השושלת הסלג'וקית
| דגל | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | סולטאני |
| שפה נפוצה | טורקית, פרסית |
| עיר בירה | בגדאד, אספהאן |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1055 |
| פירוק | |
| תאריך | 1152 |
| ישות קודמת | עבאסים, בוויהים |
| ישות יורשת | ח'ווארזם, סולטאנויות סלג'וקיות |
השושלת הסלג'וקית הייתה משפחה ממוצא טורקי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.
מוצא המשפחה הסלג'וקית
המשפחה הסלג'וקית השתייכה לאצולה של קונפדרציית שבטי האוע'וז (ערבית ע'ז או אע'ז). הטורקים האוע'וזים מכונים במקורות המוסלמים גם בשם טורקמנים. לפי מחמוד אל-כאשע'רי, יצאה המשפחה הסלג'וקית מקרב שבט הקיניק, שהיה השבט השליט בתוך קונפדרציית האוע'וז. אחרי שהתבססו בשלטון, ניסו הסלג'וקים לקשור את מוצא משפחתם למלך טוראן האגדי, אפראסיאב.
עליית השושלת הסלג'וקית
סלג'וק
סלג'וק, שעל שמו נקראת השושלת הסלג'וקית, היה בנו של אציל אוע'וזי בשם דוקאק, שישב ככל הנראה תחת אזור השפעה ח'אזרי, במקום כלשהו בין הוולגה או נהר אורל לבין ימת אראל. סלג'וק עזב את אביו ועבר להתיישב בעיר ג'אנד, עיר שוק, הממוקמת בגבול בין הערבה האסייתית לבין מרכז אסיה המוסלמית. סלג'וק מת בשיבה מופלגת, לפי האגדה בגיל 107, וככל הנראה התאסלם מאוחר בחייו יחד עם בניו, בערך באותו זמן בו התאסלמו הקראח'אנים.
שכירי חרב
שלושת בניו של סלג'וק, שנולדו לפני התאסלמותו, נקראו מיכאיל, אישראיל ומוסא, מה שייתכן ומצביע על איזושהי השפעה יהודית או נוצרית נסטוריאנית. לאחר מותו של סלג'וק, שנקבר בג'אנד (לימים מרכז הכוח של האימפריה הסלג'וקית), התחלקה משפחתו לשני ענפים עיקריים. מאחר שמיכאיל מת בגיל צעיר ומכיוון שמוסא היה בעל כוח מועט המנהיגים המקובלים של המשפחה הסלג'וקית היו אישראיל (שנודע גם בשם הטורקי ארסלאן, שמשמעו אריה), ושני בניו של מיכאיל, צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ.
אישראיל נשלח על ידי אביו לסייע לסאמאנים, שנמצאו באותה תקופה תחת האיום המתגבר של הקראח'אנים, והתיישב באזור טראנסאוקסאניה ליד בוכרה. אחייניו, צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ, שגורשו מג'אנד על ידי היאבגו עלי, השליט של קונפדרציית האוע'וז, נפרדו מאישראיל והצטרפו לאחד מהשליטים הקראח'אנים, שישב צפונה ממנו. ב-1025, התאריך הראשון הידוע בבטחה בהיסטוריה הסלג'וקית, הצטרפו שני ענפי המשפחה לשירותו של עלי-תג'ין, הקראח'אן של בוכרה. עלי-תג'ין הובס בידי מחמוד מע'זנה וכתוצאה מתבוסה זו עבר אישראיל לשרת את השליט הע'זנווי. מחמוד מע'זנה העביר את אישראיל לח'וראסאן, רחוק מהשפעתו של עלי-תג'ין, שם יכול היה לסמוך על שירותיו. צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ תפסו מקלט בח'ווארזם, שנשלטה בידי ואסאל אוטונומי של מחמוד.
