רמת השרון

רמת השרון

סמל העיר רמת השרון
מדינה
מחוז	תל אביב
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	אבירם גרובר
גובה ממוצע	‎39 מטר
תאריך ייסוד	1923
סוג יישוב	יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	48,782 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	44
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎1.7% בשנה
- צפיפות אוכלוסייה	2,939 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	78
תחום שיפוט	16,600 דונם
- דירוג ארצי	88
מפת מיקום מפה דינמית (למפת גוש דן מוגדלת)   רמת השרון (למפת גוש דן רגילה)   רמת השרון (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רמת השרון (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום רמת השרון 32°08′22″N 34°50′29″E tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	9 מתוך 10
- דירוג ארצי	8
מדד ג'יני לשנת 2019	0.5122
- דירוג ארצי	7
לאום ודת   יהודים: 98%   ערבים-מוסלמים: 0%   ערבים-נוצרים: 0%   דרוזים: 0%   אחרים: 2% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל 0 10 20 30 40 50 60 70 גילאי 0 - 4 6.2% גילאי 5 - 9 7.8% גילאי 10 - 14 8.9% גילאי 15 - 19 8.1% גילאי 20 - 29 9.4% גילאי 30 - 44 16.0% גילאי 45 - 59 20.0% גילאי 60 - 64 4.3% גילאי 65 ומעלה 19.4% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 22 –  יסודיים 15 –  על-יסודיים 8 תלמידים 11,481  –  יסודי 5,248  –  על-יסודי 6,233 מספר כיתות 401 ממוצע תלמידים לכיתה 26.7 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
[[[:תבנית:פרופיל למס/2021]]388_2650.pdf פרופיל רמת השרון] נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס
www.ramat-hasharon.muni.il

מערות אפקה

רָמַת הַשָּׁרוֹן היא עיר במחוז תל אביב בישראל, אשר הוקמה בשנת 1923. העיר גובלת בצפון בהרצליה, בקיבוץ גליל ים שבמועצה האזורית חוף השרון, בדרום בתל אביב, במזרח בהוד השרון, ובדרום-מזרח בפתח תקווה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר בשנת 2002.

חלק ניכר מבתי המגורים ברמת השרון הם בתים חד-משפחתיים. להדגשת אופייה הלא-עירוני נמנעה רמת השרון במשך שנים רבות מלשנות את מעמדה המשפטי לעיר והעדיפה לשמור על סטטוס של מועצה מקומית ("מושבה" בפי תושביה). בשוליה של העיר ישנם שדות חקלאיים המשמשים לגידול ירקות ותות שדה, הנחשב לסמלה הבלתי-רשמי של רמת השרון. בשנת 2017 התגוררו בעיר כ-49,600, תושבים, ושטחה עמד על כ-22 קמ"ר.

העיר חברה בארגון פורום ה-15.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של רמת השרון

לפני הקמת רמת השרון

בדרום תחום שיפוטה של רמת השרון, באזור הנקרא "גלילות דרום", נמצאו מספר ממצאים ארכאולוגיים המעידים על התיישבות במקום במאה השנייה לספירה. האתר הבולט ביותר הוא מערות אפקה, בסמוך לגבול רמת השרון-תל אביב, צפונית לרמת אביב ג'. מערכת זו של מערות קבורה שומרוניות הייתה בשימוש עד המאה השישית. באתר נמצאו כלים, מטבעות ותכשיטים - שכיום מוצגים במוזיאון ארץ ישראל, ברמת אביב. המערות שימשו את היישוב ח'ירבת אל ע'ורה, ששרידים מעטים ממנו נמצאו מזרחית למערות. אתר ארכאולוגי נוסף בו נמצאו שרידים המיוחסים לתקופה הרומית ולתקופה הביזנטית הוא גבעת הגולגולות, מזרחית למרכז הטניס. שרידים נוספים משלהי התקופה הביזנטית ועד המאה ה-11 נמצאו ב-2021 ממערב לבית העלמין קריית שאול.

במהלך התקופה העות'מאנית הוקם על רכס "גלילות צפון", הכפר אג'ליל, אשר מספר מבנים ממנו שרדו בסמוך למתחם סינמה סיטי גלילות שבמערב העיר. כפר נוסף, אבו כּישכ, הוקם בידי שבט בדואי שהגיע ממצרים, בחלקה המזרחי של רמת השרון דהיום. בגבעת הגולגולות היה קיים בית קברות מוסלמי, שכמעט לא נותר ממנו זכר, ובמפות מנדטוריות מסומן באתר זה קבר שייח' סעיד.

הקמת עיר שלום

בשנת 1922 התארגנה קבוצת יהודים מיפו בראשותו של הרב יעקב בן-שלום, במטרה לחפש קרקע לצורך הקמת יישוב חדש במרחב פתוח, מחוץ לשטח העירוני הצפוף והדחוק של יפו. הרב בן-שלום, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לכן מפולין ופתח מסעדה בשכונת נווה שלום ביפו, שאף להקים עיר גנים שלא תהיה חלק מההתיישבות הממוסדת. הקבוצה הקימה אגודה בשם "עיר שלום", והחלה בחיפוש אחר קרקעות. בתחילה ניהלו משא ומתן לרכישת קרקעות באזור מקוה ישראל, אך משזה לא צלח, מצאו קרקעות צפונית לשייח מוניס, בסמוך לכפר אג'ליל.

"אחרי שהוועד ביקר הרבה מגרשים במקומות שונים, הטוב בעיניו המגרש בין שייח מוניס לג'ליל אל-קבליה, יען שהמגרש הוא ישר, בלי הרים ועמקים וטוב לזריעה. האוויר טוב, שהוא סמוך לים והוא אצל הדרך ההולך לכפר סבא".

פרוטוקול האספה הכללית השנייה של אגודת "עיר שלום" (י' בניסן ה'תרפ"ב-1922) מתאר את בחירת מיקומה של "עיר שלום", היא רמת השרון של ימינו. במקורות אחרים עולה תיאור שומם של הקרקע.

"בכל הכיכר הנרחבת רבצה דממת מוות ושממת דורות. פה ושם הבחנת בקוצים ושיחי בר ומקומות מרעה דלילים".

האמביוולנטיות בתפיסתם של המתיישבים הראשונים לשטח באה לידי ביטוי גם בדבריו של יוסף ביאליק, לימים מזכיר היישוב:

אוויר צח ומבריא, רמה נישאה ומראה נוף נהדר המרומם את הנפש והעין. המקום היה שומם ומוזנח בדומה למדבר. בכל השטח הנרחב שררה דממת מוות משממת-דורות. בכל מלוא העין נזדקרו לפניך רמות חול, אם כי פה ושם אפשר היה להבחין בקוצים ושיחי בר דלילים. אך, כאמור, קסמו הנוף, האקלים והמצב הטופוגראפי למייחלים להתנחלות. בניגוד לבעלי הקרקע הערבים שאדמה זו נחשבה בעיניהם כזיבורית מבחינה חקלאית.

המחיר ששולם לערבים בעלי הקרקע תמורת 2,000 הדונמים, היה 5 לירות מצריות לדונם, מחיר שנחשב זול - בשל האיכות הירודה שייחסו הערבים לאדמה. תחילה הסתייעו חברי האגודה בסוחר הקרקעות קנדינוף, אך לאחר ששילמו לו מקדמה התברר כי הונה אותם. בסופו של דבר הושלמה העסקה בסיועו של משה מטלון.

גל-עד לזכרם של מייסדי עיר שלום

במהלך 1923 ערכה האגודה תחרות לתכנון עיר הגנים החדשה, בה זכו שתי תוכניות שהצליחו לענות על הדרישות שהציב הוועד: "...לייסד ישוב מרוכז, שהוא עיקר גדול מבחינת הביטחון, הכלכלה, הבריאות וכו' - שביחד עם זה יהיה השדה קרוב אל הבית. כמו כן חשוב לקמץ בדרכים וברחובות", כפי שנכתב בעיתון "הארץ" מיום 14 במרץ 1923. בסופו של דבר נבחרה מבין השתיים תוכניתו של מרדכי מסטיצ'קין. ב-3 בנובמבר נערכה הגרלת המגרשים בין 53 בעלי הקרקעות, שכל אחד מהם שילם 20 לירות מצריות עבור חלקה של חמישה דונמים.

זמן קצר לאחר הגרלת המגרשים עלו לקרקע ששת המתיישבים הראשונים: דוד משורר, נחום הופנברג, לוי הורביץ, צבי הורביץ, פלטיאל פינקלשטיין וחיה פלוסקר. מסעם מיפו היה מפרך ונמשך שלושה ימים, עקב תנאי מזג האוויר הקשים ששררו באזור. בעצתו של האגרונום מלך זגורודסקי שבדק את תנאי הקרקע במקום, הוחל בגידול טבק.

בשנתם הראשונה ביישוב החדש ידעו המתיישבים תלאות רבות. הטבק ששתלו נפגע ממחלות, ולאחר שהביאו שתילים חדשים מרעננה, חוסלו כשלושה רבעים מהם בידי נחיל ארבה. בתחילה, בהיעדר מקורות מים מספיקים, נאלצו המתיישבים להביא מים בחביות מאג'ליל ומכפר מל"ל. כן סבלו המתיישבים מגנבות של תושבי האזור. קשיים נוספים עמם התמודדו המתיישבים נבעו מחוסר תמיכה של המוסדות הלאומיים ביישוב שהוקם ללא עזרתם. חרף הכישלון בגידול הטבק, החלו להגיע בהדרגה משפחות נוספות. מאחר שכל אחת מהן התיישבה במגרש אותו הגרילה, בעוד חלק מהמשפחות טרם התיישבו במגרשיהן, נוצרו בכמה מן המקרים מרחקים גדולים בין החלקות, מה שהקשה על השמירה ועל אספקת המים. לכן החליט הוועד לבטל את ההגרלה, וליישב את החלקות בשיטת "כל הקודם זוכה".

חרף חפירת באר, היא לא הספיקה לצורכי המתיישבים, וניסיונות קידוח נוספים נכשלו בשל חוסר ניסיונם. בשנים הראשונות עדיין הובאו מים מהרצליה, והשדות הושקו כל אחד בשעה אחרת, כדי לא לפגוע בלחץ המים.

התרחבות והתבססות כמושבה חקלאית

העלייה הרביעית הביאה עמה מתיישבים חדשים, ובהם קבוצה גדולה מקיילצה שבפולין, שרכשה יחד שטח של 400 דונם. עם זאת, בצד המתיישבים, רבים מרוכשי הקרקעות לא מיהרו להתיישב על הקרקע. והממסד הציוני, שעדיין לא ראה בעין יפה את היישוב שקם בלעדיו, אף ניסה לשכנע את הערבים לחזור בהם ממכירת הקרקעות. כן פעלו לשם כך אנשי קהיליית ציון מהרצליה, שחשקו בקרקעות לעצמם.

