המצור על אשקלון (1153)
.jpg) | ||||||||||||||||||
| המצור על אשקלון, כתב יד צרפתי מהמאה ה-15 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים | ||||||||||||||||||
| תאריך | 1153 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אשקלון | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצלבנים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על אשקלון של שנת 1153 הוא מצור שהוטל על העיר המוסלמית אשקלון בשנת 1153 על ידי הצבא של ממלכת ירושלים. לאחר מצור ממושך וקשה של 7 חודשים נכבשה העיר, שהייתה האחרונה להיכבש על ידי הצלבנים, והפכה לעיר צלבנית.
רקע
קרב אשקלון בו ניצח הצבא הצלבני של מסע הצלב הראשון את הצבא של מצרים הפטמית הסתיים כאשר העיר נותרה בידיים מצריות והפכה לבסיס לתקיפות ופשיטות חוזרות ונשנות שכוונו כלפי ממלכת ירושלים ובמיוחד לעבר הדרך המחברת את ירושלים למישור החוף. במקביל ניצל הצי המצרי את המעגן באשקלון כבסיס להטרדה ותקיפות ימיות של המסחר הצלבני.
קרבות רמלה ויבנה
בין השנים 1101-1105 ניסו המצרים לצאת להתקפות מאשקלון אל כיוון רמלה במטרה לנתק את ירושלים ממישור החוף. בסדרה של חמישה עימותים שנשאו דפוס קבוע בו צבא מצרי היה מתרכז באשקלון ויוצא לכיוון מרכז ארץ ישראל בעוד הצי המצרי יוצא לכוון יפו. כל הניסיונות האלו נכשלו בעיקר בגלל פיקוד מפוחד והססני בצד המצרי ותנועה ללא תיאום בין צבא היבשה לצי.
בשנת 1101 התרחש קרב רמלה שבו נחל צבא מצרי גדול מפלה מוחצת מול צבא צלבני קטן בסמוך לעיר רמלה. שנה לאחר מכן ב-1102 הצליחו המצרים לכבוש את רמלה אך נסוגו ללא קרב משהגיעה תגבורת והסתגרו באשקלון. ניסיון צלבני לנצל את אימת המצרים ולכבוש את אשקלון נסתיים בכישלון. בשנת 1103 חזר צבא מצרי בתמיכת צי מצרי לתקוף את ממלכת ירושלים. צבא היבשה לא יצא מבסיסו באשקלון והצי שהגיע ליפו חזר כלעומת שבא. בשנת 1105 יצא צבא מצרי בשילוב חיילים מדמשק למתקפה מחודשת על רמלה ובסמוך ליבנה (איבלין הצלבנית) נחלו מפלה מוחצת.
עם רציחתו של הווזיר אלאפדל, במצרים ובניצול נפילתו בשבי של המלך הצלבני בלדווין השני, מלך ירושלים בקרב חרן יצא הצבא המצרי, שוב, למתקפה בשני ראשים יבשתי וימי במאי 1123 והטילו מצור על יפו. אולם עצם הופעת הצבא הצלבני הספיקה לגרום להסרת המצור ונסיגת הצבא המצרי ליבנה שם ב-29 במאי 1123 נחל הצבא המצרי מפלה ניצחת ששברה את רוחו.
כל אחת מתקיפות אלו שנסתיימו ללא תוצאות ולעיתים נראים כקרבות קטנים (על רקע ההיסטוריה הצבאית האינטנסיבית של ממלכת ירושלים) - יכלו להתפתח אחרת ולהוות נקודת מפנה, ואפילו להביא לסוף הממלכה הצלבנית.
הקמת המסדרים הצבאיים
הצורך להגן על תנועת עולי הרגל הנוצריים הוא שהביא לייסוד מסדר צבאי נוצרי מסדר אבירי היכל שלמה, הידועים בעיקר בשם טמפלרים של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1118 ותפקידו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים והביא לשינוי באופיו של מסדר ההוספיטלרים מאגודת צדקה למסדר צבאי.