האוע'וזים שישבו בח'וראסאן התעקשו לשמור על אורח החיים המסורתי של השבטים הנומאדים הטורקיים והמשיכו לפשוט על אזורי היישוב החקלאיים. למרות שמחמוד מע'זנה החזיק את אישראיל כבן ערובה, לא סרו השבטים האוע'וזים למרותו וב-1029 נאלץ מחמוד לגרשם מח'וראסאן. האוע'וזים נמלטו דרך איראן לאזרבייג'ן שם העסיקו אותם נסיכים מקומיים כנגד יריביהם ואף כנגד הספר הארמני-ביזנטי. מריבות בין בניו של מחמוד איפשרו לאוע'וזים לשוב לח'וראסאן ולהמשיך משם בפשיטות שוד לכל כיוון. מסעוד, בנו של מחמוד, שיצא וידו על העליונה מהעימות עם יריביו מבית, הקדיש את מרצו למלחמות נגד הודו ונגד הבויהים ולא פעל לרסן את האוע'וזים, שבהיעדר הנהגה חזקה תפקדו בעיקר כשודדים.
משכירי חרב לכובשים
אדון ג'אנד, היאבגו של האוע'וז, שב לאיים על אותם אוע'וזים שישבו בח'ואריזם, ואלה יצאו לכבוש את השטח במרכז ח'וראסאן, שנותר פנוי עם עזיבתם של האוע'וזים שהיו בעבר תחת שליטתו של אישראיל. לאוע'וזים שבאו מח'ווארזם, בשונה מהאוע'וזים שעזבו את ח'וראסאן, הייתה הנהגה חזקה. האחים צ'אע'רי בכ וטוע'ריל בכ הציגו עצמם כמוסלמים סונים אדוקים ורכשו לעצמם הכרה כקליינטים של הח'ליפה, על-אף שהמשיכו לשלוח את אנשיהם לפשיטות ביזה. האחים לבית סלג'וק עמלו לבסס יחסים עם חוגים אורתודוקסים בערים גדולות והצליחו להביא את מרו ואת נישאפור להיכנס תחת שליטתם בשנים 1028-9. מסעוד מע'זנה נהיה מודע לאיום שמהווים הסלג'וקים לגביו וארגן מסע צבאי כנגדם. אולם כוחותיו של מסעוד החמושים בכבדות לא יכלו לתפוש את הכוחות הטורקמנים הניידים במדבר וסבלו ממוראל נמוך נוכח חוסר הסיכוי לבוז ביזה במסע זה. בשלב מסוים החליטו הסלג'וקים להסתכן בקרב ובמישור דנדאנקאן, צפונית למרו, הנחילו תבוסה לכוחות הע'זנווים. מסעוד נמלט להודו וכל ח'וראסאן והרמה האיראנית שמעבר לה נותרו פתוחים בפני הסלג'וקים. הכוחות הסלג'וקים התפצלו לשלושה, כאשר כוח בהנהגתו של מוסא הטריד את הספר של שאריות המדינה הע'זנווית, אפגאניסטאן של היום, כוח בהנהגתו של צ'אע'רי בכ נותר לשמור על הבסיס הסלג'וקי החדש בח'וראסאן וסביבתה ואילו טוע'ריל בכ יצא עם כוח אוע'וזי למסע כיבושים במערב. צ'אע'רי בכ הוסיף לח'וראסאן את ח'ואריזם והכריח את הקאראח'אנים ואת הע'זנווים, שהצליחו לשמור את ע'זנה בידיהם, להכיר בכוחו. צ'אע'רי בכ מת בסביבות 1058 והשליטה בממלכה הסלג'וקית בח'וראסאן עברה לידי בנו אלפ ארסלאן, בעוד בן אחר מבניו, קאוורט קארא-אסלאן, גיבש לעצמו בינתיים נסיכות עצמאית בקרמאן, בדרום איראן, שתשרוד עד סוף המאה ה-12.
הסולטאנים הסלג'וקים הגדולים
שלושת הסולטאנים הסלג'וקים הראשונים נודעו כסלג'וקים הגדולים.