מגדל המים בנווה מגן, שהיה לסמלה של המושבה

ב-1927 קיבל הוועד שתי החלטות משמעותיות שהביאו לשינוי פניה של עיר שלום. ראשית, הוחלט להקים מכון מים עצמאי, שיגדיל את נפח המים המגיע לבתי התושבים ולחלקותיהם. שנית, נקבע כי מי שלא יישב את החלקה שרכש, תופקע ממנו הקרקע, וכספו יוחזר לו. עקב החלטה זו, חלק מרוכשי הקרקעות מיהרו לממש את זכויותיהם בקרקע והתיישבו בה, בעוד קרקעותיהם של אלו שהעדיפו שלא לעשות כן נמכרו למתיישבים חדשים. רבים מהמתיישבים נטעו פרדסים, ועיר שלום, שהרעיון שניצב בבסיס הקמתה היה של עיר גנים, החלה לקבל צביון של מושבה חקלאית. ב-1929 לבדה גדל שטח הפרדסים מ-20 ל-400 דונמים. השינוי באופי היישוב גם עוגן בתקנון הוועד, שנוסח מחדש ב-1928. באותה שנה נבחר לראשות הוועד, צבי בנימיני, שעמד בראשו למשך עשרים השנים הבאות. בתיקון נוסף של התקנון, בשנת 1930, נכתב במפורש המונח "מושבה חקלאית" בכל מקום שבו נכתב קודם לכן "עיר גנים".

שלט בשביל השדות

ב-19 בנובמבר 1928 הכריז הוועד על תחרות למציאת שם חדש ליישוב. בין היתר, פנה הוועד לחיים נחמן ביאליק ולאברהם שלונסקי. מנחם אוסישקין סירב להציע שם הקשור בשרון, מאחר שהעדיף לשמור שמות כאלה ליישובים שהוקמו על ידי הקרן הקיימת לישראל. גורמים אחרים בקק"ל דווקא הציעו שם - רַקּוֹן, הלקוח מפרק י"ט בספר יהושע, המתאר את נחלת שבט דן:

"לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי... וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם... וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ".

בסופו של דבר התקבלה הצעתו של מרדכי ויינברג לקרוא למושבה "רמת השרון". הרעיון עלה בראשו של ויינברג בעת שביקר בשכונת רמת השרון בתל אביב, והשם מצא חן בעיניו. השם אומץ באופן רשמי ב-1932.

עתון "דבר" מ-24 ביולי 1930 מודיע "על ההחלטה של "אגודת עיר שלום בע"מ" (בערבון מוגבל)... כי מושבתה שנקראה עד עכשיו עיר שלום, תקרא מעתה רמת-השרון". "הפונים לאגודה מתבקשים להשתמש אך ורק בשם זה".

מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) והשמועות על התארגנות כנופיה שיצאה מאבו כּישכּ לפרוע ביהודים, אילצו את המתיישבים לפנות את הילדים והנשים להרצליה. במהלך המאורעות, הוקם במושבה סניף של ההגנה בפיקודו של יצחק כספי, וחוליית פרשים החלה לסייר ביישוב, חלק מחבריה רכובים על גבי פרדות. בסופו של דבר לא נפגעה המושבה במאורעות, אך אספקת ירקות וביצים מהכפרים הערביים הסמוכים הופסקה, והיה צורך במציאת מקורות חדשים. חלק מהתושבים החלו לגדל ירקות בעצמם.

באותה העת סבלו רבים מהתושבים מקשיים כלכליים, ורבים מהם שקעו בחובות. יו"ר הוועד, בנימיני, הציע הסדר של פריסת חובות, והפחתה של תעריפי המים. כן הוקם סניף בנק ראשון, שהעניק הלוואות לתושבים. בנימיני מעיד כי תוכניתו "הצילה את רמת השרון מהתמוטטות גמורה".

הילד הראשון של המושבה, דוד ויסוסר, נולד ב-1927, ובראשית שנות ה-30, לאחר שילדים נוספים נולדו ותושבים בעלי ילדים הצטרפו למושבה, התעורר צורך בהקמת בית ספר. בתחילה נשלחו הילדים לבית ספר בהרצליה, אך הדרך הייתה ארוכה מדי, וב-1930 נפתח בית הספר הראשון, בעזרת הנשים שבבית הכנסת, ששכן אף הוא במקום ארעי בבית הוועד. המורה הראשון היה אחד התושבים, אברהם בבל, אך לא הייתה לו הכשרה לכך, וחלק מהתושבים התנגדו למינויו. ב-1932 הוזמן מורה ראשון מן החוץ, יוסף קלמן, שהגיע מנס ציונה. קלמן חילק את 50 התלמידים, בני 6 עד 14, לשבע כיתות, בכולן שימש מורה. במצב דברים זה, התבססו הלימודים על עבודה עצמית בהדרכתו. כחלק מתוכנית הלימודים הושם דגש על חקלאות, ולעיתים גויסו התלמידים לסייע בעבודות בשדות ובמטעים במושבה.

במהלך שנות ה-30 החל הוועד לספק שירותים נוספים לתושבי היישוב. בין היתר, הוקמה מרפאה ושכרם של הרופאים, שהתחלפו תדיר, שולם בידי הוועד, עד שהושג הסכם עם ההסתדרות בעקבותיו הוקם סניף של קופת חולים ב-1933. כן הקים הוועד בית דין ליישוב סכסוכים, שפעל כמוסד בוררות. שירות נוסף שמימן הוועד היה בתחום התחבורה. רכב ישן שימש כמונית שירות שפעלה בין רמת השרון לשרונה, וחסך את הצורך בנסיעה דרך הרצליה. עם זאת, נסיעותיו של הרכב לא היו סדירות, ומאחר שעקב מצבו הרעוע לא ניתן לו רישיון רכב, הוא נסע רק בשבילים ובדרכים צדדיות כדי להימנע מביקורת המשטרה. אותו רכב שימש גם להבאת הדואר למושבה. ב-1929 מינו שלטונות המנדט את מנחם משורר למוכתר היישוב, והוא פעל מול השלטונות לצידם של יו"ר הוועד בנימיני והמזכיר יוסף ביאליק. ועד הפועלים, שהוקם כבר ב-1928 הקים לשכת תעסוקה, וב-30 באפריל 1935 נחנך משכנו הקבוע של בית הפועלים.

אחד העקרונות עליהם הקפידו התושבים, הוא השמירה על עבודה עברית. עיקרון זה עוגן בתקנון הוועד, שקבע כי מי שלא יעסיק פועלים עבריים, תופקע זכותו על הקרקע, וכן בחוזים שנחתמו עם רוכשי הקרקעות. ב-1932 התעורר עימות של ממש על רקע זה בין התושבים לבין משה מטלון, שרכש 400 דונמים בפאתיה הדרומיים של המושבה (באזור שכונת נווה רסקו של ימינו) לשם נטיעת פרדסים. מטלון סירב בתחילה לחתום על החוזה, ולאחר שעשה זאת לבסוף, סירב לדון עם נציגי לשכת העבודה בתנאי העסקתם של הפועלים, בטענה שיביא פועלים יהודים מיפו, עליהם אין לנציגים סמכות. אנשי היישוב חשדו כי חרף הסיכום העסיק מטלון גם פועלים ערבים, ומשהתברר כי הדבר נכון, התפתח בין הצדדים עימות אלים שהסתיים בהתערבות המשטרה. חלק מהיהודים שהיו מעורבים במקרה הורשעו בהסגת גבול ואילו חלק מהפועלים הערבים הורשעו בפציעה.

הקיבוצים

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקמו בתחומי המושבה מספר קיבוצים. ב-1932 הגיעה קבוצת "אביב" של הסתדרות הנוער החלוצי. הקבוצה מנתה כ-30 חברים, שעבדו במשקי העזר ובפרדסים. לאחר שנתיים עזבו חברי הקבוצה והצטרפו לקיבוץ קריית ענבים. לאחר עזיבתם, ב-1934, הגיעה קבוצה של 13 חברים מתנועת הנוער הציוני שהגיעה מכרכור, אליהם הצטרפו בהמשך עולים חדשים מלטביה. גם חבריה של קבוצה זו עבדו בפרדסי המושבה, ואף לקחו חלק פעיל בחיים הציבוריים של המושבה. חדר האוכל שלהם הפך למקום מפגש עבור בני הנוער, ונערכו בו פעילויות תרבות. בסוף 1934 עזבו חלק מחברי הקבוצה לקבוצת "המפלס" בכפר סבא, ועולים חדשים מפולין הצטרפו לגרעין שנותר. חלק מחברי הקבוצה עזבו במהלך השנים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ, ואחרים נטמעו בין תושבי המושבה. הרחוב הנמצא במקום בו שכנו צריפי הקיבוצים נקרא רחוב הקיבוץ.

מאוחר יותר, ב-1943, הגיעה קבוצה נוספת שכללה פעילים של השומר הצעיר מבלגיה וממצרים. גם אנשי קבוצה זו עבדו בחקלאות, וכן בבניין, והצטרפו למערך ההגנה במושבה. ב-1947 הקימו אנשי הקבוצה קיבוץ בחזלה שבנגב, ושהו במקום במשך כל מלחמת העצמאות. לאחר סיום המלחמה חזרו חלקם לרמת השרון, ואחרים הקימו את קיבוץ נחשונים.

מהמאורעות ועד מלחמת העצמאות

באר המים בשדרות ויצמן. בסוף 2019 נפתחה במקום גלריה עירונית לאמנות עכשווית בה ניתן גם לראות את עומק הבאר. אנשי ההגנה השתמשו בגג הבאר להעברת הודעות באמצעות איתותי מורס

עם פרוץ המרד הערבי, תוגברו הסיורים והמשמרות במושבה, והוקמו סביבה חפירות וביצורים. ב-19 במאי 1936 הוקמה תחנה של משטרת היישובים העבריים, שהעסיקה עשרה גפירים. מטה ההגנה התמקם בבית הוועד, וקווי טלפון נמתחו ממנו לבתים במושבה. בסופו של דבר, לא הותקפה המושבה במהלך המאורעות. בתוך כך, בעקבות סירובם של סוחרים ערבים לסחור עם יהודים, הפכה המושבה למרכז חשוב לאספקת תוצרת חקלאית לתל אביב. ארבעה מהתושבים אף פתחו חנות ברחוב הכרמל בתל אביב, בו נמכרה תוצרת חקלאית מרמת השרון.

במהלך המאורעות נסגרה הדרך לתל אביב, שעברה דרך שייח מוניס, והתושבים נאלצו לנסוע דרך הרצליה, רעננה, רמתיים, פתח תקווה ורמת גן, דרך שאורכה 35 ק"מ במקום 12 ק"מ. לעיתים נמשכה הדרך יום שלם. בשיתוף עם הוועד של הרצליה, החליט הוועד לסלול כביש חדש, שעלותו נאמדה ב-19 אלף לירה ארץ ישראלית. הרצליה מימנה כשני שלישים מהעלות, ורמת השרון את השליש הנותר. לשם כך, משכן הוועד את מכון המים. חברת סולל בונה התחילה בסלילה כבר בקיץ 1936, אך העבודות נתקלו בקשיים כבר מהרגע הראשון: הערבים התנגדו לכך שהכביש יעבור בשטחי הווקף, מושל המחוז עמד על כך שהכביש יעבור בשטחי שייח מוניס ולבסוף התברר כי העלויות גבוהות מהמשוער, והוועד לא יכול היה לעמוד בהן. העבודות חודשו רק ב-1939, לאחר שהוועד לקח הלוואה, ולאחר שהוטל מס נסיעה על קווי אגד, לצורך מימון הסלילה. באוקטובר 1941 נחנך הכביש, שהיה לימים לכביש 482, העובר לאורך רחוב בן-גוריון בהרצליה, רחוב סוקולוב ברמת השרון, רחובות משה סנה ופנחס רוזן בתל אביב ודרך אבא הלל ברמת גן.