בניית מבצרים
אשקלון שכונתה על ידי המוסלמים "ארוסתה של סוריה" - תמיד קוץ בצידה של ממלכת ירושלים - הציבה בעיה טקטית ואסטרטגית בפני הצלבנים. למרות שצבא מצרי לא העז שוב להתקיף את הממלכה הצלבנית וכוחם הצבאי לא נחשב כבעל משקל, לא הצליחו הצלבנים לכבוש את אשקלון. כפתרון טקטי בנו הצלבנים טבעת מבצרים מסביב לאשקלון [1] והפנו את עיקר תשומת לבם לחזית הצפונית - דמשק וסוריה שם התחוללו קרבות קשים ובלתי פוסקים ששיאם - הראשון כיבוש עיר הנמל צור (1124) בידי הצלבנים והשני נפילת רוזנות אדסה (1149) הצלבנית לידיים מוסלמיות ועל כך נוספים עימותים עם האימפריה הביזנטית.
בסוף שנת 1132 נבנה מבצר צלבני באזור עמק איילון ונקרא מבצר ארנולדוס "במורד ההרים, מקום בו רואים תחיל האת המישור, בדרך בה הולכים ללוד ואשר בה מגיעים לים. פה נבנה מבצר מוצק לשמירת העולים לרגל. כי במקום הזה במעברי ההרים בין המצרים, נשקפה להולכים בדרכים סכנה רבה מן האשקלונים, שהיו רגילים לערוך כאן התקפות פתע..." [2] הקמת המבצר הביאה להבטחת נתיב המסחר ומחירי המזון בעיר ירדו.
בשנת 1136 בנה המלך פולק מאנז'ו את מבצר ג'יבצין ליד בית גוברין שהגן על אזור הר חברון. המבצר כלל מגדל מבוצר חזק והוקף חומה וחפיר וניתן למסדר ההוספיטלרים. בשנת 1141 נבנה מבצר נוסף ביבנה. ”כי הייתה בשטח זה גבעה נישאת במקצת, עליה שכנה כך אומרות המסורות אחת מערי פלשתים בשם גת”[3] הצלבנים השתמשו באבנים מאתרים עתיקים סמוכים ובנו מצודה בת ארבעה מגדלים והיא נמסרה לאביר בשם בליאן.[4]
שנה לאחר מכן בנו הצלבנים מצודה נוספת בתל צפית (תל א-צאפי) ובה מגדל חזק, וחומה בעלת ארבעה מגדלים שנקראה "בלאנש גארד" (המשמר הלבן) (Blanche Garde) ובה הוצבו חיילים מצבא ממלכת ירושלים.
שלשת המבצרים שינו את תמונת המצב בדרום ארץ ישראל. פלישות הצבא המצרי ויציאות של לוחמים מאשקלון פחתו ולאחר זמן פסקו לחלוטין. אשקלון איבדה מיכולתה לאיים על ממלכת ירושלים ואף איבדה את העורף החקלאי שלה תחת איום המבצרים הצלבניים. מאידך הפכו מבצרים אלו לגרעין סביבו נוסדו חוות וכפרים בהם התיישבה אוכלוסייה מקומית - בניגוד לצלבנים הלטינים ויליאם מצור מספר[5]: "נוסדו כפרים ובתוכם משפחות מרובות ואיכרים והודות להתיישבותם נעשה השטח בטוח יותר ושפע של מזונות הועמד לרשות מקומות מרוחקים"
כיבוש אשקלון
אנדרלמוסיה במצרים
בעוד המצב בצפון ומזרח ממלכת ירושלים הלך והחמיר עם התעצמות כוחו של נור א-דין מחד וכישלון מסע הצלב השני מאידך, השתנה המצב הפוליטי בדרום. מצרים, נכנסה לתקופה של תוהו עם רציחתו של הווזיר אלאפדל והשלטון הפטימי מחליף וזירים על ידי תככים ורצח, והארץ מדרדרת למלחמת אזרחים. מצבה הפנימי של מצרים קרץ לצלבנים והם הדקו את אחיזתם ואת טבעת החנק סביב אשקלון. בשנים 1149–1150 הקים המלך הצלבני בלדווין השלישי, מלך ירושלים מבצר בעזה. המבצר נמסר לידי מסדר הטמפלרים.[6] כתגובה כרתו המצרים ברית עם נור א-דין ושלחו צי של שבעים אוניות להטריד את הנמלים הצלבניים לאורך החוף בקיץ של 1151 מיפו דרך צור וטריפולי.