טוע'ריל בק
טוע'ריל בק ערך בינתיים מסעות התפשטות מח'וראסאן לכיוונים דרום-מערב ומערב. השילוב השיטתי של פעולות צבאיות ופעולות דיפלומטית במסעות ההתפשטות מעידות כי כבר בשלב מוקדם היו לסלג'וקים שאיפות מוגדרות. מטרת מסעות הכיבוש הייתה להשיג שליטה על הדרכים החוצות את הרמה האיראנית, שהובילו בכיוון אחד לבגדאד ובכיוון אחר לאזרבייג'ן, לארמניה ולאסיה הקטנה, שהייתה תחת שלטון האימפריה הביזנטית. את ההתקפות המקדימות ערך בדרך כלל איבראהים אינאל, אחיו למחצה של טוע'ריל בכ, שלרוב היה מגיע כדי להשלים את הכיבוש בעצמו. בדרך זו נכבשו, בין 1040 ל-1044, האזורים הכספיים של ח'וראסאן, ואחרי כן ריי והמדאן שעל הרמה האיראנית כשאספהאן מכירה בשלטון הסלג'וקים. במסע זה נתקל טוע'ריל בק בגוף הראשון של טורקמנים, שסירב להכיר בשלטונו ובחר לנדוד, דרך כורדיסטן, אל החלק העליון של מסופוטמיה. הבדווים והכורדים של מסופוטמיה עילית התאחדו כנגד פלישת הטורקמנים והצליחו לחסל אותם. הטורקמנים ראו באופן מסורתי את הביזה כמטרה היחידה ללחימה, ואילו טוע'ריל בק שאף להשיג שליטה על כמה שיותר פרובינציות מוסלמיות וההתנהגות הפרועה של כוחותיו סיכנה את הגשמתה של שאיפה זו. מכיוון שהטורקמנים היוו את עיקר כוחו, לא יכול היה טוע'ריל בכ להסתכסך עימם ולכן החליט לנתב את פשיטותיהם מהרמה האיראנית לכיוון ארמניה ואסיה הקטנה, שנשלטה בידי האימפריה הביזנטית. פשיטות נגד הארמנים והביזנטים הנוצריים נחשבו למלחמת קודש, המשיכו מסורות ע'אזי שהטורקמנים קיבלו ממרכז אסיה ויכלו להביא לטוע'ריל בק יוקרה כלוחם ג'האד. טוע'ריל בכ החליט לשלוח פשיטות ע'אזי בתקופות הביניים, שבין מסעי הכיבוש, שערך בארצות אסלאמיות. על-מנת למנוע יוזמות עצמאיות יתר על המידה שלח טוע'ריל בק את איבראהים אינאל ב-1049 לפשיטת ע'אזי כנגד ארמניה והוא עצמו הנהיג פשיטה זהה ב-1054 וכתוצאה מפשיטות אלו הצליח להשיג הכרה בשלטונו מהנסיכויות הכורדיות הזעירות שבצפון-מערב איראן ולעורר כבוד בקרב הממלכה הגאורגית המאוחדת. ב-1055 נכנס טוע'ריל בק לבגדאד ללא קרב, לאחר שהכוחות הבויהים נמלטו ממנה. עוד קודם לכן כיוון טוע'ריל בק למטרה זו, כשהצהיר על עצמו, שהוא עבדו הנאמן של הח'ליפה ושהוא נחוש להשיב את הסונה לבגדאד, שהייתה תחת הפרוטקטוראט של הבויהים השיעים, ולצאת למלחמה כנגד המינות האסמאעילית של הח'ליפה הפאטימי היושב במצרים. חולשת הבויהים ותמיכת אבן אל-מוסלימה, הווזיר של הח'ליפה, הקלו על טוע'ריל בכ לתפוס את בגדאד. טוע'ריל בכ העניק לח'ליפה תנאים חומריים משופרים וחלק גדול יותר באדמיניסטרציה של בגדאד וסביבותיה וזכה בתמורה לתואר "מלך המזרח והמערב", שנתן לו את הזכות לכבוש את כל האזורים המוסלמיים, ובייחוד את אלו שלא הכירו במרות העבאסית. כמו כן זכה טוע'ריל בכ לתואר סולטאן, שלמרות שהיה נמצא בשימוש עוד קודם לכן, הרי ניתן זו הפעם הראשונה באופן רשמי וסימל מתן סמכות מלאה לפעולה תחת אישורו היוקרתי של הח'ליפה, שאף נשא את אחייניתו של הסלטאן.