במהלך שנות ה-40 של המאה ה-20 הגיעו לרמת השרון עולים חדשים רבים, ובהם מעפילים, עולים מחלב, מתימן וממצרים, וכן ניצולי שואה. ב-1946 רכש הוועד שטח של 18 דונם עליו הוקמו 40 יחידות דיור למעפילים ניצולי שואה ששהו במחנה המעצר בעתלית.

לאחר כ"ט בנובמבר הוגברה השמירה במושבה, וכלי הנשק הוצאו מהסליקים, אך לא נעשה בהם שימוש. במהלך מלחמת העצמאות כולה לא הותקפה המושבה. בראשית 1948 עזבו תושבי אג'ליל ואבו כישכ את כפריהם. תושבי אג'ליל עשו זאת מפחד מהתקפה יהודית ותושבי אבו כישכ עשו זאת לאחר שהאצ"ל חטף את מנהיגיו. במהלך השנים בהן התפתחה המושבה שמרו תושביה על יחסים טובים עם הכפרים הערביים הסמוכים, וכמה מתושבי הכפרים באו להיפרד משכניהם ברמת השרון בטרם עזבו. תושבי שני הכפרים לא הורשו לחזור לכפריהם לאחר המלחמה.

לאחר הקמת מדינת ישראל

מאז 1944 פעלו אנשי הוועד אצל שלטון המנדט כדי לקבל הכרה כמועצה מקומית, שתאפשר את הרחבת השירותים הניתנים לתושבים, ותייעל את ניהולו. בהתייעצות עם עורך הדין צבי ברנזון, נוסחה הצעה שהוגשה לשלטונות המנדט, אך אלו סירבו לאפשר כינון מועצות מקומיות יהודיות חדשות, ותחת זאת הציעו לספח את המושבה להרצליה. לכך התנגד הוועד, שחשש מפגיעה בצביון המושבה, וכינון המועצה המקומית המתין עד לאחר הקמת המדינה.

ב-1949 הכריז שר הפנים חיים משה שפירא על כינון המועצה המקומית רמת השרון, ומינה מועצה בת 11 חברים. ב-1 בנובמבר 1949 התכנסה המועצה לראשונה, ובחרה פה אחד ביושב ראש הוועד צבי בנימיני לראש המועצה. תחום שיפוטה של המועצה המקומית הורחב מזרחה ומערבה, וכלל שטחים עליהם שכנו קודם לכן הכפרים אבו כישכ ואג'ליל, על כ-17 אלף דונם שהיו בבעלות שייח' אבו כישכ. התרחבות נוספת אירעה כאשר הוועד המקומי של קריית שאול נדרש להכריע האם ברצונו להסתפח לתל אביב או לרמת השרון, ובחר ברמת השרון, בשל מסי הארנונה הגבוהים בתל אביב. בסך הכל, גדל שטח השיפוט של המושבה מכ-2,600 דונם לכ-18,500.

ב-1950 מונה הרב יעקב אדלשטיין לרבה של רמת השרון, לאחר פטירת אביו הרב צבי יהודה אדלשטיין.

בראשית שנות ה-50 הוקמה מול הכפר הירוק מעברה, שבשיאה השתרעה על השטח שעד מחלף מורשה של ימינו. המעברה קלטה כ-6,000 עולים, מספר הגדול פי ארבעה ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת. מועצת הפועלים נרתמה למציאת פתרונות תעסוקה לעולים, אך היה קושי רב במציאת מקומות עבודה. חלקם עבדו בחקלאות ובבניין, חלקם במפעלים בהדר יוסף ואחרים הקימו משקים קטנים משל עצמם. ב-1953 הוחל בהקמת שיכון קבע, שכונת מורשה, וב-1957 חוסלה המעברה סופית. בתחילה הוקמו במקום בתים צמודי קרקע, שיועדו למשפחות מרובות ילדים, ולאחר מכן נבנו בתים משותפים, שדירותיהם יועדו למשפחות קטנות יותר. גם לאחר המעבר לשיכון קבע התקשו בתחילה התושבים החדשים במציאת מקומות עבודה, ובתחילה התעוררו גם קשיי תחבורה, עד שחברות אגד ודן חנכו קווי אוטובוסים ששירתו את תושבי השכונה. לצד מבני המגורים נבנו במהלך שני העשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם מבני ציבור שונים, ובהם בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון מקצועי, מתנ"סים, מרפאה ובריכת שחייה. עם הפעלתה של תוכנית אינטגרציה ברמת השרון נסגרו בתי הספר, וילדי מורשה החלו ללמוד בבתי הספר בנווה מגן ומשנות ה-80 גם ברובע הדר. בית הספר המקצועי שולב בתיכון "רוטברג".

במקביל להקמתה של שכונת מורשה, הוקמה ב-1954 שכונת נווה מגן, בשטח שבין מורשה לבין הגלעין ההיסטורי. השכונה נועדה למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. בסמוך לנווה מגן הוקם אזור תעשייה למלאכה זעירה. שיכון נוסף שהוקם בשנות ה-50 היה שיכון ליטא, ממערב לגלעין ההיסטורי, ובו התיישבו ניצולי שואה מליטא.

ב-1959 נבחר לראשות המועצה דוד רשף. רשף כיהן בתפקיד רק שנתיים וחצי, אך בתקופתו החל שינוי נוסף באופיה של רמת השרון, ממושבה חקלאית ליישוב עירוני, או, כלשונו:

"יישוב תת-עירוני עם כיוון בניה לגובה ושילוב אלמנטים אורבניסטיים ותנאי מגורים נוחים ומרווחים, הנותנים טעם ונועם מיוחדים לתנאי החיים בו ועשויים להיות גורם מושך להשתקעות תושבים חדשים"

בשני העשורים הבאים חל גידול חד במספר התושבים במושבה: מכ-10 אלפים ב-1961 לכ-20 אלף ב-1972 ולכ-32 אלף ב-1983.

בסוף שנות ה-60 הקימה חברת רסקו את שכונת נווה רסקו, בשטח בו שכן לפני כן פרדס מטלון. במקביל, הוקם אזור תעשייה חדש מדרום לשכונת מורשה. המפעל הראשון שהיה אמור לקום בו היה מפעל של חברת עסיס, אך מכשנבחר פסח בלקין לראש המועצה ב-1969 ביטל את ההסכם עם החברה, בשל התנגדות התושבים וחברי המועצה, שחששו שהמפעל יהווה מפגע סביבתי. המפעל הוקם בסופו של דבר בנתניה ובמקומו הוקם מפעל השנאים "אלקו".

בית ברחוב סוקולוב, מאחרוני הבתים הוותיקים שנותרו ברחוב

בתחילת 1970 אושרה תוכנית מתאר חדשה לרמת השרון שהקנה לה מעמד של מושבה תת-עירונית, עם בנייה של בניינים לגובה של ארבע קומות. בראשית שנות ה-70 החל האזור שבין הגלעין ההיסטורי לנווה רסקו לשנות את אופיו. באזור זה התגוררו רבים מוותיקי המושבה, בין פרדסים. בהדרגה, החלו הבתים הקטנים והפרדסים לפנות את מקומם לבתים משותפים. כשנחנך במקום בית ספר, בשנת 1977, הוא נקרא "הדר", על שם הפרדסים שבמקומם הוקם. לימים, ניתן שם זה לשכונה כולה. התרחבות נוספת הייתה מערבה, באזור בו נבנו בתים צמודי קרקע בידי אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה. באזור שסביב שיכון ליטא הוקמה שכונת קריית יערים, ומדרום לה רובע גולן. בקצה הדרום-מערבי של המושבה הוקמה שכונה שיועדה לטייסי חיל האוויר, שנקראה בשם, הסמלי, נווה רום.

בשנות ה-80 וה-90 חלה האטה בקצב הגידול של המושבה. ראשי המועצה שכיהנו באותה העת העדיפו לשמור על צביונה, ולא הקימו שכונות חדשות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים שגדלו בה לא יכלו לשוב ולהתגורר בה לאחר שבגרו, והאוכלוסייה הזדקנה. בנוסף, הקפידו פרנסי המושבה, בהם ראשי המועצה המקומית, מנחם שרמן, משה ורבין ואפרים ("פיחוטקה") חירם, לשמור על מעמדה כמועצה מקומית ולא להפכה לעיריה, אף שמבחינת החוק - בהתאם למספר תושביה באותה העת, מעל 20 אלף, אפשר היה לעשות כן.

החל מתחילת המאה ה-21 השתנתה התפיסה וראש המועצה באותה עת, גבי פארן, פעל לשינוי הסטטוס של היישוב, ממועצה מקומית - ואכן בשנת 2002 הוכרזה רמת השרון עיר ופארן היה לראש העירייה הראשון. כבר בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה תנופת בניה מחודשת. בשכונת מורשה נבנו בתי מגורים חדשים, משותפים וצמודי קרקע, וכן מגדלי דירות. חלק מהדירות יועדו לזוגות צעירים ילידי היישוב. בשכונת נווה גן, שעשרות שנים הייתה שכונה מרוחקת, של בתים צמודי קרקע, הוקמו בניינים רבי קומות הכוללים מאות יחידות דיור, ובמערב המושבה הוקמה שכונה חדשה המכונה "המחתרות" (בשל שמות הרחובות שהוקדשו למחתרות שפעלו בתקופה של טרום המדינה).

בדצמבר 2021 העניקה שרת הפנים איילת שקד לרמת השרון את ההגדרה "רשות איתנה". זאת, לאחר שנמצאה ללא גירעון שוטף וללא מענק איזון, התנהלותה תקינה, ונמצאה כמסוגלת לנהל את כל עניינה באופן עצמאי. בכך הצטרפה ל-28 רשויות איתנות שהוגדרו כך קודם לכן ול-7 רשויות נוספות שהוכרזו יחד איתה.

גאוגרפיה וסביבה

תוואי נחל הדרים בשכונת מורשה

שדות גזר בשטח מדרום לכביש 5

שדות כרוב במערב המושבה

באר מים שהושבתה ברחוב השומר ברובע הדר

רמת השרון משתרעת על פני שטח של 16,860 דונמים. היא שוכנת בדרום אזור השרון, המאופיין באדמות חמרה. ככלל, תוואי הקרקע מישורי, למעט מספר גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ' מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית הקברות מורשה, וגובהה 12 מ' מעל פני הים.

נחל הירקון מהווה חלק מגבול תחום השיפוט של רמת השרון עם פתח תקווה, והוא זורם מדרום מזרח לה, ממזרח לבית הקברות. נחל הדרים הוא נחל אכזב החוצה את שכונות נווה מגן ומורשה, ונשפך לנחל הירקון מדרום למחלף מורשה. לאורך הנחל, המכונה לעיתים "הוואדי", נטעו עצי אקליפטוס, ולאורך חלקו השוכן בשכונת מורשה הוכשר גן ציבורי.

סביבה

רמת השרון מאופיינת בשטחים פתוחים רבים (כ-40% משטחה), והיא מהווה חריג בהקשר זה ביחס לערים אחרות בגוש דן. חלק מהשטחים משמשים לגידולי שדה ולפרדסים, ובחלקם אין שימוש. באזור עמק גלילות, שבדרום-מערב תחום השיפוט של המושבה ריכוז גדול של גאופיטים, ובהם ריכוז הנרקיסים הגדול במישור החוף.

