטעי יומן בעלי אופי אוטוביוגרפי, מימרות (אפוריזמים) בנושאים שונים, תרגילי מחשבה ברוח הפילוסופיה הסטואית, וחומרים נוספים בזכות "רעיונות", אשר משוקעים בו רבים מעיקרי הפילוסופיה הסטואית, נחשב מרקוס אורליוס, המכונה "הקיסר-הפילוסוף", לפילוסוף הסטואי הגדול האחרון.[50]

האסכולה הסטואית, גורסת כי האירועים בעולם כולם מונחים ומנוהלים על ידי "השכל האלוקי", שהוא ה"יסוד המושל" בטבע. מכאן נגזר אורח החיים האתי הראוי על פי הסטואה – "חיים לפי הטבע", קרי: קבלה שלווה של הקורות בטבע, אשר מכוון בידי השגחה עליונה.[51] האידיאל הסטואי מכוון את האדם להתייחס בביטול אל רגשותיו, ולחיות על פי השכל, אשר מוביל להשלמה עם הטבע.

התוכן וצורת הארגון של "רעיונות" משקפים היטב את נסיבות חיבורו: הספר בנוי מקטעים קצרים המופיעים בסדר שרירותי, ללא עריכה או ניסיון לארגון שיטתי. הפרק הראשון חריג ביחס לשאר חלקי היצירה ונושא אופי אוטוביוגרפי, ובו אורליוס מזכיר דמויות שונות מחייו, אשר להן הוא מכיר תודה. אורליוס מונה את תכונותיהם החיוביות של דמויות חשובות בחייו, ומציין מה למד הוא מהם בין היתר נזכרים בספר אביו, אמו והקיסר אנטונינוס פיוס, שהיה אביו המאמץ להערכותיו של אורליוס את האישים הסובבים אותו יש חשיבות למחקר ההיסטורי: הערותיו מסייעות, בשרטוט דיוקנו של הקיסר אנטונינוס פיוס, אחיו המאומץ ושותפו לשלטון לוקיוס ורוס, שמקורות היסטוריים אחרים חרצו משפט שלילי על אודותיו, אשתו של אורליוס, פאוסטינה, אשר מקורות היסטוריים אחרים ייחסו לה חלק במרידה כנגד אורליוס.

פרקים 2–12 של החיבור מכילים קטעים קצרים בנושאים מגוונים. קטעים אלו מכילים ברובם ניסוחים שונים של תמות קבועות המיוסדות על ההשקפה הסטואית, החוזרות ונשנות לאורך החיבור. בצד הערך הפילוסופי שיש ל"רעיונות", טמונה בו גם איכות ספרותית: החיבור, שנכתב כיומן אישי, מאפשר הצצה בעולמו הפנימי של אורליוס, שהיה סוער[52]: מהחיבור עולה כי מרקוס לא היה שרוי תדיר בשלווה סטואית, אלא התחבט בין עקרונות הסטואה לתורתו של דמוקריטוס. בין אמונה לספקנות וחווה מפעם לפעם פרצי רוגז וייאוש. החיבור נחתם במילים

”"אדם, חיית כאזרח בזו העיר הגדולה; מה חשוב לך אם נמשך הדבר חמש שנים או חמישים שנה? [...] צא אפוא בשלווה; הן המשחרר אותך שליו אף הוא"”

תרגומי כתביו לעברית

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מרקוס אורליוס
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרקוס אורליוס