תחת חסותם של הפאטימים התארגנה כנגד הסולטאן החדש קואליציה רחבה, שכללה את הכוחות הבויהים שברחו מבגדאד ואת הנסיכים הערביים של עיראק ומסופוטמיה, שהיו שיעים ברובם. כוחות טורקמניים, שישבו במסופוטמיה עילית ובאיראן, התמרדו כנגד טוע'ריל בק והצטרפו לקואליציה הערבית-בויהית. הטורקמנים המורדים הונהגו בידי איבראהים אינאל, וביתר חשאיות גם בידי קותלמוש, בנו של אישראיל. למרות שהקואליציה הצליחה לכבוש את בגדאד, לקרוא בה את נוסח התפילה הפאטימית, לחסל את הווזיר אבן אל-מוסלימה ולמסור את הח'ליפה לידי מנהיג ערבי, הרי תקיפותו של טוע'ריל בכ, חוכמתו של הווזיר שלו, אל-קונדורי, והעזרה שסיפק אלפ ארסלאן הבטיחו את הניצחון הסלג'וקי. הסלג'וקים ניצחו את אויביהם באיראן, תפסו את בגדאד מחדש, חיסלו את אל-בסאסירי, מנהיג הכוחות הבויהים ושחררו את הח'ליפה בשנת 1059. בנוסף מיהרו כל הנסיכויות הערביות להציע את כניעתם ובתור וסאלים להמשיך ולשלוט על נסיכויותיהם.
לאחר שהציל את הח'ליפה פעם שנייה, ביקש טוע'ריל בכ לשאת את בת הח'ליפה לאישה ולמרות מוצאו שנחשב לברברי וגילו המתקדם לא הייתה לח'ליפה ברירה והוא אישר את הנישואים. טוע'ריל בכ מת ב-1063 ואחיינו אלפ ארסלאן ירש את תואר הסולטאן.
אלפ ארסלאן
הסלטאן הסלג'וקי השני אלפ ארסלאן היה צריך להילחם על הירושה, שקיבל מדודו, כנגד בנה של אחת מנשותיו של זה, הבת של הח'ווארזמשאה אותה נשא טוע'ריל בכ בעת שהותו בח'ווארזם. בן האשה הח'ווארזמית אמנם לא היה סלג'וקי אולם זכה לתומכים מכיוון שלטוע'ריל בכ לא היו בנים. כמו כן נלחם אלפ ארסלאן כנגד קאוורט ארסלאן מקרמאן, שנוצח, וכנגד קותולמוש, שהסתמך על כוחות טורקמניים וככל הנראה גם על כוחות מצפון איראן אולם הובס ונהרג. הווזיר אל-קונדורי, שהתלבט בין הסיעות, הוחלף בנט'אם אל-מולכ והוצא להורג.
פשיטות הטורקמנים
אלפ ארסלאן איחד תחת שלטונו את ח'וראסאן אותה ירש מאביו, צ'אע'רי בכ, ואת איראן ומסופוטמיה, שירש מדודו, טוע'ריל בכ. אלפ ארסלאן יזם מסעות צבאיים מזרחה, לספר של מרכז אסיה, שם התעמת עם הע'זנווים והקאראח'אנים, אולם חשובים מהם היו המסעות מערבה כנגד אזורי הספר של ארמניה ושל האימפריה הביזנטית. אלפ ארסלאן המשיך את מדיניות השליטה הדואלית של דודו על הכוחות הטורקמנים, קרי שילוחם לפשיטות ע'אזי כאשר לא היה צריך לשירותם. יתרה מזאת, הטורקמנים לא היו נחוצים יותר לשמירה על עיראק ועל מרכז איראן ולכן יכלו לבצע פשיטות ע'אזי גדולות יותר כנגד ארמניה ותכף לאחרי כן כנגד אסיה הקטנה. כוחות הע'אזי הטורקמנים הקימו בסיסים מהם יצאו לפשיטות, רובם באזרבייג'ן ומיעוטם במסופוטמיה עילית. הכוחות הכבדים של הצבא הביזנטי, חיכוכים בין הביזנטים לארמנים ונסיגות של כוחות ספר עקב חיכוכים אלו הקלו על הכוחות הטורקמנים את החדירה מערבה. תוך שנים מספר הצליחו הטורקמנים להגיע בפשיטותיהם עד לפאתיה המזרחיים והדרום-מזרחיים של אסיה הקטנה ואף התקיפו מעוזים ביזנטים באזורים אלו.