שיעור המיחזור בעיר הגיע בשנת 2005 ל-19%. ביחס לשכנותיה, דומה שיעור זה לשיעור המיחזור בהרצליה, וגבוה בהרבה מאשר בתל אביב (7%) ומהממוצע במחוז תל אביב (7.8%). לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2005 נאספו ממתקני איסוף הבקבוקים 40 מכלי משקה לתושב, שיעור שבמחוז תל אביב הוא שני רק לכפר שמריהו, והוא גבוה פי שניים משיעור האיסוף בהרצליה. כן נאספו באותה שנה 15 ק"ג נייר לתושב, שיעור שהיה נמוך רק מאשר בכפר שמריהו, המועצה האזורית אפעל (שפורקה בינתיים) וגבעתיים. עם זאת, מספר התושבים למכל איסוף נייר (350 תושבים למכל) דומה לממוצע המחוזי, בעוד בתל אביב מספר התושבים למכל הוא כמחצית מכך.

המפגע הסביבתי הבולט ביותר ברמת השרון מקורו במפעל תע"ש. מלבד קרבתם של חומרים מסוכנים לשכונות המגורים, נגרמו נזקים כבדים לסביבה בעקבות הזרמת שפכים תעשייתיים רעילים לבורות ספיגה, בריכות חלחול ונחלים הזורמים לירקון, שהופסקו רק בשנת 2000, עם הקמתה של מערכת ביוב מסודרת. הזרמת שפכים זו, לצד הטמנת פסולת תעשייתית ופיצוץ מוקשים בשטחי המפעלים, הביאו לזיהום קרקע ולזיהום חמור של מי התהום. נציבות המים הגדירה את זיהום מי התהום במקום כ"זיהום הכבד ביותר בהיקפו שנציבות המים מצאה בישראל".

בין השנים 1988 ל-1992 נסגרו ארבע בארות מים כתוצאה מריכוזי כרום וחנקות גבוהים. בין היתר, נמצאו בחלק מהבארות ריכוזי פרכלורט גבוהים פי 45,000 מהמותר במי שתייה. בהמשך שנות ה-90 נסגרו ארבע בארות נוספות, וב-1999 הופסקה שאיבת המים במגדל המים בנווה מגן, שהוא אחד מסמלי המושבה. אחרונות הבארות נסגרו ב-2005. לאחר שעד שנות התשעים כל תצרוכת המים של העיר הייתה מבארות מקומיות, נאלצה רמת השרון להתחבר לרשת המים הארצית, ומאז 2005 כל מימיה מגיעים ממנה. הדבר הביא להתייקרות מחירי המים, ולפגיעה בחקלאות.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על אוזלת ידם של העירייה, המשרד להגנת הסביבה ונציבות המים, שלא נקטו פעולות למניעת הזיהום או לצמצומו, גם לאחר סגירת הבאר הראשונה ב-1988‏. בשנת 1995 החלה העירייה במגעים עם תע"ש לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, אך אלה הופסקו על ידי תע"ש, בעקבות התנגדות העירייה להקמת מתקן לחומצות בשטח המפעל. בסופו של דבר, הגישה העירייה תביעה נגד תע"ש בשנת 2002‏.

במסגרת החלטת ועדת השרים לענייני הפרטה מ-2005 נקבע כי "הקרקעות שיחזרו למדינה לא ישווקו ולא יפעלו לשיווקם עד שתתקבל החלטת ממשלה המסדירה את נושא איכות הסביבה בהם". תוכנית המתאר לאזור קובעת כי כתנאי להגשת תוכנית מתאר מפורטת יהיה צורך בטיהור הקרקעות והמים במתחם. בתוכנית המתאר שאישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה בשנת 2011 נקבע כי לא יינתנו היתרי בנייה אלא לאחר ניקוי ושיקום הקרקעות. עם זאת, עדיין יש מחלוקת בין גופים שונים - משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, נציבות המים, מינהל מקרקעי ישראל ותע"ש עצמה - באשר למימון ביצוע סקרי הקרקע, לא כל שכן מימון טיהורם.

בעבר התמודדה רמת השרון עם מתקן נוסף שבו אוחסנו חומרים מסוכנים בתחומה – חוות הגז והדלק בפי גלילות. המאבק על פינוי זה נמשך 12 שנים, והושלם בשנת 2004, במסגרת הסכם בין חברות הגז והדלק לבין מינהל מקרקעי ישראל, שגם נשא בעלויות טיהור הקרקע, ולאחר שהתקבלה בנושא החלטת ממשלה. ההחלטה התקבלה ארבעה חודשים לאחר ניסיון פיגוע שאירע במקום.

גבולות, מתאר עירוני ושכונות

רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה.

מתאר עירוני

רוב השטח הבנוי של רמת השרון מרוכז בצורת האות "L", שרגלה האופקית מצפון לכביש 5 וממערב לכביש 4 ורגלה האנכית בין כביש 5 להרצליה, לאורך רחוב סוקולוב. רובו של השטח הבנוי מיועד למגורים, למעט אזור תעשייה קטן המיועד לתעשייה זעירה מצפון לשכונת נווה מגן, ואזור תעשייה גדול יותר, דרומית לשכונת מורשה. רוב הבנייה היא צמודת קרקע, אך לאורך הרחובות הראשיים (סוקולוב, ביאליק, ויצמן, אוסישקין והראשונים), ברובע הדר, ובשכונת מורשה נפוצים יותר בתים משותפים. שני הרחובות המסחריים העיקריים הם סוקולוב ואוסישקין המקבילים זה לזה, ובנוסף להם קיימים בשכונות שונות מתחמים מסחריים קטנים יותר.

ממערב לשטח הבנוי משתרעים שדות חקלאיים, אותם חוצים נתיבי איילון, מספר מתחמים בנויים נוספים - מחנות גלילות, הכוללים בין היתר את בה"ד 15 ואת המכללות הצבאיות, מתחם סינמה סיטי גלילות ומטה "המוסד".

מדרום לכביש 5 שוכנים בעיקר אזורים חקלאיים ושטחים פתוחים, המשתרעים עד שכונותיה הצפוניות של תל אביב - צהלה, המשתלה, תל ברוך צפון ורמת אביב ג'. עד שנות ה-90 היו מכוסים חלקים ניכרים מהשטחים הפתוחים בפרדסים, אך אלה נעקרו. עיריית רמת השרון מקדמת תוכנית להסב את השטח ל"רצועת נופש", ולצדה שכונות מגורים חדשות. פרט לשטחים הפתוחים נמצאים בסמוך לכביש 5 גם מרכז הטניס, כפר הנוער הכפר הירוק וחוות הגז והדלק פי גלילות (שפונתה בשנת 2004). כיום שוכנים בשטח זה, בין היתר, שטחי אחסון ומסירה גדולים של כלי רכב.

• 
  מבט מצפון על מערב רמת השרון
• 
  מראה בפי גלילות
• 
  המכון לטיהור שפכים ברמת השרון
• 
  מראה בבית העלמין

בקצה הדרומי של רמת השרון שוכנת שכונת נווה גן, המהווה מובלעת בין בית העלמין קריית שאול לבין שכונת תל ברוך צפון, שניהם בתחום השיפוט של תל אביב. שכונה זו, שכללה בתחילה רק בתים צמודי קרקע, הורחבה משמעותית בעשור הראשון של המאה ה-21, ונבנו בה בתי מגורים רבי קומות. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גופא יצר לאורך השנים בעיות באספקת שירותים לשכונה. בשנים האחרונות, עם גידול האוכלוסייה בשכונה, ובמיוחד האוכלוסייה הצעירה, הוקמו בה מספר גני-ילדים עירוניים ובשנת 2011 נחנך בה בית-ספר יסודי.

בחלק שמצפון-מזרח לשטח הבנוי נמצאים מפעלי תע"ש, המשתרעים על שטח של כ-6,000 דונם בתחום השיפוט של רמת השרון, הוד השרון והרצליה. מאז 1991 מקודמת תוכנית מתאר מקומית (מש/1) שבבסיסה פינוי המפעלים, והקמתן של 45 אלף יחידות דיור, לצדם של מבני ציבור ושטחים פתוחים. בשנת 2005 החליטה ועדת השרים לענייני הפרטה להעביר את המפעלים לנגב עד שנת 2010, בכפוף לפתרון בעיות איכות הסביבה באזור. מחלוקות בנוגע למימון סקרי הקרקע מעכבות בשלב זה את התוכניות.

ממזרח לכביש 4 נמצא חלק נוסף ממתחם תע"ש, בית הקברות מורשה, מכון לטיהור שפכים ושטחים חקלאיים.

(1) בית העירייה (2) בית הראשונים (3) בית יד לבנים (4) קולנוע לב רמת השרון (5) אנדרטה לזכר הנופלים (6) אולם אורנים (7) אצטדיון גרונדמן (8) מכון לטיהור שפכים (9) אצטדיון קנדה (10) המרכז למורשת המודיעין (11) מחנות גלילות (12) סינמה סיטי גלילות (13) מתחם פי גלילות (14) מערות אפקה בפארק אקולוגי גלילות

שכונות

בתי מגורים חדשים בשכונת מורשה

מבט פנורמי על פארק נווה רעים

מזרח

• מורשה: שכונת מורשה שוכנת בחלקה המזרחי של רמת השרון. היא הוקמה בין השנים 1953 ל-1957, עבור עולים ששוכנו עד אז במעברה, וכללה הן בתים משותפים והן בתים צמודי קרקע. בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 הורחבה השכונה, בין היתר לאזור שנקרא נווה רעים, הכולל גם פארק בשם זה, והיא משכה אליה אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה יותר. בתחומי השכונה שוכנים בית ספר רימון למוזיקה - במתחם שבשנות ה-60 של המאה הקודמת היה בית ספר יסודי לילדים טעוני טיפוח, בית ספר הרמב"ם של זרם החינוך העצמאי, מגרש הכדורגל על שם יעקב גרונדמן, המשמש את קבוצת עירוני ניר רמת השרון, בתי אבות, מתנ"סים ומרכז הספורט "שרונית" הכולל קומפלקס של בריכות שחייה, מכון חדיש כושר גופני ועוד. בין השנים 1977 ל-1995 פעלה במתחם בית הספר הממלכתי ג' (שנסגר ב-1972), המדרשה למורים לאמנות של מכללת בית ברל. מדרום-מזרח לשכונה נמצא אזור התעשייה.
• נווה מגן: שכונת נווה מגן שוכנת ממערב למורשה וממזרח לנווה רסקו. היא הוקמה ב-1954 עבור משוחררי הצבא הבריטי וקציני צה"ל, ומכאן שמה. כמה מהקצינים הזוטרים שהשתכנו בשכונה היו לימים לקצינים בכירים בצה"ל, ובהם חיים בר-לב, רחבעם זאבי, ישעיהו גביש, אברהם יפה, אברהם אדן (ברן) משה גדרון, דני שפירא, ועזר ויצמן. במערב השכונה הוקצה שטח עבור נכי צה"ל, ברחוב ששמו מרמז על כך – נווה רעים. מרבית הבתים בשכונה צמודי קרקע. בתחומי השכונה נמצאים תיכון רוטברג, חטיבת הביניים עלומים ובית הספר היסודי "אורנים". חטיבת הביניים "נווה מגן", שנסגרה בעשור הראשון של המאה ה-21, נמצאת אף היא בשכונה וכיום היא משכנם של אגף החינוך ואגף הרווחה של עיריית רמת-השרון. כן ממוקמים בשכונה מגדל המים המופיע בסמל המושבה ומגרש אתלטיקה שלצידו "כיכר הי"א" לזכר 11 ספורטאי משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן ב-1972, שנרצחו בה. בצפון-מערבה של נווה מגן אזור תעשייה קטן המשמש למלאכה זעירה, ובו גם מקומות בילוי בודדים ותחנת המשטרה של העיר. ממזרח לו שוכן יער ילדי השואה לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. אירוע הנטיעות נערך בתרומתם של משפחת שגב שהיא נצר לניצולי שואה. הסבים, שהלכו לעולמם לפני מספר שנים, ניצלו במלחמת העולם השנייה מזרועות הנאצים, עלו ארצה והשתקעו ברמת השרון. המשפחה תרמה לזכרם יותר ממאה עצים, אקליפטוסים ולגרסטרמיה הודית.