מהומות חדשות במצרים דחפו את המדינה הפטימית קרוב יותר אל תהום התוהו והצלבנים החליטו לנצל את ההזדמנות ולכבוש את אשקלון.
אשקלון המוסלמית
העיר אשקלון נבנתה על גבי מצוק היורד לכוון חוף הים והייתה מוקפת בסוללת עפר עליה נבנתה מערכת חומות ומגדלים שנבנו אחד בקרבת השני לתמיכה הדדית. בחומה נבנו ארבעה שערים הפונים אחד לכל כוון, באב א-שאם (שער דמשק) הצפוני באב אל בחר (שער הים) פונה אל הנמל והים באב א - עזה השער הדרומי שנתמך בשני מגדלים גדולים במיוחד בורג א-דם ובורג אל בנאת בפינה הדרומית-מערבית של החומה. השער המרכזי והמבוצר ביותר היה באב אל קודס (שער ירושלים) שהיה גם השער הראשי של העיר. לפני קו החומות העיקרי ניצבה חומת מגן נמוכה יותר ובה שערים מהן הובילו דרכים אל השערים המרכזיים של העיר. העיר ניזונה ממערכת בורות מים עניפה ולא הייתה תלויה באספקה מבחוץ, סביבות העיר היו מפורסמים במטעים של עצי פרי. מעגן אשקלון שמימיו רדודים יחסית והוא חשוף לרוחות חזקות היה בעל חשיבות אסטרטגית נמוכה יחסית.
המצור
ב 25 בינואר 1153 עלה צבא ממלכת ירושלים על אשקלון ושם עליה מצור, לצורך כיבוש העיר נאספו כל הכוחות הצבאיים של ממלכת ירושלים כולל המסדרים הצבאיים וכן אצילים בעלי קרקעות וראשי כנסיות למרות זאת היה מספר הלוחמים בחיל המצב המצרי לפחות כמספר התוקפים אם לא למעלה מזה, וברשותם מאגרי מזון גדולים. לאורך החודשים שנמשכו התנהלו התקפות והתנגשויות ללא הפסקה אך מבלי שהצלבנים הצליחו לפרוץ אל תוך העיר.
צי צלבני של 15 אוניות סגר את אשקלון מהים - המקורות הצלבניים ובראשם ויליאם מצור לא מפרטים את מקור הצי הצלבני - אחד מהמעטים המוזכרים לאורך ההיסטוריה הצלבנית (בניגוד לציים של ערים איטלקיות). כן מוזכר כי אוניות של עולי רגל שעגנו ביפו נקנו בפקודת מלך ירושלים פורקו או שניטלו מהן תרנים לצורך הקמת מכונות מצור.
כחמישה חודשים אל תוך המצור, הופיע צי מצרי בן 70 אוניות במעגן אשקלון והדף ללא קרב את הצי הצלבני הקטן. מחווה זו הייתה היחידה שמצרים הציעה כעזרה לאשקלון. לאורך כל המצור השתוללה מלחמת אזרחים במצרים שמנעה מעזרה אפקטיבית מלהגיע לאשקלון. לאחר סדרה של תככים ורציחות בחצר האמיר הפטאמי. בחודש אפריל נרצח האמיר בעצמו ובמקומו עלה לכס האמירות בנו הקטין אל-פאיז. אנשי החצר פנו בבקשת עזרה למפקד הצבאי של מצרים התיכונה שעלה עם צבאו על קהיר. הקושרים ברחו לכוון סוריה אולם בדרך נתפסו על ידי סיור צלבני ונמכרו על ידי הטמפלרים לשלטון בקהיר. שם כילו נשות החצר את חמתן בקושרים והם נתלו בשער העיר.[7]
המצרים ניסו להניע את נור א-דין לתקוף את הצלבנים בצפון ארץ ישראל ובעיקר דחפו לתקיפה נגד מבצר בניאס שרוב מגיניו היו מחוץ לחומותיו כי הועברו דרומה לקחת חלק בלחימה באשקלון. כוח צבא יצא לכיוון בניאס, אך חזר כלעומת שבא מסיבה לא ברורה.