חשוב מאוד ליצור הבחנה בין שתי קבוצות מקרב פושטי הע'אזי הטורקמנים. קבוצה אחת של ע'אזי טורקמנים, בעיקר אלו שהתקיפו בנתיב הדרום-מזרחי, נשלחו ככל הנראה בידי אלפ ארסלאן כפשיטות חלוץ ומודיעין. קבוצה אחרת של ע'אזי טורקמנים הורכבה מטורקמנים עצמאיים, שפעלו על דעת עצמם, או מכאלה שהיו מורדים, שנמלטו מהאזורים האסלאמיים. דוגמה לקבוצה כזו ניתן למצוא בקבוצת פשיטה שהגיעה בשנים 1068-1067 לקיסריאה, לניאוקיסריאה ואף לאמוריום, במערב הרמה האנטולית.
כדי למנוע פשיטות של טורקמנים, ניסתה האימפריה הביזנטית בהזדמנויות שונות לשאת ולתת עם טוע'ריל בכ ומאוחר יותר עם אלפ ארסלאן. אלפ ארסלאן, שהפנה את עיקר מאמציו למערכה כנגד הפאטימים במצרים, שתעבור דרך סוריה, לא גילה התנגדות עקרונית להפסקת אש עם האימפריה הביזנטית, אולם לא עלה בידו לרסן בהצלחה את הטורקמנים, שלא היו כפופים לשלטונו. בתקופת שלטונו הראשונה יצא אלפ ארסלאן כנגד הממלכה הארמנית, שהאימפריה הביזנטית סיפחה אליה זמן קצר קודם לכן, וב-1064 אף כבש את אני (Ani), עיר הבירה של הממלכה הארמנית טרם הסיפוח הביזנטי. אלפ ארסלאן שאף גם לכבוש מחדש את המקומות המבוצרים, שבלטו מאסיה הקטנה אל תוך טריטוריה אסלאמית, כגון העיר אדסה. למרות שפעולות אלו היו בעלות אופי מלחמתי התקפי לא ניתן להקיש מתוכן על תוכנית התקפה מתוכננת כנגד האימפריה הביזנטית. יתר על כן מאז 1068 הפנה אלפ ארסלאן את מירב מרצו כנגד אלמנטים מרדניים בתוך אזורי שליטתו והכין את המתקפה כנגד הפאטימים.
מנזיקרט
כישלונה היחסי של מדיניות המשא ומתן תרמה להתחוללות הפיכה צבאית באימפריה הביזנטית. המצביא רומאנוס דיוגנס, שהתמנה לקיסר, החליט על פעולה צבאית כנגד הפשיטות הטורקמניות, ברם מסיבה לא ברורה (ייתכן שלא יכל להבדיל בין הטורקמנים השונים), יצא ב-1068 דווקא נגד נסיכות חלב (Aleppo), שהייתה אויב פוטנציאלי של הסלג'וקים. ב-1069 יצא רומאנוס לכיוון ארמניה, אך בצורה אופיינית לא הצליח למנוע פעולות טורקמניות בעורף הלא מוגן, תחת המעטה של ריכוז הצבאות בספר. ב-1071 תכנן רומאנוס מסע גדול והצליח להפתיע את אלפ ארסלאן, שחשב כי הבטיח את השקט בחזית של האימפריה הביזנטית, שכן נכנס עימם למשא ומתן קודם לכן, משום שהחל במסע כנגד מצרים.
כשהגיעה הידיעה, שהצבא הביזנטי תוקף את אזורי הספר של הסולטנות הסלג'וקית דרך ארמניה, אחזה מבוכה את הצבא הסלג'וקי אולם ניידותו הרבה אפשרה לו לצאת במהירות אל מול הצבא הפולש. הצבא הביזנטי עלה רבות במספרו על הצבא הסלג'וקי, אך היה צבא כבד ומסורבל, שהורכב מחיילים שכירים מקרב עממים שונים, שלעיתים קרובות נלחמו אחד בשני או כנגד האימפריה הביזנטית ובכל מקרה היו חסרים כל רגש של לוקל-פטריוטיזם. יתר על כן הקבוצות האתניות של השכירים חשדו אלו באלו וגם סבלו ממוראל נמוך, עקב ההרס שראו באזורים שבהם עברו.
הקרב נערך באוגוסט 1071 קרוב למבצר הספר של מנזיקרט, שסמוך מעל הזרוע הדרומית של הפרת. אלפ ארסלאן ערך מלכודת טיפוסית לדרך הלחימה הטורקית ובעזרת נסיגות מדומות שיבש את סדר הצבא הביזנטי, ולעת ערב אף הצליח לשבות את הקיסר הביזנטי.