מרכז

דרך הראשונים

בית יד לבנים הוא אתר הנצחה לחללי רמת השרון, ובו נמצאת גם הספרייה העירונית

השכונות במרכז המושבה חופפות חלקים ניכרים מהשטחים עליהן נבנו בתיה הראשונים של עיר שלום ושבהם ניטעו הפרדסים.

• 
  "ראש גדול" - פסל של דוד גרשטיין בגן הפסלים על שם יואב דגון בשדרות ויצמן
• 
  אנדרטה לבני רמת השרון שנפלו במערכות ישראל
• 
  גן אלוף בקריית יערים
• 
  אנדרטה לזכר קורבנות השואה מנובוסליצה שבבסרביה בחצר בית הכנסת ברחוב המרי

• נווה רסקו: שכונת נווה רסקו שוכנת ממערב לנווה מגן ודרומית לרובע הדר. חברת רסקו הקימה את השכונה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 במקומו של פרדס מטלון. מרבית הבתים צמודי קרקע, אך במרכזה ריכוז של בתי מגורים רבי קומות. רוב שמות הרחובות בשכונה נושאים שמות פרחים, אך מקצתם קשורים בהיסטוריה של רמת השרון - המייסדים, תרפ"ד (שנת היווסדה של המושבה) והמאבק, שנקרא על שם המאבק לעבודה עברית בפרדס מטלון בשנות ה-30. בשכונה בית ספר יסודי אחד, בית הספר "אמירים".

  

  פארק הנצח

• הדר: רובע הדר שוכן מצפון לנווה רסקו, ממזרח לרחוב סוקולוב, דרומית לשדרות ביאליק ולרובע אלון ומערבית לפארק החדש ברחוב הנצח. הרובע הוקם במהלך שנות ה-70 וה-80, באזור בו שכנו פרדסים וכן כמה מבתיה הוותיקים של המושבה, בודדים מהם עדיין עומדים על תילם, ובהם ביתו של ראש המועצה הראשון, צבי בנימיני, בפינת הרחובות אוסישקין וביאליק. כשהוקם בית ספר בשכונה ב-1978, ניתן לו השם "הדר", לזכר הפרדסים שעל שטחם הוקם. לימים הפך שם זה לשמו של הרובע כולו. ביטוי נוסף לעברו של האזור ניתן ברחוב הפרדס. רחוב הקיבוץ, בדרום-מערב הרובע, שוכן במקום בו היו צריפיהם של חברי הקיבוצים שהתגוררו ברמת השרון בשנות ה-30. מרבית הבתים ברובע הדר הם בתים משותפים, אך באזור שממזרח לרחוב אוסישקין ובחלקו הדרום-מערבי של הרובע יש גם בתים פרטיים. רחוב סוקולוב, המהווה את גבולו המערבי של הרובע, ורחוב אוסישקין המקביל לו, הם שני הרחובות המסחריים העיקריים של רמת השרון. בתחומי הרובע נמצאים חטיבת הביניים קלמן, בית ספר הדר ובית הספר הממלכתי דתי אור השחר. בצפון-מזרח הרובע שוכן בית העלמין הישן של רמת השרון, והרחוב המוביל אליו נקרא, בהתאם, "הנצח".
• אלון: רובע אלון נמצא מצפון לרובע הדר, מזרחית לרחוב סוקולוב, ומדרום להרצליה. הוא משתרע על פני האזור בו שכן הגלעין ההיסטורי של המושבה. רבים מהבתים הישנים נהרסו עם השנים, אך כמה מהם עודם עומדים על תלם, ובהם בית הוועד המקומי (שבסמוך לו הוקם בית העירייה), בית הראשונים (המבנה היחיד במושבה שהוכרז כמבנה לשימור, ומשמש כמוזיאון גאולוגי) ובית מלינוב, שנתרם לרמת השרון על ידי זוג חשוך ילדים, ומשמש כמועדון לגמלאים. כמה מהרחובות ברובע נושאים שמות לזכר החלוצים שהתיישבו במקום בשנות ה-20 - המתנחלים, בראשית והטבק. מבני ציבור נוספים ברובע כוללים את בית יד לבנים (בו שוכנת גם הספרייה הציבורית), בית צבי (על שמו של צבי בנימיני) שבו שכנו בעבר הבנק הראשון של רמת השרון, הספרייה הציבורית והקונסרבטוריון, וכיום משמש את מחלקת הרווחה של העירייה, בית ספר אוסישקין ותיכון אלון שמשמו נגזר שם הרובע.

• 
  גן הסלעים
• 
  בית הראשונים
• 
  הבית האחרון שנותר במתחם בנימיני בסמוך לכיכר העצמאות. מאחורי בנייני מגורים שנבנו בעשור הראשון של המאה ה-21

מערב

בתי מגורים ברמת השרון המערבית

האזור שממערב לרחוב סוקולוב, המכונה בעגה המקומית "המערבית", כולל מספר שכונות המאופיינות בעיקר באוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי גבוה ובבנייה צמודת קרקע.

• קריית יערים: קריית יערים היא הצפונית שבשכונות רמת השרון המערבית. גבולה הדרומי הוא שדרות ויצמן, ומצפון לה שכונת נווה אמירים ההרצליינית. ראשיתה של השכונה בשיכון ליטא שהוקם בשנות ה-50 עבור ניצולי שואה יוצאי ליטא, וסביבו התפתחה השכונה כולה. כמה מהרחובות בשכונה זו נושאים שמות הקשורים ביהדות ליטא ובהם קהילת וילנה, אשל אברהם (על שם ספרו של הרב אברהם יעקב ניימרק, הרב של פרען וחבר מועצת הרבנות בתל אביב), יצחק אלחנן (ע"ש רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנא) וז' בחשוון (יום הזיכרון ליהודי ליטא שנספו בשואה). אזור נוסף בשכונה (רחוב המרי והרחובות הסמוכים), שנקרא בעבר "שיכון פקר", הוקם בשנת 1953 לטובת ניצולי השואה מהעיירה נובוסליצה שבבסרביה בזכות תרומתו של מקס פקר, יוצא העיירה תושב פרו, שביקש להנציח בכך את משפחתו שנספתה בשואה. בשכונה ניצב בית הכנסת "יד ושם לזכר קדושי נובוסליצה", ובחצרו ניצבת אנדרטה לזכר קורבנות השואה מהעיירה.

בתחומי השכונה בית הספר היסודי קריית יערים וקולנוע לב רמת השרון (בעבר "קולנוע כוכב").

• גולן: מדרום לשדרות ויצמן שוכן רובע גולן. בחלקו המזרחי של הרובע היו פאתיו המערביים של הגלעין ההיסטורי, ובתים בודדים מתקופה זו עודם עומדים על תילם. השכונה התפתחה מערבה לאחר קום המדינה, ואחד הרחובות הראשיים בה נקרא "למרחב", לציון התרחבות זו. התרחבויות נוספות היו בשנות ה-90 (דרומה) ובעשור הראשון של המאה ה-21 (מערבה; שכונת המחתרות). בתחומי השכונה נמצאים בית הספר היסודי גולן, אנדרטה לזכר תושבי רמת השרון שנפלו במערכות ישראל, בריכת שחייה ומועדון פטנק.
• נווה רום: שכונת נווה רום נמצאת מדרום-מערב לגולן. השכונה הוקמה עבור טייסי חיל האוויר, וניתן לכך ביטוי בשמה של השכונה ובשמות הרחובות, הנושאים שמות ציפורים. אין בשכונה מבני ציבור.

דרום

שכונת נווה גן

• נווה גן: שכונה זו הייתה מושבה עצמאית בשם קריית שאול. היא הוקמה ב-1922, וסופחה לרמת השרון בראשית שנות ה-50. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה השכונה לשנות את פניה, עם אישורן של תוכניות לבניית בנייני מגורים רבי קומות במקומם של הבתים צמודי הקרקע, ואכלוסם החל מ-2005. השכונה מנותקת מרמת השרון גופא, ומופרדת ממנה על ידי בית העלמין קריית שאול ושדות. בעבר הייתה מרוחקת גם מתל אביב, אך עם התרחבותן של שכונות עבר הירקון, ובפרט עם הקמתה של שכונת תל ברוך צפון, יש כיום רצף טריטוריאלי בין השכונה לבין שכונותיה הצפוניות של תל אביב. ניתוקה של השכונה מרמת השרון גרם לאורך השנים קשיים באספקת שירותים לשכונה. בשנת 2011 נחנך בה בית הספר היסודי דורון, אך עדיין אין בה מרכז מסחרי. עיריית תל אביב דורשת לספח את השכונה אליה.

אוכלוסייה

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ברמת השרון:

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים ברמת השרון 48,782 תושבים (מקום 44 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.7%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 83.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 19,976 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). אוכלוסיית רמת השרון מזדקנת בהדרגה, מה שהביא לסגירת חטיבת הביניים "נווה מגן" ומספר גני ילדים במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. נכון לשנת 2009, כשישית מתושבי העיר היו מעל גיל 60 וכ-22% מהם היו מתחת לגיל 18.

מעמדה הסוציואקונומי של האוכלוסייה גבוה בהשוואה לממוצע הארצי. מנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנת 2007 היה השכר הממוצע לשכיר 12,360 ש"ח והשכר הממוצע לעצמאי היה 10,791 ש"ח, נתונים הגבוהים ב-51% וב-45%, בהתאמה, מהשכר הממוצע במדינה כולה. שיעור השכירים המשתכרים משכורת הגבוהה פי ארבעה ויותר מהשכר הממוצע במשק היה גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי, ושיעור העצמאים היה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא הגבוה ביותר ביישובים העירוניים בישראל. מנגד, רק כ-0.1% מהתושבים קיבלו הבטחת הכנסה, לעומת כ-1.6% בישראל כולה. האוכלוסייה משכילה יותר בהשוואה לממוצע הארצי, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא מהגבוהים בישראל.

בבחירות לכנסת נוטים תושבי העיר לכיוון השמאל והמרכז. בבחירות לכנסת ה-15 (1999) בחרו כ-75% מהתושבים באהוד ברק לראש הממשלה (לעומת 56% בישראל כולה), רשימת ישראל אחת זכתה בכ-38% מקולות הבוחרים (לעומת שיעור תמיכה ארצי של 20%), והמפלגה השנייה בגודלה הייתה מרצ, עם כ-14% מקולות התושבים (לעומת כ-7.5% בקרב כלל הבוחרים). בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 ירדה אמנם התמיכה בברק, אך הוא עדיין זכה לרוב של 62%, לעומת שיעור תמיכה ארצי של 37.6%. מאז הבחירות לכנסת ה-17 (2006), קדימה היא הרשימה שזוכה למרבית הקולות בעיר. באותה מערכת בחירות זכתה קדימה בכ-38% מקולות התושבים, מפלגת העבודה בכ-19% והליכוד היה המפלגה החמישית בגודלה, עם 6.8% בלבד (לעומת שיעורי תמיכה ארציים של 22%, 15% ו-9%, בהתאמה). בבחירות לכנסת ה-18 (2009) זכו רשימות קדימה והעבודה לשיעורי תמיכה דומים (41% ו-20%, בהתאמה), בעוד הליכוד התחזק לכ-19%. שיעורי התמיכה הארציים להן זכו רשימות אלה היו 22.5% לקדימה, 10% לעבודה ו-21.5% לליכוד.