עם סיום בניית מגדל המצור פרצו הצלבנים את מערכת החומות החיצונית והתקרבו לחומה העיקרית של העיר. מגני העיר הצליחו לשרוף את המגדל, אך בכך גרמו לחומת העיר להתמוטט כתוצאה מחום הבעירה. על פי ויליאם מצור אל תוך הפרצה קפצו הטמפלרים מתוך תקווה לזכות בתהילה ובביזה המובטחת לכובשי העיר, הם נתקלו בכוח מצרי גדול ובמהלך הקרב נהרגו כל הטמפלרים וגופותיהם נתלו מחומות העיר.
לאחר מצור אינטנסיבי אלים וממושך של כחצי שנה החל הצבא הצלבני לגלות סימני עייפות ודכדוך וכבר נשמעו קולות לנסיגה. אך בלחץ אנשי הדת ששהו בשדה הקרב הוחלט להמשיך במצור וב-19 באוגוסט נפרצו שוב חומות העיר ולחימה עזה השתוללה בסמוך לפרצה. בשלב זה איבדו אנשי העיר תקווה וב-22 באוגוסט ביקשו המגינים להיכנע תמורת ההבטחה כי יינתן להם לצאת למצרים.
בספרו תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מציין פרופסור יהושע פראוור[8] כי בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, עם בית דין משלה, שכללה פליטים מערים אחרות בארץ ישראל שברחו מאימת השלטון הצלבני. קהילה זו נצטרפה לפליטים המוסלמים שיצאו מאשקלון בלווי פרשים צלבנים עד לאל עריש.
אשקלון הפכה לעיר צלבנית וארץ ישראל כולה הייתה בשליטת הצלבנים - ללא מובלעות מוסלמיות. המסגד של אשקלון הפך לכנסיית פאולוס ה"קדוש" ומסגד "אל-חדרא" (הירוק) הפך ל"כנסית מרים הירוקה" .
סוף דבר
אשקלון הפכה לחלק מרוזנות יפו ואשקלון בראשות הרוזן, אחי המלך אמלריך הראשון, מלך ירושלים. בידיים צלבניות עתידה הייתה להפוך לקרש קפיצה לתקיפות צלבניות על מצרים.
נפילת העיר הכתה גלים במצרים ובסוריה, לאחר חמישים שנות לחימה בחזית האסלאם והתגוננות כנגד מתקפות צלבניות נרקמו אגדות על גבורת אנשי אשקלון וכתרים נקרשו לחוזק ביצוריה. נפילתה של העיר סימנה את שפל המדרגה אליו הגיע מצרים והקרינה על ארצות האסלאם כולן. דמשק שילמה מס - דמי חסות לצלבנים והמצרים הצטרפו לתשלום מתוך הכרה כי אין בכוחם להתנגד לצלבנים[9] הקרקע הוכשרה לכיבוש מצרים על יד המלך הצלבני החדש - אמלריך הראשון, מלך ירושלים.
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא"י, מוסד ביאליק, 1963
- יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, מוסד ביאליק 1976
הערות שוליים
- ^ Wm of tyre, Chronicles Book 14 Ch 22 Page 660
- ^ ויליאם מצור מצוטט ביהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971., כרך א. עמוד 238
- ^ ויליאם מצור מצוטט ביהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971., כרך א. עמוד 240
- ^ Wm of tyre, Chronicles Book 14 Ch 22 Page 659-661
- ^ שם, שם
- ^ Wm of tyre, Chronicles Book 17 Ch 12 Page 775
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971., כרך א. עמוד 312
- ^ שם, עמוד 314
- ^ שם, עמוד 316
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] המצור על אשקלון (1153)23848620