הערות שוליים

  1. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 511
  2. ^ Ernest Renan Marc-Aurèle et la fin du monde antique Livre 7 de Histoire des origines du christianisme Calmann Lévy, 1882
  3. ^ חמשת הקיסרים הטובים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 530
  5. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 531
  6. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 629
  7. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 513
  8. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 514
  9. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 156
  10. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 514
  11. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 158
  12. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 159
  13. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 158
  14. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 160
  15. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 161
  16. ^ 16.0 16.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 515
  17. ^ 17.0 17.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 516
  18. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 163
  19. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 165
  20. ^ 20.0 20.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 517
  21. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 169
  22. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 518
  23. ^ 23.0 23.1 The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 170
  24. ^ 24.0 24.1 The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 171
  25. ^ 25.0 25.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 520
  26. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 172
  27. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 174
  28. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 521
  29. ^ 29.0 29.1 The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 177
  30. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 522
  31. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 179
  32. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 183
  33. ^ 33.0 33.1 משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 524
  34. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 185-186
  35. ^ תורגם מהערך האנגלי
  36. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 220
  37. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 525
  38. ^ The Cambridge Ancient History Volume 11 The High Empire, AD 70–192, 2nd edition Cambridge University Press 2000 page 223
  39. ^ W. H. C. Frend The Rise of Christianity Fortress Press, 1984 page 180-181
  40. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 528
  41. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 530
  42. ^ אתר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת, באתר agadastories.org.il
  43. ^ אתר האגדה - אוצר אגדות חז"ל ברשת, באתר agadastories.org.il
  44. ^ יצחק אייזיק הלוי דורות הראשונים חלק ה. ר' שלמה יהודה רפפורט בערך מלין ערך אנטונינוס ובכרם חמד. ראה הרב זלוטניק, מוסד הרב קוק סיני כא, כא
  45. ^ יעקב בן שלמה זלוטניק, זיהוי אנטונינוס ידיד רבי, בתוך: סיני כ"א, עמ' 141 ואילך.
  46. ^ יחסיו של רבי יהודה הנשיא עם השלטונות הרומיים : רבי ואנטונינוס, באתר lib.cet.ac.il
  47. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXLI. Ammianus Marcellinus, p. 606
  48. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 526
  49. ^ נתן שפיגל, מרקוס אורליוס: קיסר ופילוסוף, (ירושלים: מאגנס, תש"ם), עמ' 54-55; A.S.L. Farquharson, The Meditations of Marcus Antoninus (Oxford University Press, 1944), p. ix.
  50. ^ עמית, שם; שפיגל, 50.
  51. ^ ראה הערך "סטואה, סטואיקנים", האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 676–677, תשל"ד.
  52. ^ שפיגל, עמ' 56.


קיסרי רומא
תקופת הפרינקיפט אוגוסטוס קיסר • טיבריוס קיסר • קליגולה • קלאודיוס קיסר • נירון קיסר • גלבה • אותו • ויטליוס • אספסיאנוס • טיטוס • דומיטיאנוס • נרווה • טראיאנוס • אדריאנוס • אנטונינוס פיוס • לוקיוס ורוס • מרקוס אורליוס • קומודוס • פרטינקס • דידיוס יוליאנוס • ספטימיוס סוורוס • קרקלה • מקרינוס • אלאגבאלוס • אלכסנדר סוורוס
תקופת משבר המאה השלישית מקסימינוס תראקס • גורדיאנוס הראשון עם גורדיאנוס השני • פופיאנוס ובלבינוס • גורדיאנוס השלישי • פיליפוס הערבי • דקיוס עם הרניוס אטרוסקוס • טרבוניאנוס גאלוס עם הוסטיליאנוס • טרבוניאנוס גאלוס עם וולוסיאנוס • איימליאנוס • ולריאנוס עם גליאנוס • גליאנוס • קלאודיוס השני גותיקוס • קווינטילוס • אורליאנוס • טקיטוס • פלוריאנוס • פרובוס • קארוס • קארינוס עם נומריאנוס
תקופת הדומינט דיוקלטיאנוס עם מקסימיאנוס • קונסטנטיוס כלורוס • גלריוס • פלביוס ולריוס סוורוס • מקסימינוס דאיה • מקסנטיוס • ליקיניוס • קונסטנטינוס "הגדול" • קונסטנטיוס השני עם קונסטנס ועם קונסטנטינוס השני• יוליאנוס • יוביאנוס • ולנטיניאנוס הראשון עם ואלנס • גרטיאנוס עם ולנטיניאנוס השני • תאודוסיוס הראשון
האימפריה הרומית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33370803מרקוס אורליוס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרקוס_אורליוס&oldid=2235779"