העירייה

בית עיריית רמת השרון, 2008. מימין בית הוועד

בית העירייה שוכן בשדרות ביאליק, בצמוד למבנה קטן יותר, שנבנה ב-1929 ושימש את בית הוועד. חלק ממחלקות העירייה ממוקמות במבנים שונים ברחבי העיר.

היסטוריה פוליטית

ראשי המועצות וראשי הערים שכיהנו ברמת השרון מאז הוכרזה כמועצה מקומית היו או אנשי מפלגת העבודה על גלגוליה, או מועמדים עצמאיים, וגם הסיעות הגדולות במועצה היו סיעת העבודה או סיעות עצמאיות. מפלגות ארציות אחרות שהיו מיוצגות במועצה לאורך השנים כוללות את מפ"ם, ליברלים עצמאיים, גח"ל, חזית דתית לאומית, הליכוד, שינוי, מרצ וש"ס, אך אף אחת מהן לא זכתה מעולם ביותר משני מושבים.

בבחירות הראשונות שנערכו בה, ב-1950 לא זכתה אף אחת מהסיעות ברוב מוחלט. "רשימה למען רמת השרון", רשימה עצמאית בראשותו של ראש הוועד הוותיק צבי בנימיני קיבלה 3 מנדטים, ושלוש סיעות אחרות קיבלו שני מנדטים כל אחת: רשימת ההסתדרות (מפא"י), מפ"ם ורשימת עובדים בלתי מפלגתית. בנימיני הרכיב קואליציה בראשותו והיה לראש המועצה הראשון. עובדת היותו ראש רשות מקומית שאינו מטעם מפלגה ארצית, אלא מטעם רשימה מקומית, הייתה דבר נדיר באותן שנים.

לאחר פרישתו של בנימיני ב-1955, היו שלושת ראשי המועצה הבאים, יצחק כספי, דוד רשף ושמואל חכם, מועמדי מפא"י והמערך.

ב-1969 קם כוח פוליטי חדש, "הרשימה הציבורית למען רמת השרון" (ר"ש), רשימה של מועמדים מקומיים שלא היו קשורים לאחת מהמפלגות הארציות, שהפכה לכוח משמעותי במושבה בשנות ה-70 וה-80. בבחירות שנערכו ב-1969 זכתה הרשימה, שבראשה עמד אורי אורן, ב-5 מושבים במועצה, כמו המערך, וההכרעה בשאלה מטעם מי יהיה ראש המועצה הבא נותרה למעשה בידי הנציג היחיד שנבחר מטעם גח"ל, זאב אבידן, שבחר לחבור לרשימת ר"ש. תוצאת הבחירות הפתיעה את חברי הסיעה ורק המועמד הרביעי במספר, פסח בלקין, הסכים לקחת על עצמו את תפקיד ראש המועצה. בבחירות שנערכו ב-1974 זכתה הרשימה ברוב מוחלט של 8 מתוך 13 חברי המועצה ובלקין המשיך את כהונתו כראש המועצה.

בבחירות שנערכו ב-1978, שהיו הראשונות בהן הונהגה הצבעה נפרדת לראש הרשימה ולמפלגה חל מהפך נוסף. מול ר"ש התמודדה "הרשימה המאוחדת", שכללה גם את אנשי המערך. ר"ש קיבלה אמנם 7 מנדטים לעומת 6 לרשימה המאוחדת (בשני המנדטים הנותרים חלקו הליכוד וחזית דתית לאומית), אך מועמד הרשימה המאוחדת, מנחם שרמן, זכה בכ-50% מקולות הבוחרים ונבחר לראשות המועצה.

בין 1983 ל-2008 התאפיינה המועצה בפיצול סיעתי רב, וסיעותיהם של ראשי המועצה לא נהנו מדומיננטיות כבעבר. ב-1983 ניצח בבחירות משה ורבין, מועמד "רמת השרון אחת" שנהנתה מתמיכת המערך. סיעת ר"ש, בראשותה עמד הפעם גד פניני, קיבלה 4 מנדטים. ב-1989 החליט המערך שלא לתמוך בוורבין, כי אם באפרים חירם. ורבין התמודד מולו בראש רשימה עצמאית, והפסיד. באותן הבחירות נחלשה ר"ש עוד יותר, והייתה זו הפעם האחרונה בה התמודדה כרשימה עצמאית, בטרם נטמעה ברשימתו של ורבין בבחירות הבאות. ב-1993 החליטה מפלגת העבודה שלא לתמוך בחירם, כי אם במוטי בר-דגן. כוורבין בשעתו, גם חירם החליט להתמודד מול מועמד מפלגת העבודה בראש רשימה עצמאית, אך בניגוד לקודמו הצליח גם לגבור עליו, ונבחר לכהונה נוספת.

הבחירות ב-1998 היו צמודות במיוחד, ומועמד העבודה גבי פארן גבר על המועמד העצמאי מאיר דורון בהפרש של 10 קולות בלבד (0.06%). סיעתו של פארן מנתה 3 חברים בלבד מתוך 15, והסיעה הגדולה ביותר הייתה סיעת "תותים", רשימת צעירים מקומית שהפתיעה כשזכתה ב-5 מנדטים. הסיעה, שלא הציבה מועמד מטעמה לראשות המועצה, השתלבה בקואליציה של פארן. נציגה של סיעת "תותים", איתי הוז, התמנה לסגן ומ"מ ראש העירייה. חולשתו הפוליטית של פארן גרמה לכך שהעירייה התנהלה תחת הדומיננטיות של שלושת סגני ראש העיר, עם זאת, בבחירות הבאות נעלמה סיעה "תותים" לחלוטין.

הבחירות ב-2003 התאפיינו במאבק תלת-ראשי בין 3 מועמדים שעמדו בראש רשימות עצמאיות בהן שולבו נציגי מפלגות ארציות, או שנהנו מתמיכתן של מפלגות כאלה. בבחירות אלה עלה די במפתיע, יצחק רוכברגר, שהיה סיעת יחיד בקדנציה הקודמת, ראש רשימת "רמת השרון אחת", נתמך בידי עם אחד, מפלגה קטנה שברמת השרון דווקא לא זכתה לתמיכה רבה. מולו בסיבוב השני התמודד מולו מועמד "קול רמת השרון", יצחק קאול, שנתמך בידי מפלגת שינוי שנהנתה מפופולריות רבה בעיר בבחירות שנערכו באותה שנה. המועמד השלישי, מאיר דורון, זכה הן לתמיכת הליכוד (שהריצו רשימה עצמאית למועצה) והן לתמיכת העבודה, אך לא העפיל לסיבוב השני. הרכב המועצה היה מפוצל מאוד, ו-15 חבריה היו מ-7 סיעות שונות. סיעתו של רוכברגר, בת 3 החברים, הרכיבה קואליציה עם סיעתו של קאול, שהתמנה לסגן וממלא-מקום. אולם, שותפות זו התפוצצה לאחר חודשים בודדים והוקמה קואליציה חדשה, עם סיעתו של דורון, מרצ והירוקים.

השותפות עם דורון, שהייתה שותפות פורייה מאוד, הזניקה את התפתחותה של העיר במישורים רבים ועל רקע זה, בבחירות שנערכו ב-2008 ניצח רוכברגר, שנהנה גם מתמיכתן של העבודה וקדימה, בצורה מרשימה. הוא זכה ב-85% מקולות הבוחרים, הרוב הגדול ביותר בו זכה מועמד כלשהו ברמת השרון, וסיעתו קיבלה 7 מתוך 15 המושבים במועצה, מה שאפשר הקמת קואליציה יציבה יותר. דורון, הפעם מספר 2 בסיעתו של רוכברגר, המשיך לכהן כסגן וממלא-מקום. בשלהי הקדנציה הלך מאיר דורון לעולמו, אחרי מאבק במחלה קשה ושירה אבין (שהייתה מס' 2 שלו בבחירות 2003), תפסה את מקומו כסגנית וממלאת מקום ראש העירייה.

כהונתו של רכוברגר נקטעה לקראת סוף הקדנציה והוא אולץ לצאת ל"נבצרות", כאשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירות שונות שביצע לאחר סיום תפקידו הקודם, בהסתדרות העובדים הכללית. למרות זאת, חזר והתמודד בבחירות שנערכו בשנת 2013 ולמרות עננת האישומים נגדו, שב ונבחר לכהונה שלישית. עם זאת, בשל כתב האישום, בלחץ ביהמ"ש, שב ויצא לנבצרות. במקומו מינתה מועצת העירייה את ממלאת-מקומו, שירה אבין לנהל את העירייה. במאי 2015 הורשע רוכברגר - עם קלון - על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אחרי הליך משפטי ארוך, ונדון לשישה חודשי מאסר, שהומרו בעבודות למען הציבור. לאחר הרשעתו התמנתה שירה אבין לראש העירייה בפועל, אלא שסר חינה בעיני רוכברגר והוא עבר לפעול נגדה בצורה אינטנסיבית, בעזרת מרבית חברי הסיעה - שנותרו נאמנים לרוכבגר.

המאבקים הפנימיים בתוך סיעת רוכברגר לשעבר והמאבק שניהלו חבריו נגד שירה אבין, פגעו בה מאוד בבחירות המיוחדות שנערכו בינואר 2016 (בעקבות הרשעתו של רוכברגר). אבין לא הצליחה לעלות לסיבוב השני, לא מעט בשל חבירתו של עידן למדן ממרצ לאבירם גרובר, שהפך להפתעת הסיבוב הראשון ועלה לסיבוב השני מול ההפתעה השנייה של הסיבוב הראשון, יעקב קורצקי, שהיה נציג החרדים וזכה לתמיכת הרב הראשי של רמת השרון, יעקב אדלשטיין, ושל רבים מתושבי שכונת מורשה, שבה גדל. בסיבוב השני ניצח בהפרש גדול אבירם גרובר.

בבחירות המקומיות באוקטובר 2018 זכה אבירם גרובר בראשות העיר בסיבוב השני מול רוני בלקין, לאחר שחסרו לו 6 קולות בסיבוב הראשון לניצחון.

מועצת העיר כיום

במועצת העיר 17 חברים, והחלוקה הסיעתית מאז הבחירות שנערכו ב-2018 היא כלהלן:

• 'בית' - בראשות אבי גרובר - 3 חברי מועצה
• רמת השרון חופשית בראשות צחי שריב - 5 חברי מועצה
• מסורת של עשיה - בראשות יעקב קורצקי - 3 חברי מועצה
• הרשימה החילונית מרצ-ירוקים - בראשות עידן למדן - 2 חברי מועצה
• רמת השרון שלנו - גיא קלנר (חבר מועצה אחד)
• ראש חזק לרמת השרון - רמי בר לב (חבר מועצה אחד)
• יחדיו - שמואל גריידי (חבר מועצה אחד)
• רמת השרון 1 - רוני בלקין (חבר מועצה אחד)

ראשי המועצה המקומית

#	שם	תקופת כהונה	שיוך
1	צבי בנימיני	1955-1949	עצמאי
2	יצחק כספי	1959-1955	מועמד מפא"י/המערך
3	דוד רשף	1961-1959	מועמד מפא"י/המערך
4	שמואל חכם	1969-1961	מועמד מפא"י/המערך
5	פסח בלקין	1978-1969	עצמאי
6	מנחם שרמן	1984-1978	מועמד "הרשימה המאוחדת" בתמיכת המערך
7	משה ורבין	1989-1984	מועמד "רמת השרון אחת" בתמיכת המערך
8	אפרים חירם (פיחוטקה)	1998-1989	עצמאי בתמיכת המערך (1989) עצמאי בלי תמיכת המערך (1993)
9	גבי פארן	2002-1998	מועמד העבודה

ראש העירייה

מספר	שם	כהונה	הערה
1	גבי פארן	2003-2002
2	יצחק רוכברגר	2003–2013	יצא לנבצרות
-	שירה אבין	2013–2016	ממלאת מקום ראש העיר
3	אבירם גרובר	2016-

כלכלה

מרבית תושבי רמת השרון יוממים ועובדים מחוץ לתחומי העיר.