לאחר קרב מנזיקרט נותרה אסיה הקטנה ללא הגנה ואלפ ארסלאן יכול היה לכבוש חלקים נרחבים ממנה במאמץ מועט. ברם, האימפריה הביזנטית, היא "רום" (שמה הערבי הנגזר מהקיסרות הרומית), נחשבה נצחית כמו האסלאם ואלפ ארסלאן העדיף לרכז את כוחותיו למערכה מול הפאטימים ולהגנת אזורי הספר האחרים שלו. החשיבות ההיסטורית המרכזית של קרב מנזיקרט הייתה טמונה בכך שלאחרי הקרב יכלו הטורקמנים להיכנס לאסיה הקטנה ללא קושי. אלפ ארסלאן יצא מעט אחרי מנזיקרט למסע למרכז אסיה נגד הקאראח'אנים וסופו שנהרג במהלך מריבה עם אסיר ממוצא לא ידוע.
מלכשאה
לאחר מותו של אלפ ארסלאן עלה בנו הקטין מלכשאה לכס הסולטנות תחת חסותו של הווזיר נזאם אל-מולכ. בניגוד לאביו ולטוע'ריל בק לפניו, לא היה מלכשאה איש צבא מעיקרו אלא יותר מנהלן ודיפלומט. בתקופתו של מלכשאה, נשמר הפרוטקטוראט על הקאראח'אנים, נכרת שלום עם הע'זנווים וצומצמה ממלכת הקרמאטים. דמשק וחלב עברו לשלטון יותר ישיר של הסולטאן הסלג'וקי, אנטיוכיה נכבשה והתחזקה האחיזה הסלג'וקית בכל רחבי סוריה ומסופוטמיה. ב-1092, שנת מותו של מלכשאה, השתרעה האימפריה הסלג'וקית מהודו ועד אנטיוכיה ומחצי האי ערב ועד אזרבייג'ן והכילה בתוכה את רוב הטריטוריות המוסלמיות שבאסיה. אחרי מותו של מלכשאה התפצלה האימפריה הסלג'וקית בין בניו ואחרי כן לא שבה עוד לשיא כוחה.
שקיעת האימפריה הסלג'וקית
1. פילוגים פנימיים בינם לבין עצמם. 2. חלק מהאתא-בקים צברו מספיק כח והקימו שושלת משלהם.
סנג'ר
מסעות הצלב
מסעות הצלב הוציאו מהאימפריה הסלג'וקית את סוריה, לבנון וא"י שנכבשו במסע הצלב הראשון (1099-1096).
הסלג'וקים של רום
האמנות הסלג'וקית
הערכת מקומם ההיסטורי של הסלג'וקים
הסלג'וקים מילאו תפקיד מרכזי בהיסטוריה של ימי הביניים כאשר מצד אחד היוו מחיצה בין אירופה לכובשים המונגולים, ומהצד השני כבשו חלקים נרחבים מהאימפריה הביזנטית ולחמו נגד הצלבנים.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- Nizam al-Mulk, The Book of Government or Rules for Kings: The Siyar al-Muluk or Siyasat-nama of Nizam al-Mulk, Hubert Drake (tr.), 2nd Edition, London, Henley and Boston: Routledge & Kegan Paul, 1978.
מחקרים
- כאהן, קלוד, האסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (המאה השביעית עד סוף המאה החמש-עשרה), תל אביב: דביר, תשנ"ה / 1995.
- Golden, Peter B., An Introduction to the History of the Turkic Peoples: Ethnogenesis and State-Formation in Medieval and Early Modern Eurasia and the Middle East, Wiesbaden: Otto Harrassowitz, 1992.
קישורים חיצוניים
- משה מעוז, בית עבאס: הח'ליפות העבאסית (1258-833), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, הוצאת רשפים, 1975
- יהושע פרנקל, הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה 21, אוקטובר 1981, עמ' 72-49
- שמעון גת, הסלג'וקים בירושלים: דימוי היסטורי במבחן, קתדרה 101, אוקטובר 2001, עמ' 124-91
- משה גיל, היסטוריה וסנגוריה, קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 198-194
| הקודם: הבויהים |
הסלג'וקים | הבא: הח'וארזמשאה |