בעיר שני אזורי תעשייה - מדרום-מזרח לשכונת מורשה נמצא אזור התעשייה המרכזי, ובו בולטים מפעל השנאים אנרקו (אלקו בשמו הקודם) ומאפיית ברמן (לשעבר ודש). אזור תעשייה נוסף נמצא בסמוך לשכונת נווה מגן, ובו תעשייה זעירה. מזרחית לעיר נמצאת התעשייה הצבאית. במערב העיר, באזור "גלילות צפון", בצמוד למתחם הסינמה סיטי, הולך ונבנה מרכז תעסוקה, מסחר, נופש ופנאי גדול, העומד להשפיע על הכלכלה והתעסוקה של תושבי רמת-השרון.

החקלאות, שבראשית דרכה של המושבה הייתה הענף הבולט בה, נמצאת בדעיכה מתמשכת. רבים מהשדות והפרדסים נעקרו לשם הקמת בתי מגורים, ואחרים עומדים בשממונם, אף שבמערבה ובדרומה של המושבה עדיין נותרו שטחים חקלאיים נרחבים. לגידולי התותים ברמת השרון יצאו מוניטין רבים. שירה של נעמי שמר מ-1987 "תות", בביצועו של משה בקר, כלל את השורה "תות שדה מרמת השרון". מאז שנות ה-90 הפך התות לסמלה הלא-רשמי של המושבה, והעיר מיתגה את עצמה כמרכז גידולי תותים. התות מופיע בכמה מהפרסומים הרשמיים של העירייה, ובשנת 2008 הוצבו ברחבי העיר 75 פסלי תותים כחלק מפסטיבל "תות שדה ברמת השרון" שנערך באותה שנה.

מרבית המסחר ברמת השרון מתרכז ברחובה הראשי, רחוב סוקולוב, וברחוב המקביל לו ממזרח, רחוב אוסישקין. מרכזים מסחריים קטנים יותר נמצאים בשכונות נווה מגן, נווה רסקו וקריית יערים. באזור גלילות צפון, המתפתח, פועל המתחם המסחרי הגדול ביותר בעיר, הרב-מכר והכולל מתחם את בתי הקולנוע סינמה סיטי גלילות (שהיה הראשון מסוגו בארץ).

• 
  תותים בשדותיה של רמת השרון
• 
  חנות פרחים ברחוב אוסישקין

כבישים רחובות ותחבורה

מחלף הכפר הירוק

רחוב סוקולוב, בקצהו המוביל להרצליה

כבישים ורחובות

בתחום השיפוט של רמת השרון עוברים כמה מהכבישים הראשיים בישראל. כביש 2 (כביש החוף) מהווה את גבולו המערבי של תחום השיפוט של העיר. מקביל לו ממזרח כביש 20 (נתיבי איילון), ואילו בקצה המזרחי, תוחם את השטח הבנוי של המושבה כביש 4. בין הכבישים מחבר כביש הרוחב הארצי, כביש 5, מדרום לרמת השרון גופא. מחלף גלילות מערב מחבר בינו לבין כביש 2, מחלף גלילות מזרח בינו לכביש 20, ומחלף מורשה מחבר בינו לבין כביש 4.

בנוסף לכבישים אלה עובר בתחום השיפוט של רמת השרון גם כביש אזורי, כביש 482. כביש זה חוצה את המושבה מצפון לדרום, והוא מהווה את רחובה הראשי, רחוב סוקולוב. הכניסה הראשית לרמת השרון היא דרך חיבורו של כביש זה עם כביש 5, במחלף הכפר הירוק, ובקצהו השני הוא מהווה את הכניסה מהרצליה. בהיותו של הכביש כביש גישה כמעט בלעדי לרמת השרון, המשמש גם חלק ניכר מתושבי הרצליה, יש בו עומסי תנועה כבדים בשעות השיא. סלילת נתיבי איילון צפונה ופתיחתו של מחלף שבעת הכוכבים הקלו מעט בעומס זה, אך פרנסי העיר עודם שוקדים על פתרונות נוספים. אחד הפתרונות היה פתיחתה של דרך דודו דותן, המחברת בין שכונת מורשה לכביש 4, דרך שטחי תע"ש. הדרך חד-סטרית, ממורשה החוצה, אפשרה יציאה דרומה בלבד. פתיחתה בשנת 2005 הייתה שלא על דעתו של משרד התחבורה, אך העירייה ראתה בכך דחיפות רבה, ופתחה אותה ללא האישורים הדרושים. בשנת 2022 נפתח קטע כביש חדש ורחב המאפשר יציאה לכביש 4 לכיוון דרום, אך גם כניסה מכיוון צפון, וייתר את השימוש בדרך דודו דותן.

דרך נוספת מחברת את מערבה של רמת השרון עם מחנות גלילות, מתחם הסינמה סיטי וכביש החוף (רחוב השרף). נכון ל-2014 מקדמת העירייה תוכנית לסלילת כביש אורך שיחבר כביש זה עם שכונת נווה גן.

הרחוב הראשי ברמת השרון הוא רחוב סוקולוב (בחלקו הדרומי דרך משה סנה), והרחוב המקביל לו הוא רחוב אוסישקין. לאורכם של שני הרחובות מתנהלת פעילות מסחרית ענפה. רחוב שדרות ביאליק, שנחנך ב-1928 מחבר בין שניהם. לאורך השדרות בעיקר מבני מגורים ומעט מבני ציבור, בהם בית העירייה. בחיבורה של שדרות ביאליק עם רחוב אוסישקין כיכר העצמאות, שנחנכה בשנות ה-30. המשכן של שדרות ביאליק ממערב לרחוב סוקולוב נקרא שדרות ויצמן. בשדרות אלה גן פסלים על שם יואב דגון, אוצר מוזיאון הרצליה ומוזיאון נחום גוטמן לאמנות. דרך ראשונים הוא רחוב ראשי נוסף המחבר בין הרחובות סוקולוב ואוסישקין, בחלקם הדרומי, ומוביל לשכונת נווה מגן. בשכונה זו, הרחובות הראשיים הם טרומפלדור, המלכים ושבטי ישראל, שני האחרונים מובילים לשכונת מורשה.

ברחבי העיר 9.7 ק"מ של שבילי אופניים.

בסוף אפריל 2020 הקים משרד הביטחון מנחת מסוקים סמוך לבתי השכונות המערביות בעיר, וזאת ללא האישורים הנדרשים. בעקבות זאת החל מאבק תושבים לביטולו.

תחבורה ציבורית

חברות האוטובוסים מטרופולין, מפעילה קווים המקשרים את רמת השרון בעיקר לתל אביב-יפו, רמת גן, הרצליה, ורעננה. בעיר פועלים שני קווים פנימיים: קו 1 המחבר את מורשה למרכז העיר, לקריית יערים ולגולן. קו 8 שהחל לפעול בקיץ 2021 ומחבר את מורשה, מרכז העיר ומתחם הסינמה סיטי. אין ברמת השרון תחנה מרכזית, אך באזור התעשייה היו קיימים שלושה מסופים ששימשו כמה מהקווים אך הם אוחדו למסוף אחד: מסוף קדמה ברחוב החרושת. במהלך קיץ 2019 החלה עירית רמת השרון במיזם הפעלת קווי היסעים לתושבי העיר ללא עלות בסופי שבוע באמצעות עמותת נוע תנוע. בסוף 2019 בעקבות שיתוף פעולה עם עיריות תל אביב-יפו, גבעתיים וקריית אונו, הצטרפה רמת השרון למיזם נעים בסופ"ש של מערך היסעים בין-עירוני ללא עלות – שלושה מקווי המיזם עוברים ברמת השרון.

אף שמסילת החוף של רכבת ישראל עוברת בתחום השיפוט של רמת השרון, במקביל לנתיבי איילון, אין ברמת השרון תחנת רכבת. קיימת תוכנית להקים שתי תחנות רכבת בשטח רמת השרון; האחת מתחת לגשר רחבעם זאבי הסמוך למתחם הסינמה סיטי ותחנה נוספת בפי גלילות שם תוקם שכונה חדשה. לפי תוכנית המטרו אמורים לעבור בשטחה של רמת השרון הקווים M1 ו-M2.

חינוך

נכון לשנת 2012, פועלים ברמת השרון שני בתי ספר תיכוניים, שתי חטיבות ביניים, תשעה בתי ספר יסודיים ו-53 גני ילדים, בהם שני גני ילדים של החינוך הממלכתי דתי, ושני גני ילדים במסגרת של חינוך מיוחד. בשנת הלימודים תשס"ח ניגשו 98.6% מתלמידי כיתות י"ב הלומדים בעיר לבחינות הבגרות, ו-75.6% מהתלמידים היו זכאים לתעודת בגרות, לעומת הממוצע הארצי שעמד באותה שנה על 44.4%‏.

מערכת החינוך העירונית

תיכון רוטברג

חטיבת הביניים קלמן

בית הספר הראשון, בית ספר אוסישקין, נחנך ב-1928 בחדר שהוקצה לשם כך בבית העם. למדו בו באותה שנה 17 תלמידים בגילים שונים. עד אז, נאלצו התלמידים ללכת לבית ספר בהרצליה, מהלך 6 ק"מ. ב-1929 הוקמו שני צריפים מאחורי בית העם, שאפשרו לימוד בשתי כיתות. בתחילה לימד בבית הספר תושב המושבה אברהם בבל, וב-1932 הגיע יוסף קלמן, שנחשב למורה הראשון במושבה ולאבי מערכת החינוך שלה.

ב-1956 נחנך בית ספר יסודי שני, בית ספר גולן, במערב המושבה. במקביל, פעלו במעברת מורשה בתי ספר ארעיים לילדי המעברה. ב-1959 נפתח במורשה בית ספר מקצועי, במקום שבו שוכן כיום מתנ"ס "קריית הצעירים". וב-1962 נפתח בנווה מגן בית הספר התיכון העיוני הראשון, תיכון השרון (במיקום של חט"ב "עלומים" כיום). התיכון המקצועי הגדול היה במיקום של תיכון רוטברג דהיום. ב-1975 אוחדו בתי הספר לבית ספר תיכון אחד, "מקיף השרון", על שמו של רוטברג, שתרם את הכסף להקמת בית הספר.

בעקבות התרחבות המושבה בשנות ה-60 וה-70 נפתחו בתי ספר יסודיים נוספים - אמירים בנווה רסקו (1966), אורנים בשכונת מורשה, קריית יערים בצפון-מערב המושבה והדר, במרכז המושבה (1978). עם זאת, שני בתי ספר יסודיים, ממלכתי ה' וממלכתי ג', בשכונת מורשה נסגרו ותלמידיהם הועברו במסגרת תוכנית האינטגרציה, לבתי הספר אורנים ואמירים. מספר שנים אחר כך הפך ממלכתי ג' לשעבר למשכנה של המדרשה לאמנות בית ברל ואילו ממלכתי ה' הפך ברבות השנים למתנ"ס על שם אלי כהן. בנוסף, נפתחו בית הספר הממלכתי-דתי אור השחר במרכז המושבה ובית הספר החרדי הרמב"ם מזרם החינוך העצמאי בשכונת מורשה. בעשורים הבאים לא נפתחו בתי ספר חדשים, מאחר שהאוכלוסייה הזדקנה ומספר התושבים נותר יציב. בעקבות התרחבותה של שכונת נווה גן, נפתח בה בשנת 2011 בית ספר יסודי, שנקרא על שם סגן ראש המועצה לשעבר, מאיר דורון.

בעקבות גידול האוכלוסייה נפתחו בשנת 2017 שני בתי ספר יסודיים ממלכתיים צומחים, האחד ע"ש דבורה עומר במורשה במזרח העיר והשני ע"ש יעל רום בשכונת הדר במרכז העיר. ב-2019 החלו לבנות את מבנה הקבע של בית הספר הצומח בשכונת מורשה בצמוד לרחוב החרושת. בעיר התנהל מאבק בין קבוצות תושבים לגבי מקום הקבע של בית הספר הצומח בשכונת הדר, ובאוגוסט 2019 אישרה מועצת העיר שמבנה הקבע יוקם בחורשת העמל שברובע הדר. בעקבות הליכי התנגדויות של שכנים לבנית בית הספר למרות אישור המועצה בנית בית הספר מתעכבת.

בסוף שנות ה-70 הוחל ביישום תוכנית אינטגרציה, בה שולבו תלמידים משכונת מורשה בבתי ספר בשכונות אחרות במושבה. במקביל, עברו בתי הספר היסודיים ממסגרת לימודים של שמונה שנים למסגרת שש שנתית, והוקמו 3 חטיבות ביניים - נווה מגן ועלומים בנווה מגן, וקלמן (על שם המורה הראשון) במרכז המושבה. עקב הזדקנות האוכלוסייה, נסגרה במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 חטיבת הביניים נווה מגן, וכיום פועלות ברמת השרון שתי חטיבות ביניים.

בשנת 1984 נפתח תיכון שני ברמת השרון, תיכון אלון על שם יגאל אלון. בבית הספר נפתחו מגמות אמנות שנחשבו ייחודיות באותה העת, בהן קולנוע, תיאטרון, אמנות פלסטית, מוזיקה ומחול. מגמות אלה משכו אליהן תלמידים גם מחוץ לרמת השרון. התחרות בין שני התיכונים מאז שנות ה-90 הביאה גם את תיכון רוטברג לפתוח מגמות אמנות, ואילו תיכון אלון פתח מגמות מחקר ומדעים מורחבות. כיום מכנים עצמם שני התיכונים "תיכון מקיף למדעים ואומנויות".

בנוסף לכך, פועל באשכול הפיס ברמת השרון מרכז רמה למחוננים במסגרת התוכנית אופק חדש, המיועד לגילי גן חובה עד כיתה י"ב.

מוסדות חינוך נוספים

מוסד חינוכי נוסף הפועל בתחום המושבה אך אינו חלק ממערכת החינוך שלה הוא בית הספר החקלאי הכפר הירוק, שנחנך ב-1950. חלק מתלמידיו לומדים בו בתנאי פנימייה, וחלקם תלמידי חוץ. בתחומי הכפר הירוק קמפוס של האוניברסיטה הפתוחה, בית הספר האנתרופוסופי "אורים" ובית הספר הדמוקרטי "מקום לגדול".

ברמת השרון ממוקמים שורה של מוסדות חינוך (גנים ובתי ספר) מוכרים על ידי משרד החינוך, שאינם רשמיים (מוכש"ר) הפועלים בשיטת חינוך מונטסורי.

ב-1985 הקים יהודה עדר את בית ספר רימון למוזיקה (במבנים של בית הספר רימון, שבשנות ה-60 של המאה הקודמת, היה בית ספר לילדים בעלי קשיים לימודיים) המתמקד בעיקר במוזיקה עכשווית ובמוזיקת ג'אז. עם בוגרי בית הספר נמנים כמה מהמוזיקאים המובילים בישראל. בין 1977 ל-1995 פעלה בשכונת מורשה המדרשה לאמנות של מכללת בית ברל (במתחם של בית הספר ממלכתי ג' לשעבר).

בעיר פועלת משנת 2009 ישיבת הסדר בראשותו של הרב ראובן ששון. נשיא הישיבה הוא הרב נחום רכל, שמשמש גם כרב של הגרעין התורני בעיר. הישיבה פעלה בבית הכנסת "בר יוחאי" ברח' בית גוברין ללא אישורים עד שנת 2021. בעקבות הליכים משפטיים של עיריית רמת השרון לפינוי הישיבה מהמקום יצאה הישיבה מבית הכנסת בר יוחאי במאי 2021.

חינוך בלתי פורמלי

החברה למתנ"סים מפעילה שישה מתנ"סים הפרוסים ברחבי העיר. שבט "נוה מגן" של תנועת הצופים הוקם ב-1964 ביוזמת הורים משכונת נווה מגן, ובהם ראומה ויצמן, ששימשה כגזברית השבט. נכון לשנת 2017, זהו השבט הגדול ביותר בתנועת הצופים, והוא מונה למעלה כ-2000 חניכים. בשנת 2017 בשל גודלו של שבט "נוה מגן" הוחלט על הקמת שבט חדש בעיר "שלוחת אלון", שלוחה זו הפכה לשבט בשם "שבט סער" בשנת 2020. תנועת בני עקיבא מפעילה אף היא סניף בשכונת נווה מגן. בעיר יש גם קן של תנועת הנוער העובד והלומד וסניף של תנועת הנוער כנפיים של קרמבו. בעבר פעלו ברמת השרון גם תנועות מחנות העולים, מכבי הצעיר, והשומר הצעיר.

• 
  הכפר הירוק
• 
  תיכון אלון
• 
  בית ספר רימון
• 
  מתנ"ס בשכונת מורשה

תרבות

ברמת השרון מוזיאון אחד, המוזיאון הגאולוגי היחיד מסוגו בארץ. המוזיאון פועל בבית ראשונים, בית פרטי שנבנה ב-1945 ונתרם לעירייה. המוזיאון הגאולוגי מציג אבני חן, מינרלים ומאובנים מרחבי העולם ומארח תערוכות רבות בתחומים אלה. סמוך לבית ראשונים משתרע גן הסלעים, שבו סלעים מסוגים שונים שביוזמת ראש המועצה לשעבר הובאו מרחבי ארץ ישראל.

בשדרות ויצמן נמצא גן הפסלים על שם יואב דגון, המכיל פסלים של אמנים ובהם דודו גרשטיין, עפרה צימבליסטה ומנשה קדישמן. סמוך לו נמצאת גלריית חוצות, שבה מוצגות תערוכות מתחלפות של ציורים וצילומים - בדרך כלל של יוצרים מקומיים.

הגלריה העירונית

ב-27 בנובמבר 2019 נפתחה גלריה עירונית לאמנות עכשווית בשדרות ויצמן בצמוד לגלריית החוצות אשר לאורך השדרה. בתערוכת הפתיחה "הכפר הירוק" מציגים אמנים ידועי שם כגון מיכה אולמן, גלעד אופיר ועוד. הגלריה ממוקמת במקום בו פעלה בעבר אחת מבארות המים של רמת השרון, ולכן בתוך מבנה הגלריה קיים חלל שימור לבאר וחלון המאפשר הצצה לעומקה. את הגלריה, המציגה תערוכות מתחלפות, אוצרת רווית הררי.

שדרות ביאליק, המשכן המזרחי של שדרות ויצמן, מוקדשות אף הן לתערוכות מתחלפות. אחת הבולטות שבהן הייתה "תערוכת התותים" (סמלה הלא-רשמי של רמת השרון), שבה הוצגו עבודות של אמנים רבים שעיצבו פסלי תותים.

בית יד לבנים, שהוקם בשנות ה-80, הוא בית התרבות המרכזי של רמת השרון, לצד היותו מרכז ההנצחה של רמת השרון לחללי העיר במלחמות ישראל. מרכז ההנצחה לנופלים, במבואה ובקומת המרתף, כולל ספרייה, קיר הנצחה ועליו שמות החללים ואש תמיד, מערכת ממוחשבת בעלת בסיס נתונים המכיל את פרטי כל אחד מן הנופלים, וכן תמונות וציורים. במקביל, מבואת המבנה משמשת כגלריה לאמנות, שבה הוצגו לאורך השנים תערוכות רבות, בהן של אמנים מקומיים. לצד כל אלה, בית יד לבנים הוא משכנה של הספרייה הציבורית של רמת השרון וכן אכסניה להצגות, מופעים וקונצרטים. בעשור השני של המאה ה-21 נעשה שיפוץ גדול של המבנה, כדי להתאימו להצגות ומופעים גדולים יותר. באודיטוריום המרכזי 300 מושבים.

• 
  פסלי תות בתערוכה בעיר בשנת 2008. התות הוא סמלה הלא רשמי של העיר
• 
  קולנוע כוכב
• 
  פסלו של מנשה קדישמן "סוס ארץ מולדת" בגן הפסלים על שם יואב דגון
• 
  מכל לאיסוף בקבוקים בצורת תות שדה. מכלים כאלה מפוזרים בכל רמת השרון

ערים תאומות

• דנקרק, או-דה-פראנס, צרפת
• גיאורגסמריינהוטה, סקסוניה התחתונה, גרמניה
• טאלאהאסי, פלורידה, ארצות הברית
• סנט מור דה פוסה (אנ'), איל-דה-פראנס, צרפת

לקריאה נוספת

• גצל קרסל, רמת השרון - תרפ"ב - תשכ"ב, הוצאת המועצה המקומית, תשכ"ד, 1963.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של רמת השרון

• [[[:תבנית:פרופיל למס/2021]]388_2650.pdf פרופיל רמת השרון] נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

• אתר ראשונים (אורכב 29.09.2013 בארכיון Wayback Machine)
• מידע על רמת השרון בקטלוג הספרייה הלאומית
• מצגת אתרים לשימור ברמת השרון - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל".
• טיול ברמת השרון - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל".
• עידו אפרתי, התוכנית לבניית שכונת פי גלילות: 12 אלף דירות ו1,000- דונם פארקים, באתר nrg‏, 3 ביוני 2010
• אתר הבחירות לראשות העיר 2016
• מידע על אתר 15379 רמת השרון, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• מדריך שמות רחובות ברמת השרון, בארכיון האינטרנט
• רמת השרון (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

ראשי עיריית רמת השרון
כמועצה מקומית צבי בנימיני יצחק כספי דוד רשף שמואל חכם פסח בלקין מנחם שרמן משה ורבין אפרים חירם גבי פארן 1955-1949 1959-1955 1961-1959 1969-1961 1978-1969 1984-1978 1989-1984 1998-1989 2002-1998 כעירייה גבי פארן יצחק רוכברגר שירה אבין (ממלאת-מקום) אבירם גרובר יצחק רוכברגר 2003-2002 2013-2003 2016-2013 2024-2016 2024 ואילך

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36166388רמת השרון